אפילו בירושלים עצמה שאין מעשר טהור נפדה שם — שנאמר: "כי לא תוכל שאתו... ונתת בכסף, וצרת הכסף בידך" (דברים יד, כד–כה). ואין משמעות לשון "שאת" אלא אכילה, שנאמר: "וישא משאת מאת פניו" (בראשית מג, לד).

אלא לא זה ההסבר, ויש לומר ששם מדובר בלקוח (קנוי) בכסף מעשר שני, שלא היה פרי זה עצמו מעשר, אלא נקנה בכספי מעשר, ושמא אין קדושתו מרובה דייה שתוכל להתחלל שנית. ומקשים: לקוח בכסף מעשר נמי ליפרקיה [גם כן שיפדנו], דתנן [שהרי שנינו במשנה]: הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא — יפדה! ומשיבים: השיטה בברייתא שלנו היא כשיטת ר' יהודה שאמר שהלקוח בכסף מעשר אם נטמא יקבר, שאין יכולים לפדותו.

ומקשים: אי [אם] כשיטת ר' יהודה, מאי איריא [מה שייך, מדוע למד דווקא] ב"יצא"? אפילו לא יצא נמי [גם כן] זה דינו, שהרי לדעתו מיד כשנטמא, כבר אין לו תקנה, אלא, לעולם יש לומר שהמדובר במעשר שני טהור, ומאי [ומה פירוש] "יצא" — אין משמעו שיצא ממש, אלא דנפול [שנפלו] מחיצות העיר שנהרסה בינתיים חומת ירושלים, שהיא המחיצה שבתוכה אפשר לאכול מעשר. ולפיכך דינו כיוצא.

ושואלים: והאמר [והרי אמר] רבא: דין זה שצריך מחיצה לאכול בתוכה הריהו דאורייתא [מן התורה], אולם מחיצות לקלוט לענין זה שיחשב דבר מסויים כקלוט בתוך התחום, הן רק דרבנן [מדברי חכמים], וכי גזרו רבנן [וכאשר גזרו חכמים] בענין מחיצות הקולטות את המעשר, לענין יציאה מן התחום, וכשהייה בתוכו הרי זה כי איתנהו [כאשר ישנן, מצויות] המחיצות. אבל כי ליתנהו [כאשר אין] למחיצות — לא גזרו רבנן [חכמים]! ומשיבים: לא פלוג רבנן [חלקו חכמים] בדינם, בין איתנהו [שיש] למחיצות, בין ליתנהו [שאין] למחיצות, שכיון שקבעו חכמים דין מחיצה וקליטה — שוב לא חלקו בפרטים, וגזרו בכל מקרה, זו היתה שיטה אחת של הסבר, ואילו

רב הונא בר יהודה אמר רב ששת: חדא קתני [דבר אחד שנינו] בברייתא, שאין שם שני פרטים נבדלים, אלא הלכה אחת היא, וכך יש להבינה: מעשר שני שאין בו שוה פרוטה שנכנס לירושלים ויצא שכיון שהוא פחות משוה פרוטה אין בו דרך פדיון. ושואלים: אמאי [מדוע]? וניהדר ונעייליה וניכליה [שיחזירנו ויכניסנו ויאכלנו]! ומשיבים: דנפול [שנפלו] המחיצות.

ושואלים: ונפרקיה [ושיפדהו]? האמר [הרי אמר] רבא: מחיצה לאכול דאורייתא [מן התורה], מחיצה לקלוט דרבנן [מדברי חכמים], וכי [וכאשר] גזרו רבנן [חכמים] — כי איתנהו [כאשר ישנן] למחיצות; כי ליתנהו [וכאשר אין] למחיצות — לא גזרו רבנן [חכמים]. ומשיבים: לא פלוג רבנן [חלקו חכמים].

ומעירים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש ענין זה, אם כן מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] מדובר כאשר אין בו שוה פרוטה? אפילו יש בו נמי [גם כן] יהיה זה דינו! ומשיבים: בסגנון "לא מיבעיא [נצרכה] " קאמר [אמר], וכך יש להבין: לא מיבעיא [נצרכה] לומר בש יש בו שווה פרוטה שדינו דקלטן ליה [שקולטות אותו] המחיצות ואינו ניתן להפדות שנית. אבל אין בו שווה פרוטה, אימא [אמור] שלא קלטו ליה [יקלטו אותו] המחיצות, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף זה המחיצות קלטוהו, ואין לו תקנה.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "אם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו" (ויקרא כז, לא), ודיוק הלשון: "ממעשרו" — ולא כל מעשרו. שלשון זו באה למעט דברים מסויימים; פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה, שאין לו גאולה (פדיון). איתמר [נאמר], שנחלקו אמוראים בפירוש הלכה זו. רב אמי אמר: הכוונה היא שאין בו, שהמעשר עצמו אינו שוה פרוטה. ואילו רב אסי אמר: אין בחומשו. שאף אם המעשר עצמו שווה פרוטה, אם החומש שצריך להוסיף עליו אינו שווה פרוטה, אין בו דין פדיון. וכיוצא בזה נחלקו גם חכמים אחרים בבעיה זו. ר' יוחנן אמר: אין בו. ר' שמעון בן לקיש אמר: אין בחומשו.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: מעשר שני שאין בו שוה פרוטה — דיו שיאמר "הוא וחומשו מחולל על מעות ראשונות".

בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] אין בחומשו — היינו דקתני [זהו הטעם ששנה] "דיו", ששינה בלשון, ואמר שלמרות הכל דיו בכך, להשמיענו דאף על גב דבדידיה אית ביה [שאף על פי שהוא בעצמו יש בו] שווה פרוטה, כיון דבחומשיה ליכא [שבחומשו אין] — שפיר [יפה, טוב עשה]. ודי לו אם יחללנו בתוך מעות מעשר אחרות, או יבליענו בצורה דומה. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] "אין בו" עצמו, מאי [מה] לשון "דיו"? הרי מתחילה אין בו ערך חשוב שיהא צד פדיון כלל! ומעירים: אכן קשיא [קשה] הדבר, שאין הלשון מדוקדקת על פי שיטה זו.

ב לגופה של ההלכה בדבר תוספת החומש במעשר ובדינים אחרים, איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: האם חומשא מלגיו [החומש מבפנים], שמחשבים ומוסיפים חמישית ערכו של הדבר הנפדה, או חומשא מלבר [חומש מבחוץ] שהוא רבע ערכו של הדבר הנפדה, אבל הוא חומש של הסכום הכולל ערך הדבר הנפדה והתוספת יחד? אמר רבינא: תא שמע [בוא ושמע], פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא: הבעלים אומרים בעשרים, שהם עצמם מוכנים לקנות או לפדות את ההקדש בעשרים דינר וכל אדם המוכן לקנות, מוכן גם הוא לקנותו בעשרים — הבעלים קודמין מפני שמוסיפים חומש, ונמצא שההקדש מקבל מידם יותר משהציע כל אדם אחר. אמר אחד: הרי עלי סחורה זו בעשרים ואחד.