דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

שבת צו ע"ב - טקסט הדף

גמ' מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא הוצאה גופה היכא כתיבא א''ר יוחנן דאמר קרא {שמות לו-ו} ויצו משה ויעבירו קול במחנה משה היכן הוה יתיב במחנה לויה ומחנה לויה רה''ר הואי וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרה''י דידכו לרה''ר וממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי ומשום דשלימא לה מלאכה כדכתיב {שמות לו-ז} והמלאכה היתה דים וגו' גמר העברה העברה מיוה''כ כתיב הכא ויעבירו קול במחנה וכתיב התם {ויקרא כה-ט} והעברת שופר תרועה מה להלן ביום אסור אף כאן ביום אסור אשכחן הוצאה הכנסה מנלן סברא היא מכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי ומה לי עיולי מיהו הוצאה אב הכנסה תולדה ומכדי אהא מיחייב ואהא מיחייב אמאי קרי לה האי אב ואמאי קרי לה האי תולדה נפקא מינה דאי עביד שתי אבות בהדי הדדי אי נמי שתי תולדות בהדי הדדי מיחייב תרתי ואי עביד אב ותולדה דידיה לא מיחייב אלא חדא ולר''א דמחייב אתולדה במקום אב אמאי קרו לה אב ואמאי קרו לה תולדה הך דהואי במשכן חשיבא קרי לה אב הך דלא הואי במשכן חשיבא לא קרי לה אב אי נמי הך דכתיבא קרי אב והאי דלא כתיבא קרי תולדה והא דתנן הזורק ד' אמות בכותל למעלה מי' טפחים כזורק באויר למטה מי' טפחים כזורק בארץ והזורק בארץ ד' אמות חייב זרק ד' אמות ברה''ר מנלן דמיחייב אמר ר' יאשיה שכן אורגי יריעות זורקין מחטיהן זה לזה אורגין מחטין למה להו אלא שכן תופרי יריעות זורקין מחטיהן זה לזה ודילמא גבי הדדי הוו יתבי מטו הדדי במחטין דילמא בתוך ארבע הוו יתבי אלא אמר רב חסדא שכן אורג יריעות זורקין בוכיאר ביריעה והלא אוגדו בידו בניסכא בתרא והא במקום פטור קאזלא אלא שכן אורגי יריעות זורקין בוכיאר לשואליהן ודילמא גבי הדדי הוו יתבי מטו הדדי בחפת ודילמא שלחופי הוו משלחפי ותו מי שאילי מהדדי והתניא לודא {שמות לו-ד} איש איש ממלאכתו אשר המה עושים ממלאכתו הוא עושה ואינו עושה ממלאכת חבירו ותו מעביר ד' אמות ברה''ר מנלן דמחייב אלא כל ד' אמות ברה''ר גמרא גמירי לה: אמר רב יהודה אמר שמואל מקושש מעביר ארבע אמות ברה''ר הוה במתניתא תנא תולש הוה רב אחא ברבי יעקב אמר מעמר הוה למאי נפקא מינה לכדרב דאמר רב מצאתי מגלת סתרים בי ר' חייא וכתוב ביה איסי בן יהודה אומר אבות מלאכות ארבעים חסר אחת (ואם עשאן כולם בהעלם אחת) ואינו חייב אלא אחת אחת ותו לא והתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינן בה מניינא למה לי וא''ר יוחנן שאם עשאן כולם בהעלם א' חייב על כל אחת ואחת אימא אינו חייב על אחת מהם רב יהודה פשיטא ליה דהמעביר חייב ומתני' פשיטא ליה דתולש חייב ורב אחא בר יעקב פשיטא ליה דמעמר חייב מ''ס הא מיהת לא מספקא ומ''ס הא מיהת לא מספקא: ת''ר מקושש זה צלפחד וכן הוא אומר {במדבר טו-לב} ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו' ולהלן הוא אומר {במדבר כז-ג} אבינו מת במדבר מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד דברי ר' עקיבא אמר לו ר' יהודה בן בתירא עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צו - ב

גמרא:

שנינו במשנה: הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, מרשות הרבים לרשות היחיד, חייב:

ודנה הגמרא: מכדי, הרי זריקה מרשות היחיד לרשות הרבים, תולדה דמלאכת הוצאה [השנויה לעיל עג א בין אבות המלאכות] היא.

ומעתה יש לדון: מלאכת הוצאה גופה, היכא כתיבא, היכן היא נאמרה בתורה? [1]

אמר רבי יוחנן: דאמר קרא "ויצו משה, ויעבירו קול במחנה לאמר, איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש". דהיינו, שלא יביאו אליו נדבה למלאכת המשכן. והניחה הגמרא שהציווי של משה שלא יביאו אליו נדבה, היה בשבת, ומשום איסור הוצאה.

והרי משה היכן הוה יתיב [היכן היה מקום מושבו]? - במחנה לויה היה יושב. ומחנה לויה, רשות הרבים הואי. כי כל ישראל היו מצויים שם אצל משה רבינו. וקאמר להו משה לישראל: לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו, לרשות הרבים [לא תוציאו ותביאו מאהליכם, שהם רשות היחיד, אלי, לפי שאני נמצא ברשות הרבים].

אך דנה הגמרא: וממאי דבשבת קאי [מנין שעל מלאכת הוצאה בשבת היה מזהיר אותם משה]!? דילמא בחול קאי, ומשום דשלימא לה עבידתא, [הרי יתכן שאמר להם משה שלא יביאו אליו עוד נדבה, כי די היה לו בנדבה, שכבר הביאו כדי להשלים את מלאכת המשכן], כדכתיב באותה פרשה, "ויצו משה, ויעבירו קול במחנה לאמר. ויכלא העם מהביא. והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה, והותר". [2]

ומשנינן: גמר "העברה העברה" מיום הכפורים של יובל. כתיב הכא "ויעבירו קול במחנה", וכתיב התם, ביום הכפורים של יובל, "והעברת שופר תרועה" -

מה, כמו שהעברת השופר הכתובה להלן, ביום הכיפורים של שנת היובל, היא ביום אסור במלאכה, אף ההעברה הכתובה כאן, היא ביום אסור במלאכה, שהוא יום השבת, שציוה משה שלא יוציאו בו.

אך עדיין יש לדון: אשכחן, אכן מצאנו ראיה לגבי הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, שאיסורה כתוב במפורש בתורה. אבל הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד, שאינה כתובה בתורה במפורש, מנלן שהיא אסורה? [3]

סברא היא, שתהיה ההכנסה אסורה משום שהיא תולדה של ההוצאה. [4] כי, מכדי, הרי כל הוצאה, מרשות לרשות הוא מוציא. ואם כן, מה לי אפוקי ומה לי עיולי [מה הפרש יש בין להוציא מרשות לרשות, ובין למכניס מרשות לרשות]. [5] מיהו, הוצאה - אב מלאכה היא. ואילו הכנסה - תולדה שלה היא.

ודנה הגמרא: מכדי, הרי אהא מיחייב ואהא מיחייב [הן על הוצאה והן על הכנסה הרי הוא חייב], ואם כן, אמאי קרי לה להאי "אב", ואמאי קרי לה להאי "תולדה"? מאי נפקא מינה יש בכך?

ומפרשינן: נפקא מינה בכך שבכל אבות מלאכות של שבת, אי עביד שתי אבות בהדי הדדי [אם עשה שני אבות מלאכה בשוגג, ולא נודע לו האיסור בין מלאכה אחת לחברתה]. אי נמי, אם עשה שתי תולדות בהדי הדדי, מיחייב תרתי [מתחייב שתי חטאות]. ואילו אי עביד אב ותולדה דידה, לא מיחייב אלא חדא [אם עושה את האב ואת תולדתו בהעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת על שתיהן]. [6] וזו היא הנפקא מינה במה שאנו מכנים את ההוצאה "אב", ואת ההכנסה "תולדה".

וממשיכה הגמרא לדון: ולרבי אליעזר [בכריתות טז ב], דמחייב חטאת בפני עצמה אתולדה במקום אב [אפילו כשעשה את התולדה יחד עם האב בהעלם אחד], אמאי קרו לה להוצאה אב, ואמאי קרו לה להכנסה תולדה?

ומשנינן: אכן לרבי אליעזר אין נפקא מינה לדינא, אם אב הוא או תולדה. [7] אלא, הך, מלאכת הוצאה, דהואי במשכן חשיבא [שהיתה מלאכה חשובה במשכן], קרי לה "אב".

ואילו הך, מלאכת הכנסה, דלא הואי במשכן חשיבא [שלא היתה מלאכה חשובה במשכן], לא קרי לה אב. [8]

אי נמי, הך, הוצאה, דכתיבא בקרא וכמבואר לעיל, קרי לה אב, והאי, מלאכת הכנסה, דלא כתיבא, קרי לה תולדה. [9]

עוד מבארת הגמרא את מקורה של תולדת הוצאה אחרת:

והא דתנן לקמן: הזורק דבילה שמינה וכיוצא בה ארבע אמות ברשות הרבים, ונחה הדבילה באופן שנדבקה בכותל אשר פניו ברשות הרבים. הרי, אם נדבקה הדבילה בכותל למעלה מעשרה טפחים, ששם אינו נחשב כאויר רשות הרבים, כי רשות הרבים אינה אלא עד גובה עשרה טפחים, הרי זה כזורק ומניח באויר, ופטור. ואם נדבקה למטה מעשרה טפחים, שהוא אויר רשות הרבים, הרי זה כזורק בארץ, וחייב. [10]

והזורק בארץ ארבע אמות, הרי זה חייב.

הרי למדנו שמלאכת העברת ארבע אמות ברשות הרבים, מלאכה היא.

זרק או העביר ארבע אמות ברשות הרבים, מנלן דמיחייב?

אמר רבי יאשיה: לכך חייב הזורק ארבע אמות ברשות הרבים, משום שכן אורגי היריעות לכיסוי המשכן, זורקין את מחטיהן זה לזה. [11]

ומקשה הגמרא: אורגין, מחטין למה להו!? הרי אין דרך מלאכת אריגת יריעות במחטים!?

אלא, כך צריך לומר: שכן תופרי יריעות [12] שבמשכן היו זורקין מחטיהן זה לזה.

אך עדיין מקשה הגמרא: זאת מנין לנו? ודילמא, גבי הדדי הוו יתבי [שמא יושבים היו זה ליד זה בתוך אמה אחת, ואין צריכים לזרוק אלא להושיט]!? [13]

ומשנינן: אי אפשר שישבו זה ליד זה, כי מטו הדדי במחטין [עלולים לפגוע זה בזה במחטיהן] כאשר מותחים הם את החוט שהמחט בראשו.

ואכתי מקשינן: ודילמא, אם כי לא היו יושבים סמוכים ממש זה לזה, שמא בתוך ארבע אמות הוי יתבי [שמא בתוך ארבע אמות היו יושבים], ואין כאן זריקת ארבע אמות!?

אלא, אמר רב חסדא: שכן אורגי [14] יריעות זורקין בוכיאר [כלי שקנה של ערב נתון בו, שזורקין בין שני דופני חוטי השתי של היריעה] ביריעה שהיתה היא עצמה רחבה ארבע אמות, [15] וכשהיה זורקה מצידה האחד של היריעה לצידה השני, הרי העביר ארבע אמות.

ומקשינן: והלא אגדו בידו!? כלומר, כשהיה זורק את הבוכיאר למרחק ארבע אמות, הרי עומד הוא עצמו בתחילת ארבעת האמות, ושם מחזיק הוא בידו את חוט הערב שאינו מתנתק מן הבוכיאר, ואין זו העברת ארבע אמות!?

ומשנינן: מכל מקום, מצינו העברת ארבע אמות בזריקת הבוכיאר בלא שיחזיק בידו חוט הקשור לבוכיאר, והוא בניסכא בתרא [באריגת [16] חוט הערב האחרון שביריעה], כי אז הקנה נשמט מהחוט והבוכיאר נופל בסוף ארבעת האמות. [17]

ואכתי מקשינן: והא ב"מקום פטור" קאזלי, הרי אין העברת הבוכיאר דרך דופני היריעה חשובה העברה ברשות הרבים, כי בין דופני היריעה אין זה רשות הרבים אלא "מקום פטור"!? [18]

אלא, שכן אורגי יריעות זורקין בוכיאר לשואליהן, כשהיה לאחד שנים והוזקק אחד מאורגי היריעות לשאול ממנו את שלו היה זורקו לו.

ומקשינן: ודילמא גבי הדדי הוו יתבי [שמא יושבים היו זה ליד זה]!?

ומשנינן: אי אפשר שישבו סמוכים זה לזה, כי מטו אהדדי בחפת [בשפת היריעה], כלומר, אם יושבים היו זה ליד זה, מגיעים ידו של זה בשל זה בשפת היריעה כשמותחים חוט הערב.

ואכתי מקשינן: ודילמא שלחופי הוו משלחפי. כלומר, שמא אכן היו יושבים זה ליד זה, אלא שהיה נמשך האחד לאחור והשני לפנים, כך שלא היה להם לחשוש מפגיעה זה בזה!? [19]

ותו קשה: מי שאילי מהדדי [וכי היו שואלים כלי מלאכה זה מזה]!?

והתניא [20] לודא [שם חכם]: "איש איש ממלאכתו אשר המה עושים", ממלאכתו הוא עושה, ואינו עושה ממלאכת חבירו,, שכולם מוכנים בכלי אומנותם, ולא הוצרכו לישאל.

ותו קשה: אכן מצינו זריקת ארבע אמות במשכן, ומשום כך חייב הוא. אך מעביר ארבע אמות ברשות הרבים, מנלן דמחייב [מנין שהוא חייב] והרי במשכן לא היו מעבירים אלא זורקים!?

אלא, כל ארבע אמות ברשות הרבים, גמרא גמירי לה [קבלה היא בידינו]. [21] אמר רב יהודה אמר שמואל: כתיב [במדבר טו לב] "ויהיו בני ישראל במדבר, וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת. ויאמר ה' אל משה, מות יומת האיש, רגום אותו באבנים כל העדה מחוץ למחנה". ומפרש שמואל מה היתה המלאכה שעשה אותו אדם ונתחייב עליה סקילה:

מקושש לא תלש את העצים ולא אספם, אלא מעביר את העצים ארבע אמות ברשות הרבים, הוה.

במתניתא תנא [בברייתא שנינו]: תולש הוה המקושש, ועל כך נתחייב.

רב אחא ברבי יעקב אמר: תלושים ומפוזרים היו העצים, ואותו אדם מעמר [אוסף] הוה, ועל כך נתחייב. [22]

שואלת הגמרא: למאי נפקא מינה לנו לידע מה היה עוונו של מקושש, והרי מה שהיה היה!?

ומפרשת: לכדרב! דאמר רב, מצאתי מגלת סתרים [23] בי רבי חייא, וכתוב ביה: [24] איסי בן יהודה אומר: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ואינו חייב אלא אחת;. וסבורה היתה הגמרא לפרש, שאם עשה את כולן בהעלם אחד, ששכח את איסורן של כל מלאכות השבת, ועשה את כולן מבלי שנודע לו בינתיים, אינו חייב אלא חטאת אחת [25] [ולבסוף מפרשת הגמרא באופן אחר, ומתבארת כוונת הגמרא דאמר "לכדרב"].

ומקשינן עלה: חטאת אחת בלבד הוא שחייב, ותו לא!?

והתנן לקמן בפרק כלל גדול: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. ומפרטת שם המשנה את כולן -

והוינן בה: מנינא, למה לי [לשם מה נזכר המנין הכללי בתחילת המשנה]!?

ואמר תירץ רבי יוחנן: לכך שנה התנא את המנין הכללי, כדי ללמד שאם עשאן כולן בהעלם אחת, חייב חטאת על כל אחת ואחת. ומלמד אותנו התנא, שסכום החטאות הכולל שיכול אדם להתחייב בהעלם אחד הוא ארבעים ותשע חטאות. אבל אם עשה אבות ותולדות בהעלם אחד, אינו מוסיף חטאת על התולדות.

וכשם שיש לדקדק דין זה מלשון המשנה, כך יש לדקדק דין זה מדברי איסי בן יהודה עצמו, שאמר "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת". [26] הרי למדנו שחייב על כל אחת ואחת. ואיך אמר "ואינו חייב אלא אחת"!?

אלא אימא, כך היא כוונת איסי בן יהודה: אינו חייב על אחת מהן. יש אחת מן המלאכות שאינו חייב עליה סקילה, [27] ואין אנו יודעים איזו מלאכה היא. ולענין זה נפקא מינה לידע מה עשה מקושש שחייבתו תורה סקילה עליו: רב יהודה - פשיטא ליה, מכח פירושו במעשה המקושש, דמעביר ארבע אמות חייב סקילה, כי היא אינה מן המלאכות המסופקות אם חייב עליהן סקילה.

ומתניתא - פשיטא ליה מכח פירושה במעשה המקושש, דתולש חייב סקילה.

ורב אחא בר יעקב - פשיטא ליה, דמעמר חייב.

מר, אחד משלשתם, סבר: הא, אותה מלאכה שלדעתו נתחייב עליה המקושש, מיהת לא מספקא, בה אין ספק, אלא ודאי חייבים עליה סקילה. ומר, השני משלשתם, סבר: הא מיהת לא מספקא. וכן השלישי. [28]

תנו רבנן: מקושש שנסקל במדבר זה צלפחד. וכן הוא אומר [ומכאן הוא נלמד]: "ויהיו בני ישראל במדבר, וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת". ולהלן, אצל בנות צלפחד כשדיברו לפני משה על ירושת אביהן, הוא אומר "אבינו מת במדבר [והוא לא היה בעדת קרח, כי בחטאו מת] ".

מה להלן, גבי "במדבר" האמור שם, צלפחד. אף כאן, גבי "במדבר" האמור במקושש, צלפחד, דברי רבי עקיבא;.

אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא! בין כך ובין כך, בין אם דבריך נכונים ובין אם לאו, אתה עתיד ליתן את הדין!

שהרי אם אכן כדבריך הוא, עתיד אתה ליתן את הדין על שהתורה כיסתו לצלפחד, [29] ולא אמרה שהוא היה המקושש, ואילו אתה מגלה אותו.

ואם לאו כדבריך, גם עתיד אתה ליתן את הדין, על שאתה מוציא לעז על אותו צדיק [צלפחד] שמחלל שבת היה.

הערות

[1] א. הקשה ה"פני יהושע": מה הקשר בין השאלה "הוצאה גופא היכא כתיבא", עם מה שאמר "מכדי זריקה"? והרי שאלה זו, היכן כתובה הוצאה בתורה, היתה צריכה הגמרא לשאול לעיל, בריש המסכת, על משנת "יציאות השבת שתים שהן ארבע", ועל המשנה בפרק כלל גדול המונה את אבות המלאכות ובכללן "המוציא מרשות לרשות" ! ? וראה את דבריו באריכות, ובישוב עוד כמה קושיות. וראה עוד בהגהות רבי אלעזר משה. ב. הקשו התוספות: הרי כל אבות המלאכות אין להם מקרא כתוב, אלא ממשכן אנו לומדים אותן, וכל מלאכה שהיתה במשכן, היא מלאכה לענין שבת. ואם כן, הרי כבר נתבאר בגמרא לעיל מט ב, שהיתה הוצאה במשכן בקרשים, שהיו מורידים מהעגלה לרשות הרבים, ואם כן, למה צריך מקרא כתוב להוצאה כדי לחייב עליה ! ? ותירצו: כיון שמלאכת הוצאה, מלאכה "גרועה" היא [כלומר, יש חידוש בכך שהיא נחשבת למלאכה, שהרי מה לי מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, ומה לי מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד], לכן לא די במה שהיתה מלאכה כזו במשכן כדי לחדש מלאכה כעין זו, אלא אם כן יש מקרא כתוב. וראה עוד בתוספות לעיל ב א, שכתבו מטעם זה: וכן בכל תולדות דאבות מלאכות לא חיישינן שיהא במשכן אלא אבות בלבד, ובתולדות דהוצאה בעינן שיהא במשכן, ראה שם שהביאו ראיות לזה.

[2] התוספות בשם הר"ח אינם גורסים את קושיית הגמרא "וממאי דבשבת קאי", ומשום שעיקר הלימוד הוא מהא דרחמנא קרייה מלאכה, כדכתיב "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש", וכתיב "ויכלא העם מהביא", אלמא קרי להוצאה מלאכה. וכן דריש בהדיא בירושלמי. וראה פירוש הר"ח הנדפס: מדלא אמרה תורה "איש ואשה אל יביאו עוד", אלא "אל יעשו עוד מלאכה" שמע מינה דהבאה קרי לה מלאכה.

[3] ראה בפירוש הר"ח בהמשך, שכתב: והכנסה נמי מלאכה היא, כשם שנמנעו העם מלהוציא ולהביא וליתן לגזברים, כך נמנעו הגזברין מלקבל מהן ולהכניס ללשכה.

[4] נתבאר על פי רש"י, שכתב: סברא היא להיות הכנסה תולדת הוצאה, שהיא מעין לה כשאר תולדות שהיא מעין מלאכות.

[5] כלומר, והיות ותולדה היא, הרי היא אסורה, כיון שהיתה תולדה זו במשכן, כמבואר לעיל מט ב, ואין צריך עוד מקרא לחייבו. נתבאר על פי התוספות.

[6] לשון רש"י בבבא קמא ב א: לא מיחייב אלא חדא אאב מלאכה, אבל אתולדה דידיה לא מיחייב.

[7] נתבאר על פי הרמב"ן. וראה שם, שאף לרבנן טעם הדבר שזה אב וזה תולדה הוא משום הטעם המבואר כאן, רק, שלרבנן יש בזה נפקא מינה לדינא, ואילו לרבי אליעזר, לא.

[8] א. ראה גירסאות נוספות ופירושן, בדברי התוספות כאן ובבבא קמא ב א. ב. כתב תוספות הרא"ש: הוצאה היתה חשובה במשכן, לפי שהיו מוציאים הנדבות מביתם להביאם ביד הגזבר, והוצאתן חשובה יותר מהכנסת הקרשים מקרקע לעגלה. וכן "מושיט" לא חשיבא [ומשום כך תולדה היא, ולא אב]. ומיהו ראה בהערה 3 בשם הר"ח, דכשם שישראל היו מוציאים מביתם, כך הגזברים היו מכניסים.

[9] בגמרא בבא קמא ב א, מתבאר ככל הכתוב כאן, על כל האבות והתולדות של שבת, מלבד ה"אי נמי", שאינו כתוב שם. והוא אכן אינו שייך בכל האבות והתולדות, מאחר שהאבות אף הם אינם כתובים, וכולם ממשכן נלמדים. וזו היא כוונת התוספות שכתבו "הך לישנא לא איצטריך אלא משום הוצאה".

[10] תוספת ביאור בלשון המשנה ראה בשפת אמת על המשנה לקמן ק א, הובא בהערות שם. ועיין ברש"י, שכתב על "כזורק בארץ": דאויר רשות הרבים, הוא, וחייב. וכיון שאויר רשות הרבים, ונח בכל דהו, מיחייב. ורשותא לנפשיה לא הוי, לא כרמלית ולא מקום פטור, הואיל ובפניו נח, ולא נח בראשו שיהא מקום מסויים.

[11] אף הכנסה היתה במשכן, כשהטעינו את הקרשים מרשות הרבים לעגלה כמבואר לעיל מט ב. ומכל מקום, הוצרכה הגמרא לעיל לומר בזה סברא, ולא די במה שהיה במשכן, והיינו משום שהוצאה מלאכה גרועה היא, ואין די לחייב עליה אף אם היתה במשכן, ורק משום שהיא תולדה של מלאכת הוצאה משום הסברא ד"מה לי עיולי מה לי אפוקי", מועיל מה שהיה במשכן לחייבו. ובסברא לבד אין די, כי אף תולדות מלאכת ההוצאה צריך שיהיו במשכן, כיון שמלאכה גרועה היא. ואם כן קשה, מה בכך שמלאכת העברת ארבע אמות היתה במשכן, מכל מקום, כיון שלא תיתכן בזה סברא לעשותה תולדה דהוצאה, אין לנו לחייב עליה ! ? וראה מה שכתבו בזה התוספות לעיל ב א, ובתוספות כאן בד"ה הכנסה.

[12] פירש רש"י: "מעשה רוקם", כלומר, תופרים אלו היו עושים את מעשה הרוקם שהיה ביריעות. ותמה הרש"ש: הרי "מעשה רוקם" לא היה ביריעות, כי ביריעות התחתונות כתיב "מעשה חושב", ואילו ביריעות העזים לא כתיב מאומה. ולמה לא פירש שהכוונה היא למה שאמרה תורה "וחברת את חמש היריעות לבד, ואת שש היריעות לבד" ! ? ראה עוד שם.

[13] נתבאר על פי רש"י.

[14] כן צריך לומר, וכן הוא בש"ס ונציה דפוס ראשון.

[15] כדכתיב [שמות כו ב]: "אורך היריעה האחת שמונה ועשרים באמה, ורוחב ארבע באמה היריעה האחת", כן נראה לפרש. [וראה הערה בהמשך הענין].

[16] "ניסכא", לשון אריגה הוא, וכמו [לעיל עג א] "המיסך".

[17] כתב ה"חזון איש" [סב א]: הוציא דלעת ארוכה לרשות הרבים, וראשה השני עדיין בידו ברשות היחיד, ובדרך הוצאתו שברה והניח חציה השבור ברשות הרבים, חשיב הנחה, אף על גב דבהיותה ברשות הרבים עדיין היתה אגדה בפנים, ודבר זה מפורש בסוגיין "בניסכא בתרא".

[18] כתב רש"י: והא במקום פטור אזלא, בין דופני היריעה, ואין זה רשות הרבים אלא "מקום פטור" שאין רחב ארבעה. וכן הוא לשון המאירי: הרי תוך דופני היריעה מקום פטור הוא, שאין רחבן ארבעה.

[19] כתבו התוספות: הכי נמי הוה מצי למפרך "דילמא בתוך ארבע אמות הוו יתבי".

[20] מסתבר שצריך לומר "והתני".

[21] בתוספות לעיל ה ב ד"ה בשלמא, נראה שהיו גורסים בגמרא "הלכתא גמירי לה". והמאירי הביא שתי גירסאות אלו, ופירשם: גמרא גמירי לה: כל העברת ארבע אמות ברשות הרבים, וכל זריקה קבלה היתה בידם להיות תולדת הוצאה, ואף ההושטה אף על פי שהיתה במשכן ממין הוצאה היא ותולדה לה, והוא שאמרו "גמרא גמירי לה". הלכתא גמירי לה: רצונו לומר הלכה למשה מסיני, עד שפרשו מתוכה שהזורק או המעביר והמוציא בהעלם אחד חייב שתים [כי מאחר שהלכה למשה מסיני היא] אם כן דין "אב" לה. אך אמנם, אף שמהתוספות נראה שהיו גורסים "הלכתא גמירי לה", מכל מקום הם סוברים שהן העברת ארבע אמות ברשות הרבים והן מושיט, תולדות הן, כמבואר בתוספות לעיל ב א ד"ה פשט. וראה בחידושי הר"ן: כל ארבע אמות ברשות הרבים גמרא גמירי לה: לא כפשטה, דאם כן, הויא לה אב בפני עצמה [כי "גמרא גמירי לה" משמע שהלכה למשה מסיני היא], ועוד, דאין עונשין מן הדין ולא מהלכה למשה מסיני. אלא הכי קאמר: "גמרא גמירי לה" למיהוי בכלל מוציא, ותרוייהו, זריקה והעברה, תולדות דמוציא נינהו.

[22] כתב רש"י: תלושין ומפוזרין היו, ועמרן. כדאמרן [לעיל עג ב] "האי מאן דכניף מלחא [ממלחתא, שצבר מלח ממשרפות מים] חייב משום מעמר". ותמה המנחת חינוך ["מוסך השבת" מלאכת מעמר ד"ה ומבואר], למה הוצרך רש"י להביא מימרא זו, והרי משנה שלימה היא לעיל עג א, שהמעמר חייב! ? ותירץ, שכוונת רש"י להוכיח שיש עימור אפילו בדבר שאינו אוכל, והראיה ממלח, שאינו אוכל [ראה שם], וחייב על עימורו.

[23] פירש רש"י לעיל ו ב: מגילת סתרים, שהסתירוה, מפני שתורה שבעל פה לא ניתנה לכתוב, וכששומעין דברי יחיד חדשים, שאינן נשנין בבית המדרש, כותבין אותן שלא ישתכחו, ומסתירין את המגילה. וראה מהר"ץ חיות שם.

[24] צריך לומר "בה", וכן הוא לעיל ז ב.

[25] כתב רש"י בד"ה ואינו חייב אלא אחת: על כרחיך לענין שוגג קאמר, ולחטאת. דבמזיד תרי קטלי לא מקטלי, ולהכי פריך "והאנן תנן".

[26] נתבאר על פי התוספות לעיל ו ב, ראה שם.

[27] כן פירש רש"י, שאינו חייב עליו מיתה. שיש בהן אחת שאינו נהרג עליה. וכן הכריחו התוספות לעיל ו ב שהפטור הוא על סקילה, ולא על חטאת.

[28] אריכות לשון גדולה היא בגמרא.

[29] או אפשר הכוונה היא "כיסתו" למקושש.

א גמרא על עיקר הדבר שואלים: מכדי [הרי] זריקה תולדה של הוצאה היא, הוצאה שהיא אב המלאכה גופה היכא כתיבא [עצמה היכן כתובה בתורה], והלא צריך לברר תחילה את אב המלאכה, ואחר כך לדון בתולדות. אמר ר' יוחנן: שאמר קרא [הכתוב]: "ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא" (שמות לו, ו), שלדעת ר' יוחנן היה ציווי זה של משה מיועד למנוע את העם מלהביא את התרומות בשבת. והוא מפרש: משה היכן הוה יתיב [היה יושב]? — במחנה לויה (הלויים), ומחנה לויה רשות הרבים הואי [היה], וקאמר להו [ואמר להם] לישראל: לא תפיקו ותיתו [תוציאו ותביאו] מרשות היחיד דידכו [שלכם] לרשות הרבים.

ושואלים: וממאי [וממה, מניין] אתה למד שבשבת קאי [היה עומד] ומצווה אותם שיפסיקו להביא? דילמא [שמא] בחול קאי [היה עומד] ומשום דשלימא [שנשלמה] לה המלאכה, מלאכת המשכן משום שכבר תרמו די הצורך?! כדכתיב [וכפי שנאמר]: "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר" (שמות לו, פסוק ז). אלא גמר [למד] בדרך גזירה שווה מהלשון "העברה" "העברה" שנאמרה בענין זה וביום הכפורים,

שכן כתיב הכא [נאמר כאן במשכן]: "ויעבירו קול במחנה" וכתיב התם [ונאמר שם ביום הכיפורים]: "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם" (ויקרא כה, ט). מה להלן בתקיעת השופר שביובל העברה זו — ביום אסור לעשותה, אף כאן — ביום אסור.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] לימוד לענין הוצאה מרשות היחיד אל מחנה הלווים שהוא רשות הרבים, ואולם הכנסה מנלן [מניין לנו], שאף היא נחשבת כמלאכה, ואסורה? ומשיבים: סברא היא, מכדי [הרי] העברה מרשות לרשות הוא, ואם כן מה לי אפוקי [הוצאה] ומה לי עיולי [הכנסה], שאם העברת חפץ מרשות לרשות יש בה משום מלאכה — אין מקום להבדיל בין הוצאה והכנסה. מיהו [אבל] הוצאה — אב מלאכה היא, ואילו הכנסה — אינה אלא תולדה, כיון שאינה מפורשת במקרא.

על עצם ההבדל בין אב ותולדה שואלים: ומכדי אהא מיחייב, ואהא מיחייב [הרי על זו מתחייב, ועל זו מתחייב] ואם כן אמאי קרי [מדוע קורא] לה האי [לזו] "אב" ואמאי קרי [ומדוע קורא] לה האי [לזו] "תולדה"? ומה טעם להבחין ביניהם?

ומשיבים: נפקא מינה דאי עביד [יוצא מזו הבדל למעשה שאם עושה] שתי אבות מלאכה שונים בהדי הדדי [ביחד], אי נמי [או גם כן] שתי תולדות של שני אבות שונים בהדי הדדי [ביחד] — מיחייב תרתי [מתחייב שתי חטאות], ואי עביד [ואם עושה] אב ותולדה דידיה [שלו] — הוא לא מיחייב [מתחייב] אלא חדא [חטאת אחת].

ושואלים עוד: ולשיטת ר' אליעזר המחייב להביא חטאת נפרדת על תולדה של מלאכה גם אם עשה במקום (באותו זמן) אב המלאכה שלו עצמו ומתחייב עליו — לשיטתו אמאי קרו [מדוע קוראים] לה לזו "אב" ואמאי קרו [ומדוע קוראים] לה לזו "תולדה "? ומשיבים: לשיטתו הך דהואי [זו שהיתה] במשכן חשיבא [מלאכה חשובה] — קרי [קורא] לה "אב", ואולם הך [לזו] שלא הואי [היתה] במשכן חשיבא [חשובה] — הוא לא קרי [קורא] לה "אב". אי נמי [או גם כן] אפשר לומר: כי הך דכתיבא [לזו שכתובה] במפורש במקרא — קרי [הוא קורא] "אב", והאי [ולזו] שלא כתיבא [כתובה] במפורש במקרא — קרי [הוא קורא] "תולדה".

ב והא דתנן [והלכה זו ששנינו במשנה]: הזורק חפץ בשבת למרחק ארבע אמות ברשות הרבים ונח החפץ בכותל, אם היה גובהו למעלה מעשרה טפחים — הרי זה כזורק באויר ופטור. ואם היה גובהו למטה מעשרה טפחים — הרי זה כזורק בארץ, והזורק בארץ ברשות הרבים ארבע אמות — חייב.

ושואלים: זרק ארבע אמות ברשות הרבים עצמה שלא הוציא ולא הכניס מרשות לרשות, מנלן דמיחייב [מניין לנו שחייב]? ומשיבים, אמר ר' יאשיה: שכן אורגי היריעות שבמשכן היו זורקין מחטיהן זה לזה כשנזקק אחד למחט שביד חבירו, וכיון שהיתה זו מלאכה במשכן חייבים עליה. ותוהים: אורגין, מחטין למה להו [להם]? לשם מה דרושה המחט במלאכת האריגה? אלא יש לתקן ולומר כך: שכן תופרי היריעות זורקין מחטיהן זה לזה.

ושואלים: ומניין שהיו צריכים לזרוק זה לזה ודילמא גבי הדדי הוו יתבי [שמא זה אצל, ליד, זה היו יושבים]?! ומשיבים: ודאי הוצרכו להיות מרוחקים זה מזה, שכן אם היו סמוכים מידי אחד לשני מטו הדדי [היו מגיעים זה לזה] ופוגעים זה את זה במחטין. ושואלים עוד: דילמא [שמא] אף שהיו צריכים להיות מרוחקים זה מזה עדיין בתוך ארבע אמות זה לזה הוו יתבי [היו יושבים], ולא נצרכו לזרוק יותר מתחום זה? וכיון שאין בידינו הוכחה איננו יכולים ללמוד הלכה זו מתופרי יריעות.

אלא אמר רב חסדא: איסור זריקת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים נלמד שכן אורגי היריעות שבמשכן היו זורקין בוכיאר (הכלי שחוט הערב קשור בו) ביריעה, שלצורך האריגה היה צורך לזרוק אותו בין חוטי השתי. ושואלים: הרי זו אינה זריקה ממש, והלא אוגדו בידו, שהרי קצה החוט נמצא עדיין ביד הזורק, וכל זריקה מעין זו שלא זרק את כל החפץ שבידו — אינה נחשבת! אלא יש לומר שהמדובר בניסכא בתרא [בזריקה האחרונה] שבה נשלם חוט האריגה, ושוב אינו צריך להחזיק בידו את החוט.

ועדיין שואלים: והא [והרי] במקום פטור קאזלא [היא, הבוכיאר הולכת], שהרי בין היריעות אין מקום ארבע אמות והזורק למקום פטור — פטור! אלא יש לומר שהלימוד הוא, שכן אורגי היריעות היו זורקין בוכיאר לשואליהן, לחבריהם השואלים מהם בוכיאר. ושואלים: ודילמא גבי הדדי הוו יתבי [ושמא זה ליד זה היו יושבים]?! ומתרצים: הדבר אינו אפשרי, כי מטו הדדי בחפת [היו מגיעים זה ליד זה ומפריעים כשהיו מגיעים לסיומה של היריעה].

ושואלים: ודילמא שלחופי הוו משלחפי [ושמא היו מוסטים] במקצת זה מזה ולא ישבו בשורה אחת, ועדיין היו יכולים לשבת סמוכים זה לזה בלא להפריע במלאכה?! ותו, מי שאילי מהדדי [ועוד, האם היו שואלים זה מזה]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] החכם לודא: מה שנאמר "ויבואו כל החכמים העושים את כל מלאכת הקודש איש איש ממלאכתו אשר המה עשים" (שמות לו, ד) — יש ללמוד מכאן: כל אחד מהם ממלאכתו הוא עושה ואינו עושה ממלאכת חבירו, שלכל אחד היו חמרים וכלי עבודה במידה מספקת, ולא היה אם כן צורך בשאילה אחד מהשני!

ותו [ועוד] יש להקשות: אף אם נלמד מכאן דין זורק, אבל מעביר בידו ארבע אמות ברשות הרבים מנלן דמחייב [מניין לנו שחייב]? אלא נראה שאין בידינו ללמוד הלכה זו במישרין ממלאכת המשכן אלא יש לומר: כל ההלכות הקשורות בהעברת ארבע אמות ברשות הרבים גמרא גמירי לה [בלימוד של מסורת למדו אותה] ולא ממדרש הכתובים.

ג אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מקושש שכתוב בתורה שדנו אותו למיתה על חילול שבת (במדבר טו, לג–לו), מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוה [היה], ומשום עבירה זו הוא שנסקל. במתניתא תנא [בברייתא שנה החכם]: תולש הוה [היה], שמשום תלישת העצים ממקומם התחייב. רב אחא בר' יעקב אמר: מעמר (אוסף עצים ממקום הנחתם לערימה) הוה [היה].

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] להלכה אם נדע מה היתה המלאכה שנתחייב עליה המקושש בשעתו? ומשיבים: יש כאן תוצאה מעשית על פי הדברים שמסר רב. שאמר רב: מצאתי מגלת סתרים בי (בבית) ר' חייא וכתוב בה, איסי בן יהודה אומר: מספר אבות המלאכות האסורות בשבת הוא ארבעים חסר אחת (ואם עשאן כולם בהעלם אחת) ואינו חייב אלא אחת. ומיד תוהים: אחת ותו לא [ולא עוד]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, והוינן [והיינו מתעסקים] בה: מניינא [המספר] למה לי? והלא די במניית אבות המלאכה בלא לציין את מספרם! ואמר ר' יוחנן: משנה זו באה ללמדנו שאם עשאן כולם בהעלם אחד — חייב על כל אחת ואחת. הרי שאין לפרש שעל כל המלאכות כולן חייב רק חטאת אחת!

אלא אימא [אמור, תקן] אינו חייב על אחת מהן, שיש מלאכה אחת משלושים ותשע המלאכות שעליה אין חייבים מיתה, ויש בה מצות "לא תעשה בלבד" ולא נתפרש איזו היא.

ולענין זה, רב יהודה פשיטא ליה [פשוט לו] שהמעביר חייב, ומתניתא פשיטא ליה [והחכם בברייתא פשוט לו] שהתולש חייב, ורב אחא בר יעקב פשיטא ליה [פשוט לו] שהמעמר חייב. כלומר, מר סבר הא מיהת לא מספקא, ומר סבר הא מיהת לא מספקא [חכם זה סבור כי זו לפחות אינה מסופקת, וחכם זה סבור כי זו לפחות אינה מסופקת], ובאו להודיענו שעל מלאכות אלה ודאי חייבים מיתה, שהרי נידון מקושש העצים משום שעבר עליהן.

ד כיון שהוזכר המקושש לענין מלאכתו מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מקושש זה שמזכירתו התורה צלפחד היה, וכן הוא אומר: "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת" (במדבר טו, לב), ולהלן הוא אומר בדברי בנות צלפחד: "אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קורח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו" (במדבר כז, ג), מה להלן האיש במדבר הוא צלפחד, אף כאן שלא פורש שמו הוא צלפחד, אלו דברי ר' עקיבא.

אמר לו ר' יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין על מדרש זה, שכן אם כדבריך שהיה זה צלפחד — התורה כיסתו, ולא פרסמה את שם המקושש, ואתה מגלה אותו?! ואם לאו [לא], שלא היה זה צלפחד — הרי אתה ללא הצדקה מוציא לעז על אותו צדיק.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: With regard to the main issue, the Gemara asks: After all, throwing is a subcategory of carrying out. Where is the primary category of prohibited labor of carrying out itself written in the Torah? Isn’t it necessary to clarify the primary category before discussing the subcategory? Rabbi Yoḥanan said: As the verse said: “And Moses commanded, and they passed a proclamation throughout the camp saying: Neither man nor woman should perform any more work to contribute to the Sanctuary; and the people stopped bringing” (Exodus 36:6). According to Rabbi Yoḥanan, Moses commanded the people to cease bringing contributions in order to prevent them from bringing their contributions on Shabbat. He then explains: Where was Moses sitting? He was in the camp of the Levites, and the Levites’ camp was the public domain. And he said to Israel: Do not carry out and bring objects from the private domain, your camp, to the public domain, the camp of the Levites.

The Gemara asks: And how do you know that he was standing and commanding the people on Shabbat? Perhaps he was standing during the week, and Moses commanded the cessation of contributions because the labor of the Tabernacle was completed, since all the necessary material was already donated, as it is written: “And the work was sufficient for them for all of the work to perform it, and there was extra” (Exodus 36:7). Rather, derive this by means of a verbal analogy between passing mentioned in this context and passing mentioned with regard to Yom Kippur.

It is written here, with regard to the Tabernacle: “And they passed a proclamation throughout the camp,” and it is written there, with regard to Yom Kippur: “And you shall pass a blast of a shofar on the tenth day of the seventh month, on Yom Kippur you shall sound a shofar throughout your land” (Leviticus 25:9). Just as there, with regard to the shofar of the Jubilee Year, passing is on a day on which it is prohibited to perform labor, so too, here passing is on a day on which it is prohibited to perform labor.

The Gemara asks: We found a source prohibiting carrying out from a private domain into the camp of the Levites. From where do we derive that carrying in is also considered a prohibited labor? The Gemara answers: It is a logical inference. After all, carrying is from one domain to another, so what difference is there to me whether it is carrying out or carrying in? Carrying from one domain to another is prohibited; the direction in which the object is carried makes no difference. However, carrying out is a primary category, while carrying in is a subcategory, as it is not stated explicitly in the biblical text.

The Gemara now questions the distinction between primary categories and subcategories of labor. After all, one is liable for this, carrying out, and one is liable for that, carrying in. Why is this called a primary category, and why is this called a subcategory? What is the point of the distinction?

The Gemara answers: The practical ramification is that if one performs two different primary categories together, or alternatively, if one performs two subcategories of two different primary categories together, he is liable to bring two sin-offerings. And if one performs a primary category of labor together with its own subcategory, he is liable to bring only one sin-offering.

The Gemara further asks: And according to the opinion of Rabbi Eliezer, who renders one liable for the performance of a subcategory of prohibited labor when performed together with a primary category, why is this called a primary category, and why is this called a subcategory? The Gemara answers: According to him, that which was a significant labor in the Tabernacle is called a primary category; that which was not a significant labor in the Tabernacle is not called a primary category. Alternatively, perhaps that which is written explicitly in the Torah is called a primary category, and that which is not written explicitly in the Torah is called a subcategory.

And as for the halakha that we learned in a mishna: With regard to one who throws an object on Shabbat a distance of four cubits in the public domain and it lands on a wall, if the wall was higher than ten handbreadths, it is as if he threw it into the air, and he is exempt. If the wall was lower than ten handbreadths, it is as if he threw it onto the ground, and one who throws an object a distance of four cubits onto the ground in the public domain is liable.

The Gemara asks: If one threw an object four cubits in the public domain, and it did not go from one domain to another, from where do we derive that he is liable? The Gemara answers: Rabbi Yoshiya said: Because the weavers of the tapestries in the Tabernacle throw their needles to each other when they need to borrow the other’s needle. Throwing was a labor performed in the Tabernacle; therefore, one is liable for performing it. The Gemara wonders: Why do weavers need needles? Rather, emend the statement to say: Because those who sewed the tapestries throw their needles to each other.

The Gemara asks: Is it clear that they had to throw needles to each other? Perhaps they sat next to each other. The Gemara answers: It is clear that they kept their distance from each other. If they sat too close, they would reach each other and hurt one another with their needles. The Gemara asks: Perhaps, even though they kept their distance, they sat within four cubits of each other, and they would not throw the needles farther than that. In the absence of proof of their sitting arrangement, this halakha cannot be derived from those who sewed the tapestries.

Rather, Rav Ḥisda said: Throwing an object four cubits in the public domain is prohibited because the weavers of the tapestries in the Tabernacle threw the shuttle, to which the thread of the warp was tied on the tapestry. Weaving entails throwing the thread of the warp through the threads of the woof. The Gemara asks: That is not actually throwing, as didn’t the weaver hold the end of the thread in his hand? One is not liable for throwing an object when part of it remains in his hand. Rather, this must be referring to the final throw, when the weaving was finished and the weaver released the thread from his hand.

The Gemara asks: Doesn’t the shuttle go in an exempt domain? The tapestry was less than four handbreadths wide, rendering it an exempt domain even though it is four cubits long. One who throws in an exempt domain is exempt. Rather, it is because the weavers of tapestries throw the shuttle to those who seek to borrow it from them. The Gemara asks: But perhaps they sat next to each other? The Gemara answers: That is impossible because they would reach one another and disturb one another when tightening the thread at the end of the tapestry.

The Gemara asks: And perhaps they were not in a straight line but staggered. That would enable the weavers to sit adjacent to each other without disturbing each other’s work. And furthermore, did they borrow from each another? Wasn’t the following taught in a baraita of the Sage Luda? The verse states: “And all the wise men who performed all of the work of the Sanctuary came, each one from the work he was doing” (Exodus 36:4). From that verse it is derived: Each performed the labor from his own work, and they would not perform the labor from their friends’ work. Each person had his own tools and did not need to borrow from others.

And furthermore, the Gemara asks: Even if the halakha of throwing was derived from here, from where do we derive that one who carries an object four cubits in the public domain is liable? Rather, apparently, this halakha is not derived from the labor performed in the construction of the Tabernacle. Rather, all the halakhot related to carrying four cubits in the public domain are learned through tradition and not derived from the text.

Rav Yehuda said that Shmuel said: The wood gatherer who was sentenced to death for desecrating Shabbat (see Numbers 15:33–36) was one who carried four cubits in the public domain. He was stoned for performing the prohibited labor of carrying. It was taught in a baraita: He was one who detached still-growing branches. He was stoned for performing the prohibited labor of detaching. Rav Aḥa, son of Rabbi Ya’akov, said: He was one who gathered sticks together into a pile.

The Gemara asks: What is the practical ramification of determining precisely which prohibited labor the wood gatherer performed? The Gemara answers: The ramification is with regard to the statement of Rav, as Rav said: I found a hidden scroll in the house of Rabbi Ḥiyya. And in it, it is written that Isi ben Yehuda says: The number of primary categories of labor prohibited on Shabbat is forty-less-one. And if one performed all of them in the course of one lapse of awareness, he is liable to bring only one sin-offering. The Gemara asks: One and no more? We learned in a mishna: The number of primary categories of prohibited labors on Shabbat is forty-less-one, which the mishna proceeds to list. And we discussed this mishna: Why do I need this tally of forty-less-one? And Rabbi Yoḥanan said: The tally was included to teach that if one performed all the prohibited labors in the course of one lapse of awareness, during which he was unaware of the prohibition involved, he is liable for each and every one.

This citation from the hidden scroll cannot be accurate. Rather, emend this statement in the hidden scroll and say that one is not liable for one of them. There is a primary category of labor among the thirty-nine primary categories of prohibited labor whose violation does not incur the death penalty. The identity of this category that is not punishable by death was not specified.

It is obvious to Rav Yehuda that one who carries four cubits in the public domain is liable to receive the death penalty. And it is obvious to the baraita that one who detaches is liable to receive the death penalty. And it is obvious to Rav Aḥa bar Ya’akov that one who gathers is liable to receive the death penalty. In other words, this Master maintains: With regard to this labor, in any case, there is no uncertainty. And this Master maintains: With regard to that labor, in any case, there is no uncertainty. Each Sage maintains that the prohibited labor that he attributed to the wood gatherer incurs the death penalty and is certainly not the labor referred to in the hidden scroll.

On the topic of the wood gatherer, the Gemara cites that which the Sages taught in a baraita: The wood gatherer mentioned in the Torah was Zelophehad, and it says: “And the children of Israel were in the desert and they found a man gathering wood on the day of Shabbat” (Numbers 15:32), and below, in the appeal of the daughters of Zelophehad, it is stated: “Our father died in the desert and he was not among the company of them that gathered themselves together against the Lord in the company of Korah, but he died in his own sin, and he had no sons” (Numbers 27:3). Just as below the man in the desert is Zelophehad, so too, here, in the case of the wood gatherer, the unnamed man in the desert is Zelophehad; this is the statement of Rabbi Akiva.

Rabbi Yehuda ben Beteira said to him: Akiva, in either case you will be judged in the future for this teaching. If the truth is in accordance with your statement that the wood gatherer was Zelophehad, the Torah concealed his identity, and you reveal it. And if it the truth is not in accordance with your statement, you are unjustly slandering that righteous man.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פ"י ולר' אליעזר דמחייב על תולדה במקום אב קול ר' אליעזר במסכת (כריתות דף טז) וכבר פירשנו דבריו בפרק כלל גדול ועיקרן בתורת כהנים בפרשת כהן משיח בסדר ויקרא:

ירושלמי גודלת משום בונה כוחלת משום כותבת פוקסת מכרועא אלנושרי ובלשון ערבית תנער אל אצדג. פוקסת משום צובעת ומדמפרשי רבנן טעמיה דר' אליעזר ש"מ הלכתא כוותיה ויש מי שחולק ואומר הלכה כחכמים דאמרי משום שבות ומ"ד כר' אליעזר טפי עדיף דאיסורא דאורייתא היא ולחומרא עבדינן וכן נמי לענין החולב והמחבץ והמכבד והמרבץ והרודה חלות דבש שוגג בשבת חייב חטאת במזיד ביו"ט לוקה מ' דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים א' [זה] ואחד [זה חייב] משום שבות ומדמפרשי אליבא דר' אליעזר ואומר חולב משום מפרק מחבץ משום בורר מגבן משום בונה ש"מ סוגיא דהא שמעתיה כר' אליעזר ויש מי שחולק גם על זה ויש מרבנן דמדקדקי דאמרי כי החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת דברי הכל היא ומסתייעא מהא דגרסינן בפרק אע"פ תניא ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת מ"ט יונק מפרק כלאחר יד הוא ובמקום סכנה לא גזרו רבנן א"ר יוסף הלכה כר' מרינוס ולא שמעינן דאית ליה האי סברא דחולב אסור משום מפרק אלא אליבא דר' אליעזר ורבי מרינוס לא התיר אלא היונק מכלל שהחולב אסור ובסוף פרק חרש שנשא פקחת אסיקנא דיונק מפרק כלאחר יד הוא:
שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן י"ט דאיסור לאו הוא לא גזרו רבנן וסבירא להו דבהחולב ובמחבץ שמוציאה חמאה ובמגבן דברי הכל אסור לא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר אלא במכבד ומרבץ וברודה חלות דבש ובהני הלכתא כרבנן וסוגיא כוותייהו דהא לא אימנעו מלרבץ אלא משום דחיישינן משום אשווי גומות ואסיקנא והאידנא דסבירא לן כרבי שמעון [דפטר] במלאכה שאינה צריכה לגופה ובדבר שאין מתכוין שרי אפי' לכתחלה לענין כיבוד נמי שרי ואפי' בדהוצי כר' שמעון:
הלכתא מחלב בהמה אפי' למאן דסבר דשרי משום שבות אסור וכ"ש למ"ד משום מפרק אסור דמלאכה היא והא דאמר רב חסדא מדברי רבנן נלמד חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל [לא] לתוך הקערה כבר פרשה מו' רב יהודאי גאון זצ"ל דבי"ט הוא וכבר פירשנו בפרק חבית:

מתני' התולש מעציץ נקוב חייב משאינו נקוב פטור ר' שמעון פוטר בזה ובזה ורמי ליה אביי לרבא תנן ר' שמעון פוטר בזה ובזה אלמא לר' שמעון לכל מילי נקוב כשאינו נקוב משוי ליה והתנן ר' שמעון [אומר] אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשיר זרעים בלבד ופריק רבא לעולם ר' שמעון לכל מילי נקוב כשאינו נקוב משוי לה ואיכא דגרסי כתלוש משוי והדבר אחד הוא פי' כיון דפטור ר' שמעון אפילו בתולש מעציץ נקוב דייקינן מינה דסבר כל מאי דזרע ביה כתלוש דמי ואע"פ שהוא נקוב כשאינו נקוב חשוב והא דשני ביניהון לענין הכשר זרעים דתני בסוף (פ"ב) דעוקצים עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים ושאינו נקוב מכשיר את הזרעים וקא מודה בה ר"ש דאלמא זרעים שהן בעציץ שאינו נקוב כתלושין דמי ומים הניתנין עליהן הרי הן בכי יותן ומכשירין אבל עציץ נקוב זרעים שיש בו כמחוברים דמו וכל מים הניתנין בהן אין מכשירין אותן והכא בשבת חשיב הנקוב כשאינו נקוב לפטור והכא בזרעים משני בין נקוב לשאינו נקוב קשיין אהדדי ומשני הכשר זרעים שאני שהתורה רבתה להן טהרה וכי יותן מים על זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא פי' כל זרע שאינו ראוי עכשיו לזריעה טהור הוא אין המים מכשירין אותן והא כיון שהוא מחובר כמי שאינו ראוי לזריעה הוא וא"ת א"ה אפי' שאינו נקוב נמי שאני התם כיון דאינו נקוב לאו זריעה הוא דכל זריעה שאינה בארץ לאו זריעה הוא והאי דאמר לכל מילי כגון ההוא דתנן בכלאים פרק (ז) עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש ר"ש אומר זה וזה אסורין ואין מקדשין ולענין כלאים נמי איכא למימר דפליג ר"ש אבל רבנן דבר ברור הוא משנה שלמה בדמאי פרק (ה) שעציץ נקוב הרי הוא כארץ תרם מן הארץ על עציץ נקוב ומן עציץ נקוב על הארץ תרומתו תרומה כו' והלכתא כרבנן שהתולש מעציץ נקוב חייב וגרסינן בסוף פרק חרש שנשא פקחת לא יאמר אדם לתינוק הבא לי קסם אלא מניחו תולש מניחו זורק אמר אביי תולש מעציץ שאינו נקוב וזורק בכרמלית מדרבנן וגרסי' נמי במנחות (ד' ע) אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל הזורע כלאים בעציץ שאינו נקוב אסור אמר אביי מאי קמ"ל בשלמא אי אשמעינן לוקה מכת מרדות מדרבנן שפיר אלא האי דקאמר אסור מאי קמ"ל דהוי זריעה מדרבנן תנינא משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום כו' דייקינן לר' שמעון דפטר התולש מעציץ נקוב דבעא מיניה ההוא סבא מר' זירא אם היה שורש הזרע כנגד הנקב מה לי אמר ר' שמעון בזה אשתיק ר' זירא זמנין אשכחיה דיתיב וקאמר ומודה ר' שמעון שאם נקוב בכדי טהרתו פי' במוציא רימון שהתולש ממנו חייב א"ל שורש כנגד הנקב בעינא מינך ולא פשטתה לי לפטורה ניקב בכדי טהרתו מיבעיא.

גמ': ולר"א דמחייב אתולדה במקום אב אמאי קרי להו אב ואמאי קרי לי' תולדה. פי' גמרא גמיר לה דכולהו רבנן קרי להו אבות וקרי להו תולדות אבל אנן לא שמעי' לי' לר"א דקרי להו אבות ותולדות דאי ממתני' דפ' כלל גדול הא אוקמי' שם דלא כר"א ופי' הדברים אמאי קרי ליה אב ואמאי קרי ליה תולדה למאי הלכת' ומאי נ"מ לדינא דאלו טעמא דמלתא ודאי פשיטא לן אפי' לרבנן משום דהוי במשכן ואע"ג דאיכא דהוו ומיקרי תולדות לפי שהן בכלל האחרות לגמרי ודין הוא שלא יהיו חלוקות מהן לענין חטאת כדאמרי' פ' כלל גדול (שבת עג:) גבי כותש ובורר וזורה. ואי קשי', דלמא להכי קרי ליה אב וקרי ליה תולדה משום דאי עביד אב (ואב) דידי' מיחייב תרתי (והכי) [דהכי] אמרי' במס' כריתות פ' אמרו לו לאו מילתא הוא דאנן הכי קאמרי' למאי הלכתא קרי להו תולדות ליקרינהו לכולהו אבות מלאכות סתם ויהיו חלוקות באמת. ומיהו הא ק"ל, דלמא להכי קרי להו תולדה דאי מתרי ביה משום אב דידיה מיחייב כדאמרי' לקמן (שבת דף קל"ח ע"א) משמר משום מאי מתרי' בי' רבה אמר משום בורר ר' זירא אמר משום מרקד ואלו הוו כולהו אבות והתרה באב זה משום אב אחר אינה התראה כלל, וי"ל לר"א כיון דהן חייבין בעצמן צריכות התראה בשמן ממש. ומפרקי', לר"א באמת לא נ"מ מידי לענין דינא אלא הך דהוי במשכן חשיבא קרי ליה אב והך דלא הוי במשכן חשיבא קרי ליה תולדה ואע"ג דאיכא דהוי במשכן וקרי ליה תולדות כגון שובט ומדקדק וכותש ומכניס דלמא ר"א מני להו אבות הואיל והוו במשכן דהא לית ליה מתני' דאבות מלאכות א"נ לר"א חד אב מיקרי ומני כותש ובורר בחד אב וכן מיסך ושובט שניהם דבר א' הם והם אב א' דומיא דכותש וכותש. ומ"מ אני תמה, למה באו אלו השאלות על הכנסה והוצאה ולא שאלו סתם על מתני' דאבות מלאכות וי"ל מפני שזו תולדה ראשונה ששנינו בסדר המשנה וכיון שהשלים דין הוצאה והתחיל בהכנסה מיד שאל. ויש לפרש בענין אחר, דקס"ד שהאבות הן מלאכות עיקריות ותולדותיהן מלאכות שטפלות להן כגון מעמר וכניף מילחא ובונה וחופר גומא או מכבד שאלו באת לעשותן אבות אי אפשר שאין להן שם אלא לטפלן לאבותיהן אבל הוצאה והכנסה מעלתה וחיובה של מלאכה זו כזו מ"ט הוי חדא אב וחדא תולדה ופריק נ"מ להכי ומסתברא הוצאה דמפרש בה קרא הוא אב ולר"א מאי נ"מ לן מינה ומתרץ משום חשיבות דמשכן:

וגירסת הספרי' הך דהואי במשכן חשיבא הך דלא הוה במשכן לא חשיבא הך דכתיבא קרי ליה אב הך דלא כתיבא קרי ליה תולדה. ופי' הואי במשכן משום שאר אבות וקאמר כתיבא משום הוצאה דהכנסה נמי הוי התם אלא הך דמפרש בה קרא תפס ליה אב. ואיכא דגרסי, הך דהוי במשכן וחשיבא קרי ליה אב הך דלא הוי במשכן ולא חשיבא קרי ליה תולדה וכדאמרן לרבנן ולא מחוורי הך גירסא משום דכל דהוו במשכן ודאי חשיבא אלא שיש מהן שהם בכלל האחרות ולר"א טפי מחשב להו כי קרי להו תולדה מכי קרי להו אב דכי קרי להו אב בהדי אב דדמי ליה מיחשבי כגון כותש בכלל בורר, ותולדה חשיב לעצמה:

גמרא: הוצאה גופה היכא כתיבא. לא הוי ליה למימר אלא הוצאה גופה במשכן היכי הואי, כדבעי בפרק כלל גדול (לעיל שבת עד, ב) קשירה במשכן היכי הואי, אלא משום דהוצאה מלאכה גרועה בעיא היכא כתיבא, דאי לא, לא מחייבי עלה אע"ג דהואי במשכן וכדכתבינן בריש מכלתין. ומשום הכי איכא דגריס הכא וממאי דבשבת קאי וכו' גמרי העברה העברה וכו', דאי לא לא מחייבינן עלה אע"ג דהות במשכן. אלא מיהו רבינו האי גאון ז"ל כתב דלא גרסינן ליה וטעותא הוא, דמעיקרא לא איסתפקא להו אלא מנא ליה דהויא מלאכה, ומהדרינן משום דכתיב (שמות לו, ו) אל יעשו עוד מלאכה ויכלא העם מהביא, דאלמא הבאה דהיינו הוצאה קרויה מלאכה. וכן כתבה הרמב"ם ז"ל בזה הלשון בספרו (פי"ב, ה"ח). והוא הנכון.

הכי גרסינן: הך דהואי במשכן חשיבא הך דלא הואי במשכן לא חשיבה, הך דכתיבא קרי לה אב הך דלא כתיבא קרי לה תולדה. ופירושו, הואי במשכן קאמר משום שאר מלאכות, וכתיבא קאמר משום הוצאה, דהכנסה נמי הואי במשכן שהיו הלוים מכניסין הנדבה ממחנה לויה ללשכות, אלא הך דכתיבא בהדיא ומפרש בה קרא קרי ליה אב. ובשאר מלאכות נמי אף על גב דאיכא מינייהו במשכן ואעפ"כ קרי להו תולדות כשובט ומדקדק (לקמן שבת צז, ב), היינו משום דבכלל האחרות הן לגמרי ואינו בדין שיהיו מחולקין מהן לגמרי לענין חטאת.
ואיכא למידק אמאי לא קאמר דנפקא מינה נמי אפילו לר"א דאי עבד אב ואב דידיה בהעלם אחד, כגון דש ודש אינו חייב אלא אחד, ואילו עביד אב ותולדה כגון דש ומפרק מחייב תרתי. ולאו מלתא דאם כן ליקרינהו לכולהו אבות או מלאכות. ואכתי איכא למידק דדלמא להכי קרי ליה תולדות דאי מתרו ליה משום אב דידיה מחייב, וכדאמרינן (לקמן שבת קלח, א) משום מאי מתרינן ביה משום בורר, ואילו הוו כולהו אבות ומתרה ביה משום אב אחר כגון שמתרה למפרק משום דש לא מחייב. ויש לומר דלר' אליעזר כיון שהן מוחלקות לחטאות מן האבות להתחייב בהן במקום אב, אינו בדין שיתחייב על תולדה כי מתרה ביה משום אב דידיה.

זרק ארבע אמות ברשות הרבים מנא ליה דמחייב. פירוש: דקא סלקא דעתך (דזריקה ברשות הרבים מנא ליה דזריקה מרשות לרשות הוא דהויא תולדה דהוצאה דהיא היא נמי מרשות לרשות, אבל זריקה ברשות הרבים [מנא ליה דמחייב, ואסיקנא דהא] נמי גמרא גמרינן לה, כלומר: דהויין תולדות דהוצאה ולא שיהיה מלאכה בפני עצמה, דאם כן הויין להו ארבעים או ארבעים ואחת ואנן ארבעים חסר אחת תנן, ואם כן לדידן מנא לן דמחייב על זריקת ועל העברת ארבע אמות ברשות הרבים ולקמן נמי (צז, ב) קרינן ליה לזריקת ארבע אמות תולדה דהוצאה, דאתיא למפשט דר' יהודה מחייב אתולדה במקום אב מדתניא מרשות הרבים לרשות היחיד ועבר ארבע אמות ברשות הרבים ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין, וקא סלקא דעתך דר' יהודה מחייב תרתי קאמר, דאלמא זריקת ארבע אמות ברשות הרבים תולדה דהוצאה היא. ובספר המאור כתוב לפי שארבע אמות בכל מקום קונות לו וכרשותו דמיין, וכשמוציא חוצה להן בזורק או במעביר כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דמיין.

א"ר יאשיה שכן אורגי יריעות זורקין מחטיהן. תמיהא לי לרבי יאשיה ולרב חסדא דילפי ליה מאורגי יריעות או מתופרי יריעות, אם כן ארבעים הוי דמאן דיליף לה מהכא לאו תולדה היא. ובירושלמי (ה"א) גרסינן ר' יודה עביד ארבע אמות בר"ה מלאכה בפני עצמה, על דעתיה דרבי יודה ארבעים מלאכות נינהו ונתנינהו, לא אתיא במתניתין אלא מילין דכל עמא מודו בהון, ר' זעירא משום רבי יוחנן מתופרי יריעות למד ר' יודה, שהרי תופרי יריעות מזרקין מחטיהן אלו לאלו, וזה כדברי שכל מי שלמד אותה ממשכן אינו עושה אותה תולדה אלא אב, וארבעים הן. ואי אפשר לתרץ לרבי יאשיה ולרב חסדא כמו שתירצו בירושלמי דאנן ארבעים חסר חד תנן, ואם כן זורק ומעביר ארבע אמות ברשות הרבים לא מיחייב, דאי מחייבת להו אף אתה אומר דארבעים הן, ואי אמרת דאינן אלא ארבעים חסר אחת על כרחין מעביר וזורק ארבע אמות ברשות הרבים פטור, דמנא ליה דמחייב, וצריך לי עיון. אלא משום דלא קמה, לא דייקינן בה כולי האי.

הא דאמרינן: והא במקום פטור קא אזלא. מסתברא דלאו דוקא במקום פטור, אלא כרמלית קאמר דמקום אורגי יריעות רשות הרבים מקורה היה והיינו כרמלית, ועוד דיריעה עצמה רחבה ד' באמה והויא כרמלית, ואדר' יאשיה ורב חסדא נמי הוי ליה לאקשויי הכי והא כרמלית היא, כדאמרן דמקורה הוא, אלא דעדיפא מינה אקשי ליה. כך נראה לי.

אימא אינו חייב אלא על אחת מהן. כבר כתבתיה בריש פרק קמא דמכלתין (ו, ב) בסייעתא דשמיא.

כבר ביארנו בראש המסכתא שההוצאה אב מלאכה ושבפרק זה הוצרכו לשאול מהיכן נאסרה ואע"פ שהוא פשוט שבמשכן היתה מ"מ יש לפקפק בה שתהא מלאכה ומה לי מזוית לזוית מה לי מרשות לרשות והוצרכנו להוציא איסורה ממה שנ' איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה ופירש לשעתו ויכלא העם מהביא ואין גורסין בסוגיא זו וממאי דבשבת קאי שאף אם לא היה אלא בחול מ"מ הוא מכניס הבאה בכלל מלאכה ואף בתלמוד המערב אמרוה כן מנין שהוצאה קרויה מלאכה שנ' אל יעשו עוד מלאכה ויכלא העם מהביא ומ"מ יש גורסין כאן ממאי דבשבת קאי והביאוהו העברה העברה מיום הכפרים ומ"מ הזריקה לא מצאנוה במשכן שאם אתה מביאה ממה שאורגי יריעות זורקין בוכיאר ביריעה וענין בוכיאר ביריעה הוא כלי שקנה של ערב נתון בתוכו והוא זורקו בין שני דפני היריעה הרי אגדו בידו ר"ל שחוט של ערב נאחז בידו ואינו נשמט ממנו ואפי' אם תפרשה בניסכא בתראה ר"ל בחוט אחרון שהכל נשמט ממנו והבוכיאר נופל לצד האחר הרי תוך דפני היריעה מקום פטור הוא שהרי אין רחבן ארבעה ואם מפני שאורגי יריעות זורקין אותו [לשואליהן או לשולייהן ר"ל] לתלמידיהם מלשון שוליא דנגרי כלומר שהיו אלו צריכים לכליהם של אלו הרי אמרו איש איש ממלאכתו ממלאכתו הוא עושה ולא ממלאכת חברו שלא היו שואלין זה מזה כלל ועוד הרי מ"מ העברה ברה"ר לא מצינו אלא כל העברת ארבע אמות ברה"ר וכל זריקה קבלה היתה בידם להיותם תולדת הוצאה ואף ההושטה אע"פ שהיתה במשכן ממין הוצאה היא ותולדה שלה והוא שאמרו גמרא גמירי לה ויש גורסין הלכתא גמירי לה ר"ל הלכה למשה מסיני עד שפרשו מתוכה שהזורק או המעביר והמוציא בהעלם אחד חייב שתים ואין זה כלום שהרי בפרק זה אמרו בזו רבי יהודה מחייב שתים אחת משום הוצאה ואחת משום העברה ולא אמרה אלא שהיה מחייב על התולדה במקום אב ולמדת לפי דרכך שההעברה תולדה היא וכבר ביארנו שכל שעושה שתי תולדות היוצאות מאב אחד או כל שעושה אב ותולדה שלו אינו חייב אלא אחת:

הזורק ארבע אמות בכותל בדבר המדביק כגון דבילה שמינה למעלה מעשרה פטור כזורק באויר שהרי לא נחה ברה"ר שאין רה"ר למעלה מעשרה ודין רה"י אין לו שאינו מקום מסויים שיהא לו רחב ארבעה בגובה עשרה שהרי לא נח בראש הכותל אלא בפניו אבל הזורק בה למטה מעשרה חייב:

כבר ביארנו שאבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכלן כל שהזיד בהן בהתראה בסקילה בלא התראה בכרת ובשוגג חטאת ואם עשה את כלן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת:

תוס' בד"ה הכנסה מנלן כו' וא"ת מאי צריך להאי סברא כו' משמע גבי זריקה כו' עכ"ל ואע"ג דבהוצאה לא מהני ליה שהיתה במשכן אי לאו דכתיבה משום דמלאכה גרועה היא מ"מ משמע להו דבתר דגלי קרא בהוצאה מהני נמי בזריקה מה שהיתה במשכן ומהך זריקה דבסמוך דקשיא להו היינו זריקת ארבע אמות ברשות הרבים אבל מזריקה מרשות היחיד לרשות הרבים דקתני במתני' דחייב משום דהיתה במשכן לא קשיא להו דהתם ודאי איכא נמי סברא פשוטה דמה לי הוצאה מרה"י לרה"ר ע"י העברה ומה לי הוצאה מרה"י לרה"ר ע"י זריקה מיהו מה שתירצו התוס' אהך זריקה דבסמוך דהיינו זריקת ד' אמות ברה"ר דאיכא סברא מה לי ע"י הוצאה מה לי ע"י זריקה הוא מגומגם לכאורה דמה שייכא זריקת ארבע אמות ברה"ר להוצאה מרה"י לרה"ר ומדברי בעל המאור איכא להשוותם שכתב וכולהו תולדות דרה"י לרה"ר נינהו לפי שד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום וכרשותו דמיין וכשמוציא חוצה להן כזורק או (כמעביר) [כמוציא] מרה"י לרה"ר דמי ולכך נתכוונו התוס' דאיכא סברא מה לי הוצאה דאינו רק מלאכה גרועה והיא מרשות לרשות אחר ומה לי זריקה ד' אמות דמלאכה גרועה היא מרשות לרשות אחר ויש בכל זה דרך אחרת בתוס' פ"ק דשבת ע"ש וק"ל:

בא"ד ואי לא הות נמי במשכן לא הוה מחייבינן עלה כו' עכ"ל וגבי הוצאה נמי אע"פ דכתיבא הא איצטריך נמי שהיתה במשכן שהורידו הקרשים מעגלה כו' ועיין בתוספות ברפ"ק וק"ל:

וימצאו איש מקושש כו'. אף כאן צלפחד כו' מפורש פרק י"נ ע"ש:

ברש"י ה"ג ודלמא שואליהן גביהן הוו יתבי טעמא של רש"י דגרס כן משום דלא שייך לגרוס כאן ודלמא גבי הדדי הוו יתבי כדלעיל פי' האורגים דא"כ לא הוה פריך מידי משום דאע"ג דכל האורגים הוו יתבי גבי הדדי מ"מ אפשר שהשואל היה יושב בקצה זה והמשאיל בקצה השני דבשלמא גבי זורקין מחטיהן אין דרך לזרוק זה לזה אלא לזה היושב בצידו ולכך פריך לעיל גבי הדדי הוי יתבי ולא היה ביניהם ד' אמות אלא בשואלין דרך להשאיל אפי' לזה שרחוק ממנו ולכך לא שייך למיגרס דלמא גבי הדדי הוו יתבי דהוה משמע דקאי אכל האורגים אלא גרסי' ודלמא השואלים גבי הדדי הוו יתבי ולא השאילו זה לזה מקצה אל קצה וק"ל:

בתוס' ד"ה וממאי דבשבת קאי וכו' דהא רחמנא קרייה מלאכה כדכתיב איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה כו' וכתיב ויכלא העם מהביא ר"ל דהא דקאמר קרא אל יעשו עוד מלאכה הוי פירושו מלאכת ההבאה מדכתיב בתר הכי ויכלא העם מהביא מכלל דהא דקאמר אל יעשו עוד מלאכה הוי פי' שלא יוסיפו עוד להביא וכיון דקרייה רחמנא מלאכה ממילא ידעינן דחייב עליה בשבת אפי' לא קאי ההוא קרא דמשה בשבת:

ד"ה הכנסה מנלן סברא הוא וכו' דהא בסמוך משמע גבי זריקה וכו' פי' דקאמר בסמוך והזורק ארבע אמות ברה"ר מנלן ומשני שכן אורגי יריעות וכו' ודחי לה דלא הות במשכן משמע דאי הות במשכן הוה אתי ליה שפיר וס"ל להתוס' דגם זריקה דהעברת ד' אמות ברה"ר הוה תולדה דהוצאה וכן משמע בתוס' דיש מכילתין וכן לקמן ברש"י (שבת דף צ"ז ע"ב) ד"ה ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא וכו' אלמא כיון דהוצאה גופא כתיבא והתולדה הות במשכן אתי לן שפיר ולא איצטריך עוד לשום סברא וא"כ הכנסה נמי דהות במשכן למה לי סברא דניהוי תולדה דהוצאה אלא דלא יתיישב הא דקא משני התוס' וי"ל דבזריקה נמי איכא סברא מה לי ע"י הוצאה מה לי ע"י זריקה דהא לא קאי בסמוך אמוציא ע"י זריקה אלא אמעביר ד' אמות ע"י זריקה והכי ה"ל למימר מה לי ע"י העברה מה לי ע"י זריקה אלא שיש ליישב כיון דגם זריקת ד' אמות ברה"ר הויא נמי תולדה דהוצאה לכך קאמרי התוס' לשון זה ור"ל מה לי מוציא מרשות לרשות מה לי זורק ד' אמות ברה"ר דהוי נמי כמוציא מרשות לרשות דכל חוץ לד' אמות הוי מוציא מרשות:

בא"ד דאי לאו סברא לא הוי מחשבינן ליה תולדה וכו' חוזר ג"כ לעיל אהכנסה וק"ל אלא שעדיין יש לדקדק דהזורק מרה"י לרה"ר דקאמר לעיל דהוי תולדה דהוצאה כדקאמר מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא וכו' אע"ג דזריקה כה"ג לא אשכחן דהות במשכן וצריך לומר דכיון דהוא מוציא מרה"י לרה"ר ע"י זריקה היינו הוצאה ממש דמה לי ע"י זריקה ומה לי ע"י הוצאה והוצאה גופא כתיבה הוה נמי כאלו הוצאה ע"י זריקה נמי כתיבה אבל הכנסה הוא ענין אחר לכך פריך הכנסה מנלן ומשני סברא היא וכו' והוי נמי כאלו כתיב כמו הוצאה:

ד"ה ולר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב כו' הוי מצי למימר דנפקא מינה לענין התראה וכו' פי' לענין שצריך להתרות על התולדה בשם האב ואיכא למימר דהיינו דקא משני וכו' ר"ל הך דהות במשכן חשיבא צריך להתרות בשם המלאכה שהיתה במשכן:

בא"ד אבל אי גרסי' הך דהות במשכן חשיבא וקרי ליה אב וכו' ולפי זה צריך לומר הא דהכנסה קרי ליה תולדה אע"ג דהוה במשכן היינו משום דמלאכה גרועה היא וק"ל:

ד"ה אי נמי הך דכתיבה וכו' הך לישנא לא איצטריך אלא משום דהוצאה לא חשיבא ומלאכה גרועה היא לכך צריך לטעמא דכתיבה אבל שאר אבות מלאכות שאינם מלאכות גרועות מיקרי אבות מטעם דהוו במשכן לחוד אע"ג דלא כתיבי דהא כל ארבעים אבות מלאכות חוץ מהוצאה לא אשכחן דכתיבי:

רש"י בד"ה כיצד כו' קאמרי להו הס"ד:

בד"ה פטור כו' אלא לעגלה שלפניה שארבע כו' כצ"ל:

תוס' בד״ה הזורק כו' דמוקי פלוגתא כו'. נ״ב לעיל בריש פרקין (שבת דף ד') מסיק תלמודא בתר דבעי הדר פשטה ומוקי פלוגתייהו בקלוטה כו':

רש"י ד"ה תופרי יריעות. מעשה רוקם. תמוה דמע"ר ביריעות ליכא דבתחתונות כתיב מעשה חושב ובדעזים לא כתיב מאומה ומדוע לא פי' דהיינו מה שהיו חוברות אשה אל אחותה וכדפי' בעצמו לקמן (ר"ד צט) ובחומש דהיה ע"י תפירה. או כדלעיל (עה) יריעה שנפל בה דרנא כו' ותופרין אותה:

רד"ה והא במקום פטור. דאין רחב ד'. צ"ע דהא כתיב ורחב ארבע באמה. ואי משום דאין כרמלית בכלים נמי לא הוי מ"פ אלא רה"ר כמ"ש לעיל (דף ח' בס"ד):

תוס' ד"ה וממאי. עי' כה"ד. וק"ל דהא לעיל (מט ב) משמע דאי היה בחול ומשום דשלימא ליה עבידתא לא היה מוכח מזה דנקראה מלאכה ע"ש ברש"י ד"ה והאי והמלאכה:

מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא. ויש לפרש כלפי דמסיים במתני' שכך היתה עבודת הלוים שזה א' מההוכחת שהוכיחו תוס' ריש מכילתן ד"ה פשוט וכו' שמלאכה גרועה היא ולכן סמך קושיתו אמתני' דהכא כיון דבעי' שהתולדה תהי' במשכן ממילא בעי' שהאב יהיה נכתב בקרא להדיא דזהו ע"כ החילוק שבין תולדה לאב דאלו בשארי מלאכות האב הוא במשכן ולא התולדה והכא בהוצאה שגם התולדה צריכה להיות במשכן א"כ האב צריך שתהיה כתוב בקרא וכמ"ש תוס' ג"כ בשמעתין ד"ה אי נמי וכו' מש"ה סמיך הך שקלא וטרי' אמשנתינו ולא אריש מכילתן ולא אמתני' דאבות מלאכות מ' חסר א'. ועי"ל עפמ"ש כבר לעיל בחידושי מ"ט ע"ב עפ"י הירושלמי לחלק דמאן דמפיק ממלאכה ומלאכתו אין כאן אלא ל"ט מלאכות וגם אין ליליף מעבודת הלוים הם עלו והם הורידו קרשים שזה היתה עבודת הלוים ולא מלאכת המשכן ולזה הוה זורק ומושיט תרווייהו תולדה דהוצאה ואף על גב דמושיט ע"כ מעבודת הלוים ילפינן ליה למעלה מעשרה כבמתני' וה"נ מוציא משא למעלה מעשרה דילפינן ממשא בני קהת הכל הוא הואיל שכבר ידעינן עיקור הוצאה שהוא האב והתולדות הדומות להאבות ילפינן מסברא ובצירוף משא בני קהת ועבודת הלוים. אבל למילף עיקור מלאכה מעבודת הלוים זהו ליתא בשום אופן דאנו אין לנו אלא מלאכה מלאכתו ולא עבודה. אמנם מאן דיליף לעיל מ"ט ע"ב מעבודת המשכן דייקא אותה ברייתא מייתי מהם העלו והם הורידו וחשיב נמי מושיט מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע וע"ש תוס' ד"ה כנגד וכו' ולאותה ברייתא דמושיט הוה ממש כמו הוצאה והכנסה דתלתהון הוו בעבודת הלוים. א"כ יש ליחשב זורק תולדת מושיט דזורק דמי טפי למושיט כמ"ש תוס' לעיל ד' ע"א ד"ה זרע וכו' ע"ש. ואמנם משנתינו דלא יליף זורק ממושיט וכמ"ש תוס' שם ד"ה אבל וכו'. וא"כ ע"כ ס"ל זריקה תולדה דהוצאה ולא תולדה דהושטה אע"ג דדמי לי' טפי מ"מ הושטה גופא לא הוה אב למיהב לי' תולדה וע"כ משום דמשנתינו לא יליף מעבודת המשכן אלא ממלאכה ומלאכתו. ולפ"ז לא ילפינן מהם העלו והם הורידו והשתא קשה הוצאה גופא היכא כתיבה. והיינו דדקדק מכדי זריק' תולדה דהוצא' ולא דהושטה ולא ילפי' מעבודת הלוים א"כ הוצאה גופא היכא כתיבה:

ועוד י"ל כיון דבמשנתינו מבואר דשייך רשות הרבים אפי' היכי דבתים בנוים מזה ומזה דאל"ה לא שייך מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע ועיין לעיל ו' ע"א תוס' ד"ה יתר וכו' ורשות הרבים כזה לכאורה לא נמצא במשכן דהם הורידו והם העלו הי' כשכבר נסעו הדגלים סביב המשכן וכבר סרו ענני הכבוד וכן קרא דאל יצא איש דכתיב במן דילפינן מיניה הוצאה סוף פרק קמא דעירובין נמי הוציאו כליהם לחוץ סביבות המחנה מבחוץ דשם ירד המן. אבל לא רשות הרבים מוקף מחיצות כבמתני' ע"כ שאל היכי כתיבא. מש"ה מייתי מאיש ואשה אל יעשו. ודלא תימה גם שם הביאוהו אל משה שהי' לו אוהל מועד חוץ למחנה ע"כ הוסיף לומר דלאו הכי אלא בשעת קבלת הנדבה ישב משה במחנה לוים עם הגזברים ועושי מלאכה ולא התבודד באהל מועד שלו. ועיין מ"ש הר"ר אברהם בנו של הרמב"ם שבכ"מ פי"ד מהל' שבת ועיין מרכבת המשנה שם והבאתי דבריהם והארכתי בזה לעיל ו' ע"א ד"ה מתקיף לי' ר"פ וכו' שסותר למה שכתבתי פה והמעיין יבחר. ועמ"ש פנ"י בשמעתין ודפח"ח:

ומי שאילו מהדדי וכו' איש איש ממלאכתו וכו' מה שצ"ע מכאן אפירש"י לעיל ח' ע"א ד"ה רחבה וי"ו פטור ביארתי שם בעזר השם יתברך עיין שם היטב:

ותו מעביר וכו' פי' בשלמא זורק איכא עכ"פ כמ"ש מהרש"א בשם רז"ה אלא מעביר הרי כל מקום שהוא עובר רה"י שלו עובר עמו ואין כאן ד"א בר"ה וליכא סברא א"כ מנ"ל:

ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש אמר רב יהודה אמר שמואל מעביר ד"א ברה"ר הי'. י"ל דס"ל כדאיתא בילקוט מקושש עצים לפני משה ואהרן שהי' בא עם חבילתו על כתיפו לפני משה ואהרן פי' שהי' מקושש והולך לפני משה ואהרן ולא סר מאולתו וזה שייך במעביר שנשא חבילתו ולא הסירו מעליו אבל בתולש ומעמר לא שייך שהיה תולש והולך ומעמר והולך עד לפני משה ואהרן אע"כ מעביר הי'. ובחי' תורה ישבתי לשון הקרא ויניחוהו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו. ר"ל לפי דקיי"ל סנהדרין שראו בא' שהרג הנפש אין נידון באותן סנהדרין דבעי עדה שופטת ועדה מצלת והכא ליכא מי שילמוד עליו זכות. וא"כ ה"נ שהי' מעביר ד' אמות ברשות הרבים לפני משה וכל העדה לא יכלו ללמוד עליו שום זכות לכאורה וא"א לדונו. אך הא הקשו תוס' פי"נ כיון דלא ידע מרע"ה באיזה מיתה יומת א"כ ליכא התראה ותי' מה שתירצו. וא"כ שפיר א' הי' יכול ללמוד זכות כקושי' תוס' והיינו דקאמר ויניחוהו במשמר לדונו אע"ג שהי' מקושש לפני משה ואין כאן והצילו העדה מ"מ דנוהו משום דלא פורש מה יעשה לו פי' שהמתרים בו לא פירשו לו מה יעשה לו באיזה מיתה יומת ע"כ הי' לו שום זכות ע"כ הניחוהו במשמר לדונו. נחזור להנ"ל מ"ד תולש הוה רצה להזהר מק' הרא"מ מה צריך קרא לחילוק מלאכות ולחד פירש"י דה"א שאינו חייב מיתה עד שיעשה כל הל"ט מלאכות א"כ איך נהרג מקושש ולמ"ד מקושש תולש הוה א"ש דכתיב בחריש ובקציר תשבות כדלעיל ע' ע"א. ולפמ"ש לעיל י"ל מש"ה מדקדק ש"ס בב"ב פי"נ יודע הי' משה רבינו שהמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת ר"ל שאפי' חילוק מלאכות ידע שהרי מזה ילפינן חילוק מלאכות לעיל ע' ע"א וע"ש תוס' ד"ה אם אינו ענין וכו' ומעתה לא נשאר עליו זכות אלא שלא הי' יודע באיזה מיתה יומת. ואמנם מ"ד מעמר הוה מפרש קרא כפשטי':

אתה מוצא לעז על אותו צדיק. בפרק י"נ כתבו תוס' דיש במדרש מקושש לשם שמים נתכוון עיין שם. אך שיטת ר"ע לא כן הוא דהמדרש הנ"ל ס"ל דהיה דעתו לשם שמים ולא שייך מה דאמר התם תלמיד ר"ע ראוי' הי' אותה פרשה שתכתוב ע"י משה אלא שמגלגלין חובה ע"י חייב א"כ לא הי' כוונתו לש"ש:

בגמרא מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא הוצאה גופא היכא כתיבא אמר רבי יוחנן דאמר קרא ויצו משה וכו' ע"ס הסוגיא. ולכאורה יש לתמוה טובא בזו הסוגיא חדא דמאי שייך הך קושיא דהוצאה גופא למשנתינו בהא דקאמר מכדי זריקה דלעיל בריש מכילתין דקתני יציאות השבת שתי' שהן ד' ובפ' כלל גדול במשנה דאבות מלאכות דקחשיב התם המוציא מרשות לרשות באבות מלאכות הו"ל לאקשויי היכא כתיבא כיון דמלאכה גרועה היא וכמ"ש תוספות כאן ועוד דמאי מקשה היכא כתיבא הא כתיב להדיא בפרשת המן אל יצא איש ממקומו ומוקמינן לה להוצאה ומלבד מה שהקשו בתוס' על נוסחת הגמרא שלפנינו דמקשה וממאי דבשבת קאי ומשני דילפינן בג"ש וכתבו התוס' דאפילו אי בחול קאי מצינן שפיר למילף דהא קרייה רחמנא מלאכה וא"כ ג"ש ל"ל ועוד מקשין העולם בהא דקאמר וממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי ותיפוק ליה דאפילו אי בשבת קאי נמי מצינן למימר דלאו משום דהוצאה מלאכת איסור היא אלא משום דשלימא עבידתא והנראה לענ"ד בזה ליישב כל הקושיות ולקיים כל הנוסחאות של הגמרא שלפנינו והיינו ע"פ מה שכתבו התוס' בריש שבועות דעיקר הוצאה היינו שהאדם עצמו מוציא לרה"ר פירות או חפץ שבידו וכ"כ בריש מכילתין דהיינו משום דקרא אל יצא דכתיב גבי מן בכה"ג איירי אבל כשאדם עומד במקומו אלא שמכניס ומוציא הכלי או החפץ בידו מרשות לרשות ליכא למילף מהאי קרא וא"כ לפ"ז מהאי טעמא גופא לא הוי מצי לאקשויי הך קושיא על הא דקתני בפרק כלל גדול המוציא מרשות לרשות דאפשר דאיירי בעיקר הוצאה ממש דאיירי ביה קרא דאל יצא ולעיל בריש מכילתין דקתני להדיא דפשט העני את ידו לפנים חייב אף ע"ג דכה"ג לאו מעיקר הוצאה הוא שהרי העני עומד במקומו אלא דאפ"ה לא שייך לאקשויי היכא כתיבא דאפשר דכל דיני הוצאה הילכתא גמירי לה כדמסקינן בסמוך לענין מעביר ד' אמות ברה"ר משא"כ מתניתין דהכא דקתני הזורק מרה"י לרה"ר שהאדם עומד במקומו וזורק החפץ ברשות אחר אפ"ה חייב והיינו ע"כ משום דתולדה דהוצאה היא כמו שפירש"י וא"כ מקשה שפיר הוצאה גופה כה"ג שהאדם עומד במקומו היכא כתיבא כיון דלא מצינן למילף מקרא דאל יצא כדפרישית וממילא דליכא למימר נמי דהוצאה גופה הלכתא גמירי לה אפילו בכה"ג דאכתי תקשי אזריקה אמאי מחייב דכל מידי דאתיא מהילכתא לא שייך למימר דאית ליה אבות ותולדות אע"ג דדמי לה דהא אפילו ק"ו לא ילפינן מהילכתא כ"ש במאי דלא דמי לגמרי כל כך כדמוכח בכמה דוכתי ועל זה משני רבי יוחנן שפיר דילפינן לה מקרא דויצו משה וכו' וקאמר לא תפיקו וכיון דלעיקר הוצאה ממש שאדם עצמו יוצא ממקומו עם החפץ בלא"ה שפיר שמעינן לה מקרא דאל יצא דכתיב במן ועל זה לא הוצרך משה להזהירן במשכן אע"כ דעיקר אזהרה במשכן היינו לאסור הוצאה בכל ענין אפילו לעמוד ברה"י ולמסור ליד הגיזבר העומד ברה"ר כדאיתא להדיא בירושלמי בריש מכילתין וא"כ ע"ז מקשה הש"ס שפיר ממאי דבשבת הוי קאי דמש"ה פשיטא לרבי יוחנן דאיירי אפילו בהוצאה כה"ג וקרייה רחמנא מלאכה כדכתיב אל יעשה עוד מלאכה כמו שכתב רבינו חננאל דילמא בחול הוי קאי ומשום דשלימא עבידתא וא"כ הא דקרי' רחמנא מלאכה היינו משום דבהוצאה גמורה איירי שאדם עצמו יוצא מרשות לרשות עם החפץ כדרך רוב המוציאין ומתנדבים למשכן דבכה"ג ודאי מלאכה מיקרי ואסור בשבת מקרא דאל יצא נמצא לפ"ז אי האי קרא דויצו משה ויעבירו הוי בשבת תו לא הוי מצי לאקשויי דלמא משום דשלימ' עבידתא דאכתי לא הוי צריך להכריז ולהזהירן שאל יביאו עוד נדבה דבלא"ה ימנעו להביא משום איסור שבת אע"כ הוי מוקמינן להוצאה בכה"ג שאדם עומד במקומו וא"כ ממילא דאפ"ה קרייה רחמנא מלאכה וממילא דאסור נמי משום איסור שבת והיינו דמקשה דלמא בחול הוי קאי ובעיקר הוצאה איירי כנ"ל נכון כפתור ופרח ודוק היטב:

הזורק פרק אחד עשר

גמ' מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא. אלא סברה היא מכדי מרשות לרשות קפיד וכו' והנה רבים מקשים למה ליה למימר דלמא בחול וכו'. הוה ליה להקשות סתם וממאי דמשום איסור דלמא משום דשלימא עבידתי' ואפי' אם קאי בשבת ג"כ אין כאן הוכחה לאיסור הוצאה. ואני הוספתי להקשות דאפי' תירוץ הגמ' נסתר בזה דמה בכך דהוי ביום האיסור אכתי מנ"ל שהעברה זו היה מטעם איסור דלמא מטעם דשלימא מלאכה. תדע דויעבירו שופר דיוה"כ אטו העברת איסור מדאורייתא ביוה"כ הא חכמה ואינה מלאכה. אלא שהוא יום האסור במלאכה אחרת. אף כאן יום האסור בשאר מלאכות ואכתי מנ"ל דהוצאה הוא משום איסור: ואומר אני שאם היתה הכרזה זו בשבת ודאי לא משום דשלימא עבידתא ומוכח שמשום איסור היתה. שהרי כתיב והם הביאו אליו נדבה בבוקר בבוקר. נמצא שעכ"פ לא היתה מלאכת ההבאה יותר משני בקרים ובאמת אמר ר' יוחנן על מקרא זה שלשני בקרים הביאו נדבת מלאכת המשכן. והנה יומא קמא שהקהילם משה ואמר להם מלאכת המשכן אינו נכלל בשני בקרים הללו שהרי באותו יום ירד מן ההר וקודם עלות השחר לא ירד רק בהשכמה ירד ואהלו של משה באמצע מחנה ישראל ומחנה ישראל י"ב מיל. ונמצא עד אהלו ששה מיל. ואז שלח שלוחיו לכל עברי המתנה להקהילם, והלך כל שליח עד קצה המחנה ג"כ ששה מיל ונאספו אליו כל ישראל ואם כן אותן שבקצה המחנה הלכו ג"כ ששה מיל וכבר כלה מן היום מהלך שמונה עשר מיל. שהוא קרוב לחצי היום ואנן קיי"ל כר"י דתמיד של שחר קרב עד ד' שעות ואם כן אחר ארבע שעי שוב אינו נקרא בוקר. ואפי' לרבנן דאמרי עד חצות צפרא הוא מ"מ הרי אז צוה אותן. וקודם שהלכו לביתם ולחזור אליו עם הנדבה כבר פנה עד עתותי ערב הרי שיומא קמא אינו נכלל בשני בקרים ועכשיו ניחזי אנן באיזה יום ירד משה מן ההר. וזה היה למוצאי יוה"כ דהיינו מחרת יוה"כ והנה משה רבינו הקדים להם שבת למלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת והנה הרי גם יו"ט אינו דוחה בה"מ. ואז היה סמוך ליו"ט ד' ימים והיה לו להקדים מלאכת יו"ט. ותיתי שבת בק"ו. אלא ודאי ששבת הי' חל קודם יו"ט ולכך הקדים שבת. ואם כן אי אפשר לומר שירד ביום שני בשבת דאם כן יו"ט קודם שיו"ט הוא ט"ו בחודש ושבת לא היה עד ט"ז בחודש אם ירד בשני בשבת ובשלישי בשבת ג"כ אי אפשר לומר שירד דאם כן הרי חל שבת ויו"ט בהדי הדדי. שהיה יום ראשון של סוכות בשבת ועדיין הי' לו להקדים אזהרת יו"ט ותיתי שבת בק"ו. אלא ודאי שירד או ביום רביעי בשבת או אחריו ואומר אני על כרחך ברביעי בשבת ירד. שחל ר"ה באותו פעם יום א'. והיה יוה"כ יום ג'. שהרי פסח הי' באותו שנה בחמישי בשבת. ואייר דאותה שנה הי' מלא, ולכך אירע ו' בסיון בשבת ועיין בתוס' לעיל (דף פ"ז ע"ב) ד"ה לרבנן וכו' ואם כן ממילא חל ר"ה באחד בשבת. ואין לומר שעיברו גם לתמוז או לאלול ואירע ר"ה בשני בשבת דא"כ כיון דלרבנן לפי דעת התוס' שם ז' חסרים עבוד. ואם עיברו גם לתמוז או לאלול נמצא לא עשו בכל הקיץ רק חסר אחד והיו צריכין לעשות בחורף ששה חסירים זה אחר זה. וזה אי אפשר שיוקדם החודש הרבה מיום המולד וכמו כן לפי הגי' בגמ' דלרבנן חל פסח ביום ו'. וא"כ ממילא חל ר"ה ביום א'. ואין לומר שעיברו אחד מחדשי הקיץ ואירע ר"ה בשבת כגון אייר או תמוז או אלול. שהרי לפי שיטת הגמ' לרבנן ח' חסירים עבוד ואם עיברו אחד מחדשי הקיץ א"כ לא הי' הקיץ רק שני חסירין ושוב היו צריכים לחסר בזה אחר זה כל חדשי החורף. וזה אי אפשר הכלל דודאי אירע ר"ה ביום א' אלא דזה יוכל להיות שחסרו אחד מחדשי הקיץ ואירע ר"ה בשבת וזה ג"כ כבר הוכחתי דאי אפשר דאם כן גם סוכות חל בשבת ולמה הקדים שבת הוה לי' להקדים יום טוב. ומעתה כיון שחל ר"ה באחד בשבת הי' מחרת יו"כ ברביעי וכיון שהכרוז היה ביום האיסור היה בשבת ואי משום דשלימא עבידתא הי' להכריזה אתמול בע"ש, שהרי בע"ש בבוקר שהוא בוקר השני כבר שלמה מלאכת ההבאה לפי צורך העבודה. אלא ודאי דלאו מטעם דשלימא עבידתא הכריזו אלא משום איסור מלאכה לכך מקשה ממאי דבשבת' קאי דלמא בחול וכו' וק"ל:

הוצאה גופא היכא כתיבא וכו' עמ"ש הרב בני חיי ועיין מ"ש בעניותי בס' הקטן שער יוסף דף ל' ודף ל"א בס"ד ע"ש:

גמ' מכדי זריקה תולדה דהוצאה. על כרחיך תולדה היא דלא נמנית באבות מלאכות ותולדה דהוצאה היא שאין לך לתתה תולדת אב אחר דמעין הוצאה היא האמורה באבות מלאכות: מחנה לויה ר''ה היא. שהיו הכל מצויין אצל משה רבינו: מרה''י דידכו. מאהליכם: דשלימא ליה עבידתיה. שהיה הנדבה כדי להשלים: סברא היא. להיות הכנסה תולדת הוצאה שהיא מעין לה כשאר תולדות שהיא מעין מלאכות: מכדי אהאי מיחייב ואהאי מיחייב. כדתנן (לעיל פ''א ב.) פשט העני ידו לפנים: נפקא מינה. דכל אבות מלאכות: שתי אבות. דלא דמיין ושתי תולדות דשתי אבות: ולר''א כו'. במסכת כריתות בפרק אמרו לו: והא דתנן. בפירקין: בכותל. כדמוקי לה בדבילה שמינה ונדבקת: כזורק באויר. ופטור דלא נח ברשות הרבים דאין רה''ר למעלה מעשרה וברה''י נמי לא נח שאינו מקום מסוים שיהא רחבו ד' שהרי לא נח בראש הכותל אלא בפניו: כזורק בארץ. דאויר רה''ר הוא וחייב וכיון דאויר רה''ר הוא ונח בכל דהו מיחייב ורשותא לנפשיה לא הוי לא כרמלית ולא מקום פטור הואיל ובפניו נח ולא נח בראשו שיהא מקום מסוים: תופרי יריעות. מעשה רוקם: גבי הדדי. בתוך אמה אחת ואין צריכין לזרוק אלא להושיט: מטו אהדדי במחטין. כשמותחין את החוט מכין זה את זה במחט: בוכיאר. כלי שקנה של ערב נתון בו שזורקין בין שני דופני היריעה: והלא אגדו בידו. חוט של ערב הוא אוחז והקנה נכרך בחוט ואינו נשמט ממנו: בניסכא בתרא. בחוט האחרון של קנה שהקנה נשמט מהחוט והבוכיאר נופל: ניסכא. זריקה אחרונה של חוט לשון המיסך: והא במקום פטור אזלא. בין דופני היריעה ואין זה רשות הרבים אלא מקום פטור דאין רחב ד': לשואליהן. אורגי יריעה אחרת ויש לו לזה שנים: ה''ג ודילמא שואליהן גביהן הוו יתבין: מטו אהדדי בחפת. אי גבייהו הוו יתבי מגיעין ידו של זה בשל זה בשפת היריעה כשמותחין חוט הערב: בחפת. כמו חפת חלוקו (יומא ד' עז:): שלחופי הוו משלחפי. לעולם גבי הדדי הוו יתבי אלא שאין מכוונים אלא זה נמשך לפנים וזה לאחור: ואין עושה ממלאכת חבירו. שכולם מוכנים בכלי אומנותם ולא הוצרכו לישאול: מעביר ד' אמות הוה. לא תלשן ולא עימרן אלא העבירן ד' אמות לכך נהרג: מעמר. תלושין ומפוזרין היו ועמרן כדאמרן (לעיל ד' עג:) האי מאן דכניף מלחא חייב משום מעמר: מגילת סתרים. שהסתירוה לפי שאין כותבין הלכות: ואינו חייב אלא אחת. על כרחיך לענין שוגג קאמר ולחטאת דבמזיד תרי קטלי לא מקטלי ולהכי פריך והא אנן תנן כו': ואינו חייב על אחת מהן. מיתה יש בהן אחת שאינו נהרג עליה ולא פירש איזו היא והשתא לרב יהודה אין זו העברה שהרי נהרג מקושש עליה ולמתניתא אין תולש באותו ספק:

הוצאה גופה היכא כתיבא. ואע''ג שהיתה במשכן כדאמר הם הורידו קרשים מעגלה כו' מכל מקום אי לאו דכתיב לא הוה מחייבי עלה לפי שמלאכה גרועה היא כדפי' לעיל (דף ב.): וממאי דבשבת קאי. ר''ח ל''ג כל זה עד אשכחן הוצאה דהא אפילו בחול קאי נפקא ליה שפיר דהוצאה מלאכה הוא דהא רחמנא קרייה מלאכה כדכתיב ואיש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש וכתיב ויכלא העם מהביא אלמא קרי להוצאה מלאכה וכן דריש בהדיא בירושלמי: הכנסה מנלן סברא הוא כו'. וא''ת מה צריך להאי סברא כיון דהוות במשכן כדאמר הם העלו קרשים לעגלה כו' דהא בסמוך משמע גבי זריקה דאם היתה במשכן הוה אתי ליה שפיר וי''ל דבזריקה נמי איכא סברא מה לי ע''י הוצאה מה לי ע''י זריקה דאי לאו סברא לא הוה מחשבינן לה תולדה דהוצאה ואי לא הוות נמי במשכן לא הוה מחייבינן עלה מסברא לפי שמלאכה גרועה היא: ולרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב אמאי קרי לה אב כו'. הוה מצי למימר דנפקא מינה לענין התראה כדפי' בפ' כלל גדול (לע. ל עג:) ואיכא למימר דהיינו דקמשני הך דהוות במשכן חשיבא כו'. אית דגרסי הך דהוות במשכן חשיבא קרי לה אב והך דלא הוות במשכן חשיבא קרי לה תולדה ולפי זה יש מלאכות דהוו במשכן כגון מנכש ומשקה זרעים דלא חשיבי ולא הוו אבות וכן אי גרסינן דהוות במשכן וחשיבא קרי לה אב אבל אי גרסי' הך דהוות במשכן חשיבא וקרי לה אב הך דלא הוות במשכן לא חשיבא וקרי לה תולדה לפי זה התולדות לא היו במשכן: אי נמי הך דכתיבא קרי לה אב. הך לישנא לא איצטריך אלא משום הוצאה: ודילמא שלחופי הוו משלחפי. הכי נמי הוה מצי למיפרך דילמא תוך ארבע אמות הוו יתבי:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד