בבא מציעא נז ע"א

דף נז - א

באופן זה יש להסתפק מהו למינקט ומיכל מינייהו? האם יכול לקחת ולאכול מן החיטים הללו שדרעם בקרקע?

וזה פשוט שעל הגידולים של החיטים אין להסתפק, שהרי אפילו אם התיר העומר הקודם את הזרעים קודם שנזרעו וזרעם קודם העומר, כיון שלא השרישו עד לאחר העומר, הגידולים שלהם אסורים עד העומר הבא, וכל הספק שיש להסתפק הוא על הזרעים [החיטים] עצמם שנמצאים בקרקע, האם הותרו בהבאת העומר ואפשר להוציאם ולאוכלם לאחר העומר, או לא.

וצדדי הספק: האם חיטים אלו כמאן דשדיין בכדא דמי - כאילו הניחם בכד נחשבים, ושרינהו והתירם עומר, כמו שאר חיטים שהותרו בשעת הקרבת העומר. או דלמא בטלינהו אגב ארעא - או שמא ביטלם אגב הקרקע, והרי הם נחשבים כקרקע, ולא שייך אצלם דין זה שהעומר יתירם?

על כל הספיקות הללו שנסתפקו גבי חטים שזרעם בקרקע האם הם נחשבים כמטלטלים או כקרקע נשארת הגמרא בתיקו.

אמר רבא, אמר רב חסא:

בעי רבי אמי: הרי שנינו במשנה כמה דברים שאונאה אין להם.

ומעתה יש להסתפק, האם ביטול מקח יש להם [אם היתה האונאה ביותר משתות].

או אפילו ביטול מקח אין להן. ^[1]

אמר רב נחמן: הדר, לאחר מכן, חזר ואמר רב חסא: פשיט רב אמי ספק זה, שאף על פי שאונאה אין להם לדברים האמורים במשנה, מכל מקום, ביטול מקח יש להם.

ומביאה עתה הגמרא מחלוקת אמוראים, שנחלקו אליבא דרבי יוחנן, לגבי ענין זה, שאונאה אין להם, אבל ביטול מקח יש להם:

רבי יונה אמר שדין זה נאמר אהקדשות,

ואילו רבי ירמיה אמר שדין זה נאמר אקרקעות.

ותרוייהו, רבי יונה ורבי ירמיה, משמיה דרבי יוחנן אמרו זאת, שאונאה אין להם, ביטול מקח יש להם.

ומבארת הגמרא: מאן דאמר [רבי יונה, שאמר משמו של רבי יוחנן, שיש דין ביטול מקח] אהקדשות, כל שכן שאמר רבי יוחנן כך אקרקעות.

כי היות והשמיענו שביטול מקח אינו בכלל אונאה, הרי אין לנו כל מיעוט של קרקעות מדין ביטול מקח, והרי אם בהקדשות, שאין בהם טעות כלפי שמיא, בכל זאת נאמר בהם דין ביטול מקח, הרי ודאי שכך הוא הדין במכירת קרקעות, שנעשית בין בני אדם, ששייך בהם מקח טעות, שיהא בהם דין ביטול מקח.

אך מאן דאמר אקרקעות, שנוהג בהם דין ביטול מקח, אמר זאת דוקא בקרקעות, משום שאין ביטול המקח מדיני אונאה, אלא שהמקח נעשה בטעות. ולכן, אין זה אמור אלא בקרקעות. אבל אהקדשות, לא. אף ביטול מקח אין להן, היות וטעות כלפי שמיא לא שייכת בהקדש. ואילו מדין אונאה, הרי הקדש נתמעט מדין אונאה, ^[2] כדשמואל. דאמר שמואל: חפץ של הקדש שוה מנה, שחללו על שוה פרוטה הרי הוא מחולל.

הרי שאין בהקדש ביטול מקח, גם כאשר ההקדש נתאנה ביותר משתות. ^[3]

תנן התם: במסכת תמורה [כו ב] שהאומר על קרבן תמים שיהא מחולל על בהמת חולין, או שאומר "בהמה זו תמורת בהמה זו", או "זו חילופי זו", לא אמר כלום, שאין קרבן תמים מתחלל.

אך אם היה [בהמה של] קודש בעל מום, וחללו על בהמת חולין, יצא לחולין, וצריך לעשות לו דמים [אם אין בהמת החולין שווה כבהמת ההקדש, צריך הוא להוסיף להקדש את ההפרש, למרות שהבהמה נתפסה בקדושת הקרבן].

ובביאור דין זה, אמר רבי יוחנן: זה ששנינו במשנה "יצא לחולין" הוא דבר תורה, שאף על פי שאין שתי הבהמות שוות בערכן, יצא הקודש בעל מום לחולין, משום שאין אונאה להקדש,

ואילו זה ששנינו במשנה שצריך לעשות לו דמים, להוסיף את ההפרש שביניהם להקדש, הוא דין מדבריהם. שחייבוהו חכמים לשלם להקדש את האונאה.

וריש לקיש אמר: אף מה שאמרו צריך לעשות לו דמים, הרי הוא מן התורה.

ואף על פי שאין אונאה להקדש, הרי נאמר בחילול הקדש "ערכך", מלמד הכתוב שיהא החילול כפי שווי ערכו.

ואילו רבי יוחנן סובר, שהכוונה היא לפי מה שיעריכו, גם אם אין זה שוויו הנכון. ^[4]

ודנה הגמרא: במאי עסקינן? מה הוא ההפרש בין שווי ההקדש והחולין?

אילימא בכדי אונאה, היינו פחות משתות, האם יתכן שבהא לימא ריש לקיש, צריך לעשות לו דמים דבר תורה, ונמצא שסבור הוא שיש אונאה להקדש.

והתנן [לעיל נו א], אלו דברים שאין להם אונאה: הקרקעות והעבדים והשטרות וההקדשות. ואם כן, אי אפשר להעמיד את המשנה במסכת תמורה שההפרש הוא פחות משתות, שכן במקרה זה ודאי שאין אונאה להקדש, ואינו צריך להוסיף דמים כלל.

אלא, שמא תאמר, שההפרש היה בכדי ביטול מקח, היינו ביתר על שתות, ועל כך נאמר, שצריך להוסיף לו דמים.

הרי דבר זה לא יתכן, כי האם בהא לימא רבי יוחנן "צריך לעשות לו דמים מדבריהם", אבל מן התורה אינו צריך להוסיף משום שאין אונאה להקדש אפילו ביתר משתות.

והאמר רבי יונה את האמור להלן אהקדשות, ורבי ירמיה אמר דין זה אק רקעו ת,

ותרוייהו אמרו דבר זה משמיה דרבי יוחנן: אונאה אין להם אבל ביטול מקח יש להם.

ונמצא שלדעת רבי יונה, סובר רבי יוחנן שהקדשות יש להם ביטול מקח ביתר משתות, וזה סותר למה שאמר רבי יוחנן, שצריך להוסיף דמים רק מדבריהם?

ומתרצינן: לעולם הנאמר במשנה שצריך לעשות לו דמים, הוא בביטול מקח, היינו שההפרש היה יתר משתות,

ואיפוך דרבי יוחנן לריש לקיש, ודריש לקיש לרבי יוחנן.

היינו, שלדעת רבי יונה המחלוקת היא הפוכה, רבי יוחנן סובר שצריך להוסיף מן התורה, וריש לקיש סובר שאינו צריך להוסיף אלא מדבריהם, ואין סתירה בדברי רבי יוחנן.

ומבארת הגמרא: במאי קמיפלגי רבי יוחנן וריש לקיש, בדשמואל.

דאמר שמואל: הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל, ואף על פי שיש כאן אונאה ביותר משתות, הרי שנתמעט הקדש מאונאה אפילו היתה האונאה בכדי ביטול מקח.

מר, ריש לקיש, הסובר שצריך להוסיף דמים מדבריהם, אית ליה דשמואל, שאין אונאה להקדש כלל.

ומר, רבי יוחנן, הסובר צריך להוסיף דמים מן התורה, לית ליה דשמואל אלא סובר שאף בהקדש המיעוט אינו אלא מאונאה אבל ביטול מקח יש להם. ^[5]

איבעית אימא דכולי עלמא אית להו דשמואל, ואמנם אין אונאה להקדש כלל,

והכא, בהא קמיפלגי:

מר, הסובר שצריך להוסיף דמים מן התורה, סבר, דוקא שחיללו, אין, רק אם כבר חילל על שוה פרוטה הרי הוא מחולל, בדיעבד, כיון שאין אונאה להקדש.

אבל לכתחילה, כשבא לחללו על פחות מערכו, לא. ^[6] כיון ש"ערכך" הנאמר בתורה משמעו בשוויו, ולכן, למרות שהחילול תופס, חייב הוא להוסיף דמים מן התורה.

ומר סבר שאין צריך להוסיף אלא מדבריהם, משום שהוא סובר שדינו של שמואל הוא אפילו לכתחילה, ומה שנאמר במקרא "ערכך", משמעו בשווי כל שהוא, ורק מדרבנן צריך להוסיף. ^[7]

איבעית אימא, לעולם מה שנאמר במשנה שצריך לעשות לו דמים, היינו כשההפרש הוא בכדי אונאה, ולא תיפוך שיטת רבי יוחנן לדריש לקיש כמו שתרצנו לעיל, אלא ריש לקיש הוא שסובר שצריך לעשות לו דמים מן התורה.

ומה שהקשינו מהמשנה שאין אונאה להקדש, ומדוע צריך להסיף דמים מן התורה.

התשובה על כך היא: ובדרב חסדא קמיפלגי.

דאמר רב חסדא: מאי "אין להם אונאה"

הנאמר בהקדשות?

אין פירושו כמו בקרקעות, שאינו מחזיר את האונאה, אלא שההקדשות אינן בתורת אונאה,

הא דאמרי' יצא לחולין דבר תורה וצריך לעשותו דמים מדבריהם או מדברי תורה. לומר שהוא צריך לשלם להקדש דמים שהוא שוה אע"ג דמוקמי' מ"ד צריך לעשותו דמים מדברי תורה כמ"ד ביטול מקח יש להו לא מבטיל חילול דידיה דבשלמא הדיוט כיון דדילמא לא מהדר ליה א"נ עבר כדי שיראה לתגר לא גמרי' ומקנו מעיקר אבל הקדש כיון דעל כרחו ישלם לעולם ויתן בו כדי דמיו הוה ליה (כפירה) [כפודה] מתחלה בשויו [ונתן] עכשיו מקצת דמים ומקצתן [יתן אח"כ] כדשימי ביה תלתא דפקיעי, (ד).
והא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחלל על שוה פרוטה מחולל במחלל לדעת כן היא ואינו צריך לעשותו דמים כלל ומדאמרי' מר אית ליה דשמואל ומר לית ליה דשמואל לומר שכיון שהוא יכול לחללו ודאי על פחות מכדי דמים כשטועה נמי ומחלל וסבור שיהא שוה כדי דמים אינו משלם אלא מדבריהם שלא הקפידה תורה בדמי הקדש והכי נמי אמרי' בתמורה דהא דשמואל במכוין לאחולי הוא.
ואי קשיא לשמואל בערכך דכתב רחמנא למה לי ועוד הא דרשי' מהתם עשרה כהנים כתובים בפרשה דאלמא לכתחלה מיהת צריך ליתן כדי דמים לא קשיא דקראי בהקדש ביד גזבר שמוכרו לאחר בכדי דמים הכא בהקדש ברשות בעלים שעושה דרך חלול ועוד איצטריך להא דאמרן לעיל פרה זו תחת פרה זו של הקדש הקדשו אינו פדוי דהתם משום דלא הזכיר דמים כלל ורחמנא אמר בערכך דאלמא צריך להזכיר בו ערך, ומיהו ערך דכהן כדי דמים הוא בשומא ושל בעלים ככל מאי דאמר בהו לשמואל דאמר אפילו לכתחלה:

אף צריך לעשות לו דמים דבר תורה. והא דקתני יצא לחולין כנגד מה ששוה מה שנתפס תחתיו קאמר, אבל לר' יוחנן דאמר צריך לעשות לו דמים מדבריהם, יצא לחולין לגמרי, אלא שהוא צריך לשלם לאחר זמן המותר.

(ועניין) [לעולם] בביטול מקח ואיפוך. וא"ת כיון דיש בו ביטול מקח, היכי קתני יצא לחולין. י"ל דלאו למימר שיהא כאן לגבי פדיון זה ביטול מקח, אלא שיש בו שעור בטול מקח, ולעולם אין החלול מתבטל. וטעמא דמילתא דבעלמא ביתר מכדי אונאה בטל מקח, והכא מקח קיים ומחזיר האונאה, משום דבעלמא דאלו שהה יותר מכדי שיראה לתגר או לקרובו הפסיד, אין דעתם שיהא המקח קיים אם מצא בו אונאה יתירה על שתות, אלא אם כן שהה כדי שיראה לתגר או לקרובו, אבל גבי הקדש שהם יודעים שאינו נמחל כשיעור שהייה, דעתם שיתקיים המקח, ולכשתמצא האונאה היתירה שיחזיר דמים, והרי זה כמי שפרע עכשיו מקצת דמים ולאחר זמן המותר על פי בקיאים שישומו אותו.

מר סבר שחיללו אין לכתחלה לא, ומר סבר אפילו לכתחלה. ולהאי אוקימתא מסתברא לי (בכאן) [דלא] צריך לעשות לו דמים לאחר מכאן קאמר, אלא צריך לעשות לו דמים בשעת החלול קאמר, והכי קאמר, יצא לחולין ובלבד שיכוין דמיו בשעת החלול, הא לאו הכי לא יצא לחולין דבערכך כתיב, ומר סבר יצא לחולין דבר תורה, וצריך לעשות לו דמים לכתחלה מדבריהם, דערכך כל דהו משמע. וא"ת והא לשמואל אין צריך לעשות לו כלל כדעת ריש לקיש. ודהא שוה מנה על שוה [פרוטה] ואפילו לכתחלה קאמר, ואפילו מדבריהם אינו צריך לעשות לו דמים. י"ל דההיא דשמואל במתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה, ב) ובכי הא אפילו לכתחילה נמי, אבל בבא לחלל שוה בשוה, צריך לדקדק ולעשות דמים מכוונים מדבריהם, ומיהו בדיעבד אין צריך לשלם, דיצא לחולין לגמרי. אי נמי, יש לפרש, דצריך לעשות לו דמים דבר תורה, לשלם דבר תורה קאמר, והא דקאמר מר סבר שמואל אפילו לכתחלה, הכי קאמרי כיון דשמואל סבר דבמתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה מחלל ואינו [נמנע], אף זה שחלל וסבור שחלל שוה בשוה, אע"פ שנמצא בו שעור ביטול מקח, יצא לחולין דבר תורה, אלא שצריך לשלם דמים מדבריהם, הואיל והיה בדעתו לחלל שוה בשוה, אבל לר' יוחנן דאמר ביטול [מקח] יש להם, במתכוין לחלל שוה בשוה ונמצא בו יתר מכדי אונאה, צריך לשלם מדאורייתא, ולא יצא לחולין אלא מה שהוא כנגד חלולו, דאף שמואל לא אמר אלא במתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה, ובדיעבד דוקא.
וא"ת למאן דאמר דשמואל אפילו לכתחלה, והא בערכך כתיב, וי' כהנים כתובים בפרשה (סנהדרין יד, ד) דאלמא לכתחילה מיהא צריך לדקדק וליתן דמים מכוונים. יש מתרצים, דקראי בהקדש ביד גזבר שמוכרו לאחר בכדי דמים, אבל הא דשמואל בהקדש ברשות בעלים שעושה דרך חלול. עוד יש לומר, דאצטריך להא דאמרינן לעיל (בבא מציעא נה, א) פרה זו תחת פרה זו של הקדש הקדישו אינו פדוי, וטעמא משום דלא הזכיר דמים כלל ורחמנא אמר בערכך, דאלמא צריך להזכיר בו ערך ), וכשהכהן מוכרו צריך לדקדק בדמים, אבל הקדש ביד בעלים אפילו בכל שהוא לשמואל, דאמר אפילו לכתחלה.

חטים אלו שנזרעו קודם עומר זה ולא נשרשו ולא התירם עומר זה ונקצרו שהם עומדים ומונחים עד שיבא עומר הבא ויתירם כמו שביארנו אם חזר וזרע מחטים אלו בקרקע קודם שיבא עומר שני ולא הושרשו הרי זה ספק אם נדון אותם כאלו מונחים עדין במקומם ושיתירם העומר או שמא בטלו בקרקע והואיל ולא הושרשו לא היתרו ואחר שכן אם לקט מהם ואכל אינו לוקה אלא שמכין אותו מכת מרדות ומ"מ אם חטים אלו הותרו בעומר ראשון כגון שהושרשו ואחר העומר נקצרו וסמוך לעומר שני נזרעו ולא הושרשו אין ספק שמאמר שהותרו בעומר ראשון לא יצאו מחזקתן עד שיושרשו ולא אמרו אסורין עד שיבא עומר הבא אלא בהשרישו לאחר העומר:

כבר ביארנו במשנה שדברים שביארנו עליהם שאין בהם אונאה כך הדין בהם בבטול מקח שאפילו יש שם אונאה ביתר משתות לא נתבטל המקח ולא אונאה חוזרת בין בקרקעות בין בהקדשות בין בשאר הדברים ואפילו היתה האונאה ביתר מכדי דמי כל המכר אפילו שוה אלף בדינר ואע"פ שיש חולקין לומר שכל שנתאונה בכדי דמי המקח אינו בדין זה ומביאין ראיה ממה שאמרו בגמרא לדעת ר' יהודה בספר תורה ובהמה ומרגלית ועד כמה כדי דמיהן ומדר' יהודה נשמע לרבנן וכן מה שאמרו בתלמוד המערב שבפרק אלמנה נזונת אם היה דבר המופלג יש בו אונאה ומפרשים קצתם דבר המופלג יתר מכדי אונאה וקצתם מיהא בכדי המקח וכן שיש מפרשים בכדי שליש המקח וכעין מה שאמרו שם בהדיוט בקרקע עד שליש מ"מ תלמוד בבלי מעיד לנו בכמה מקומות שאף בדבר המופלג אין בהם אונאה ובטול מקח בפרק המקבל אמרו בענין זבון במאתן ושוה מנה אין אונאה לקרקעות בפרק ארבעה אבות אמרו על קרקע דבר השוה כל כסף כלומר שאין קץ לדמיו אפילו שוה אלף בדינר וכן כתבוה רוב פוסקים וגדולי המחברים וכן יראה מסוגיית מכר לו את הצמד שאף ביתר מכדי דמיהם אינו חוזר שהרי אמר מכור לי צמדך במאתים זוז וגלגלו עליה דין אונאה וביטול מקח ודמי הצמד אינן אלא דבר מועט אלמא כל שאמרו שאין בו בטול מקח אף ביתר מכדי דמיו נאמר:

כבר ביארנו למעלה שכל הקדש שוה מנה בין קדשי מזבח הראוי לפדיון כגון שנפל בהם מום בין קדשי בדק הבית לכתחלה נפדין בשווין ואם חללו על שוה פרוטה מחולל בדיעבד ומותר ליהנות בו ובזמן שאין בית המקדש קיים נפדין לכתחלה אף בשוה פרוטה אלא שחכמים הצריכו לחלל על סלע לפרסם את הדבר כמו שיתבאר במסכת ערכין מעתה יש לך לשאול והוא שבמסכת ע"ז אמרו אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר כלים ופרות ירקבו וכו' ואם כדברינו יפדנו על שוה פרוטה או על סלע ומשום פרסומי מילתא ותירצו גדולי הפוסקים שלא נאמר בהמה תעקר וכו' אלא כשהמקדיש לא פדאו והלך למדינת הים ואין אחר יכול לפדותן אלא בשוויין ואם אין רוצין לפדות בשווין בהמה תעקר וכו' ומה שאמרו ההקדשות תשעה וכהן ר"ל שאם הקדיש ורצה לפדותו צריך לשום דמי המוקדש על פי תשעה וכהן אפשר לכתחלה ובזמן שבית המקדש קיים:

ויש מפרשים שזו שאמרו בהמה תעקר וכו' דוקא בהקדש מטלטלין ודברי שמואל בהקדש קרקע שאי אפשר לאבדו וזה שאמרו בהקדשות תשעה וכהן שענינה בקרקעות כמו שהתבאר במסכת מגילה בהדיא אפשר לכתחלה ובזמן שבית המקדש קיים כמו שכתבנו ולא יראה כן שהרי בסוגיא זו שבקדש בעל מום אתה צריך לומר על כל פנים שאף במטלטלין אמרה אלא שהם מפרשים ששמואל אמרה אף במטלטלין אלא שאין הלכה כמותו אלא בקרקע ויש מתרצין שאף לדעת שמואל מחלל הוא ומותר ליהנות אבל מ"מ צריך להשלים כדי שווין וכדי שלא יבואו לידי איסור חכמים אמרו בהמה תעקר וכו' ולא יראה כן:

ועיקר הדברים הוא שתרצו חכמי הראשונים שכל שהוציאה מרשותו ומסר לאחר שיזכה בה להקדש אין פודין אלא בשוויו וכל שלא פדה בשוויו בהמה תעקר וכו' אבל כל שישנה ברשות מקדיש מחללו אף על שוה פרוטה אלא שדרך נוי צריך סלע לפרסם את הדבר כמו שביארנו (פרוטה) וזו שאמרו אם היה קדש בעל מום יצא לחולין וצריך לעשות לו דמים דוקא בשעדין הוא ברשות מקדיש ונחלקו אם צרכה לעשיית דמים מן התורה או מדברי סופרים אבל אם היתה ביד אחר הכל מודים שצריך לעשיית דמים מן התורה ולדעתי אין כאן שאלה וצרך משא ומתן כלל שלא אמרו בהמה תעקר אלא לענין הדין כלומר שדין ההקדש כך הוא הגע עצמך לדברי הכל הרי נפדה בשוויו ויש לך לשאול מפני מה תעקר יפדנה בשוויה ונוח לו לאבד דבר שאין בו רוח חיים משיאבד בידים בהמה וכיוצא בה אלא שורת הדין כך היא אלא אם כן פודה וכן בהקדשות תשעה וכהן כל שרוצה לפדות בשויו ולעולם הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה בין ישנה ברשותו בין אינה ברשותו בין במטלטלין בין קרקעות הרי זה מחולל:

בהמת קדשים שהוממה הרי היא כקדשי בדק הבית ונפדין כמו שאמרנו והוא שאמרו זו תמורת זו הרי זו תמורה זו מחוללת על זו אין זו תמורה ויציאה לחולין אין כאן שאין תמימים נפדין היה קדש בעל מום יצא לחולין ונתפשה האחרת ואע"פ שלכתחלה אין פודין אלא בשווין אם פדה אף על שוה פרוטה חלל ומדבריהם שצריך שומת דמים ומשלימן כמו שביארנו:

הקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל פי' דטעמא דמילתא היא כדפרישית במהדורא קמא דמכי אמר זה יהא מחולל בפרוטה קדשה ההיא פרוטה שהקודש תופס את דמיו ומכי נתפשה ההיא פרוטה בקדושה יוצא הכלי לחולין ושוב אינו מועלין בו דהא בהא תליא כיון דקודש שני נתפש בקדושה קודש ראשון יוצא לחולין דדוקא קדשי מזבח תופסין תמורתן והן אין יוצאין לחולין אבל קדשי בדק הבית משעה שתופסין חלופיהן הן יוצאין לחולין והמותר אם יש להם ביטול מקח מן התורה חייב ליתן אותו והכלי כבר יצא לחולין ואם אין להם ביטול מקח מן התורה אינו נותן כלום ודומה לי' הדין המעילה דתנן במעילה בפ' הנהנה אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד פירו' אלו הן קדושין קדושת הגוף ואין יוצאין לחולין לעולם. הילכך יש בהם מועל אחר מועל. שאם נהנה ראובן בבהמת הקרבן וחזר שמעון ונהנה עוד ממנה שניהן מביאין קרבן מעילה וה"ה לכלי שרת ולא אמרי' במועל קמא יצאו לחולין שאין יוצאין לחולין לעולם אבל אם הי' כלי של קדשי בדק הבית שאינה קדוש אלא קדוש' [דמים] כיון שנהנה ממנו הראשון בש"פ כדתנן התם נתנ' קטל' בצוארה וטבע' ביד' ושת' בכוס של זהב כיון שנהנה ש"פ מעל. וכיון שנהנה ראשון בפרוטה יצא כל הכלי לחולין והראשון חייב לשלם הכלי וחומש להקדש או ישלם גוף הכלי ויוסיף עליו חומשו או ישלם דמיו וחומשו וכשרוצ' לשלם גוף הכלי וחומשו אז עוד יחזור ויכנס הכלי והקדוש' והנהנ' ממנו בין הוא בין אחר מועלין בו אבל קוד' שישלמנו חולין גמורין הוא וברשותו עומדו ואין בו מעילה דמשע' שנהנ' ממנו בפרוט' אוקמי' רחמנא ברשותי' ויצא לחולין ה"נ בפדיון משעה שנתן פרוטה תחתיו יצא הכלי לחולין ומיהו במעיל' חייב לשלם קרן וחומש מה"ת אבל בפדיון למ"ד אין להם ביטול מקח אינו חייב לשלם כלום אלא באות' הפרוט' שנתן תחתיו קנאו:

אונאה אין להם ביטול מקח יש להם. אמרו בירושלמי כשהוא דבר מופלג ופירשו בו שהאונאה חצי דמיה. אבל בירושלמי דכתובות משמע דכשהאונאה שליש קורא דבר מופלג. ואיכא דמקשה דהכא אמר רבי יוחנן ביטול מקח יש להם ולקמן בפרק המקבל גבי דינא דבר מצרא זבן במאתן ושוה מנה אמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות. תירץ רבינו תם לפי שיטת הירושלמי דביטול מקח יש להם דקאמר הכא היינו כשהאונאה בחצי דמים והתם לאו דוקא נקט זבן במאתן ושוה מנה אלא דשוה מנה ודינר. ולא נראה כלל חדא דאפילו מאן דפריש דבר מופלג דירושלמי שהאונאה מחצה הוא גמרא דילן לית ליה הכי אלא כל ביטול מקח קאמר שהוא יותר משתות והיינו דנקטו לה סתמא והכי נמי משמע לקמן בסוגיא כדפרכינן מהא לרבי יוחנן דלקמן ולא אמרינן דההוא בפחות מחצי. ועוד דהוה ליה לפרושי בהדיא התם ושוה מנה ודינר כיון דמשום ההוא דינר לית בהו אונאה. אלא הנכון דהא דהכא רב נחמן משמיה דרב חסא אמר רבי אסי וליה לא סבירא ליה. הריטב"א.

כתוב בספר המאור ואונאה לקרקעות. נראה כמו שפסק רבינו חננאל כדברי הירושלמי וכו' עד דאמר אמימר על פיסקא דרבי יהודה אומר וכמה עד כדי דמיהן וכו'. וכתב עליו הראב"ד ז"ל אמר אברהם אמת הוא שרבינו חננאל כתב כך לפי הירושלמי אבל הגמרא שלנו אין צורתה כן שלא פירש אמימר את השיעור אלא לדברי רבי יהודה ולדברי רבי יהודה בן בתירא פירוש אפילו יותר מכדי דמיהן אבל למשנתנו אין שיעור דקרא סתמא כתיב וכי תמכרו או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה וקרא קא פליג בין שתות ליותר משתות ואמרינן שוה כסף דבר השוה לכל כסף ומאי ניהו קרקע. עד כאן.

אמר רב נחמן הדר אמר רב חסא פשיט רבי אמי אונאה אין להם ביטול מקח יש להם. משמע דרב נחמן לא פליג אחסא וכן משמע בריש האיש מקדש דאמר רבא אמר רב נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות. פחות משתות נקנה מקח וכו' אמר רבא הא ואמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות. והא דקאמר יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר נפלוג בשומא דבי דינא מכרן קיים דתנן שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו מכרן בטל רבי שמעון בן גמליאל אומר מכרו קיים משמע דביותר משתות לא היה יכול לחלק בין מקרקעי למטלטלי דאפילו מקרקעי יש אונאה ביתר משתות. ותימה דבפרק המקבל מסיק רב נחמן בהדיא דאפילו זבין במאתים ושוי מאה אין אונאה לקרקעות. ובלאו הכי קשה אותה גירסא דקידושין דמייתי ראיה מדרבן שמעון בן גמליאל דביתר משתות מכרו קיים כי אמר נפלוג בשומא דבי דינא הא לא אשכחן דלמא אמר רבי שמעון בן גמליאל מכרו קיים אלא בשתות אבל ביתר משתות לא קאמר. ומיהו בזה יש לומר דבהדיא קתני בברייתא בכתובות בפרק אלמנה ניזונית דאפילו מכרו שוה מאה במאתים או שוה מאתים במאה מכרן קיים. אבל קשה לרבינו תם דהא רב נחמן קאמר בההיא שמעתא דקידושין הלכה כדברי חכמים והיכי מייתי ראיה מרבי שמעון בן גמליאל ומיהו פירש הקונטרס שם דכולה הא מלתא קאמו לה רבא מסברא דנפשיה ולא אליבא דרב נחמן ולית ליה לרבא הא דאמר רב נחמן התם הלכה כדברי חכמים. ודוחק הוא. ונראה לרבינו תם כגירסת רבינו חננאל והוא גורס (שטרא) איפכא הא דאמרת שתות קנה וכו' לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר נפלוג בשומא דבי דינא לא דתנן שום הדיינין וכו' ומייתי ראיה מדברי חכמים דאמרי מכרן בטל והא דאמרת יתר משתות נקנה מקח לא אמר אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות דאפילו יתר משתות אין אונאה להם כדפירש.
והא דאמר רב נחמן בשמעתין דאונאה אין להם ביטול מקח יש להם לאו ביתר משתות אלא בפלגא כגון שוה מנה במאתים. והא דקאמר רב נחמן בפרק המקבל דזבין במאתים ושוין במנה אין אונאה לקרקעות לאו דוקא קאמר אלא כלומר פחות מעט ממאתים דזבן אי נמי דשויא מאה ומעט יותר. והוה מצינן לפרושי דדוקא קאמר ובכך הוא דלא הוי ביטול מקח וכי קאמר רב נחמן משמיה דחסא דביטול מקח יש להם היינו ביתר מפלגא. אבל בירושלמי מוכיח כמו שפירשתי בפרק אלמנה ניזונית גבי אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה דאמרינן עלה בירושלמי ניחא שוה מנה במאתים או שוה מאתים במאה מכל מקום היכי הפסידו היתומים מנה שוה מנה במאתים ואין סופו לחזור עליהם משום מקח טעות פירוש בתמיה ולמה (לא) נתקבלה כתובתה. והא דנקט בתחלת הסוגיא ניחא שוה מנה במאתים לשון המשנה קמסיק ולא קאי אותו ניחא אלא אשוה מאתים במנה דנתקבלה כתובתה היכא דאפסידא את היתומים במנה כגון סיפא. אלא שוה מאתים במנה קשה אמאי נתקבלה כיון דסופן לחזור עליה משום מקח טעות. ומשני תפתר שהוקיר המקח. אמר רבי אבון הדא מסייע לריש לקיש דאמר אין למקח הונייה. אמר רבי יוחנן אם היה דבר מופלג יש לו הונייה. מתניתין פליגא על רבי יוחנן אלו דברים שאין להם הונייה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות פתר ולבד דבר שאינו מופלג אלמא דלרבי יוחנן הוי ביטול מקח שוה מנה במאתים מדמוקי לה שהוקיר המקח. ואין לומר דרב נחמן סבר לה כריש לקיש דפליגי עליה דרבי יוחנן ולריש לקיש בפלגא לא הוי אונאה ביתר מפלגא הוי אונאה. דאם כן הוו פליגי רבי יוחנן וריש לקיש במשהו דבפחות מפלגא לכולי עלמא לא הוי אונאה וביתר לכולי עלמא הוי אונאה ובפלגא מצומצם פליגי אין זו סברא. אלא משמע דאפילו ביתר מפלגא אין אונאה לריש לקיש דלעולם אין למקח הונייה קאמר. ועוד מדקאמר מתניתין פליגי על רבי יוחנן וכו' דאי בפלגא מצומצם פליגי במאי קשיא לרבי יוחנן טפי מלריש לקיש. ומיהו עד פלגא דגבי שום הדיינין בפרק אלמנה ניזונית לא הוי כי האי גבי הא דתנן רבי שמעון בן גמליאל אומר מכרן קיים ואמרינן נמי בגמרא עד כמה אמר רב ששת עד פלגא היינו פלגא ופלגא בכלל כדקתני בברייתא דמייתי תניא נמי הכי רבי שמעון בן גמליאל אומר בית דין שמכרו שוה מנה במאתים שוה מאתים במנה מכרן קיים. ודבר תימא הוא דלרבי שמעון בן גמליאל חלקו חכמים דיינין מבעל הבית לענין קרקעות בשביל משהו אחד. ואם תאמר הא דדייק בפרק אלמנה ניזונת מאי שנא שוה מאתים במנה דאמרינן לה את אפסדת שוה מנה במאתים תימא אנא ארווחי. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כאן שנה רבי הכל לבעל המעות. לפי מה שפירש דלרב נחמן בדבר מופלג יש אונאה כמו לרבי יוחנן ומתניתין בשהוקיר המקח היכי אמרה אנא ארווחי כיון דבשעת המכר לא נתקיים עד שעה שהוקיר. ויש לומר משום שיש לנו לחשוב דגבוי בידה משעת מסירה וברשותה הוקיר כמו שמכרה שוה מאתים במנה דאף על פי שהוזל אמרינן לה את אפסדה שנחשבת הקרקע כגבויה בידה משעת מכירה. משאנץ.

וריש לקיש אמר אף צריך לעשות לו דמים דבר תורה. פירש רש"י דאפילו לריש לקיש יצא לחולין ובזה פליגי דלרבי יוחנן אינו חייב לשלם כלום מן התורה אלא מדרבנן צריך לעשות להם דמים ושישלם מה שהיתה שוה יותר בהמת קדשים על בהמת חולין. ולריש לקיש אף מן התורה חייב לשלם. ואיברא דפשטה דשמעתא הכין משמע דהא במתניתין בהדיא קתני יצא לחולין. והקשו בתוספות דהא מאן דאמר צריך לעשות לו דמים דבר תורה אוקמינן לקמן כי אמרינן איפוך כמאן דאמר אהקדשות ביטול מקח יש להם ואם כן היאך יצא לחולין דבר תורה דהא כל היכא דאיכא בטול בעלמא המקח בטל לגמרי ולא שיהא המקח קיים ויתבע אונאה ותירץ ר"י בשלמא גבי הדיוט ביטול מקח דלא בעי מתאנה שיהא צריך לתבוע אונאה בבית דין דדילמא לא מצי לה לאפוקי מיניה אבל גבי הקדש כיון דבעל כרחו ישלם וגם שלא ירצה לעמוד בחטא ניחא ליה להקדש שיהא החילול קיים. ומיהו קשה על פירוש רש"י מהא דאמרינן לקמן דמאן דאמר צריך לעשות לו דמים דבר תורה לית ליה דשמואל וכיון דלית ליה דשמואל היאך יצא לחולין. ותירצו בתוספות דלהאי סברא הא דקתני יצא לחולין היינו שיצא לחולין כנגד הפדיון. ולא נהירא דהאי יצא לחולין לגמרי משמע. לפיכך הנכון כמו שפירש ר"י ז"ל דלמאן דאמר צריך לעשות לו דמים דבר תורה לא יצא לחולין כלל וכמאן דאמר ביטול מקח יש להם והיינו דאמרינן דלית ליה דשמואל ומתניתין דקתני יצא לחולין הכי פירושו יצא לחולין ובלבד שיעשה לו דמים כראוי שלא יהא בו טעות ולאפוקי מרישא דקדש תמים שאפילו שעשה להם דמים לא אמר כלום. ואם תאמר ולמאן דאמר שיצא לחולין דבר תורה תיקשי ממתניתין דתניא לעיל פרה זו תחת פרה של הקדש וכו' אין הקדשו פדוי לפי גרסת הראב"ד ז"ל דגריס הכי. יש לומר דהתם בשלא עשה דמים לא לבהמת חולין ולא לבהמת קדשים דבעינן כסף ערכך וליכא אבל הכא כששם בהמה של חולין אלא שלא שם בהמת קדשים אם היו שוות בדמים אם לאו. ולישנא דאף צריך לעשות לו דמים דבר תורה הכי פירושו אף דבר תורה צריך לעשות לו דמים כמו מדרבנן וכמו לשון מסורת הוא. הריטב"א.

במאי עסקינן אילימא בכדי אונאה בהא אמר ריש לקיש צריך לעשות וכו'. ואם תאמר הא דאמרינן פרה זו תחת פרה של הקדש וכו' הקדשו פדוי ויד הקדש על העליונה במאי אי באונאה אין אונאה להקדשות ואי בביטול מקח אמאי יד הקדש על העליונה כשנתאנה הדיוט כיון שיש ביטול מקח אמאי יקנה ההקדש אפילו במסירה עם האמירה ודאמרינן בירושלמי ביש נוחלין לא תשמייה את דאמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט מסתברא דהיינו באונאה. ויש לומר ולעולם באונאה ונהי דאין אונאה בהקדשות מדרבנן מיהא יד הקדש על העליונה תדע דלא פריך אלא לריש לקיש אבל לרבי יוחנן דאמר צריך לעשות דמים מדבריהם ניחא דאף על גב דאין אונאה להקדשות מדרבנן צריך להחזיר האונאה.

אי נמי אפילו בביטול מקח והקדשו פדוי דקתני. היינו כנגד המעות וצריך להשלים דבר תורה כמו שאפרש לקמן יצא לחולין וצריך לעשות לו דמים. הרא"ש.

אלא בביטול מקח וכו'. ככתוב בתוספות. והשתא הא דפריך הכא בהא לימא רבי יוחנן מדבריהם והאמר רבי יוחנן ביטול מקח יש להם לא הוה מצי לשנויי דהא דאמר רבי יוחנן ביטול מקח יש להם היינו מדרבנן דכיון דאין בטול מקח של הקדש אלא לענין שצריך להוסיף דמים ולא שיהא החלול בטל אם כן מאי קאמר אונאה אין להם הא באונאה נמי צריך להוסיף דמים מדרבנן כדמשמע במאי דפריך אי באונאה בהא לימא ריש לקיש דבר תורה דמשמע דמדבריהם כרבי יוחנן אתי ליה שפיר בכדי אונאה ומיהו בלאו הכי אתי שפיר אפילו אם תמצא לומר דבטול מקח דהקדש לגמרי דבהדיוט דלא מצי לשנויי דביטול מקח יש להם דקאמר רבי יוחנן מדבריהם דאכתי מדרבנן הוי ביטול מקח היאך יאמר על ביטול מקח צריך לעשות דמים מדבריהם והלא המקח בטל מדבריהם לגמרי ומה דמים צריך להוסיף. משאנץ.

בביטול מקח וכו'. והא דלא אוקי פלוגתייהו אם יש ביטול מקח בהקדשות או לא משום דמשמע ליה דאם כן ליפלגו בהא להדיא ואמאי נקט פלוגתייהו על פירושא דמתניתין בתמורה. הריטב"א.

במאי קמפלגי בדשמואל אמר רבי יוחנן וריש לקיש. האי דתמורה משמע דארבי ירמיה ורבי יונה קאי דקאמר התם רבי יונה לית ליה דשמואל. אבל מכל מקום גם ארבי יוחנן וריש לקיש קאי הכא דאי לאו הכי למה היה לו להפסיק כאן באמצע הסוגיא שמפרש והולך במאי פליגי רבי יוחנן וריש לקיש מר אית ליה דשמואל דכשמתכוון לחלל שוה מנה על שוה פרוטה מחולל ואין צרין לעשות דמים הילכך הכא שנתכוון שוה בשוה אין לעשות דמים אלא מדבריהם ומר לית ליה דשמואל ולכך צריך לעשות דמים דבר תורה ומכל מקום ביטול מקח לא הוי שיהא החלול בטל לגמרי כדפרישנא דמר סבר דעתו לכך שאפילו אינו שוה בשוה שיצא לחולין כנגדו. עד כאן. משאנץ.
מר אית ליה דשמואל דכשהוא מחלל שוה מנה על שוה פרוטה מחולל ואין צריך לעשות דמים הכא שנתכוון לחלל שוה בשוה אין צריך לעשות דמים אלא מדבריהם ומר לית ליה דשמואל ולכך צריך לעשות דמים דבר תורה ומכל מקום ביטול מקח לא הוי שיהא החילול בטל לגמרי כדפרישנא.

מר סבר שחללו אין וכו'. והא דאמרינן בבכורות סוף פרק הלוקח גבי פרה שיש בה שתי שערות דלא מצי למעבד כשמואל לקלל שוה מנה על פרוטה משום דכי אמר שמואל שחללו דוקא דיעבד. וכן בערכין בפרק המקדיש גבי ההוא גברא דאתרמינהו לנכסיה. היינו דוקא בזמן שבית המקדש קיים דאיכא פסידא להקדש אבל בזמן הזה דליכא פסידא להקדש אפילו לכתחלה מותר. וכל הנהו איכא לאוקומי אליבא דכל הני אמוראי דשמעתין דלכתחלה דשמעתין לאו היינו שיהא מותר לחלל שוה מנה על פרוטה אלא הכא קאי על זה שנתכוון לחלל שוה בשוה וכו' וכמו שפירשו בתוספות. ורש"י פירש שחללו אין דהא אימעוט מאונאה לא שנא גדולה לא שנא קטנה. לכתחלה לא דבר תורה דערכך שוויו משמע. ומר סבר אפילו לכתחלה דערכך כל דהו משמע וכו'. וצריך פירוש לפירושו דהא מתניתין דתמורה בדיעבד מיירי. וצריך לומר דהכי קאמר שחללו אין דהא אמעוט מאונאה לא שנא גדולה לא שנא קטנה הילכך הקדשו פדוי דלא שייך בהקדש ביטול מקח. לכתחלה לא דערכך שוויו משמע ואם חללו בדיעבד נהי דיצא לחולין צריך לעשות דמים דבר תורה דגזרת הכתוב הוא שצריך ליתן להקדש כדי שוויו. ומר סבר אפילו לכתחלה ערכך כל דהו משמע. הרא"ש.

מר סבר דיעבד וכו'. ככתוב בתוספות. ואם תאמר ובזמן הזה היאך יכול לחללו דקאמר התם בערכין דבזמן הזה יכול לחלל שוה מנה על שוה פרוטה והתניא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו ואומר רבינו תם דהכי נמי במטלטלין שיכול לכלותם ולא אתי לידי תקלה אבל עובדא דערכין במקרקעי שהארץ לעולם עומדת ואי לא פריק לה אלא אמרינן תבור אתי ליה תקלה שדורות הבאים לא ידעו שהיא של הקדש ויהנו בה. והא דפריך במסקנא והא עובדא דפומבדיתא במקרקעי נמי הוה דמשמע דהוה נמי במטלטלי. לא משום שהיה יכול לפדות מטלטלין אלא הכי פירושו במקרקעי נמי הוה שכל נכסיו החרים מטלטלין וקרקעות שאם לא החרים אלא מטלטלין לא היה מתיר רב יהודה לפדותם ועלה קאמר עולא אי הואי התם הוה יהיבנא כלהו לכהנים אלמא קסבר עולא דחרמים נותנים לכהנים בזמן הזה במקרקעי. ויש להביא ראיה עדיין מהא דתנן התם בריש פרק המקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג אומר לו פתח אתה ראשון לפל שהבעלים מוסיפין חומש אלמא בקרקעות פודין אותה ולא אמרינן תבור והיינו בזמן הזה אבל בבית שני נהג יובל כמו שמפרש רבינו תם בפרק השולח. ומיהו על כרחך צריך לאוקמה בזמן בית המקדש קיים דאי בזמן הזה אמאי אומר לו פתח אתה ראשון הא ליכא פסידא להקדש ויכול לחלל שוה מנה על שוה פרוטה. וצריך לאוקומה בבית ראשון לאחר שגלו שבט ראובן ושבט גד שבטלו יובלות כדאמרן בסוף ערכין. עד כאן משאנץ.

וזה לשון הרשב"א: מר סבר שחללו אין לכתחלה לא. ולהאי אוקימתא מסתברא לי דלא צריך לעשות לו דמים לאחר מכאן קאמר אלא שצריך לעשות לו דמים בשעת החלול קאמר והכי קאמר יצא לחולין ובלבד שיכוון דמיו בשעת החלול הא לאו הכי לא יצא לחולין דבערכך כתיב ומר סבר יצא לחולין דבר תורה אלא שצריך לעשות לו דמים לכתחלה מדבריהם דערכך כל דהו משמע. ואם תאמר והא לשמואל אין צריך לעשות דמים כלל כדעת ריש לקיש דהא שוה מנה על שוה פרוטה ואפילו לכתחלה קאמר ואפילו מדבריהם אינו מצריך לעשות לו דמים. יש לומר דההיא דשמואל במתכוון לחלל שוה מנה על שוה פרוטה ובכי הא אפילו לכתחלה נמי אבל בבא לחלל שוה בשוה צריך לדקדק ולעשות דמים מכוונים מדבריהם. ומיהו בדיעבד אינו צריך לשלם דיצא לחולין לגמרי. אי נמי יש לפרש דצריך לעשות לו דמים דבר תורה לשלם דבר תורה קאמר. והא דקאמרינן מר סבר שמואל אפילו לכתחלה הכי קאמר כיון דשמואל סבר דבמתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה מחולל ואינו נמנע אף זה שחלל וסבור שחלל שוה בשוה אף על פי שנמצא בו שיעור ביטול מקח יצא לחולין דבר תורה אלא שצריך לשלם דמים מדבריהם הואיל והיה בדעתו לחלל שוה בשוה. אבל לרבי יוחנן דאמר ביטול מקח יש להם במתכוון לחלל שוה בשוה ונמצא בו יותר מכדי אונאה צריך לשלם מדאורייחא ולא יצא לחולין אלא מה שהוא כנגד חילולו דאף שמואל לא אמר במתכוון לחלל שוה מנה על שוה פרוטה ובדיעבד דוקא. ואם תאמר למאן דאמר דשמואל אפילו לכתחלה והא בערכך כתיב ועשרה כהנים כתיבי בפרשה דאלמא לכתחלה מיהא צריך לדקדק וליתן דמים מכוונים יש מתרצים דקראי דהקדש ביד גזבר שמכרו לאחר בכדי דמים אבל הא דשמואל בהקדש ברשות בעלים שעושה דרך חילול עוד יש לומר דאיצטריך להא דאמרינן לעיל פרה זו תחת פרה זו של הקדש הקדשו אינו פדוי וטעמא משום שלא הזכיר דמים כלל ורחמנא אמר בערכך דאלמא צריך להזכיר בו ערך וכשהכהן מוכרו צריך לדקדק בדמים אבל הקדש ביד בעלים אפילו בכל שהוא לשמואל דאמר אפילו לכתחלה. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: ומר סבר אפילו לכתחלה. תמיה מילתא איך אפשר למישרי למעבד הכי לכתחלה וכו' תירץ ה"ר אלחנן דהתם בהקדש שבא כבר ליד גזבר ורצו בעלים לפדותו והא דהכא בהקדש שהוא עדיין ברשות בעלים ובאים בעלים לחללו. ותדע דקיימא לן דהקדש שבא ליד גזבר אין בו שאלה ואלו הקדש שלא בא ליד גזבר יש בו שאלה להוציאו לחולין וכדאיתא בהדיא במסכת ערכין ומיהו עדיין קשה היכי אמרינן דתרווייהו אית להו דשמואל דהא שמואל לא אמר אלא שחללו בדיעבד. ותו דהתם בדוכתא במסכת תמורה איתא לסוגיין דהכא ולא אמרינן האי פירוקא בהאי לישנא והכי לישנא דהתם איבעית אימא דכולי עלמא אית להו דשמואל ואי דקא מכוון לאחולי הכי נמי ושאני התם דלא מכוון לאחולי מר סבר כי לא מכוון נמי ומר סבר היכא דלא מכוון לא יצא. ועוד דהא מתניתין דתמורה דאפליגו בפירוש רבי יוחנן וריש לקיש יצא לחולין קתני דהיינו בדיעבד ומנא ליה לרבי יוחנן למשרי אפילו לכתחלה. והנכון דהכא לאו לכתחלה ממש דהא ודאי ליכא מאן דשרי אלא משום דהוה בטעות ודעתו היה שנותן להקדש דמים קרי ליה לכתחלה מפני שלפי דעתו הרי לא נגמר החלול עדיין והוא בא לימלך אם יש לו לשלם להקדש וכשבית דין אומרים לו שאין לו לשלם הרי הוא נפטר עכשו לכתחלה והכי פירושו מר סבר שחללו מדעתו על פחות משוה פרוטה אין אבל בשנתכוון לתת דמים גמורים וטעה שנפטור אותו עכשו לכתחלה לא ומר סבר דאפילו זה שטעה נאמר לו שיצא לחולין דבר תורה ואתא לישנא דהכא כלישנא דסוגיין דערכין. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל מר אית ליה דשמואל. פירוש ריש לקיש דאמר צריך וכו' היינו דשמואל ורבי יוחנן לית ליה דשמואל. וקשיא לי והלא יצא לחולין קתני אלמא אפילו בביטול מקח יצא לחולין והיינו כשמואל. אלא דקסלקא דעתיה דשמואל לא בעיא לעשות דמים מן התורה מדלא קאמר אלא שצריך לעשות לו דמים. ריש לקיש אית ליה דשמואל רבי יוחנן לית ליה דשמואל. וקשיא לי פשיטא מה צורך היה לזה וכי טעם אנו למדין מדברי שמואל. וכמדומה אני שלא הביא אלא לגלות שאפילו שוה מנה על שוה פרוטה קאמר ריש לקיש. אי נמי קסלקא דעתיה דרבי יוחנן דשמר צריך לעשות לו דמים מדברי תורה שלא יצא לחולין עד שיעשו לו דמים ויהיה הדבר נודע שלא יהא בו ביטול מקח קאמר ושמואל ודאי לית ליה האי סברא דהא מחולל קאמר ובא זה לגלות דרבי יוחנן לית ליה דשמואל דעשיית הדמים מעכבת החילול לדעת רבי יוחנן ודלא כשמואל וריש לקיש אית ליה דשמואל.
הדר אמר דכולי עלמא אית להו דשמואל דלענין חלול עשיית הדמים לא מעכבא מידי ואף על פי שהדמים מדבר תורה מיהו מר סבר הני מילי דיעבד אבל לכתחלה אינו רשאי לחללו עד שיעשה לו דמים מפני שדמי דבר תורה כביטול מקח והיינו דרבי יוחנן וריש לקיש סבר אפילו לכתחלה רשאי. והשתא להאי תירוצא אתיא מתניתין דתמורה כפשטה יצא לחולין לאלתר וצריך לעשות לו דמים אחר כך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והא דאמרינן לעיל פרה זו תחת פרה של הקדש אין הקדשו פדוי והכא קתני זו מחוללת על זו יצא לחולין בלא עשיית דמים מעיקרא. התם בקדשי בדק הבית דכתיב בהו כסף ערכך אבל הכא בקדשי מזבח דלא כתיב בהו כסף ערכך לא בעי עשיית דמים מעיקרא. מיהו גבי קדשי בדק הבית אף על גב דבעינן שום כסף אם אינו שוה מה ששמוהו מחולל עליו לפי שאין לו אונאה. ואני תמה מאד למאן דאמר אפילו ביטול מקח אין להם ואפילו לכתחלה יכול לחללו על שוה פרוטה למה אינן בתורה אונאה. אני תמה מאד מאין אמרו רבותינו אונאה אין להם ביטול מקח יש להם בין בקרקעות בין בהקדשות וביטול מקח ששניהם חוזרים היכן הזהירתו תורה והלא הכל בכלל לא תונו. ואם נאמר שמו רבותינו דעת המוכרים והקונים דאשתות מחיל איניש טפי לא מתחלה לא חל עליו שם מכר והא אידי ואידי אם שהה כדי שיראה לתגר מחילה הוי ואם לא חל עליו מתחלה שם מכר היאך מתקיים המכר אחר זה השיעור אלא לעולם שם מכר חל עליו מיהו אומדן דעתא הוא עד שתות אינו ניכר לרוב בני אדם ואין המתאנה מתבייש עליו אבל יותר משתות ניכר הוא הטעות לרוב בני אדם ובושת גדול הוא לו שיאמרו נסתמא פלוני בזה המקח או נשתטה גם על המוכר יאמרו כמה עסקו רע כי הוא רמאי וגונב דעת הבריות שהונה את פלוני באונאה גדולה כזו ומפני כך טוב לשניהם שיבטל המקח כדי שלא תזכר האונאה ההיא עליו. ומיהו אם שהו כשיעור שיראה כבר מחלו ולא חשו על השם הרע ולא על הבושת. ומסקנא דמילתא שאין ביטול מקח לא לקרקעות ולא להקדשות ואפילו עד מחצה וכך כתב הר"ב ז"ל.
ירושלמי לית הוא דעיקר דיאמרו פלוני אגחך עד כאן לשונו.

וזה לשון הר"ן: מר לית ליה דשמואל. הא דשמואל לאו בדרך אונאה היא. אלא דמתכוון בפירוש לחלל שוה מנה על שוה פרוטה והכי איתא בהדיא במסכת תמורה ואפילו הכי הכא הכי קאמרינן דמאן דאמר אפילו ביטול מקח אין להם תלי טעמיה בדשמואל דכיון דאמר שמואל דמתכוון לחלל שוה מנה על שוה פרוטה מחולל אלמא לא הקפידה תורה בפדיון ההקדשות וכיון שכן אפילו בדרך אונאה אין להם ביטול מקח ומאן דאמר ביטול מקח יש להם לית ליה דשמואל. ובתר הכי אמרינן ואיבעית אימא דכולי עלמא אית להו דשמואל והכא בהא קמיפלגי מר סבר שחללו אין לכתחלה לא ומר סבר אפילו לכתחלה כלומר דמאן דאמר ביטול מקח יש להם סבירא ליה דבמתכוון כדשמואל לכתחלה אסור הילכך דרך אונאה אפילו דיעבד צריך להחזיר דאנן סהדי דלאו אדעתא שיהא הקדש מתאנה פרקיה ומאן דאמר אין להם סבירא ליה דשמואל אפילו לכתחלה נמי קאמר וכיון דאפילו לכתחלה דרך אונאה נמי מה שעשה עשוי. עד כאן.
וכתב רבינו חננאל ומסתברא דרבי יוחנן וריש לקיש בכדי אונאה פליגי דגרסינן התם בתמורה וצריך לעשותו דמים אמר עולא לא שנו אלא בשלא נשום הקדש בשלשה אבל נשום בשלשה אין חוזר והא אמר רב ספרא אפילו למאן דאמר מאה כתרי ותרי כמאה הני מילי לענין עדות אבל לענין אומדנא דברי הכל בתר דעות אזלינן עולא סבר לה כרבי יוחנן דאמר צריך לעשותו דמים מדבריהם וספקא דרבנן לקולא. עד כאן.

אינו בתורת אונאה דאפילו משהו חוזר. דסבירא ליה גבי הקדש לא בא אחיו להקל אלא להחמיר ורעהו דגבי שומר חנם וגבי שומר שכר דדרשינן להקל ולא להחמיר לחייב שומר חנם בהקדש אפילו בגנבה ואבדה ושומר שכר אפילו באונסין דלית לן למידרש המיעוט אלא על מה שכתוב בפרשה בהדיא דבפרשת שומר שכר גבי חיוב דגנבה ואבדה כתיב אבל פטור באונסין לא כתיב ביה הילכך אית לן למימר דאתא קרא למפטריה מגנבה ואבדה. ואין לתמוה על האי דממעטינן גבי אונאת קרקע להקל והקדש להחמיר שזה תלוי במברא כי היכי דבמסכת בבא קמא ממעטינן מרעהו להקל בנכרי ולהחמיר בהקדש. אי נמי איכא למימר דהיינו טעמא דהקדש אינו בתורת אונאה אפילו משהו משלם דלא שייך ביה מחילה אבל הדיוט דשייך ביה מחילה פחות מכדי אונאה מחילה הויא. והשתא לא קשה מידי מכל הנך דלקמן דדרשינן רעהו להקל דהתם לא שייך מחילה. הרא"ש.

וזה לשון הראב"ד: דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר. והני מילי בהקדשות מפני שהתורה הקפידה עליהם בהערכה. עד כאן.

תוס' בד"ה אמר רב נחמן כו' ומפרש בגמ' עד כדי דמיהם מדקאמר אף משמע כו' עכ"ל ולמאי דהוה בעי למימר דביטול מקח אין להן דהיינו לעולם לא הוה ס"ל נמי דהתם עד כדי דמיהם ומימרא דאמימר היא שם וק"ל:

בד"ה ומ"ס אפי' לכתחלה תימה דבפ' המקדיש כו' לכתחלה מי אמר כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דהך סוגיא דהתם כלישנא קמא דהכא וק"ל:

רש"י ד"ה ר' יונה ורבי ירמיה וכו' אלא רבי יונה אהקדשות ורבי ירמיה אקרקעות וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה אמר רב נחמן וכו' ותירץ ר"ת וכו' אבל מפלגא ואילך מקרי ביטול מקח ויש להם וכו' עיין באשר"י דכתב קצת בענין אחר:

ד"ה יצא לחולין וכו' עד אינו יכול לבא לידי הפסד כשידע המחלל שאינה וכו' פי' לשון אונאה:

תוס' בד"ה אמר רב נחמן כו' דאין אונאה עד פלגא כו' נ"ב ולא עד בכלל דזבן במאתים ושוה מאה לאו דוקא אלא מעט יותר עיין באשר"י:

גמרא מ"ד אהקדישות כ"ש אקרקעות כו'. [קשה] דלמא לעולם אונאה ממועט ל"ש גדולה ול"ש קטנה והקדש מרבה מערכך שוין משמע כדבסמוך [ברש"י] דא"ל ערכך דוקא אחילול קאי אבל מכירת הקדש שאני וערכך דוקא אחילול קאי א"כ ע"כ מסברא קאמר דביטול מקח הוא מקח טעות וא"כ מה לגבי הקדש דליכא טעות כלפי שמיא כ"ש קרקע גם הא (קאמר) [דקאמר] כדשמואל דאמר וכו' שחיללו וכו' [הוא מכח כ"ש מחילול] ז"א חדא דא"כ לאיבעית אימא כ"ע ס"ל דשמואל ודיעבד אף ביטול מקח אין להם דאימעט מאונאה ל"ש גדולה ל"ש קטנה וכפירש"י ולכתחלה צריך להוסיף דמים דבר תורה דערכך שוין משמע כדלקמן מנ"ל דביטול מקח יש להן לכתחלה הא ערכך בחילול כתיב ועוד מאי מקשה אי בכדי אונאה בהא לימא ר"ל כו' דלמא ר"ל לענין חילול שאני דערכך שוין משמע ואפשר דמתני' בכל אופן משמע דאין לו אונאה. אבל הא ל"ק דלמא לר"י לעולם ביטול מקח יש להן והא דצריך להוסיף רק מדבריהם היינו לענין חילול דערכך כל דהו משמע דאין זה לימוד רק תירוץ דלא תקשי ליה ערכך לימודא דר"ל משיב לו ערכך מצי להיות כל דהו:

גמ' ומ"ד אקרקעות כו' כדשמואל דאמר שמואל וכו'. לפי איבעית אימא דבסמוך וכן לאיבעית אימא ג' י"ל מ"ד אקרקעות אבל הקדישות אפילו פחות מכדי אונאה חוזר וגם כאן נוכל לומר דכ"ע אית להו דשמואל ופליגי בלכתחלה וכן איתא בתמורה בהדיא כל הך סוגיא מן וקמיפלגי בדשמואל וכו' איבעית אימא וכו' איבעית וכו' הכל אר' יונה ור' ירמיה וגם כאן יש לפרש באמת כן רק רש"י מפרשו אר"ל ור"י וכו' גם כאן לא קאמר הגמרא ומר לית ליה דשמואל:

גמ' במאי קמיפלגי כו'. ודאי. די"ל בביטול מקח קמיפלגי רק אי פליגי בדשמואל או כולי עלמא סבירא ליה דשמואל:

גמ' שחללו אין לכתחלה לא אי כ"ע סבירא ליה דשמואל הא דקאמר ר"י ביטול מקח יש להן ע"כ לכתחלה קאמר ויש קצת לדקדק אמאי מהפך לישני הא דקאמר רבי יונה אליבא דר"י ביטול מקח יש להן היינו בלכתחלה וצריך להוסיף מדבריהם היינו בדיעבד ואפשר לומר דהכי קאמר וקמפלגי בדשמואל ואיבעית אימא לר' ירמיה פליגי בלכתחלה כו'. וביטול מקח אין להם אבל ביטול מקח יש להם משמע לעולם בדיעבד וא"כ לר' יונה ליכא לאוקמי אלא בדשמואל פליגי ור"י לית ליה דשמואל ואיפוך ואפשר דלא משמע ליה לפרש צריך להוסיף בדיעבד או לפירוש התוס' באיסורא או ע"כ בואיבעית אימא דכ"ע אית ליה דשמואל לק"מ [דהוצרך להפך] דא"כ [דר"י בדיעבד איירי] מ"ט דר"ל דצריך להוסיף ד"ת כיון דס"ל דשמואל ובשינויא הראשון [לא קשה דאמאי מהפך נימא ביטול מקח לכתחלה] לא אסיק אדעתיה לכתחלה ודיעבד:

גמ' איבעית אימא לעולם בכדי אונאה כו' ובדר"ח קמיפלגי. לפי"ז קשה ברייתא דלעיל הביאו תוס' הכא פרה זו תחת פרה זו כו' פרה זו בה' סלעים וכו' והא אפילו פחות מכדי אונאה ילפינן מדאורייתא דצריך להשלים אחיו הוא דבכדי אונאה קנה ומחזיר אונאה ופחות מחילה הא להקדש אפילו פחות מכדי אונאה חוזר דא"ל חילוק בין לכתחלה ודיעבד כיון דמדאורייתא מרבה אפילו פחות מכדי אונאה ועיין ובדוחק נחלק בין אם דעתו לחלל שוה בשוה כפי' התוס' בלכתחלה ודיעבד וערכך אפילו כל דהו משמע ועיין:

ברש"י בד"ה ומר סבר אפילו לכתחלה הלכך לאפקועי כו'. לא נתחוור לי שפיר אם דעת רש"י בלכתחלה ודיעבד כפי' התוס' וכפירושו בתמורה בהדיא וכתבו שם התוס' דע"כ צ"ל הכי דלכתחלה [פירושו] היתר שעשה דבר שמותר [שדעתו לחלל בשוה] ודיעבד פירושו שנתכוין לחללו על פחות דאי כפשוטו א"כ הך דביטול מקח יש להן ע"כ לכתחלה קאמר והיאך קאמר אונאה אין להם והיאך מותר לרמות הקדש לכתחלה או היאך יסבור ר' ירמיה אף ביטול מקח אין להם לכתחלה וע"ש דעכ"פ נראה אם צריך להוסיף מד"ת אינו מחולל נגד כולו בע"כ אבל לישנא דרש"י הכא נראה יותר דמפרש כפשוטו והיאך יפורש בדיעבד כ"ע ס"ל דשמואל דמחולל וא"צ להוסיף אדמים ובלכתחלה פליגי ר"י ס"ל יצא לחולין כשיעשה דמים [אם רוצה לכתחלה שיצא לחולין צריך שיעשה דמים מן התורה] ע"ש בתוס' תמורה כ"ז ע"א ועיין:

בתוס' בד"ה יצא לחולין וכו'. לכאורה הול"ל בקצרה וקמ"ל דכנגדו יצא לחולין ולא אמרינן דהוי ביטול מקח ולא יהיה חילול אף כנגדו אם לא שיחלל ונותן הדמים הכל בב"א דטעמא שנתאנה יכול לחזור בו משום שיכול לבא לידי הפסד אבל אם אנה להקדש וכו' [ולמה להו לאסוקי וה"ט משום דבהדיוט המאנה כו'] אבל שלא תימא כיון שהוא יכול לחזור בו אין כאן פדיון ומזה הטעם יכול ג"כ המתאנה לחזור בו ולז"א משום דבהדיוט וכו' אבל הקדש המתאנה לא היה יכול לבא לידי הפסד וכו' שאנה הקדש וכו' ר"ל המתאנה לא יכול לחזור שאין לו הפסד והוא לא מבקש לחזור דמסתמא היה דעתו לחלל שוה בשוה ולא לאנות הקדש ואי משום דאי הוי ידע שצריך להוסיף לא היה מחלל ועדיין הוי מקח טעות בע"כ צריך להוסיף דאפילו הקדש בטעות וכו' ועיין אבל מר"ל גופיה דקאמר וצריך להוסיף דמים [לא בעי לאוכוחי דאפילו הקדש בטעות כו'] דלמא אם ירצה להיות מחולל כולו לאפוקי מר"י דסבר א"צ להוסיף [מדאורייתא] ואפ"ה מחולל הכל ועיין ובתמורה מפרשים לר"ל יצא לחולין כשיעשהו דמים:

בתוס' בד"ה ומר סבר כו' שדבר זה אסור לעשות וא"צ להשלים אלא מדרבנן וכו'. יש לדקדק לפי"ז קשה ברייתא דלעיל פרה זו בה' סלעים כו' ופירשו שם תוס' דבנתכוין לחללו על דבר מועט א"צ להשלים דכבר כתבו בד"ה והאמר ר' יונה דאף כדי אונאה איירי רישא דצריך להשלים ומדרבנן היא דר"י ס"ל אונאה אין להם ועוד דתקשי ליה רישא לר"ל דס"ל א"צ להוסיף אלא מדרבנן [אף בביטול מקח וע"כ דרישא מדרבנן הוא וסיפא אף מדרבנן א"צ להשלים] ועיין ועוד מאי דוחקיה דתוס' לומר דצריך להוסיף מדרבנן מיהו זה י"ל דסברא נכונה הוא שלא יזלזל במזיד בהקדש וגם לתירוצא דבשמואל קמיפלגי ור"ל אית ליה דשמואל דמחוללת ואפ"ה צריך להוסיף מדרבנן. ויש מגיהין א"צ להשלים אפילו מדרבנן:
בסה"ד אבל במזיד כו'. ולכן אי אפשר לפרש לכתחלה כפשוטו:

רש"י ד"ה או דלמא. וכקרקע בעלמא דמו ולא שייך כו'. מלשון זה משמע דכש"כ באשרוש דכקרקע נינהו ולא שייך כו' וגרעו מגידולין דעתידין ועומדין להיות תבואה לאכלה אבל הן עתידין להיות נרקבין אולם במנחות פי' דהוו כגידולין משמע דבאשרוש דגידולן מותרים גם הם מותרין וכ"מ לשון הטוש"ע סי' רצ"ג ס"ד:

רש"י ד"ה אם היה קדש בע"מ. שאין קרבן תמים מתחלל. כצ"ל:

רש"י ד"ה ולא תיפוך. כי מותבת ליה ממתניתין. כצ"ל:

תד"ה אר"נ. אר"נ אין אונאה לקרקעות. כצ"ל:

בא"ד מדקאמר אף משמע דקרקעות נמי כו'. ר"ל דאם האחרון עדיף טפי לא שייך ל' אף אבל אם הוא גרוע קצת מן הראשון שפיר נופל בו לשון אף דוגמא לזה בנזיר (יא ב) באומר ואני דמסקינן דלאו אכולי דבורא משמע וזה דלא כהמהרש"א:

תד"ה והאמר (בסופו) ולעיל כו'. ר"ל בדף נה שהביאו למעלה איתא דיד כו' והמגיה בד"ח ולעולם השתבש:

גמ' אמר רבא אמר רב. נ"ב נראה שחסר כאן שתי מלות נחמן אמר כדמוכח בסמוך דרבא משמיה דר"נ קאמר לה להא דחסא שהוא רבו וכ״מ נמי בשלהי יבמות [קכ״א ב'] ובהכותב [פ"ה ב'] דקרי ליה חסא בשם זה בלבד וכצ״ל כאן א"ר נחמן אמר חסא [ובסמוך צ"ל ג"כ חסא בלי מלת רב ועי' הגירסא בר״יף ורא"ש]:

תוס' ד"ה יצא וכו' ואפילו אם המתאנה. עיין לעיל דף נ ע"ב תוס' ד"ה ואילו:

תד"ה והא אר"י אהקדשות. א"כ נצטרך לומר. תמוה לי דדלמא באמת בהקדש לא פליגי ר' יונה ור' ירמיה אליבא דר"י. וס"ל לתרווייהו דמדאורייתא ליכא ביטול מקח אבל מדרבנן צריך לעשות דמים אלא דהפלוגתא בהיפוך דר' יונה דאמר אהקדשות ס"ל דלא אמר ר' יוחנן אקרקעות וקיימי דוקא בהקדשות בזה החמירו דרבנן לשלם. אבל בקרקעות קיימי אדין דביטול מקח אין לו דהא דאמרי' לעיל כ"ש אקרקעות היינו לפי האמת דמפרשים בהקדשות מדאורייתא ביטול מקח יש להם בזה איכא כ"ש בקרקעות. אבל אם נפרש בהקדשות מדרבנן פשיטא די"ל דדוקא בהקדשות. אבל בקרקעות לא תקנו. ור' ירמיה דאמר אקרקעות היינו דביטול מקח יש לו מדינא בקרקעות דהוי טעות ובהקדשות דל"ש טעות באמת מדאורייתא אין לו מדרבנן יש לו. ומה דאמרי' לעיל מ"ד אקרקעות אבל אהקדשות. היינו הכל אם ר' יונה ס"ל בהקדשות מדאורייתא ביטול מקח יש לו וממילא כ"ש בקרקעות. וע"כ פלוגתייהו רק בהקדשות. אבל היא גופא תקשה דמנ"ל למיפרך דלמא בהקדשות רק מדרבנן יש לו ביטול מקח ולא פליגי בהקדשות רק בקרקעות דלר"י מוקי בהקדשות ולר"י אף בקרקעות וזהו לכאורה תמיה רבה ועצומה.
ונלע"ד די"ל מסברא דאם גם ביטול מקח הכל בכלל דין אונאה ולא מדין טעות במקח ממילא לענין הקדש בדרבנן אין לחלק בין אונאה ליתר מכדי אונאה דאם אמרו חז"ל דצריך לעשות דמים ביתר מכדי אונאה הכא נמי בכדי אונאה דמה חילוק יש. אבל אם יתר משתות לאו מדין אונאה הוא אלא מדין טעות במקח ורק בהקדש ליכא טעות כלפי שמיא בזה שייך לחלק דבאונאה לא תקנו חז"ל לשלם בהקדש. אבל ביתר משתות דבעלמא הוי טעות בעיקר הדבר ומחזיר כעו טעות בעיקר הפדיון חייבו חז"ל לעשות דמי'. ולפ"ז שפיר פריך הש"ס דאם נימא דר' יונה מיירי מדרבנן א"כ מדמחלק בין אונאה לביטול מקח בדרבנן ע"כ מוכח דס"ל בביטול מקח מדין טעות הוא. א"כ ממילא הדין דבקרקע מדאורייתא יש לו ביטול מקח דהא לא אמעיט רק מאונאה, ושפיר שייך לומר כ"ש אקרקעות, וא"כ נצטרך לומר דפלוגתייהו לענין הקדש, ולר' ירמיה דוקא בקרקעות אבל בהקדש אפילו מדרבנן לא, והרי בהדי' קתני צריך לעשות לו דמי', כנלענ"ד פשוט ונכון בדברי תוס' להסיר התמיה הגדולה הנ"ל.
ואולם עדיין יש לעיין דהא בודאי אף לתירוצם זו בודאי מודים לתירוצם הא' דיש מקום לומר דמדרבנן גם בכדי אונאה חוזר דהא הראיה טובה מדקאמרי' אי לימא בכדי אונאה בהא לימא כו' משמע דלר"י ניחא, וביותר דהרי לתי' ב' בגמרא אבע"א לעולם בכדי אונאה כו' הרי לקושטא דמלתא דבכדי אונאה צריך לעשות דמים מדבריהם, אלא דמיאנו בתי' הא' משום דבאמת עדיין יקשה דאף אם היינו מפרשים דמיירי בכדי אונאה היה מוכרח לומר דמדרבנן חייב, מ"מ אם נפרש דמיירי ביותר מכדי אונאה אין הכרח לזה ושפיר קשה דלמא ר' יונה מדרבנן קאמר וס"ל באמת דבאונאה לא תקנו חז"ל, וכיון שכן עדיין לא הועילו בתי' דמנ"ל דפלוגתייהו בהקדשות בזה האופן דלר"י בהקדשות אף יותר מכדי אונאה אין לו, דלמא בהכי פליגי דר' יונה דאמר אהקדשות והיינו מדרבנן מוכח דסבירא ליה דבהקדשות יש חילוק בין אונאה לביטול מקח בדרבנן, דבאונאה אף דרבנן ליכא, ור' ירמיה אמר אקרקעות אבל אהקדשות היינו בהקדשות א"א לחלק דמדרבנן אף באונאה יש לו, ומתני' ע"כ מדאורייתא קאמר וממילא גם ביטול מקח אין לו. וצע"ג:

בתוספות בד"ה אמר רב נחמן כו' משמע דר"נ לא פליג כו' וקשה לר"ת דבפ' המקבל כו' ותירץ ר"ת דאין אונאה עד פלגא אבל מפלגא ואילך מיקרי ביטול מקח כו' עכ"ל. בפ' אלמנה ניזונית כ"כ בשם הירושלמי וכ"כ בעל המאור והוסיף עוד לפרש דהא דאמר אמימר לקמן עד כדי דמיהם אכולהו דאין להם אונאה קאי אלא שהרמב"ן ז"ל בספר המלחמות הקשה על זה דהא בירושלמי פ' אלמנה ניזונית משמע דשוה מאה במאתים הוי אונאה וא"כ אכתי קשה הא דפ' המקבל דזבן במאתן ושוה מאה מסיק ר"נ דאין אונאה לקרקעות אלא ע"כ דפליגי ולר' נחמן לעולם אין להם אונאה וקי"ל כר"נ בדיני והתוספ' בכתובות הרגישו בזה דהא דקאמר שוה מאה במאתן לאו דוקא אלא מעט פחות או להיפך דבירושלמי לאו דוקא אלא ששוה יותר ממאתים דוקא יש להם אונאה וכל זה דוחק ומחמת זה העלה הש"ך ג"כ בח"מ סי' ס"ו שלא כדברי ר"ת ז"ל וכתב דאפי' ספיקא דדינא לא הוי. אמנם לענ"ד נראה דסוגיא דפ' המקבל לא פליג אירושלמי אלא אדרבא משם ראיה לדבר דהא בלא"ה קשה מאי דקאמר זבן בר' ושוה ק' סבור מיניה מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ומאי נפקא לן מיניה דהא כ"ע מודו שאם המצרן אינו רוצה לקיים המקח שאין כופין אותו ומה שכתב הרא"ש ז"ל על זה דאיירי שהלוקח רוצה לבטל המקח ובא בטענה שהוא שלוחו של המצרן וכיון שהמצרן אינו חפץ בה גם הלוקח רוצה לבטל המקח ומסיק ר"נ דאין אונאה לקרקעות לענין שאין הלוקח יכול לבטל המקח וכל המעיין בצדק ישפוט שדברים אלו דחוקים הם וסוגיא דשמעתין לא משמע כן דמהיכי תיתי שהלוקח יבטל המקח ואם נאמר דמעיקרא לא הוי ידע הא דאין אונאה לקרקעות אם כן אף בלא מצרנות אלא בלוקח דעלמא נמי ה"ל למימר הכי ואי הוי ידע דאין אונאה לקרקעות אלא שנסתפק מחמת טענת שליחות הדרא קושיא לדוכתא דמהיכי תיתי דהא המוכר לא ידע שהוא שלוחו של המצרן ועוד דלא מיתוקמי שפיר הא דמהדר ליה אין אונאה לקרקעות דהא מעיקרא נמי הוי ידע ועוד דגופא דמילתא תמיהא לן איך לא ידע דאין אונאה לקרקעות שהרי משנה מפורשת היא ומה שכתבו המפרשים דהוי ס"ד דביטול מקח יש להם ומהדר ליה דבכל ענין אין אונאה זה יותר תימה דא"כ ה"ל למימר בהדיא אין ביטול מקח בקרקעות ועוד שאר דקדוקים יבוארו לקמן בפ' המקבל בעזה"י. לכך היה נראה בעיני לפרש הסוגיא לשיטת המפרשים דמפלגא ואילך יש להם אונאה כשיטת הירושלמי אלא דמעיקרא הוי סבור מיניה דפלגא בקרקעות הוי כשתות במקח במטלטלין דקנה ומחזיר אונאה וביותר מפלגא מתחיל דין ביטול מקח כמו ביתר משתות במטלטלים וא"כ ס"ד שהמצרן יאמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ורוצה לקיים המקח שהלה יחזיר לו האונאה ועל זה מסיק ר"נ דאין אונאה לקרקעות פי' דלעולם לא שייך ביה דין אונאה דהיינו קנה ומחזיר אונאה אלא בפחות מפלגא הוי מחילה ומפלגא ואילך הוי ביטול מקח ואם כן לא איכפת לן מידי לענין מצרנות שאם יאמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי יתבטל המקח לגמרי ולעולם אין המצרן יכול לזכות בקרקע בפחות ממאתים כנ"ל ויבואר עוד בפ' המקבל ובביאורי לח"מ אי"ה ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אבל אהקדישות לא דאילו גבי הדיוט כו' עכ"ל. הוצרך לפרש כן משום דאי לאו שיש טעם לחלק מסברא לא הוי מייתי כלום מדשמואל דמימרא דשמואל גופא טעמא בעי ועל כרחינו היינו אומרים דשמואל ס"ל דכיון דאיתמעט הקדש מקרא מדין אונאה ה"ה דאיתמעט מביטול מקח וממילא דס"ל לשמואל בקרקעות נמי דביטול מקח אין להם. אבל לרבי יוחנן דאמר בקרקעות ביטול מקח יש להם איכא למימר דה"ה להקדש דהא כחדא אימעטו מקרא דאל תונו וכיון דאוקמינן מיעוטא דקרא לענין אונאה לחוד ולא לביטול מקח לענין קרקעות. לכך הוצרך לפרש דאף על גב דביטול מקח לא אימעוט מקרא אפ"ה יש לומר מסבדא דלא שייך בהקדש מקח טעות ולא איצטריך למעט הקדש אלא מדין אונאה דלא הוי מטעם מקח טעות והא דקאמר כדשמואל משום דאי לאו דשמואל לא היינו מחלקין מסברא כיון דפשטא דמילתא משמע דהא דקאמר ביטול מקח יש להם אכולהו קאי אלא כיון דאשכחן דשמואל אמר בהדיא דבהקדש אפי' ביטול מקח אין להם ניחא לן למימר דר' יוחנן נמי לא קאמר אלא בקרקעות ולא בהקדש כי היכי דלא ליפלגו שמואל ור' יוחנן דהא מסברא נמי יש לחלק בין קרקעות להקדישות ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אף צריך לעשות לו דמים דבר תורה דגבי הקדשות ערכך כתיב בכולהו וקסבר ערכך שוויה משמע עכ"ל. וצריך לומר דאף ע"ג דערכך שוויה משמע אפ"ה לא בא למעט אלא יותר מכדי אונאה אבל בכדי אונאה שוויה מיקרי דהא בסמוך משמע דבכדי אונאה ליכא למ"ד שצריך ליתן דמים מן התורה והיינו משום דאימעוט הקדש מדין אונאה מקרא דאחיך וע"כ היינו משום דכיון דאפי' בהדיוט בכדי אונאה לאו מקח טעות הוא אלא שצריך להשלים האונאה שפיר מיקרי שוויה לענין ערכך כן צ"ל לשיטת רש"י ז"ל. אבל יש לתמוה מי הכריחו לפרש כן דפליגי בדרשות אלו שלא מצינו להם בש"ס לא כאן ולא במס' תמורה ואמאי לא מפרש בפשיטות דמ"ד צריך לעשות דמים דבר תורה היינו משום דס"ל ביטול מקח יש להם דלא אימעוט מקרא דאל תונו אלא אונאה דוקא ולא ביטול מקח בין בהקדש בין בקרקעות. וע"ק לפירש"י ז"ל דא"כ אמאי קאמר לעיל מ"ד הקדישות כ"ש קרקעות מנא לן הא דהא איכא למימר דוקא בהקדישות קאמר ביטול מקח יש להם משום דכתיב ערכך ושוויה משמע אבל בקרקעות לעולם אפי' ביטול מקח אין להם. מיהו בהא מצינו למימר משום דסתמא דתלמודא לעיל משמע ליה דלשון ביטול מקח יש להם דקאמר ר' יוחנן לגמרי משמע שבטל החילול לגמרי וע"כ מפ' דהא דתנן בתמורה יצא לחולין וצריך לעשות לו דמים היינו שיוצא לחולין כנגד המעות שנתן לבד כמו שפירשו התוס' כאן או שנאמר דה"ק יצא לחולין אם יעשה דמים בסוף כמו שפירשו התוס' במס' תמורה אבל המותר מדמים שנתן לא נתחלל כלל לשני הפירושים אם לא יתן בסוף ואם כן ע"כ היינו משום דס"ל ביטול מקח יש להם דה"ל כמקח טעות שחוזר המקח לגמרי ולא אימעוט כה"ג מקרא דאל תונו ואם כן קאמר שפיר דכ"ש בקרקעות דהא ליכא למימר דטעמיה דהקדש היינו משום דערכך שוויה משמע דא"כ למה יתבטל החילול לגמרי דהא מקרא דערכך שוויה ממש לא משמע אלא שהגזבר כופה אותו להשלים המותר משום פסידא דהקדש אבל מידי איסורא ודאי נפיק שיצא לחולין לגמרי אי ס"ד דקרא דאל תונו בכל ענין ממעט בין אונאה בין ביטול מקח אע"כ מדקאמר ר"י לשון ביטול מקח יש להם היינו משום דביטול מקח לא אימעוט מאל תונו ואם כן קאמר שפיר דכ"ש בקרקעות אבל הקושיא הראשונה במקומה עומדת אמאי לא מפרש רש"י כאן דטעמיה דמ"ד צריך לעשות דמים מן התורה היינו משום דס"ל ביטול מקח יש להם וליכא למימר דאם כן אמאי יצא לחולין הרי נתבטל החילול הא ליתא דא"כ אמאי לא מקשה הש"ס בפשיטות למ"ד ביטול מקח יש להם בהקדישות והיאך פליג אמתני' דקתני יצא לחולין אלא ע"כ דיצא לחולין כנגד המעות משמע או שיצא לחולין כולו בתנאי אם יעשה דמים בסוף ואם כן הדרא קושיא לדוכתא. לכך נלע"ד דל' רש"י כאן היינו למאי דמסקינן דלא תיפוך ואיירי אפי' בכדי אונאה וקאמר ר"ל דצריך לעשות דמים מן התורה דהא דאימעוט הקדש מאונאה היינו דאפי' פחות מכדי אונאה חוזר וקשיא ליה לרש"י מאי טעמיה דר"ל בהא דהא כולהו דאימעטו מקרא דאל תונו היינו לענין שאינו חוזר המקח בכדי אונאה אליבא דכ"ע וביתר מכדי אונאה פליגי אי יש להם ביטול מקח או לא ובסמוך אבאר עוד דר"ל סבר דאפי' ביטול מקח אין להם ואם כן מ"ש בהקדש דממעיט לאידך גיסא דאפי' פחות מכדי אונאה חוזר אלא ע"כ סובר רש"י ז"ל דהאי דקאמר ר"ל ואפי' פחות מכדי אונאה חוזר לאו שחוזר המקח והחילול דהא קתני בהדיא יצא לחולין והיינו משום דלענין שהמקח קיים ממעטינן אפי' בכדי אונאה מקרא דאל תונו דומיא דאינך דאימעטו מהאי קרא אלא האי חוזר דקאמר ריש לקיש היינו שצריך להשלים מותר הדמים והוצרך רש"י ז"ל לפרש טעמיה דר"ל בהא מ"ש באינך דאימעטו לגמרי לכך הוצרך לפרש דשאני הקדש משום דכתיב ערכך שיווי משמע לענין שצריך להשלים מיהא הדמים והא דמפרש רש"י תחלת הסוגיא אליבא דהאי שינויא בתרא היינו משום שכן נראה לו עיקר שהיא מסקנא דשמעתין כיון דלא איצטריך לאפוכי דר"י לדר"ל וכ"נ ג"כ מל' רש"י במס' תמורה שתופס זה התירוץ עיקר בתחלת הסוגיא ודוק היטב שנ"ל נכון ליישב ל' רש"י כאן אבל עדיין צ"ע מה שכתב כן בסמוך בד"ה שחיללו אין ויבואר במקומו בסמוך אי"ה:

בגמרא אילימא בכדי אונאה בהא לימא ר"ל כו' והתנן אלו דברים שאין להם אונאה כו'. לשיטת רבינו תם דלעיל דהא דקאמר ר"י ביטול מקח יש להם היינו ביותר מפלגא דוקא הו"מ לאוקמי הכא נמי בכה"ג דהוי יותר משתות ובציר מפלגא ור"י לטעמיה דבציר מפלגא בכלל אונאה הוא ולא שייכא בהקדש ור"ל מצי סבר דכל יותר משתות הוי ביטול מקח ויש להם והא דתנן במתניתין אלו דברים שאין להם אונאה היינו באונאת שתות דוקא אלא משום דעיקר מילתא דרבינו תם מקורם מן הירוש' דפ' אלמנה ניזונית ושם מבואר להדיא דר"ל סובר דאפי' ביותר מפלגא אין להם ביטול מקח בקרקעות וע"כ היינו משום דמיעוטא דאל תונו דממעטינן כל הנך היינו לגמרי בכל ענין וא"כ ממילא דה"ה להקדש וק"ל:

בתוספות בד"ה והאמר ר' יונה אהקדישות כו' ולא היה יכול לתרץ דביטול מקח יש להם מדרבנן כו' עכ"ל. אע"ג דלפ"ז לא שייך שפיר הא דקאמר לעיל מ"ד אהקדישות כ"ש קרקעות דדוקא בהקדש שייך לומר יש להם דמים מדרבנן והיינו משום זילותא דהקדש החמירו חכמים כדאשכחן בדוכתי טובא שגזרו שלא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון אבל בקרקעות אי מדאורייתא אין להם ביטול מקח מאי תקנתא דרבנן שייך בהו אלא דלא איכפת לן בהא דהא דאמרי' לעיל כ"ש בקרקעות לאו ר' יונה גופא קאמר להו אלא סתמא דתלמודא וא"כ שפיר היה יכול לתרץ כי היכי דלא תקשי לר' יונה דר' יוחנן אדר"י לכך הוצרכו לפרש בע"א דא"א לתרץ כן:

בפרש"י בד"ה שחיללו אין דהא אימעיט מאונאה ל"ש גדולה ול"ש קטנה ובד"ה אח"ז לכתחלה לא ודבר תורה דערכך שוויה משמע עכ"ל. כאן ודאי התמיה קיימת היאך אפשר לפרש כן דהא הכא אליבא דר' יונה אליבא דרבי יוחנן קיימינן דקאמר בהדיא אונאה אין להם ביטול מקח יש להם והיאך כתב רש"י דהא דאימעוט מאונאה ל"ש גדולה ול"ש קטנה ועוד דהש"ס אמר לעיל מה"ט דמאן דאמר בהקדישות כ"ש בקרקעות. ונלע"ד ליישב עפמ"ש לעיל בל' רש"י דודאי הא דקאמר סתמא דתלמודא לעיל מ"ד בהקדישות כ"ש בקרקעות היינו משום דלשון ביטול מקח יש להם משמע ליה לגמרי שנתבטל החילול וע"כ מפרש למתני' דיצא לחולין בחד מהני גווני שכתבתי שם בשם התוספ' וא"כ א"א לפרש הטעם משום דערכך שוויו משמע דאם כן למה יתבטל החילול דמקרא לא משמע אלא שיורדין לנכסיו ומוציאין ממנו המותר אלא ע"כ כיון דקאמר לשון ביטול מקח היינו משום דהוי מקח טעות וכה"ג לא אמעוט מקרא דאל תונו וממילא שפיר קאמר דכ"ש קרקעות מה"ט גופא אבל הכא להאי שינויא דקאמר הש"ס איבעית אימא כ"ע אית להו דשמואל קשה היאך אפשר לומר כן דלר' יונה אליבא דר"י אית ליה דשמואל דהא שמואל קאמר מחולל ואיהו קאמר ביטול מקח יש להם והיינו שנתבטל החילול ואכתי באיסורא קאי אלא ע"כ דהשתא סבירא לן דלשון ביטול מקח דקאמר ר' יוחנן לאו שנתבטל החילול קאמר אלא לענין שצריך להשלים המותר כיון שהגיע לשיעור שבכיוצא בו בהדיוט בטל המקח ואם כן היא גופא קשיא לן מה"ט דהוי כעין מקח טעות ולא אימעוט מקרא דאל תונו יש לנו לומר שבטל החילול לגמרי כמו בכל מקח טעות לכך הוצרך לפרש דבאמת להאי שינויא תו לא אמרינן דטעמיה דר' יונה אליבא דר"י בהקדש הוי משום מקח טעות משום דלגמרי אימעוט מדין אונאה ל"ש גדולה ול"ש קטנה אלא דאפ"ה קאמר ר"י ביטול מקח יש להם והיינו לענין שצריך להשלים המותר וע"כ היינו משום דערכך שוויו משמע. ולפ"ז לא תקשי מהא דאמרינן לעיל מ"ד בהקדישות כ"ש בקרקעות דהא לאו רבי יונה גופא קאמר לה אלא סתמא דתלמודא והיינו לפי המסקנא דשמעתין דלא תיפוך וכן לשינויא קמא אבל השתא דאתינן להכי לשינויא דאיבעית אימא ממילא אידחי האי מימרא דכ"ש בקרקעות אלא מוקמינן מימרא דר' יונה בהקדש דוקא ודוק היטב:

בתוספות בד"ה ומר סבר כו' תימא דבפרק המקדיש כו' וי"ל דה"פ שחיללו אין. עי' במסכת תמורה ותראה שרש"י ז"ל עצמו נמי פי' כן: