בבא מציעא נו ע"א

דף נו - א

ולפיכך הזקיקוהו לכל זה, לחלל תחילה את הסלע במעות, ולחזור ולחלל את המעות בסלע היפה, ולא אמרו, שיטול תיכף את הסלע היפה שבהן ויאמר: "אם זו של מעשר, הרי טוב, ואם זו של חולין, הרי של מעשר מחוללת על סלע זו".

מפני שאמרו חכמים: מחללין אותו כסף על נחשת מדוחק - בשעת הדוחק, כשאין לו דרך אחרת, מותר לחלל כסף על נחושת, אבל כסף על כסף אין מחללים אפילו מדוחק ^[1], שאין זה דרך חילול.

לכן מחלל תחילה את הסלע שבתערובת על מעות נחושת, וכיון שלא התירו לחלל מעות של כסף על מעות של נחושת אלא בשעת הדחק, לכן לא שיקיים כן להשאיר את מעות הנחושת להיות מעשר שני, אלא שחוזר ומחללן את מעות הנחושת על הכסף, כי להשאיר את מעות הנחושת כמעשר שני, בזיון מעשר הוא, ועוד, שהפרוטות מחלידות ^[2].

עד כאן דברי המשנה.

קתני מיהת גבי מעשר ודאי: כי מחללין מעות של כסף על מעות של נחושת מדוחק. משמע כי רק מדוחק - אין [כן], מחללין, אבל שלא מדוחק - לא מחללין אפילו על של נחושת.

ואילו גבי דמאי נתבאר ששיטת רבי מאיר כי מחללין מעות של כסף אפילו על מעות של כסף, אם כן מבואר שרבי מאיר מקל במעשר שני של דמאי שהוא רק מדרבנן, ואינו סובר כי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כמו חיוב של תורה.

אמר רב יוסף: אף על פי שמיקל רבי מאיר בפדיונו של מעשר שני של דמאי, מכל מקום מחמיר הוא באכילתו לחייבו חומש כמו באוכל מעשר שני של תורה, ומשנתינו מדברת רק לענין אכילה.

והראיה שרבי מאיר מחמיר במעשר של דמאי לענין אכילה, דתניא ^[3]: לא התירו ללוקח תבואה פירות מעם הארץ למכור דמאי בלא לעשר את התבואה והפירות אלא לסיטון [סיטונאי] חבר המוכר בכמויות גדולות לחנוונים, רק לו בלבד התירו למכור בלא לעשר את הדמאי, והלוקח ממנו יפריש מעשרותיו, כי כולם יודעים שהסיטון לוקח מכמה עמי הארץ, שדרך הסיטון לקנות פירות מרובים מהרבה בעלי שדות.

אבל ובעל הבית חבר שיש לו גם יבול של עצמו, אם לוקח מעם הארץ, בין כך ובין כך - בין אם בא למכור בכמויות גדולות ^[4] לחנוונים כמו הסיטון, ובין אם בא למכור בכמויות קטנות כמו חנווני, צריך לעשר את הדמאי קודם שימכור, כי הלוקחים ממנו סבורים שהם מפירות ארצו, וכיון שהוא חבר - מחזיקים אותו בחזקת שעישר, ואוכלים בלא לעשר, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אחד הסיטון ואחד בעל הבית שבא למכור בכמויות גדולות כדרך הסיטונאים - מוכר, ושולח לחבירו, ונותן לו במתנה, ואינו חושש, שיש חזקה על כל המוכרים והנותנים בכמויות גדולות, שהם בחזקת שלא עישרו דמאי, והלוקח ומקבל מהם מעשר ואוכל.

רואים מהברייתא כי רבי מאיר מחמיר גבי אכילה, שבעל הבית צריך להפריש מעשר מדמאי כמו במעשר מן התורה, אף אם מוכר בכמויות גדולות, מחשש שמא יאכלו הלוקחים בלא לעשר.

מתיב מקשה רבינא:

שנינו במשנה בדמאי [פ"ה מ"ג]: הלוקח מן הנחתום ככרות של דמאי, מעשר - מפריש מעשרות דמאי מן הככר החמה על הכיכר הצוננת, כלומר מפת שנאפתה היום על פת שנאפתה אתמול, ומן הצוננת על החמה, ומפת שנאפתה אתמול על פת שנאפתה היום, ואף על פי שאסור לתרום מן הרע על היפה, היינו לכתחילה, אבל בדיעבד סובר התנא שהתורם מן הרע על היפה תרומתו תרומה [כמו שתבאר הגמרא בהמשך], ובדמאי התירו אף לכתחילה לתרום מן הרע על היפה.

ואפילו אם הככרות שהוא מעשרן זו על זו היו עשויות מדפוסים הרבה, בצורות שונות, ויש מקום לחשוש שמא קנה הנחתום את הככרות מאנשים שונים, ואחד עישר ואחד לא עישר, ונמצא מעשר מן הפטור על החייב או מן החייב על הפטור, ולא חל שם מעשר על מה שהפריש, מכל מקום אין חוששים לכך בדמאי, ותולים לומר שהנחתום קנה את כל החיטים מאדם אחד, דברי רבי מאיר.

ואם אנו אומרים כי לדעת רבי מאיר עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה [לענין אכילה], אם כן בשלמא במפריש מעשרות דמאי מן הפת הצוננת שנאפתה אתמול על הפת החמה שנאפתה היום - אף על פי שהפת החמה יפה מן הצוננת, לא חוששים לכך, כדרבי אילעאי.

דאמר רבי אילעאי: מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה - שנאמר [במדבר יח לב]: "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו", ו"חלבו" הכוונה מן היפה [כמבואר בתמורה ה א], כלומר אם תרימו מן היפה לא תשאו חטא, אבל אם תרימו מן הרעה על היפה תשאו חטא, ואם מה שהרים תרומה מן הרעה על היפה אינו קדש והתרומה לא חלה - אם כן נשיאת חטא למה ^[5]? מכאן אנו לומדים לתורם מן הרעה על היפה כי אף על פי שאסור לתרום, שתרומתו תרומה.

אלא מה שאמר רבי מאיר, כי אפילו אם הככרות היו עשויות מדפוסים הרבה, יכול לעשרן מזו על זו, קשה, כי אם לדעתו חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, ליחוש דלמא אתי לאפרושי, נחשוש שמא יבוא להפריש מן החיוב על הפטור, ומן הפטור על החיוב, ובאופן זה לא חל שם מעשר על מה שהפריש? ומדוע רבי מאיר לא חשש לכך בדמאי, כמו שחוששים לכך גבי מעשר ודאי.

אמר אביי: רבי אלעזר בן פדת שהקשה לעיל על המשנה, שחייבה בתוספת חומש את האוכל תרומת מעשר של דמאי - שהיא תרומה רק מדרבנן, וכי חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, שפיר קא קשיא ליה. ושמואל שתירץ לו כי משנתינו דעת רבי מאיר היא שסובר כי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה, והביא ראיה משליח שמסר את הגט ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם כתקנת חכמים, שלדעת רבי מאיר הגט לא חל, ונחשבת עדיין אשת איש, לא שפיר קא משני ליה, לא תירץ תירוץ טוב על הקושיא שהקשה רבי אלעזר בן פדת.

משום דקשיא ליה שהיה קשה לו לרבי אלעזר וכי עשו חכמים חיזוק בתרומת מעשר של דמאי שהיא קלה, שהרי אפילו תרומה ודאית אם אכלה זר אינו נענש אלא מיתה דבידי שמים, ומשני ליה שמואל, ושמואל תירץ לו, שחכמים עשו חיזוק לדבריהם גבי אשת איש, שעל איסור תורה שבה חייב מיתת בית דין, והיא חמורה.

וכיצד הוכיח שמואל ממה שעשו חכמים חיזוק גבי אשת איש, שחכמים עשו חיזוק גם בתרומת מעשר של דמאי, דלמא שאני אולי שונה אשת איש שהחמירו בה חכמים כיון שיש באיסור שבה חיוב מיתת בית דין דחמירא.

ורב ששת שהקשה לשמואל מחילול מעשר שני של דמאי, כי מוצאים אנו שרבי מאיר הקל לחלל מטבע כסף על מטבע כסף, אף על פי שגבי מעשר שני ודאי אין מחללין מטבע כסף אפילו על מטבע נחושת אלא בשעת הדחק, ולא עשו חכמים חיזוק בחילול של דמאי, לא שפיר קא מותיב ליה, לא יפה הקשה לו.

דקאמרי אינהו מיתה, שהרי הם [רבי אלעזר ושמואל] שאמרו כי לדעת רבי מאיר עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה, דיברו על אופנים שעונשם בדאורייתא הוא מיתה [רבי אלעזר דיבר על זר האוכל תרומה, שעונשו מיתה בידי שמים, ושמואל דיבר על גט המתיר אשת איש, שעל איסור תורה שבה יש חיוב מיתה].

ומותיב והקשה רב ששת מחילול מעשר שני, [שלדעת רבי מאיר חכמים לא עשו בו חיזוק כשל תורה], שאיסורו איסור לאו - שאם לא חילל כדין, האוכלו חוץ לירושלים עובר רק על איסור לאו, דכתיב [דברים יב יז]: "לא תוכל לאכל בשעריך". ויש מקום לחלק ולומר כי רק בדברים שעונשם בדאוריתא הוא מיתה, עשו חכמים חיזוק לדבריהם.

ולמאי דמותיב ולפי מה שהקשה רב ששת מחילול מעשר שני, שחכמים לא עשו בו חיזוק כשל תורה - רב יוסף שפיר קא משני ליה, יפה תירץ לו, שאף על פי שהיקל רבי מאיר בפדיון מעשר שני של דמאי, החמיר באכילתו לחייבו חומש כמו במעשר שני של תורה.

אלא רבינא, שהקשה ממה שאמר רבי מאיר כי יכול הנחתום לעשר מכיכר אחת של דמאי על השניה אפילו היו עשויות מדפוסים הרבה, ולא עשו חכמים חיזוק כשל תורה לחשוש שמא הכיכרות הם מאנשים שונים, ואחד עישר ואחד לא, והוא מפריש מן על הפטור על החייב במעשר.

קשים דבריו, כי עד דמותיב שמקשה מנחתום שלדעת רבי מאיר לא עשו בו חכמים חיזוק כשל תורה. לסייע ליה שיביא לו ראיה, כי חכמים עשו לדבריהם חיזוק כשל תורה, מהמשנה שאחרי המשנה של נחתום, מפלטר, שהוא סיטונאי של ככרות, שקונה כמויות גדולות של כיכרות, ומוכרן לחנוונים ונחתומים.

דתנן שם [דמאי פ"ה מ"ד]: הלוקח פת של דמאי מן הפלטר - אם קנה כיכרות מדפוסים שונים, מעשר הוא מן כל דפוס ודפוס בנפרד, דברי רבי מאיר.

מבואר, כי רבי מאיר חושש במעשר דמאי שיבוא להפריש מן החיוב על הפטור, כמו במעשר של תורה.

אלא מאי אית לך למימר, אלא מה יש לך לומר, מדוע רבי מאיר חושש בפלטר שמא יבוא להפריש מן הפטור על החיוב, כי פלטר מתרי תלתא גברא זבין, משנים שלושה אנשים קונה.

אם כן נחתום נמי שרבי מאיר לא חשש בו שיפריש מן הפטור על החיוב לא קשה, כי יש לומר שרבי מאיר סובר כי נחתום, כיון שאינו קונה הרבה יחד, אנו תולים שרק מחד גברא הוא זבין, מאדם אחד הוא קנה, ואותו אדם שקנה ממנו עשה ככרות בדפוסים שונים ^[6].

רבא אמר: שמואל שפיר קא משני ליה, יפה תירץ לו לרבי אלעזר בן פדת להוכיח מגט לזר האוכל תרומה של דמאי, שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, ואף על פי שבגט יש איסור אשת איש שחיובו מיתה בידי אדם, ובתרומה, זר האוכלה חייב מיתה רק בידי שמים, מכל מקום שם מיתה בעולם, ואם מצינו שחכמים עשו חיזוק לדבריהם בדבר שחייבים על איסור תורה שלו מיתה, יש לומר שעשו חיזוק בכל הדברים שחייבים על איסור תורה שלהם מיתה, ואפילו בדבר שאין מיתתו אלא בידי שמים.

מתניתין:

אלו דברים שאין להם דין אונאה במקחם, ואם נתאנה המוכר או הלוקח אפילו ביותר מששית מן המקח, אינם יכולים לתבוע את האונאה.

ואלו הם: העבדים, והשטרות, והקרקעות, וההקדשות - גיזבר המוכר הקדש, או המוכר עולתו שנפל בו מום.

ובגמרא יתבאר מנין לומדים שבדברים אלו אין אונאה.

אין להן לעבדים, שטרות, קרקעות והקדשות, תשלומי כפל אם נגנבו.

ולא תשלומי ארבעה וחמשה, אם גנב שור או שה של הקדש וטבחו או מכרו, אינו חייב לשלם ארבעה צאן תחת השה וחמישה בקר תחת השור, שהואיל ופטור מכפל הרי אין כאן אלא שלושה וארבעה, והתורה אמרה ארבעה וחמישה, ולא שלושה וארבעה. [וגבי עבדים, שטרות וקרקעות, לא שייך כלל תשלומי ד' וה', כי תשלום זה נאמר רק בשור ושה שגנבו וטבחו או מכרו].

שומר חנם שנמסרו לו עבדים או שטרות או בהמת הקדש לשמירה ואבדו, או שנמסרה לו קרקע לשמור ונתקלקלה, אינו נשבע עליהם שלא פשע בשמירתם ^[7], ונושא שכר, ושומר שכר אינו משלם אם נגנבו או אבדו.

רבי שמעון אומר:

הא דתנן שומר חנם אינו נשבע. איכא דאמרי דאינו נשבע, אבל אם הודה או באו עדים שפשע חייב לשלם דמזיק הוא והמזיק חייב אף בקרקע ות וזהו דעת הרמב"ם הספרדי ז"ל, וקרובין דברי רש"י ז"ל לדעת זו שכתב אינו נשבע שלא פשע שלא הזקיקתו התורה לישבע עליהם, ואחרים אמרו שאם פשע נמי פטור ומעוטא אכולה פרשתא קאי לומר דפטור מפשיעה, והא דקתני מתני' אינו נשבע מפני ששומר חנם נשבע על הכל.
ומצאתי בתשובה לרבינו הגדול ז"ל כלשון הזה: ואם הודה שמעון שהופקד אצלו השטר ופשע בו ואבד אין מחייבין אותו לא לשלם ולא לשבע שהתורה פטרתו, וכו דעת רב יהוסף הלוי בן מיגאש תלמידו ז"ל וזהו הראוי לסמוך עליו והרי פשיעה בבעלים פטור ולא אמרי' מזיק הוא ואע"ג דדינינן השתא דינא דגרמי ה"מ במזיק אבל שומר שלא שמר אפי כדרך השומרין כלומר שפשע בשמירתו לא מיחייב שהרי התורה פטרתו.
וכתבו רבותינו ז"ל דשואל נמי לא ישבע ולא משלם כשאר השומרין ד"ואו" מוסיף על ענין ראשון והאי דלא קתני משום דהקדשות לא שייכא בהו שאלה וסיפא בהקדשות קימא והני כולהו אין נשבעין עליהן כלל אפי' שבועה שאינו ברשותו כגון בעבדים ושטרות ואצ"ל בהקדשות והיינו דלא מתרצינן בגמרא נשבעין לגזברים בשבועה שאינו ברשותו ושלא שלח בה יד וה"ה לשארא דהא פטרינן להו נמי משבועה דמודה מקצת:

לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד. פי', מפני שהכל יודעים שהסיטון לוקח מכאן ומכאן ומעם הארץ, ואינן פירות של ארצו. וקשיא (לר') [לי] אפילו יודעים דמעם הארץ לקח מאי הוי, והא אפילו באומר להם דמאי הם אסור למכור, שמא לא יעשרו ונמצא מכשילם, וכדאמרינן בפרק הספינה, דתניא התם (ב"ב פח, א), הלוקח ירק בשוק מעם הארץ, ברר והניח ברר והניח אפילו כל היום כולו לא קנה [ולא נתחייב ב]מעשר, גמר בדעתו לקנות נתחייב במעשר. ומצאתי לתוספות שפירשוה לזו דהסיטון דוקא במוכר לחבר, אבל לעם הארץ בין כך ובין כך אסור.

חבר שלקח דמאי אם שלקחו לסחורה ואם שלקחו לאכילה אלא שנמלך למכרו אסור לו למכור עד שיעשר שהלוקח סבור עליו שמשדותיו הוא ומחזיקם במתקנים ונמצא מכשיל את הלוקחים במה דברים אמורים באלו שמוכרים במדה דקה אבל אלו שמוכרים בשפע ובמדה גסה כגון הסיטונים והם החנונים הגדולים הלוקחים בשפע ומוכרים לחנונים הקטנים שמוכרים במדה דקה או בעלי בתים מרבי נכסים ותבואות שמוכרין בבת אחת כל אלו רשאים למכור שחזקת כל המוכרים בשפע שלא משדותם היה ואפי' בבעלי בתים ומאחר שלקחו לסחורה חזקה עליהם שלא עשרו דמאי ואין כאן מכשול ובמסכת דמאי פרשו שמדה גסה היא חצי סאה ביבש ומדה שוה דינר בלח גדולי המחברים פרשו הטעם בזו שהמוכרים במדה גסה מוסיפין על המדה ולזה התקינו שיהא הלוקח או זה שנשתלח אצלו מפריש את המעשר אבל המוכרים בדקה הואיל ומשתכר הרבה ומוכר בצמצום תקנו עליו שלא למכור אלא במתקן:

דברים אלו בסיטון חבר נאמרו וחזקה שאינו מערב פירות מתקנים עם שאין מתקנים וכשהוא לוקח מיחד את הדמאי במקומו ואת המעושר בודאי במקומו ונמצא או כלו חיוב או כלו פטור ולפיכך מעשר מכל מה שלקח ממנו בבת אחת מזה על זה אבל עם הארץ יש אומרים שאפשר שלקח דמאי ומתקן ודאי ועירבן והרי לוקח מפריש מן הפטור על החיוב ואין מעשר מזה על זה אלא במה שיראה לו שהוא מגרן אחד אע"פ שלקחו בבת אחת ומ"מ יראה לי שאין חוששין לזו ולא עוד אלא שיש מי שאומר שבכיוצא בזו אומרים יש בילה אפי' לדעת האומר אין בילה שמא בדמאי הקלו:

מ"מ אף בחבר דוקא במה שלקח פעם אחת אבל חזר ולקח ממנו פעם אחרת מאותו המין ומאותה חבית או מאותה קפה לא יעשר מזו על זו שמא כבר מכר את הראשון וחזר ומלא את הכלי וזה שמאתמול מן הדמאי ושל היום מן המעשר ומ"מ אם העיד לו הסיטון שמשל מין אחד הוא נאמן:

ובעלי בתים אף משתי עיירות מעשר מזה על זה חזקה שלו היה הכל ואף למה שפירשנו עליה למעלה שכל המוכר במדה גסה חזקה שלא משדותיו הוא מ"מ חזקה עליו שאינו לוקח מכמה בני אדם אלא מאחד:

נחתום הוא נאמר על שלש ואופה מעט מעט ומוכר על יד על יד או שלוקח מאחד ופלטר לענין מכירת לחם האפוי כעין סיטון לענין תבואה שלוקח מכמה בני אדם ומוכר בשפע גדול או שלש ואופה הרבה ועושה עיסתו הרבה דפוסים למכור לחנוני זה בדפוס אחד ולזה בדפוס אחר מעתה הלוקח מן הנחתום אם של דפוס אחד מעשר אחד לעשרה מהם ודיו ואם היתה אחת חמה ואחת צוננת לא יעשר מזו על זו אף מחמה לצוננת שהוא מן היפה על הרעה שמא חמים של אמש של פטור ושל היום של חיוב וכן אם היו שניהם חמין או צוננין אם היו מדפוסין הרבה לא יעשר מזה על זה ודאי משנים לקח:

לקח מן הפלטר אף זה לא יעשר מן החמה על הצוננת או מן הצוננת על החמה ומ"מ שניהם צוננין או שניהם חמין אע"פ ויש שם הרבה דפוסין מעשר מזה על זה ואע"פ שדברים אלו לא נאמרו בסוגיא זו כך סוגיא זו לדעת ר' מאיר היא ויש חולקין בזו בקצת דברים:

המשנה השביעית והיא חוזרת לענין הפרק והכונה בה לבאר הדברים שאין בהם אונאה ונתגלגל על ידי אונאה זו לבאר בה דברים אחרים שאינן נוהגות גם כן בדברים אלו והוא שאמר אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות ואין בהם תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה שומר חנם אינו נשבע ונושא שכר אינו משלם ר' שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן יש להם אונאה ושאינו חייב באחריותן אין להם אונאה ר' יהודה אומר אף המוכר ספר תורה בהמה ומרגלית אין להם אונאה אמרו לו לא אמרו אלא אלו אמר הר"ם אמר רחמנא וכי תמכרו ממכר וגו' אל תונו דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות כמו שנא' בהם לרשת אחזה ויצאו שטרות דאמר קרא ממכר דבר שגופו מכור וקנוי יצאו אלו שאין גופן מכור וקנוי אלא לראיה שבהם וכבר נתבאר ויתבאר עוד במה שיבא מסדר זה מאי זה טעם לא חייב בהם תשלומי ארבעה וחמשה ונפטר שומר חנם ונושא שכר ואין הלכה כר' שמעון ולא כר' יהודה:

אמר המאירי אלו דברים שאין בהם אונאה אלא שקנאם לוקח ואין המוכר מחזיר אונאה אפילו נתאונו בשתות וכן אם נתאונה מוכר אין הלוקח מחזיר לו אונאה ופרשו בגמ' שכך הדין מיתר משתות שאין המקח בטל מהם ולא מחזר האונאה אפי' שוה דינר באלף או אלף בדינר העבדים והטעם בהם מפני שהוקשו לקרקעות כמו שנאמר בהם והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחזה ואין בקרקע אונאה כמו שהזכיר עכשו והשטרות והטעם בהם מפני שאין גופן ממון והכתוב אומר כי תמכרו ממכר ואין ממכר אלא מה שגופו מכור אבל שטרות אין ללוקח אצל גופן כלום אלא אצל ראיה שבהם והקרקעות שהרי נאמר במקרא או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד:

ההקדשות שאם פדאם מיד הגזבר אפילו במטלטלין שגופן ממון אם נתאונה הגזבר או הפודה אפילו בכמה נפדה ההקדש ואין אונאה חוזרת:

ואין בהם תשלומי כפל פי' בכל אלו שהזכרנו וגנבת קרקעות אתה מפרשה בהשגת גבול וטעם הדבר שהרי נאמר על כל דבר פשע כלל על שור על חמור על שה על שלמה פרט על כל אבדה חזר וכלל וכו' מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון וכו' והקדש רעהו כתוב ולא תשלומי ארבעה וחמשה פי' בשור ושה של הקדש שגנבם וטבח ומכר שמאחר שהפקעת תשלומי כפל אין כאן אלא תשלומי שלשה וארבעה:

שומר חנם אינו נשבע שאם נמסרו לו עבדים ושטרות או בהמת הקדש ואבדו או קרקע לשמור ונתקלקל בשמירתו בפשיעה אין שומר חנם נשבע שלא פשע בה שהרי נאמר בפרשה בפרט שבה כסף או כלים ומה הפרט מפורש וכו' והקדש רעהו כתוב ופירשו גדולי המחברים אינו נשבע אלא שנאמן בדבורו לומר שלא פשע הא אם יש עדים שפשע או שהודה בכך חייב שהפושע הרי הוא כמזיק בידים והוא שאמר אינו נשבע ולא אמר אינו משלם אלא ודאי אם פשע משלם ומכאן הורו שהמוסר כרמו לשומר בין באריסות בין בשמירת חנם והתנה שיחפור משלו ופשע ולא עשה הרי זה כמי שהפסיד בידים וחייב ויש מפרשים אינו נשבע שלא פשע שאף אם נודע שכן אינו משלם וזה שאמר אינו נשבע שרוב אבדות בגנבה ואבדה ושבורה ומתה הם והיה צריך לישבע שלא אירע בפשיעתו אבל פשיעה אינה מצויה ומ"מ הוא הדין שאינו משלם ונראין דברים הראשונים:

שומר שכר אינו משלם ואפילו נגנבה או נאבדה ואינו נשבע שלא אירע כן בפשיעתו אלא נאמן בדבורו ומ"מ אם נודע שפשע חייב כמו שביארנו וכן הדין בשואל שפטור בהם מן הכל ומן השבועה אא"כ נודע שפשע וזה שלא הזכיר במשנה זו שואל מפני שאין השאלה מצויה בהקדשות ובכל אלו מ"מ אם התנו עמו שיתחייב כשאר השומרים וקנו מידו יתבאר בגמרא שתנאו קיים ויראה מסוגיית הגמרא שאף שבועה שאינה ברשותו אין משביעין אותו שהרי הקשו לו מזו שאמרו נשבעין לגזבר ולא השיבו ששבועה זו שבועה שאינה ברשותו הוא ומ"מ פירשו בגמרא שזה שאמרנו בהקדשות דוקא מן התורה אבל מתקנת חכמים נשבעין על ההקדשות שבועת השומרין כעין של תורה שלא יזלזלו בהקדשות אבל שאר הדברים אין משביעין עליהם כעין תורה אלא היסת בלבד:

ר' שמעון אומר הקדשים שחייב באחריותן כגון שאמר הרי עלי והפרישן ופדאן יש בפדיונו אונאה הואיל וחייב הוא באחריותן הרי הן כנכסיו ושאין חייב באחריותן כגון שאמר הרי זו אין בו אונאה ואין הלכה כר' שמעון אלא כל קדשים אין בהם אונאה:

ור' יהודה אומר אף המוכר ספר תורה בהמה ומרגלית אין בהם אונאה ופרשו הטעם בגמ' ספר תורה שאין קץ לדמיו והואיל ואין אונאה אצל לוקח אף אצל מוכר כן שזה כלל גדול באונאה כל שהוזהר האחד הוזהר חברו הן לוקח הן מוכר כל שאין אונאה לאחד אין אונאה לחברו בהמה ומרגלית שאדם רוצה לזווגן בהמה לזווגה עם כיוצא בה לחרישה שכל שמצמיד חלוש עם בריא מתקלקל הבריא או שמתוך שהוא יפה במינו רוצה לזווגה עם בהמה נקבה שלו וכן מרגלית אין קץ לדמיה ובגמרא פרשוה שאדם רוצה לזווגה בטבעת עם בת זוגה לפעמים ואמרו לו חכמים לא אמרו אלא באלו ר"ל עבדים ושטרות וקרקעות והקדשות הא כל שאר הדברים יש להם אונאה והלכה כחכמים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

מדוחק אין שלא מדוחק לא. פירש הקונטרס דהכי פריך דבודאי מחללין כסף על נחשת מדוחק אבל שלא מדוחק לא וגבי דמאי מחללין אפילו שלא מדוחק אלמא לרבי מאיר לא עשו בו חיזוק כשל תורה. וקשה לפירושו דמתוך משנתנו עצמה היה יכול להוכיח זה שלא החמירו במעשר שני של דמאי כמו בודאי וכו' ככתוב בתוספות או ליתי מתניתין דדמאי דמתיר לעיל דקתני בהדיא הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור והיא רישא דהך משנה דמחללין כסף על נחושת ואמאי שבק לרישא ונקט סיפא. ועוד דמרישא היה יכול להקשות בפשיטות אבל מסיפא אינו יכול להקשות עד שמביא משנה אחרת. ועוד שהיה מקשה מחומש על חומש. ועוד אמאי לא פריך מכסף על כסף דשרי בדמאי ואסור בודאי אפילו מדוחק. ומיהו יש לומר דדילמא בדמאי נמי לא שרי אלא מטבע זה של כסף על מטבע אמר של כסף אבל סלע על סלע אסור. ועוד קשה מאי משני רב יוסף אף על פי שמיקל רבי מאיר בפדיונו מחמיר הוא באכילתו דתניא לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון אכתי והא אינו מחמיר בו כמו בודאי דודאי לא שרי אפילו לסיטון. תוספות שאנץ.
הילכך נראה דממה שאין רבי מאיר מחמיר בדמאי כמו בודאי אין שייך להקשות כמו שפירשתי לעיל דלא עשו חיזוק כשל תורה אלא בדבר הנעשה באיסור אלא פריך ממה שמיקל רבי מאיר יותר מחכמים כדפירשתי לעיל ומזה מדקדק רב ששת דרבי מאיר לא עביד חיזוק בדמאי כשל תורה אפילו היכא דעבד איסורא טפי משאר תנאי דעלמא דהא אשכחן הכא דמיקל טפי ממכמים. ומה שצריך עדיין להביא ההיא דסלע של מעשר שני ושל חולין משום דאי מקמייתא הוה אמינא שגם בודאי יקל רבי מאיר כמו כן וכו' ככתוב בתוספות והכי קאמר ומי מחללים כסף על נחשת בודאי אלא מדוחק וכל שכן שלא היה לנו להתיר בדמאי לחלל נחשת על הפירות אדעתא דלחזור ולפדות את הפירות אם ירצה. ואין לומר דהאי דכסף על נחשת מדוחק אתיא כחכמים ולא כרבי מאיר דלא אשכחן דפליג עלה רבי מאיר וככולי עלמא אתיא. ותימה כיון דלא מייתי ההיא דכסף על נחשת מדוחק אלא לדקדק שאותה הקולא שמיקל רבי מאיר בדמאי לא היה מיקל בודאי היה לו להביא מההיא דלקוח בכסף מעשר שני שאינה נפדה טהור בריחוק מקום וכן כמה משניות שמוכיחות כן. ויש לומר דכל הני איכא לאוקמי דדוקא שלקחום מתחלה לכך שיעלה אותן לירושלם. ומשני אף על פי שמיקל רבי מאיר בפדיונו יותר מרבנן בר פלוגתייהו מחמיר הוא באכילתו יותר מרבנן. הרא"ש.
ובתוספות שאנץ מסיים ואם תאמר ואמאי קאמר אביי לקמן דרב ששת לאו שפיר קמותיב הא כיון דרבי מאיר מיקל יותר מחכמים גבי לאו דמעשר אם כן במיתה נמי לא יחמיר יותר מחכמים. ויש לומר דמכל מקום סבר אביי דשמא זהו כללו של רבי מאיר שבכל מקום שיש מיתה יחמיר יותר מחכמים. ואם תאמר ואדניחא ליה לאביי מדרבי מאיר תיקשי ליה מחכמים דבלאו מחמירים יותר מרבי מאיר ובמיתה מקילים ויש לומר דרבנן משוים מדותיהם בין באכילה בין בפדיון בין בלאו בין במיתה ואין מקילים ואין מחמירים בשום מקום יותר מדאי אבל רבי מאיר שמחמיר בתרומת מעשר של דמאי יותר מדמאי שמחייב בה חומש שהיא חומרא יתירא דקא מתמה עלה רבי אלעזר וכי חכמים עשו וכו' אין סברא שיקל בשום מקום יותר מרבנן להכי לא פרכינן אלא מדרבי מאיר אדרבי מאיר. ע"כ.

וזה לשון הריטב"א: מדוחק אין וכו'. ואם תאמר וליקשי ליה דהא מדטרח לחללה על המעות ואינו מחללה על חברתה מכלל שאין מחללים כסף על כסף אפילו מדוחק. ויש לומר דהכי נמי דאפשר דמכולה פריך דמצי למפרך הכי אלא דניחא ליה למפרך מגופא דמתניתין דקתני בהדיא מחללין כסף על נחשת מדוחק מלמפרך מדוקיא דכסף על נחשת אין סלע על סלע לא. אלא לאו כאן בודאי כאן בדמאי. פירש רש"י מכל מקום שמעינן מהכא דרבי מאיר מיקל בדמאי טפי מבודאי. וקשה למאי דאוקמינן לעיל דלרבי מאיר עשו חיזוק בדמאי כעין של תורה ואדפריך ליה מהא לקשי ליה מדתניא לעיל הדמאי אין לו חומש. ויש לומר דהא לא קשיא דדילמא ההיא רבנן היא שאין עושין חזוק לדבריהם בדמאי. ובתוספות פירשו דלא מקשי רב ששת על אוקמתא דלעיל דההיא שפיר מתרצתא דהא רבי מאיר והא רבנן דבהכי מתרצא מתניתין דקתני הדמאי אין לו חומש דלא תקשי אמתניתין ורב ששת לא אתי אלא למרמי סברות הפוכות דאלו לעיל באכילת דמאי אכרחינא דרבי מאיר לחומרא ורבנן לקולא ואלו בהא מתניתא אשכחן איפכא דלענין דמאי רבי מאיר לקולא דאם רצה לפדות פודה הפירות ולרבנן חייב להעלות הפירות והיינו לחומרא. ואם תאמר אם כן למה הוצרך התלמוד להביא אידך ברייתא דסלע של מעשר שני. יש לומר דבעי לאוכוחא מינה דאידך קמייתא בדמאי היא שנויה. ואם תאמר ולמה לא הביא הברייתא של מסכת בכורות דקתני ובלבד שיעלה הפירות עצמן לירושלם ולקשי מינה לאידך דקתני בדרבי מאיר שיחזור ויפדה את הפירות אלמא מיקל רבי מאיר בדמאי טפי מן הודאי. ויש לומר משום דאיכא למימר דדילמא ההיא דבכורות רבנן היא ורבי מאיר פליג עלה ועל הדרך הזה כל הסוגיא היא להקשות מסברות הפוכות. ומתרץ רב יוסף הכי פירושא אף על פי שמיקל רבי מאיר בפדיונו של דמאי טפי מרבנן דידיה מחמיר הוא באכילתו טפי מרבנן וכדתניא לא התירו למכור וכו' דהתם רבי מאיר לחומרא דאמר בעל הבית בין כך ובין כך צריך לעשר ורבנן לקולא דאמרין דאחד סיטון ואחד בעל הבית מותר למכור. הדר אותיב רבינא גם כן מסברות הפוכות דתניא הלוקח מן הנחתום תורם מן החמה וכו' דברי רבי מאיר ובברייתא קתני עלה בתוספתא ורבי יהודה אוסר דאלמא רבי מאיר מיקל באכילתו ורבנן דידיה דהיינו רבי יהודה מחמיר. ואמרינן לקמן אדמותיב רבינא נחתום לסייעיה פלטר דתנן הלוקח מן הפלטר מעשר וכו' דברי רבי מאיר ואלו בתוספתא קתני רבי יהודה אומר אינו צריך דאלמא רבי מאיר מחמיר באכילתו ורבנן מקילין. זו שיטת התוספות. והיא דחוקה קצת דכל כי האי גוונא דרמי דרבי מאיר אדרבי מאיר ורבנן אדרבנן אורחא בתלמודא הוא דכי אייתי מתניתין דנחתום ופלטר הוה ליה לאיתויי בכל חדא מינייהו דברי רבי יהודה ובכל נסחי לא מייתי אלא דברי רבי מאיר בלחוד ולא מדכר תלמודא בכל הסוגיא אלא לרבי מאיר אף על פי שרבי מאיר מיקל בפדיונו מחמיר הוא באכילתו דשיטת רש"י היא נכונה יותר בעיני, וכן שיטת רבותי. עד כאן.

וכתב תלמיד הר"פ וזה לשונו: ולפירוש התוספות ניחא דמייתי ראיה מהא דתניא לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון וכו'. דאלמא דרבי מאיר מחמיר באכילתו טפי מרבנן דידיה. אבל לפירוש הקונטרס קשה דלפירושו צריך להביא ראיה דבאכילה מחמיר רבי מאיר ועביד דמאי כודאי והיכי מייתי ראיה ממכירת דמאי הא אינו מחמיר בדמאי כמו בודאי דדמאי לכל הפחות שרי סיטון למכור טבל ודמאי אבל בודאי אפילו סיטון אסור למכור. עד כאן.

והריטב"א כתב וזה לשונו: הא דתניא לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון וכו'. לפי שיטת רש"י קושיין מדרבי מאיר לחודיה דחזינא בהא שהוא מחמיר באכילתו של דמאי שאוסר לאכלו בלא עישור לבעל הבית דחייש דילמא אכלי ליה על ידו בלא עישור אלמא מחמיר הוא באכילתו ואף על גב דחזינן ליה דמקיל בסיטון הא לא חשיבא קולא דסיטון מידע ידיע דפירות עם הארץ הם וליכא למיחש למידי. עד כאן.

לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד. פירוש מפני שהכל יודעים שהסיטון לוקח מכאן ומכאן ואינם פירות של ארצו. וקשיא לי ואפילו יודעים דמעם הארץ לקח מאי הוי והא אפילו באומר להם דמאי הם אסור למכור שמא לא יעשרו ונמצא מכשילן וכדאמרינן בפרק הספינה הלוקח ירק וכו' ככתוב בתוספות. הרשב"א.

ואחד בעל הבית מוכר. האי בעל הבית לא שהיו פירות אלו משדותיו דהנהו ודאי צריך לעשר שהרי ודאי הם אלא בעל הבית שלקח מעם הארץ אלא שאין אומנותו לקנות ולמכור. הראב"ד.

לא התיר למכור וכו'. ועוד יש לפרש דאפילו לעם הארץ כמו שהקילו להאכיל וכו' ככתוב בתוספות. ומיהו לא משמע כן מדלא התירו לחנוני אלא דוקא לפי עין לפי שמשפיע במדה גסה כדתנן בפרק קמא דדמאי החנונים אינם רשאים למכור את הדמאי כל המשפיעים במדה גסה רשאין למכור את הדמאי. אלו הם המשפיעים שמכור במדה גסה כגון הסיטונות ומוכרי תבואה. משמע דוקא לפי שיודעים שלקחם מאחרים ואינם פירות ארצו ולא עישרם ולכך אסר רבי מאיר בבעל הבית לפי שסבורים שגדלים בארצו ועישרם וחכמים שרו אפילו בבעל הבית הבא למכור במדה גסה כדרך המשפיעים וכיון שהטעם תלוי בכך אין להתיר אלא דוקא במוכר לחבר. עד כאן.

בשלמא מן הצוננת על החמה כדרבי אלעאי. ואף על גב דההיא דרבי אלעאי בדיעבד והכא שריא אפילו לכתחלה. הא לא קשיא דכיון דבדאורייתא שריא בדיעבד דין הוא שנתיר בדמאי אפילו לכתחלה כיון דרוב עמי הארץ מעשרים הם. הריטב"א.

ומותיב רב ששת לאו בעלמא. מאי קשיא ליה לאביי הא כיון דרבי מאיר מיקל יותר מחכמים גבי לאו דמעשר הוא הדין גבי מיתה לא יחמיר יותר מחכמים. ויש לומר דאביי סבר דשמא זה הוא כללו של רבי מאיר שבכל מקום שיש מיתה מחמיר יותר מחכמים.

אלא רבינא אדמותיב מנחתום לסייע מפלטר. אין זה סתם רבינא שבתלמוד שהיה סוף הוראה תלמידו של רב אשי כדמשמע בריש הדר עם הנכרי ולא מסתבר שהיה אביי מדקדק אי שפיר מותיב אי לאו דהא רבא האריך ימים אחר אביי כדמוכח בכתובות שפסק שיראי לחומה דביתהו דאביי ואמרינן בפרק בתרא דקידושין יום שמת רבא נולד רב אשי. אלא רבינא אחר שהיה בימי רב יוסף כדאשכחן בפרק אלו טרפות ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה אמר רבינא והוא וכו' ואמר ליה רב יוסף לרבינא ואי לאו וכו' וכן בפרק ב' דיום טוב אמר רב יוסף הילכתא כוותיה דרבי וכדמתרץ רבינא. ובריש הדר אשכחן עוד רבינא אחר דאיקלע למחוזא ושדר סכינא לקמיה דרבא דאין זה ההוא דהכא ודחולין וביצה שהיה חברו של רב יוסף ולא אותו שהיה תלמידו של רב אשי. הרא"ש.

לסייע ליה מפלטר. פירש הקונטרס פלטר הוא לענין ככרות כסיטון לענין תבואה לוקח ככרות הרבה ומוכרם לנחתומין וקשה לפירושו דכיון דהנחתום לוקח מן הפלטר אם כן היכי שרי רבי מאיר בנחתום מטפוסים הרבה החומרא דהיה בפלטר הוה לן למימר בנחתום וכי משום שבא ליד הנחתום עדיף טפי. ועוד קשה דהיכי מצינו למימר דהנחתום אינו אופה הפת הא כתיב שר האופים ומתרגמינן רב נחתומי לכן נראה איפכא דהנחתום לוקח התבואה מן השוק ומוכר לפלטרין הפת אפוי. תלמיד הר"פ.

וזה לשון הרא"ש: נחתום הוא האופה את הפת כדכתיב שר האופים ומתרגמינן וכו'. ותנן במסכת חלה דנחתום מפריש חלק אחד מארבעים ושמונה. והא דאמרינן דמחד גברא זבין לא שקונה הלחם אלא שקונה התבואה או הקמח מחד גברא. וחא דקאמר ואפילו מטפוסים הרבה כשהוא קונה תבואה עושה לכל תבואה ותבואה דפוס בפני עצמו כדי שיכיר איזה כרי תבואה הוא טוב ויקנה ממנו. עד כאן.

עוד כתב ותימה כל שכן שיקשה לרבי יהודה דבנחתום מחמיר לעשר מכל אחד ואחד אף על גב דמחד גברא זבין ובפלטר מיקל לעשר מאחד על הכל אף על גב דמב' או ג' גברי זבין ויש לומר הא דמיקל רבי יהודה בפלטר היינו מן החמה על החמה וכו'. ככתוב בתוספות. ובירושלמי מפרש טעמייהו. רבי מאיר אומר נחתום עושה טפוס אחד ופלטר משתמש בכמה נחתומין. האי טפוס לאו לשון דפוס אלא כמו טופס של שטר העתקה של שטר כלומר כל עיקר קנייתו והעתקתו הכל אצל אדם אחד הילכך מעשר מדפוס על דפוס הלוקח ממנו אבל פלטר קונה מכמה נחתומין ורבי יהודה אומר נחתום עושח בכמה טפוסים ופלטר משתמש בנחתום אחד פירוש אפילו נחתום שרגיל לקנות מאדם אחד מן החמה על הצוננת אני חושש שמא עשה בשני טפוסים כלומר קנה משני בני אדם. פלטר אף על פי שרגיל לקנות משנים ומשלשה בני אדם בששתיהם חמות או צוננות אני תולה שנשתמש בנחתום אחד. עד כאן.

מתניתין: העבדים והקרקעות. ואף על גב דעבדים מקרקעות הוא דנפקינן כדאיתא בגמרא אקדמינהו ותנא משום דאתו מדרשא. ועוד דאף על גב דניידי כמטלטלים ונמסרין מיד ליד אין בהם אונאה. הריטב"א.

שומר חנם אינו נשבע. וכתבו רבנן דכשם שאין נשבעין עליהם שבועה דרבנן ואפילו היסת ודוקא על דיני שומרין אבל על כפירתן נשבעין היסת וכדמשמע בפרק הכותב גבי הפוגמת כתובתה. ומיהו על השטרות היה אומר מרי הרב שאין נשבעין אפילו היסת כיון שאין גופן ממון. ואין זה דעת הרמב"ם. וההקדשות דאמרינן במתניתין היינו דגבוה דאלו הקדש לעניים הרי הוא כשאר ממון של בני אדם לאונאה ולכל דברי משנתינו וכדבעינן למימר בגמרא בסייעתא דשמיא. הריטב"א ז"ל.

במשנה שומר חנם אינו נשבע כו' כתב מהרש"ל לאו דוקא קאמר וה"ה שאינו משלם אם פשע כו' עכ"ל סתם דבריו ולאו מפיו אנו חיין שזו היא דעת התוס' לקמן וכן דעת הרי"ף בתשובה אבל הראב"ד והרמב"ן חולקין בזה כמ"ש הרא"ש ע"ש:

רש"י ד"ה מעשר דמאי וכו'. וי"ל שנחתום הזה לקח ככרות כצ"ל:

תוס' ד"ה לא התירו וכו' גמר בלבו לקנות קנה מעשר וכו' צ"ל ונתחייב במעשר וכן הוא בפרק הספינה:

מתני' שומר חנם אינו נשבע כו' נ"ב לאו דוקא קאמר הוא הדין שאינו משלם אם פשע וכן שומר שכר הוא הדין שאינו נשבע שלא הזיק בידים או שעדיין הוא אצלו ודו"ק:

ברש"י בד"ה מחמיר הוא באכילתו של מעשר שני כו'. משנתנו באכילת תרומת מעשר דמאי איירי ומשום סימן נקיט הכי:

ברש"י בד"ה פלטר הוא לענין כו' ולנחתומים. ומ"מ משני דמנחתום שרי דמחד גברא זבין ותלינן דמאיש אחר בעל הבית לקחו [לא מפלטר] (ט):

ברש"י בד"ה אינו נשבע כו' אינו משלם כו'. לכאורה משמע מלשונו דאפשיעה משלמין כמשמעות לשון המשנה דלא קאמר ש"ח אינו משלם ועיין לקמן (בבא מציעא דף נ"ז ע"ב) בתוס' בד"ה ש"ח אינו נשבע:

בתוס' בד"ה לא התירו כו' קנה ונתחייב במעשר כו'. אלמא אין מוכרין דמאי לע"ה משום דאסור להוציא דבר שאינו מתוקן מת"י לכן מיד שגמר בלבו לקנותו אסור להחזירו אף שהע"ה המוכר ידע שלא עישרו:

בתוס' בד"ה הלוקח כו' ועוד דאפילו בפלטר כו'. הוצרכו לזה דכיון דר"מ אמר ואפילו מדפוסים הרבה ש"מ דה"א זה לאסור יותר [מחמה וצוננת] וא"כ ר"י דאסר בחמה וצוננת אפשר דלרבותא קאמר:

בא"ד ורבינא ידע שפיר דאסר ר"מ כו' דמתרי ותלת זבין כו'. צ"ל דלא קשה ליה לרבינא התם סברות הפוכות דבפלטר מחמיר ר"מ משום דמב' וג' זבין שכן רגילותו ולכן מחמיר טפי מר"י ובנחתום תלינן לקולא אבל הכא מקשה דהא ר"מ מחמיר בדמאי ומשני כי היכי דפלטר מב' וג' זבין ה"נ נחתום בבירור מחד זבין וב' דפוסים הוא משום ב' מיני תבואה ועיין:

גמרא דתניא לא התירו כו'. תוספתא דדמאי פ"ג:

גמ' שם הלוקח מן הנחתום. נחתום הוא הלוקח תבואה מן השוק וטוחן ולש ואופה. פלטר. הוא הלוקח מן הנחתומים הרבה ומוכר לחנוונים קטנים או לב"ב עי' בפי' הרע"ב ובמש"כ שם ופרש"י בזה מגומגם:

רש"י ד"ה בין כך. לפי שהלוקח כו'. עמש"כ בפ"ב דדמאי מ"ד בס"ד:

רש"י ד"ה מעשר. דמאי כו' ונתן טבל לכהן. הן לכהן אינו נותן ממנו אלא עשיריתו לת"מ והשאר נשאר ת"י וכן המע"ש יעלהו ויאכלנו הוא בעצמו:

במשנה העבדים כו'. עתוי"ט שדקדק על סדורן ולפלא שלא הביא גי' הגמרא לקמן (נז) הקרקעות והעבדים והשטרות:

שם רש"א קדשים שחב"א יש להן אונאה. וכתב התוי"ט דכן חולק בתשלומי דו"ה בפ"ז דב"ק ואני מוסיף דכן נמי לענין שומרים דכ"מ בפ"ו דשבועות מ"ה ולקמן (נח) בגמרא הא מני ר"ש היא כו' וע"ש בפרש"י והא דנקט אונאה עמש"כ בפ"ב דפאה מ"ז ונ"ל דר"ש יודה דאם יש במעות די קניית אחרת לצאת בה ידי נדרו דפטור הלוקח להחזיר לו אונאתו כמו בגנב שור דפוטר עצמו בכבש (ב"ק עח ב) וע"ש בפרש"י:

רש"י ד"ה וההקדשות. או המוכר עולתו כו'. נ"ל דבדיוק נקיט עולה ולאפוקי שלמים דממון בעלים הוא לריה"ג בב"ק (יב ב) וסתם מתניתין שם כוותיה וכ"פ הרמב"ם ברפ"ח מהל' נ"מ ולאפוקי מדעתו ז"ל ברפ"ב מהל' גניבה ועי' לח"מ שם ושם:

בפרש"י בד"ה מפני שאמרו כו' אבל כסף על כסף כו' ואפי' מדוחק נמי לא כו' עכ"ל. עי' מ"ש בל' התוספות בד"ה ויחזור ויפדה בשם המפרשים שכתבו להיפך:

בגמרא אמר אביי כו' ורב ששת לאו שפיר קמותיב ליה דקאמרי אינהו מיתה ומותיב רב ששת לאו. עי' לעיל בתוס' בד"ה ויחזור ויפדה שכתבו שם דעיקר קושיית רב ששת היתה ממאי דמיקל רבי מאיר טפי מחכמים אבל מדר' מאיר גופא לא הוי קשיא ליה דהוי ידע שפיר דלענין חומש לא מחמיר ר' מאיר כיון שאינו עושה עבירה בפדיון וע"ז מסיק אביי דבמאי דמיקל ר' מאיר טפי מחכמים נמי לא קשיא מידי משום דליכא אלא לאו גרידא והא דבמיתה מחמיר טפי מחכמים היינו משום דחכמים ס"ל דלענין חומש אין נראה להם לקנוס והקשה מהרש"א ז"ל דא"כ עיקר התירוץ חסר מן הספר עי' מה שתירץ על זה. ולענ"ד נראה ליישב בע"א דרב ששת ודאי לא הוי ידע לחלק בין מיתה ללאו אלא דהוי סבר דכל היכא שעושה עבירה ראוי להחמיר כמו בודאי משא"כ בחומש הבא על הפדיון דאינו מילתא דאיסורא שהרי עיקר מצותו בכך לפדותו ואם כן לא שייך להחמיר כמ"ש התוספות ונ"ל שכיוונו התוספות בסברא זו למ"ש התי"ט בשם הירושלמי במשנתינו שאם אתה אומר לו להוסיף חומש אף הוא אינו מפריש כל עיקר ונמצא דלפ"ז שפיר מקשה רב ששת מההיא דמחללין כסף על נחשת וכן במה שחוזר ופודה את הפירות דכל זה הוי נמי מילתא דאיסורא שבתחלה מתיר לר"מ לעשות שלא כמצותו דהא בודאי מעשר כה"ג אפי' בדיעבד אינו מחלל וכ"ש דא"ש טפי למ"ש לעיל דלקוח בכסף מעשר גופא עבירה מיקרי שאין לחלל כסף על הפירות וכיון שעבר על המצוה היה להם לקונסו להעלותם בעצמם ולא לפדותם וכיון דאפ"ה מיקל טפי מחכמים מקשה שפיר וע"ז משני ליה רב יוסף שפיר דממשניות גופא מוכח דר"מ מחמיר באכילה טפי מחכמים ובפדיון מיקל טפי וע"כ יש איזה טעם לחלק ואם כן לא קשה נמי לשמואל וע"ז מסיק אביי דרב ששת לאו שפיר קשיא ליה דנהי דחילול כסף על נחשת מילתא דאיסורא הוא וכן פדיית הפירות אפ"ה ליכא אלא לאו גרידא ומש"ה סבר ר' מאיר דלא שייך להחמיר כמו במיתה. ונמצא דלפ"ז א"ש דבלא"ה נמי הוי ידעינן טעמא דמקילי רבנן לענין חומש טפי מר' מאיר היינו משום דפליגי אי שייך להחמיר לענין חומש או לא אלא דאכתי הוי קשיא הא דמיקל ר' מאיר לענין חילול טפי מחכמים אף על גב דהוי מילתא דאיסורא וחידש אביי זו הסברא דאפ"ה מיקל ר' מאיר כיון דליכא אלא לאו גרידא ובזה נתיישב היטב קושית מהרש"א ז"ל דלעיל ודו"ק:

במשנה אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות כו' ויליף להו בגמרא מקרא וקשה דהא עיקר קרא דאונאה בקרקעות כתיב דהכי כתיב וכי תמכור כו' אל תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל כו' במספר שני תבואות ימכר לך לפי רוב השנים תרבה מקנתו ולפי מעוט השנים כו' ולא תונו איש את עמיתו כו' ופשטיה דקרא דכיון שהשדה חוזרת ביובל יש לו למכור לפי ערך השנים כדי שלא יבא לידי אונאה ואע"ג דדרשינן לקרא דמספר שני תבואות לענין שאין הלוקח רשאי לגאול פחות משתי שנים אחר היובל מ"מ הא קי"ל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ועוד דקרא דלפי רוב השנים לא מצינו דרשה אחרת אלא כפשטיה דקרא דמשמע שיש בהם אונאה שאינו רשאי למכור אלא לפי ערך השנים ונ"ל דבאמת לענין איסורא אפי' בקרקעות אסור להונות לכתחלה והא דממעטינן להו הכא מאונאה היינו דלאו דלא תונו לא קאי עלייהו וממילא דלא ניתן להשבון להחזיר האונאה דהא קי"ל כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ומה"ט אפי' באונאת מטלטלים היה ראוי לומר שלא להחזיר האונאה אלא דאפשר דכיון דקאי בלאו דלא תונו ה"ל כגזל ומרבינן לה להשבון מוהשיב את הגזילה. ובאמת תמיה לי שלא מצינו בשום מפרש או פוסק איזה טעם מנא לן דאונאה ניתן להשבון ובשלמא ביתר משתות דהוי ביטול מקח י"ל דלא צריך קרא אלא דמסברא אמרינן דהוי כעין מקח טעות אלא בשתות דקי"ל קנה ומחזיר אונאה קשה ממ"נ אי משום מקח טעות יתבטל המקח ואי משום קרא דלא תונו הא קי"ל דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני וכן הקשו התוספ' לקמן פ' המקבל גבי חובל רחיים ורכב אלא ע"כ דכיון דעובר בלאו קרינן ביה והשיב את הגזילה ומה"ט כתב הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על אונאה דה"ל ניתק לעשה. ומתוך מה שכתבתי יש להביא ראיה למה שנסתפק הרא"ש אי מותר למכור או ליקח לכתחלה באונאה פחות משתות ע"ש גבי סוגיא דמטבע חסירה ולענ"ד נראה בפשיטות דאסור מק"ו דקרקעות דלית בהו אונאה כלל לענין השבון ולית בהו לאו אפ"ה אסור לכתחלה פחות משתות דכיון דכתיב במספר שני תבואות ימכור לפי רוב השנים משמע דכשמוכר לו שנה אחת או שתים אחר היובל אסור למכור לו בשוויה אלא צריך לנכות לו בעד השנה סלע ופונדיון אע"ג דליכא שתות אלא חלק א' ממ"ח מכ"ש במטלטלים דאסור לכתחלה אפילו בכל שהוא אלא דאיכא למימר דשאני התם דאיירי שהלה אינו יודע מספר השנים עד היובל וכיון שדרך למכור לפי מספר השנים ה"ל כדבר שבמנין דחוזר אפי' פחות מכדי אונאה ואף בקרקעות ודו"ק:

מפני שאמרו. כלומר לפיכך הזקיקוהו לכל אלה לחללו תחילה במעות וחוזר ומחלל המעות ולא אמרו שיטול היפה שבהן ויאמר אם זו של מעשר הרי טוב ואם זו של חולין הרי של מעשר מחוללת על זו מפני שאמרו: מחללין כסף על נחושת מדוחק אבל כסף על כסף לאו דרך חילול הוא ואפי' מדוחק נמי לא וכיון דאף כסף על נחושת לא התירו אלא בדוחק הלכך לא שיקיים כן שבזיון מעשר הוא ועוד שהפרוטות מחלידות: קתני מיהת. גבי מעשר ודאי מדוחק אין שלא מדוחק לא וכיון דאמר כסף על נחושת מדוחק אין שלא מדוחק לא וגבי דמאי תנא מחללין אלמא לרבי מאיר לא עשו בו חיזוק: מחמיר הוא באכילתו. של מעשר שני של דמאי ומתניתין באכילה קאי: לא התירו למכור דמאי. לא התירו לחבר הלוקח דמאי שימכרנו לאחרים עד שיעשר: אלא לסיטון בלבד. סיטון חבר לא הצריכוהו לעשר אלא מוכרו כשהוא דמאי והלוקחו ממנו יפריש מעשרותיו שהכל יודעין שהסיטון מכמה עמי הארץ לוקח שהסיטון מן המשפיעין למכור במדה גסה הוא דרכו לקנות פירות מרובין ומוכרן לחנוונים: ובעל הבית. הלוקח מעם הארץ: בין כך ובין כך. בין שבא לחזור ולמכור במדה גסה לחנוונים כסיטון בין שבא לחזור ולמכור במדה דקה כחנוונים בחנות פרוטה פרוטה צריך לעשר קודם שימכור לפי שהלוקח ממנו סבור שהן מפירות ארצו וכיון שהוא חבר מחזיקין אותו בחזקת שעישר ואין מפרישין: וחכמים אומרים אחד סיטון ואחד בעל הבית. שבא למכור במדה גסה כדרך המשפיעין וכדרך הסיטונות מוכר ושולח לחבירו שחזקה כל המוכרים ונותנין במדה גסה בחזקת שלא עישרו דמאי הם והלוקח מהם מעשר ואוכל ובמסכת דמאי (פ''ב מ''ה) מפרש איזו מדה גסה ביבש שלשה קבין בלח. שוה דינר: מן הנחתום. עם הארץ: מעשר דמאי מן החמה כו'. ואפילו מן דפוסין הרבה אין הככרות דומות זו לזו וי''ל שנחתום הזה לקח ככרות של דפוס זה מאיש אחד וככרות של דפוס זה מאיש אחר ועמי הארץ יש מהם שמעשרין ויש מהן שאין מעשרין ושמא זה לא עישר וזה עישר והמפריש מזה על זה מפריש מן החיוב על הפטור ואין שם מעשר חל עליו ונתן טבל לכהן או מן הפטור על החיוב ואין שם מעשר חל עליו ונמצא שאין שכנגדו מתוקן לא חיישינן בדמאי להכי ותלינן למימר מחד גברא זבין ואי עשו חיזוק כשל תורה בשלמא מן הצוננת על החמה אע''פ שהחמה יפה מן הצוננת לא חיישינן כדרבי אילעאי: אלא מן דפוסים הרבה ניחוש דלמא מפריש מן הפטור כו': קשיא לא גרסינן דאביי תרוצי קא מתרץ: אמר אביי ר' אלעזר דקשיא ליה. וכי עשו חיזוק כו' שפיר קשיא ליה: ושמואל דשני. הא מני ר' מאיר היא ואייתי ראיה מן המביא גט: לא שפיר שני ליה. כדמפרש ואזיל: דקשיא ליה לרבי אלעזר. וכי עשו חיזוק בתרומת מעשר של דמאי שהיא קלה שאפילו תרומה ודאית אינה אלא במיתה בידי שמים זר האוכלה: ומשני ליה שמואל. שעשו חיזוק לדבריהם באשת איש שאיסור תורה שבה מיתה בידי אדם והיא חמורה: ורב ששת. דאותביה לשמואל מחילול שלא עשו בו חיזוק בחילול של דמאי: לאו שפיר אותביה. דהא חילול כי לא עביד ליה שפיר. לאו בעלמא הוא דלא תוכל לאכול וגו': ולמאי דאותיב רב ששת רב יוסף שפיר שני ליה. דאע''פ שמיקל ר''מ בפדיונו כו': פלטר. הוא לענין ככרות כסיטון לענין תבואה לוקח ככרות הרבה ומוכר לחנוונים ולנחתומים: מעשר מכל דפוס ודפוס. אלמא חייש דלמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור: אלא מאי אית לך למימר. מאי שנא דחייש על הפלטר משום דמתרי תלתא זבין: נחתום נמי. דלא חייש ליה ר''מ לא תקשי לך דקסבר נחתום מתוך שאינו לוקח הרבה ביחד. תלינן למימר מחד גברא זבין ויש אדם אחד עושה ככרות בדפוסין חלוקין: מתני' אלו דברים שאין להם אונאה. בגמרא מפרש טעמא: השטרות. המוכר שטרות לגבות חוב שבתוכו ויטלנו לעצמו: וההקדשות. גזבר המוכר הקדש או המוכר עולתו שנפל בו מום: ולא תשלומי ארבעה וחמשה. אם טבח או מכר ומשום הקדשות אצטריך למיתנייה דאילו עבדים ושטרות וקרקעות לא שייך למימר דאילו תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד: אינו נשבע. שלא פשע שלא הזקיקתו תורה לישבע עליהן: אינו משלם. אם נגנבו ממנו:

לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד. וא''ת דבפרק הספינה (ב''ב דף פח. ושם) אמרינן הלוקח ירק מן השוק כו' גמר בלבו לקנות קנה ונתחייב במעשר ואי אפשר להחזירו אלא א''כ יעשר אלמא אין מוכרין דמאי לעם הארץ וי''ל דהכא איירי למכור לחבר ותו י''ל כמו שהתירו להאכיל לעניים ולאכסנאים דמאי כך התירו למכור לסיטון ולבעל הבית כשמוכרה במדה גסה: הלוקח מן הנחתום. הכי איתא מתני' דדמאי פ''ה הלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה ואפי' מדפוסים הרבה דברי ר''מ רבי יהודה אוסר שאני אומר חטים של אמש היו משל אחד ושל היום משל אחר הלוקח מן הפלטר מעשר מן כל דפוס ודפוס דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר מאחד על הכל והשתא קשה מאי קאמר בשלמא מן הצוננת כו' אלא מדפוסים הרבה אמאי אדרבה מן הצוננת על החמה קשה טפי דמיקל מרבי יהודה דרבי יהודה אוסר אבל אדפוסים הרבה לא פליג כדקתני שאני אומר חטים של אמש היו משל אחר משמע דלא פליג אלא אצוננת ועוד דאפילו בפלטר דאסר ר' מאיר שרי ר' יהודה מאחד על הכל כ''ש בנחתום וי''ל דה''פ דמתניתין הלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננת אפילו הן החמה והצוננת מדפוסים הרבה דברי ר''מ ר' יהודה אוסר בצוננת על החמה היכא שהם מדפוסים הרבה שאני אומר של אמש דהיינו הצונן משל אחר כיון דאיכא נמי דפוס משונה משל היום והשתא פריך שפיר בשלמא צונן וחמה מדפוס אחד כדרבי אילעאי דשרי בדיעבד בודאי ולכך בדמאי מעשר אף לכתחילה אלא כשהחמה וצוננת בדפוסים הרבה אמאי שרי הלא רבי יהודה אוסר שם אלמא רבי מאיר מיקל טפי מרבנן ורבינא ידע שפיר דאסר ר''מ בפלטר משום דמתרי ותלת זבין אלא דמ''מ פריך מכח דמיקל ר' מאיר מרבנן ואביי משני דלאו בקולא וחומרא תלי טעמא דר''מ אלא ברגילות ומנהג דנחתום מחד גברא זבין ולוקח פעמים ב' מיני תבואות והכל דאחד ועושה אותם בשני דפוסין כדי לידע איזו מתבואה רעה ואיזו מטובה ורבי יהודה סבר כיון שהיא חמה וצוננת וגם הדפוסים משונים מוכח מילתא דמשני בני אדם לקח אבל בשינוי של דפוסים לחוד אפי' בפלטר לא חייש רבי יהודה: נשיאות חטא למה. ואם תאמר דלמא נשיאות חטא משום דאוכלו בלא הפרשה אחרת וי''ל דמשמע קרא דאהפרשה גרידא הוי נשיאות חטא':