דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נא - ב

אבל הכא, מי ידע הלוקח שיש במקח אונאה, דמחיל?!, ולכן תנאו בטל [16].

ושמואל אמר, אנא דאמרי "אין לו עליו אונאה", אפילו לדעת רבי מאיר, שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו בטל, כאן יודה לדברי, שתנאו קיים.

דעד כאן לא קאמר רבי מאיר התם, תנאו בטל, אלא משום דודאי קא עקר. [ודאי עבר על מה שכתוב בתורה].

אבל הכא, שהתנה "על מנת שאין לך עלי אונאה", מי יימר דקא עקר מידי [שמא תמצא בו אונאה, ונמצא שלא נעקר דין התורה]? [17].

אמר רב ענן: לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל, [שמואל מסר לי פירוש לדבריו]: האומר לחבירו "על מנת שאין לך עלי אונאה", אין לו עליו אונאה. כמבואר לעיל - שהמתנה על מה שכתוב בתורה בכהאי גוונא, תנאו קיים, ד"מי יימר דעקר".

ברם, אם יאמר לו "על מנת שאין בו אונאה", ונמצאה בו אונאה, הרי יש בו או נאה.

כיון שאין במשמעות לשון זו שמחל לו על תביעת האונאה, אלא שבמציאות אין כאן אונאה, והרי נמצאה בו אונאה [18].

הגמרא חוזרת לדון בדברי רב ושמואל, האם מחלוקתם תלויה במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה: ומקשינן: מיתיבי, שנינו בתוספתא: הנושא והנותן באמנה, [דהיינו, אמר לחברו, מכור לי חפץ זה בכמה שתמצא, ותן לי דמיו לזמן פלוני. והנני סומך עליך, ונתן לו שכר טירחתו [19]], וכן האומר לחבירו "על מנת שאין לך עלי אונאה אמכור לך חפץ זה", אין לו עליו דין אונאה. עד כאן התוספתא [20].

והנה, לדעת רב דאמר לעיל - "אנא דאמרי יש לו עליו אונאה, אפילו לרבי יהודה", הא מני [כדעת מי סברה התוספתא הנ"ל]?

הלא לפי דבריו, לית מאן דפליג שאם אמר "על מנת שאין לך עלי אונאה", תנאו בטל?

אמר אביי: מחוורתא [מוכח מכח קושיא זו], דרב שאמר תנאו בטל, סבר כרבי מאיר, ושמואל דאמר תנאו קיים סבר כרבי יהודה [21].

ורב יעמיד את התוספתא הנ"ל כדעת רבי יהודה.

רבא אמר: לא קשיא. כאן בסתם. כלומר - אמר לו "על מנת שאין לך עלי אונאה", ולא אמר בפירוש שיש בחפץ זה אונאה, ובכהאי גוונא, לדעת רב אף רבי יהודה מודה שתנאו בטל. כיון ש"לא ידע דמחיל".

כאן [בתוספתא מדובר] במפרש. כלומר - אמר לו "חפץ זה יש בו אונאה, והריני מוכרו לך על מנת שאין לך אונאה" [22].

ובכהאי גונא סבר רבי יהודה - תנאו קיים. כמו ב"על מנת שאין לך עלי שאר וכסות".

וכמו דתניא בברייתא: במה דברים אמורים שיש להם אונאה זה על זה, אם מכר לו בסתם, אבל במפרש מוכר, כגון שאמר ללוקח - "חפץ זה שאני מוכר לך במאתים, יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה [23], והריני מוכרו לך על מנת שאין לך עלי אונאה", אין לו עליו אונאה [24].

וכן לוקח שאמר למוכר, "חפץ זה שאני לוקח ממך במנה, יודע אני בו ששוה מאתים, והריני לוקחו על מנת שאין לך עלי אונאה", אין לו עליו אונאה. אגב שהזכרנו לעיל דין "נושא ונותן באמנה", הובא כאן דין נוסף בענין זה:

תנו רבנן: הנושא והנותן באמנה, הרי זה לא יחשב את הרע באמנה, ואת היפה בשוה.

כגון - מי שהיה לו שני סוגי יינות, האחד - יין משובח שיש עליו קופצים, והשני - יין רע שאינו נמכר אלא בחנות אט אט.

ובא לתת לאחד את היין הרע שימכרהו באמנה, כדלעיל, ואמר לו - הרי לך יין יפה בשוויו, על מנת שתמכור לי את היין הרע בחנות כפי שתוכל. ולכשימכר, תן לי מעות שניהם.

וזה יהיה שכרך בעד עמלך - שתשאיר בידך דמי היין היפה עד שתמכור את היין הרע. דהיינו - שכר המתנת מעות. והוי כריבית ואסור [25].

אלא, או יתן לו זה וזה באמנה, או זה וזה בשוה.

ואם נתן לו באמנה, כשיבואו לחשב את שכרו נותן לו שכר כתף, [סבל המוליכו מביתו לחנות], ואם היה צריך גמל, נותן לו גם שכר גמל, ושכר פונדק.

אך שכר עצמו אינו נוטל, שכבר נתן לו שכרו משלם.

ומקשינן: שכרו משלם מהיכא קא יהיב ליה [היכן נתן לו]?

אמר רב פפא בצדרויי, [מוכר בגדי קנבוס] ששכרם קבוע - דיהבי להם בשכר טרחת מכירתם ארבע פרוטות למאה.

מתניתין:

כשם שיש דין אונאה במחיר הסחורה, כך יש דין אונאה אף במטבעות [26]. שכן מטבע היוצא בשוק נשחק מחמת השימוש בו, ונחסר ממשקלו. משנתנו באה ללמד מהו שיעור האונאה במטבעות.

כמה תהא הסלע חסירה ממשקלה, ולא יהא בה דין אונאה?

רבי מאיר אומר: אם חסרים בה ארבע איסרות לסלע, איסר לדינר. דהיינו - 1/24. שהסלע, ארבעה דינרים, והדינר 24 איסרים [27].

ורבי יהודה אומר: ארבע פונדיונות לסלע, פונדיון לדינר. דהיינו - 1/12. שהדינר שוה שש מעות כסף, והמעה - שני פונדיונים.

הערות

[16] יש לדון בסברת "לא ידע דמחיל", הרמב"ן [כתובות פד א] כתב - שאין זה מדין "מתנה על מה שכתוב בתורה", אלא אפילו בדבר הרשות כיוצא בתנאי זה - בטל הוא. דטעמא משום דלא גמר ומחיל. והוי כשאר כל המוכרים שאונאתם בטעות ולא הוי מחילה. אך הריטב"א כתב שהטעם משום מתנה על מה שכתוב בתורה. ובעלמא מהני בדבר שבממון, משום דידע ומחיל. וכאן לא ידע ומחיל. ועיין עוד בברכת שמואל [בבא מציעא סי' מב אות ו].

[17] כלומר, אם אינו סותר את התורה באופן מוחלט, לא חשיב כמתנה על מה שכתוב בתורה. ולכאורה קשה, הרי בסופו של דבר התברר למפרע שנעקר דין תורה, ומה אכפת לן במה שבשעת התנאי לא היה מבורר? והוכיח מכאן הגרי"ז [הובא בברכת שמואל לח -ב] שהטעם ש"מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל", אינו משום שאי אפשר לתנאי לחול נגד דין תורה, אלא משום שאין רשות לפעול תנאי נגד התורה, וכיון שאינו רשאי לעשות תנאי כזה התנאי בטל. ולכן - היכא שאין ודאות שהתנאי יחול נגד דין התורה, מותר לעשותו. והתנאי קיים.

[18] ומלבד דין אונאה, יש כאן גם מקח טעות, שהרי הבטיח לו שאין בו אונאה, ונמצאה בו אונאה. ואם רצה לחזור בו, יכול לחזור בו. רש"י. ובדעת רש"י כתב הב"ח [רכז- כד], דאפילו בפחות משתות חוזר. אך עיין בנתיבות המשפט [שם סקי"ד] שהוכיח מדברי הסמ"ע שרק בשתות יכול לחזור. כיון דבפחות משתות אין עליה שם אונאה כלל. [ועיין עוד במחנה אפרים דיני אונאה סימן יז]. ורבינו שמואל פירש - ש"על מנת שאין בו אונאה", משמע שלא יחול איסור לא תונו על המקח, והרי על כרחו הוא חל. ולהכי יש בו אונאה. וברמב"ן כתב שלדברי רב ענן, שמואל ודאי לא סבר כרבי מאיר. דאי נימא כרבי מאיר, והכא "מי יימר דעקר" כדלעיל, אם כן אפילו אם יאמר "על מנת שאין בו אונאה" תנאו קים, ד"מי יימר דעקר".

[19] נחלקו הראשונים, כיצד שייכת אונאה במקרה זה: רש"י פירש - אם מכר השליח בפחות מדמיו אין למשלח טענת אונאה לומר "מכרת בפחות מדמיה, שלם לי את ההפרש". וגם אם מכרו יותר על דמיו - אין השליח יכול לומר "קח את דמיה, והיתרה שלי". כיון שאינו אלא שלוחו. והקשו עליו התוספות מה שייך בזה לשון אונאה, הרי אין כאן שום רמאות, ולכל היותר יש כאן גרמת הפסד בעלמא? ולכן פרשו "נושא ונותן באמנה" - שמאמינו בכמה קנה, ונותן לו כך ומעט יותר. ואחר כך התברר שהמחיר שהשליח קנה היה יותר ממחיר השוק. ובכהאי גוונא אין לו אונאה. כיון שאדעתא דהכי קנה ממנו, ביודעו שאינו משלם לו את מחיר השוק אלא כפי שקנה ומעט יותר. ועיין עוד ברמב"ם [מכירה יג- ה] ובמגיד משנה שם. ובטור [רכז] והב"ח ובית יוסף שם.

[20] בגמרא משמע דב"נושא ונותן באמנה" לכולי עלמא אין לו אונאה. ואף לדעת רב שלא מועיל תנאי, הכא מהני. והקשה הנתיבות המשפט [רכז-יט] הרי "הנושא ונותן באמנה" הוי כאילו אמר לו "הריני סומך עליך שאין אונאה", ומאי שנא מכל תנאי? ועיין שם במה שתירץ. ובמחנה אפרים [אונאה סי' טז].

[21] צריך באור, בשלמא רב, הוכרחנו להעמידו כרבי מאיר, אך מנלן דשמואל כרבי יהודה, דילמא סבר אף כרבי מאיר, והתם שאני, ד"מי יימר דעקר", כדלעיל, משא"כ הכא דודאי עקר? ועיין ברמב"ן, דרבא סבר כרב ענן הנזכר לעיל, ולשיטתו, אין להעמיד את דברי שמואל כרבי מאיר. כמו שבארנו שם. עיין שם. ברם, הריטב"א כתב, דאין הכי נמי, אין הכרח להעמיד את דברי שמואל כרבי יהודה, והוא הדין אפשר להעמידו כרבי מאיר, וכדלעיל.

[22] רש"י. ומשמע בדבריו, שאינו צריך לפרש לו כמה אונאה יש בחפץ, אלא סגי שידע שיש בו אונאה. [ועיין שער המלך פרק יא ממכירה הל' טז]. אך דעת הרמב"ם [פיג' ממכירה הלכה ג-ד], שצריך לפרש לו גם את שיעור ההונאה. ועיין מחנה אפרים [דיני אונאה סי' יד] דכל היכא שלא פירש את סכום האונאה לא גמר בדעתו למחול, ובדעתו לשוב ולתבוע את אונאתו. ובשער המלך [שם] כתב שהרמב"ם לשיטתו שאין אדם מקנה דבר שאינו קצוב. והכא נמי אינו מוחל על דבר שאינו קצוב, ואם לא יפרש אונאתו הוי דבר שאינו קצוב.

[23] עיין בפתחי תשובה [רכז טז] שהסתפק מה הדין אם נמצא החפץ שוה תשעים ותשעה, במקום מאה, האם שייך באותו זדינר דין אונאה או לא. עיין שם.

[24] ועל כרחך ברייתא זו כרבי יהודה, דלרבי מאיר- אפילו במפרש לא מהני, דהא "על מנת אין לך עלי שאר כסות ועונה" מפרש הוא. ובכל זאת סבר רבי מאיר דלא מהני. והקשו הראשונים: אם כן קשיא מברייתא זו על דברי שמואל, דמוכח שבסתם תנאו בטל, אף לדעת רבי יהודה? ומבאר הריטב"א, שמואל יבאר את הברייתא "סתם" היינו בלא תנאי, ו"מפרש" היינו בתנאי. ועיין עוד ברמב"ן, ובחידושי הר"ן.

[25] רש"י. ועיין בתוספות שפרשו בענין אחר. ובבאור דבריהם עיין בתוס' הרא"ש וברש"ש.

[26] כתב הטור [רכז] - "ואף במטבע יש בו אונאה", וכתב ע"ז הסמ"ע [סקכ"ו] - "קא משמע לן בזה, דאע"ג ד"כי תמכרו ממכר" כתיב, ומטבע אין בו מקח וממכר כל כך, קמ"ל".

[27] הקשו התוספות - והרי אמר רבא [לקמן נו ב] - "כל דבר שבמדה במנין ובמשקל אפילו פחות מכדי אונאה - חוזר", ומדוע כאן אינו חוזר אלא בשיעור אונאה? ותרצו - דהכא בתורת מטבע נתן לו ולא בתורת משקל. ולהכי אינו חוזר אלא בשיעור אונאה. והרמב"ם בפירוש המשניות תרץ - משנתנו עוסקת במקומות שאין דרכם להקפיד על חסרון המטבעות, ורק אנשים קמצנים נמנעים מלקבלם. אבל במקום שנמנעים מלקבלם - חיב להחזיר לו את החיסרון. והנה, בגוף הדין ד"כל דבר שבמדה ובמנין ובמשקל", נחלקו הראשונים: דעת רש"י והתוס' [לקמן שם] - שהמקח בטל לגמרי. אך דעת הר"י מיגאש [ב"ב צ א] - שאין הממקח מתבטל, אלא צריך להחזיר את האונאה אף בפחות משתות. ועיין לקמן בסוגיא זו במה שנעיר בזה.

אבל הכא [כאן] כשאומר לו על מנת שאין לו אונאה מי ידע דמחיל [האם יודע הוא בבירור שתהא אונאה שמוחל]? שהרי הוא סבור שמא אין כאן הונאה.

ושמואל אמר: אנא דאמרי [אני שאמרתי] את דברי אפילו לשיטת ר' מאיר הם, שכן עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' מאיר התם [שם], אלא שודאי קא עקר [הוא עוקר] דבר מן התורה בתנאי מפורש, אבל הכא מי יימר דקא עקר מידי [כאן מי יאמר שהוא עוקר דבר], הלא יתכן שלא תהיה הונאה, ואם כן לא נעקר דבר.

אמר רב ענן: לדידי מפרשא לי מיניה [לי עצמי נתפרש הדבר ממנו] ממר שמואל עצמו: האומר לחבירו "על מנת שאין לך עלי אונאה" — אין לו עליו אונאה, שהוא יכול לוותר על האונאה שרימהו חבירו. ואולם אם אמר לשון כללית "על מנת שאין בו אונאה" — הרי יש בו אונאה לפי שאינו יכול לבטל את דין התורה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: הנושא והנותן באמנה (הסכמי אמנה) שעושה מסחר עבור חבירו לפי הסכם מראש שיקבל אחוז מסויים כרווח, או האומר לחבירו "על מנת שאין לך עלי אונאה" — באלה אין לו עליו אונאה. ומעתה לרב שאמר: אנא דאמרי [אני שאמרתי] את דברי אפילו לדעת ר' יהודה, הא מני [זו כשיטת מי היא]?

אמר אביי: מכאן מחוורתא [מחוור, ברור] כי רב אמר כשיטת ר' מאיר, ושמואל אמר כשיטת ר' יהודה. וברייתא זו כשיטת ר' יהודה.

רבא אמר: לא קשיא [אינו קשה]; כאן — בסתם, כאן — במפרש. שאם אומר סתם "אין לך עלי אונאה" — יש לו דין אחר, ואם מפרש שיש בדבר זה אונאה — יש בו דין אחר.

דתניא [שכן שנינו בברייתא] כעין זה: במה דברים אמורים — בסתם, אבל במפרש, כגון מוכר שאמר ללוקח (קונה) חפץ זה שאני מוכר לך במאתים דינרים יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה (מאה דינרים), ובכל זאת אני מוכר לך אותו במאתים על מנת שאין לך עלי אונאה — במקרה זה אין לו עליו אונאה. וכן לוקח שאמר למוכר: חפץ זה שאני לוקח ממך במנה יודע אני בו ששוה מאתים דינרים על מנת שאין לך עלי אונאה — אין לו עליו אונאה. ואם כן כשהדבר מפורש — בזה מסכימים הכל.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הנושא והנותן באמנה, הרי זה לא יחשב את הרע באמנה ואת היפה בשוה (כדי שוויו). אלא, או זה וזה באמנה, או זה וזה בשוה.

ונותן לו בעל הכספים לאיש שעובד עבורו שכר כתף (סבל), שכר גמל, שכר פונדק שהוציא תוך כדי קניית הסחורה. שכר עצמו עבור טרחתו של העוסק — אינו נוטל שכבר נתן לו שכרו משלם (מלא).

ושואלים: שכרו משלם מהיכא קא יהיב ליה [מהיכן נותן לו] הלא עדיין לא שילם לו? ומשיבים: אמר רב פפא: כאן מדובר בצדרויי דיהבי [במוכרי בגדים זולים] שיש להם שכר קצוב של ארבע למאה עבור המכירה, ואחוז זה נחשב כשכר טרחתו של העוסק.

א משנה כמה תהא המטבע של סלע חסירה על ידי שחיקה ושימוש ולא יהא בה אונאה אלא תיחשב כמטבע כשרה? ר' מאיר אומר: ארבע איסרות (איסרים) לסלע, פחת של איסר לדינר, שהוא אחד מעשרים וארבע בו. ור' יהודה אומר: הפחת המותר הוא ארבע פונדיונות (פונדיונים), פונדיון לדינר שהוא פחת של אחד משנים עשר בו. ור' שמעון אומר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But here, where he says: On the condition that you have no claim of exploitation against me, does the other party know that there will be exploitation so that he will consciously waive his rights to claim compensation in the event that there is? He believes that perhaps there will be no exploitation at all.

And Shmuel says: I state my opinion even in accordance with the opinion of Rabbi Meir, as Rabbi Meir states his opinion only there, in the case of betrothal, where the husband definitely abrogates Torah law with his condition. But here, who says that either party to the sale will abrogate any Torah law?

Rav Anan says: This matter was explained to me personally by Mar Shmuel. In the case of one who says to another: I will be party to this sale on the condition that you have no claim of exploitation against me, the other party does not have a claim of exploitation against him, as one can waive his rights to compensation for the exploitation that he suffered. But if one said: I will be party to this sale on the condition that it is not subject to the halakhot of exploitation, it is subject to the halakhot of exploitation, as in this case it is directly counter to Torah law.

The Gemara raises an objection from a baraita: In the case of one who conducts business on faith; and in the case of one who says to another: I will be party to this sale on the condition that you have no claim of exploitation against me, the exploited party does not have a claim of exploitation against the one who exploited him. According to Rav, who said: I stated my opinion even in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, in accordance with whose opinion is this baraita, as pursuant to that statement, even Rabbi Yehuda holds that in cases of exploitation one cannot stipulate counter to that which is written in the Torah?

Abaye said: Based on this proof from the baraita it is clear that Rav stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and that Shmuel stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and this baraita expresses the opinion of Rabbi Yehuda.

Rava said: It is not difficult, as there is a distinction between the cases. Here, in this baraita, the tanna is speaking in a case where the condition is stated in an ordinary case, where it is not stated explicitly that the price paid is not the market value. In that case, Rav says that Rabbi Yehuda holds that the condition is void. There, where Rabbi Yehuda would uphold the condition, the tanna is speaking in a case where the exploitation is explicit, i.e., both parties know that the price paid is not the market value.

This is as it is taught in a baraita: In what case is this statement said? It is in an ordinary case, but in a case where the exploitation is explicit, e.g., in the case of a seller who said to the buyer: Concerning this item that I am selling to you for two hundred dinars, I know about it that it is worth only one hundred dinars, and I am selling it on the condition that you have no claim of exploitation against me, the buyer has no claim of exploitation against him. And likewise, in the case of a buyer who said to the seller: Concerning this item that I am buying from you for one hundred dinars, I know about it that it is worth two hundred dinars, and I am buying it on the condition that you have no claim of exploitation against me, the seller has no claim of exploitation against him.

Apropos the mention of one who conducts business on faith, the Gemara cites a baraita that teaches several halakhot concerning such an arrangement. The Sages taught: When selling merchandise that one purchased in bulk, one who conducts business on faith may not calculate the price of the merchandise of inferior quality on faith and the price of the merchandise of superior quality at their market value. Rather, he has two options: Either the price of both this merchandise and that merchandise must be calculated on faith, or the price of both this merchandise and that merchandise must be calculated at their market value.

The baraita continues: And the buyer gives the seller the payment for the money he spent in hiring a porter, the payment for the money he spent in hiring a camel driver if necessary, and the payment for the lodgings he used during the time of the transaction. These expenses had been borne by the seller, so it is not exploitation if he recovers them by charging the buyer. But as for the seller’s own wages, i.e., payment for the time he spent engaging in the transaction, he does not take his own wages, as the one from whom he purchased the merchandise already gave him his full wages.

The Gemara asks: With regard to his wages in full, from where did he give that to him? With what was he paid by the one from whom he purchased the merchandise? The Gemara responds: Rav Pappa said: This is referring to sellers of inexpensive garments, where the one from whom he purchases the merchandise gives four additional units for each one hundred units purchased, and that functions as payment for his efforts.

MISHNA: How much can the sela coin be eroded through usage, and its use in a transaction at its original value will still not constitute exploitation? Rabbi Meir says: The accepted depreciation is four issar, which is a rate of one issar per dinar, or one twenty-fourth of a dinar. And Rabbi Yehuda says: The accepted depreciation is four pundeyon, which is a rate of one pundeyon per dinar, or one-twelfth of a dinar. And Rabbi Shimon says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב אנא דאמרי אפי' לר' יהודה עד כאן לא אמר ר' יהודה אלא דידעה שכבר הודיעה על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה ונתרצית וקא מחלה אבל גבי אונאה מי הודיעו דאית ביה אונאה ומחל בהא אפי' ר' יהודה מודה דתנאי כי האי גוונא בטל הוא. אי הכי הא דתניא הנושא והנותן באמונה והאומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה לרב דאמר אפי' ר' יהודה כי האי גוונא תנאו בטל סבירא ליה הא מני. ופריק רבא כי קאמר רב בסתם אבל במפרש כי האי דתניא מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך בק"ק זוז יודע אני בו שאינו שוה אלא ק' על מנת שאין לך עלי אונאה וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני קונה ממך בק' יודע ששוה ק"ק על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה אפי' רב מודה דבמפרש כי האי גוונא אין לו עליו אונאה וההיא מתניתא דתניא הנושא והנותן באמונה במפרש היא לפיכך אין לו עליו אונאה אבל אם אמר על מנת שאין בו אונאה.

הרי יש בו אונאה. וקיימא לן כרב באיסורי ואונאה איסורא היא.

ת"ר הנושא והנותן באמונה הרי זה לא יחשב את הרע באמונה והיפה בשוה אלא או זה (או זה) [וזה] באמונה או זה (או זה) [וזה] בשוה.

ונותן לו שכר כתף וכו':

[השאר חסר חבל על דאבדין].

ע"מ שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה. הוא דומה למה שאמרו ע"מ שלא תשמטנו שביעית, שביעית משמטתו, ע"מ שלא תשמטנו בשביעית אין שביעית משמטתו אף כשאומר לו ע"מ שאיך לך עלי אונאה הוא מתנה עמו שלא יתבע ממנו אונאה אבל כשאומר ע"מ שאין בו אונאה כלומר שלא יהא במקח זה דין אונאה על כרחו יהיה בו דין אונאה שהרי התורה חייבתו וזה בא לעקור דבר תורה ולא כל הימנו והכי מוכח פ"ק דמכות בהדיא וכך פי' שם רש"י ז"ל, ומה שכתב כאן אינו משמע לי דלהאי לישנא דקאמר רב ענן שמואל דאמר דלא כר' מאיר דאי משום מי יימר דקא עקר אפי' ע"מ שאין בו נמי דכל דלא מתנה לעקור ודאי תנאו קיים והיינו דאמר אביי מסתברא רב כר"מ ושמואל כר' יהודא ולא מוקים שמואל אפי' לר"מ כדמעיקר'. והא דאמר רבא כאן בסתם כאן במפרש דמשמיע דמוקי פלוגתא דרב ושמואל בסתם קשיא לן אי הכי קשיא הך בריתא לשמואל ומאי תריצותיה דרבא לתרוצי קמיתא לרב ותקשי הך לשמואל אדרבה ניחא דאביי דקמייתא דרב לא קשיא דהא מני ר' יהודא היא, ונ"ל דרבא לא בפלוגתא דידהו מעייל נפשיה אלא ה"ק לאביי דקאמרת לר' יהודא לעולם אין לו אונאה לאו כללא הוא אלא כאן בסתם כאן כמפרש, הילכך אי רב דאמר אפי' לר' יהודא בסתם הוא, אי רב כר' מאיר, ושמואל כר' יהודא במפרש היא.
ושוב ראיתי בנמוקי חכמי הצרפתים שהם מתרצים ברית' בשריית' לשמואל והכי קתני בד"א בשמכ' לו סתם ולא התנה כלום אבל במפרש ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ולאו דוקא יודע אני וזה שבוש סוגי' שנפרש אנו ענין אחר במשמעות הברית' אלא מה שהגמ' מפרשת בו בפשיטות ואלו היה אפש' לומר כן היו אומרי' בגמ' ולשמואל קשיא הך והיו מתרצי אמר לך שמואל מאי סתם דלא אתני וכו' ועוד בר מן דין תנא דברית' היכי תנא יודע אני לישמעי' סתמ' וכ"ש יודע אני ועוד דסוגיין בעלמ' רב כר"מ דשקלי' וטרי' בה בפ' הכות' ובכולהו לישני מיתוקם רב כר"מ וליכא למימר דסוגיא דהתם כאביי דכיון דקשיא ההוא דרב ושקלי וטרו בה טובא הוו מתרצ' לה כדרבא וכדשמואל נמי סוגיין בעלמא כר' יהודה ולא כר"מ דקאמר ע"מ שלא ישמטנו בשביעית וההיא ודאי קא עקר' דהא ידעי דאיכא שביעי' ומתנו ואע"ג דלא ידעי אי מפרע קודם שביעית אי לא אלא כמו שפירשתי עיקר:

אין לו עליו אונאה. פרש"י ז"ל מכור כמה שתוכל ותן לי המעות לזמן והנני סומך עליך ונותן לו שכר טרחו כדלקמן אין לו עליו אונאה לומר יותר היה שוה ואם מכרו בדמים רבים אינו יכול לומר לא אתן אלא דמיו.
ותימה הוא פשיטא וכי יש אונאה לשליחות וכן מה שפי' גבי לא יחשב את הרע באמונה ואת היפה בשיוייו משום רבית, ואינו נכון שהיה לו לשנות בריתא זו בפרק איזהו נשך ובתוספ' שנויה בענין אונאה אלא הכי פירושא מי שנתן מעות לחבירו ואמר לו לך למקום הזול וקח בהם פירות ואני אעלה לך דינר לכור בשכרך אין לו עליו אונאה אם לקחם שם יותר ממה ששוין במקום היוקר או אם לקחן בשויהן וכשהוא מעלה לו אותו דינר בשכרו נמצא שנתאנה אין לו עליו אונאה, וחייב להעלות לו שכר.
ומדברי ר"ח ז"ל, אע"פ שלא נתן לו כלום אלא הוא מעצמו הביא סחורתו מצאו חבירו ואמר אני מאמינך כמה נתת בו ונותן לך בו ריוח כך וכך אין לו אונאה שלא סמך משעה ראשונה על שווין אלא על דמיה שלקחן זה, וכן פי' לא יחשב את הרע באמונה, שאם אמר לו הריני מעלה לך דינר דינר לכור בשכרך והוא לקח פירות בדינר זהב הכור, והיו שם יפים ששוין יותר מדינר ופירות אחרים שוין אלא שהוא לקחן בכלל דינר דינר זהב הכור לא יאמר הרי הרע לקחתי בדינר זהב תן לי והיפה לא יתן לו בדינר זהב שהרי לא נתן דינר זהב בכור הפירות הרעים אלא מפני היפים שבהם ואע"פ שלקחן כור בדינר זהב בכלל, כך פר"ח ז"ל:

על מנת שאין בו אונאה יש בו אונאה. פירש רש"י ז"ל לפי שאין בלשון הזה לשון מחילת אונאה אלא אדרבה לשון תביעת אונאה, דעל מנת שאין בו אונאה קאמר, והרי יש בו אונאה, ומקח טעות נמי הוי, ואם רצה לחזור חוזר לגמרי. ואינו מחוור, אלא טעמא דאומר על מנת שאין בו אונאה, כמתנה שלא יהא דין אונאה, והתורה אמרה שיש אונאה, ומתנה על מה שכתוב בתורה הוא, אבל באומר שאין לך עלי אונאה, כמתנה שלא יתבע הוא ממנו אונאה אע"פ שישנה, והוה ליה כעל מנת שלא תשמיטנו שביעית שהשביעית משמטתה, ועל מנת שלא תשמיטנו בשביעית אין השביעית משמטתה, ועלה קא מייתי לה במכות (ג, ב). ואף רש"י ז"ל כן פירש שם.
וכתב הרמב"ן ז"ל, דלהאי לישנא דקאמר רב ענן, שמואל דאמר כר' יהודה, דאי משום מי יימר דקא עקר, אפילו בעל מנת שאין בו נמי, דלא מתנה לעקור ודאי תנאו קיים, והיינו נמי [דאמר] אביי מחוורתא רב כר' מאיר ושמואל דאמר כר' יהודה, ולא אמר שמואל ככולי עלמא וכדאמרו מעיקרא.

רבא אמר כאן בסתם כאן במפרש. וכן הלכה. ואע"ג דרב ושמואל הלכה כשמואל בדיני, יש מי שאומר דהא איסורא הוא, דעיקר מחלוקתן באונאה היא, והלכה כרב באסורי. וכן כתב הרא"ד (בש"מ – הר"א אב"ד) ז"ל. ואם איתא להא, בהא אפריקא לה מאי דמקשו רבוותא, מאי דוחקיה דרבא דמשמע דמוקי פלוגתייהו דרב ושמואל בסתם לפרוקי קמייתא לרב ותקשי הך לשמואל, אדרבה ניחא טפי דאביי דקמייתא לרב לא קשיא דהא מני ר' יהודה היא. ואלו לדברי הראב"ד ז"ל, ניחא ליה טפי לאוקומי רב כר' יהודה דהלכה כותיה. אבל הרמב"ן ז"ל תירץ, דרבא לאו בפלוגתא דידהו מעייל נפשיה, אלא הכי קאמר ליה לאביי, דקאמרת לר' יהודה לעולם אין לו אונאה, לאו כללא הוא אלא כאן בסתם כאן במפרש, והילכך אי רב דאמר אפילו לר' יהודה פלוגתייהו בסתם היא, ואי שמואל דאמר כר' יהודה במפרש היא. ואלמלא שבכל מקום נקיט ליה רב כר' מאיר ושמואל כר' יהודה, בפרק הכותב (כתובות פד, א). וגבי שלא תשמטנובשביעית (מכות ג, ב), הייתי אומר דעל כרחין פלוגתייהו בסתם היא, ורב דאמר אפילו לר' יהודה, משום דעל מנת שאין לך עלי אונאה קאמרי, ואי במפרש, אמוראי לא סתמי לישנייהו והוה להו לפרושי, יודע אני שיש בו אונאה על מנת שאין לך [עלי] אונאה. אלא שדברי הרמב"ן ז"ל נראין עיקר, דמשום דסוגיין בעלמא רב כר' מאיר ושמואל כר' יהודה, ולאו איסורא הוא אלא ממונא, דאין לך עלי קאמר.

הנושא ונותן באמנה אין לו עליו אונאה. פירש רש"י מכור מה שתוכל ותן לי המעות לזמן פלוני ואני סומך עליך, ונותן לו שכר טרחו כדלקמן, אין לו עליו אונאה לומר יותר היה שוה, ואם מכרו בדמים רבים אין יכול לומר לא אתן אלא דמיו. ואינו מחוור, דפשיטא דאין בשליחות אונאה, וזה שמכר חפצו של חברו בדמים רבים, היאך יאמר לא אתן אלא דמיו. וכן מה שפירש בסמוך לא יחשב את הרעה באמנה ואת היפה בשויה, משום רבית, אינו מחוור, דאם כן מאי שניה הכא, בפרק איזהו נשך הוה ליה למתני, ועוד דבתוספתא (פ"ג הי"ב) שנוייה בענין אונאה. ונראין דברי ר"ח ז"ל, שפירש במביא סחורה ממקום הזול, ואמר לו חבירו אני מאמינך כמה נתת בו ואתן לך ריוח כך וכך, אין לו אונאה, שלא סמך משעה ראשונה על שוויו אלא על דמים שלקחו זה. וכן פירש לא יחשב את הרעה באמנה, שאם אמר לו הריני מעלה לך דינר לכור בשכרך, והוא לקח פירות בדינר זהב לכור, והיו שם יפים ששוים יותר מדינר ופירות אחרים שוים פחות, אלא לקחו בכלל דינר דינר זהב הכור, לא יאמר הרי הרע לקחתי בדינר זהב תן לי, והיפה לא יתן לו בדינר זהב, שהרי לא נתן דינר זהב בכור הפירות הרעים אלא מפני היפים שבהם, ואע"פ שלקחן כור כור בדינר זהב בכלל.

הנושא ונותן באמונה והוא שאמר לחברו חפץ זה תדע שבכך לקחתיו ואני רוצה להשתכר בו כך וכך אפילו אמר לקחתיו בסלע ורוצה אני להשתכר בו בשתים אין לו עליו אונאה ומ"מ מתקנת חכמים ומתורת איסור בדברים שיש בהם חיי נפש שלא להשתכר בו יתר משתות אלא שאם נשתכר הרבה אינו בדין אונאה והנושא ונותן באמונה שהזכרנו אם לקח הרבה דברים שבמין אחד כאחד ולקחם בערך אחד הן רעה הן יפה אל ימכור את הרע באמונה ושיאמר על כל פנים כך אני רוצה להשתכר בו ואח"כ ימכור את היפה בשווייה אלא או זה וזה באמונה או זה וזה בשוויו ויש לו לחשוב בדמי המקח ההוצאות שנעשו בו כגון שכר כתף שכר חמר ושכר פונדק והוא הדין לשאר הוצאות כל סחורה לפי מה שהיא ואף שכר עצמו שנתבטל למכירת הסחורה מחשב אותה ומ"מ אם נהגו בסחורה זו ליטול המוכר שכרה מתוכה על דרך שהיה מנהגם במוכר בגד פשתן שהיה קצוב ליטול המוכר ארבעה למאה בשכר טורח מכירתו אינו מחשב לשכר עצמו אלא אותו שכר לבד ואע"פ שאפשר שירויח עוד במלאכה אחרת:

זה שאמרנו בנושא ונותן באמונה שלא ימכור את הרעה באמונה והיפה בשווייה שפירשנוה לענין איסור יש מפרשים אותה לענין הדין וכגון שלקח מאה חתכות בגד בשיעור אחד ומכר עשרה מהם ואומר ללוקח אני לקחתים בעשרה עשרה ואני מוכרם באחד עשר ונתרצה לו הלוקח בכך ופרע מעותיו וכשבא ליטול את בגדיו הלה בורר לו הרעות ואומר לו שלא מכר באמונה אלא הרעות אבל היפות אין רצונו למכרם אלא בשוויים ואמרו בכאן שאין הדין כן והלה מכריחו לקבל מי שפרע או שימכור לו כלן באמונה או כלן בשוויין:

זה שאנו קורין לענין זה שהזכרנו נושא ונותן באמונה הוא מפני שהלה מאמינו במה שאומר שכך וכך לקחו ומ"מ גדולי הרבנים פירשוה בדרכים אחרים כמו שכתוב בפירושיהם ואין דבריהם נראין כלל:

יש מי שאומר מכח סוגיא זו בראובן שלא היה יודע שהיה שמעון חייב לו כלום ובא שמעון אצלו ואמר לו הריני חייב לך והילך סלע זו על מנת שתמחול לי כל חוב שיש לך עלי ואפילו יזדמנו לך עדים וראובן זה נשמע לו ומחל ואח"כ נזדמנו לו עדיו שאין מחילתו מחילה וכמו שאמרו בכאן מי ידע דמחיל ומ"מ אם אמר לו יודע אני שיש לך עדים אעפ"כ קבל סלע זה ומחול הרי זה מחול ואין הדברים נראין לי שבאונאה הרי הוא רואה וסובר שאין שם אונאה אבל זה אין כאן אומדן הדעת שלא יהא חייב לו אדרבה ראוי לו ידון בעצמו מפני מה זה מחזר אחר מחילתו ואחר שכן ודאי מחל וכן יראה בסנהדרין מסוגית נאמן עלי אבא שאמרו במחול לך שאין יכול לחזור ואע"פ שאינו יודע כמו שיתבאר במקומו:

המשנה הרביעית והכונה בה ככונת שתי המשניות שלפניה והוא שאחר שביאר שיעור האונאה ושיעור חזרתה בגוף המקח חזר וביאר את דינה בגוף המטבע הן שקנה במטבע זה סחורה הן שהחליף מטבע במטבע ולא שיהא במטבע טעות כגון שהוא מזוייף בסיגים או כיוצא בו או שפרעו במטבע שאינו יוצא שכל כיוצא בזה אף בכל שהוא חוזר ונותן לו מטבע היוצא ושאינו מזוייף אלא שאף המטבע היוצא הולך ופוחת תמיד וצורתו מתחלת להמחק מעט מעט ואע"פ שיוצא על ידי הדחק ועל זה אמר עד כמה תחסר הסלע ולא יהיה בה אונאה ר' מאיר אומר ארבע איסרות איסר לדינר ר' יהודה אומר ארבעה פונדיונין פונדיון לדינר ר' שמעון אומר שמנה פונדיונין משני פונדיון לדינר עד מתי מותר להחזיר בכרכין עד שיראה לשלחני בכפרים עד ערבי שבתות אם היה מכירה אפילו אחר שנים עשר חדש מקבלה הימנו ואין לו עליו אלא תרעומת ונותנה במעשר שני ואינו חושש מפני שאינה אלא נפש רעה אמר הר"ם כבר ביארנו פעמים רבות שהסלע ארבעה דינרין וששה מעה כסף דינר ומעה שני פונדיונין ופונדיון שני איסרין והלכה כר' שמעון אין כל בני אדם מכירין הדיינין ולפיכך נתנו לו זמן כדי שיראה לשלחני בכפרים עד ערבי שבתות עד שיכנס לכרך ויראהו למכירים ומה שאמר אם היה מכירה מקבלה הימנו אפילו לאחר שנים עשר חדש זהו במדת חסידות ואם לא רצה לקבלה אין לו עליו אלא תרעומת שאינה אלא נפש רעה וזה הדין הוא ראוי במקומות שלוקחין שם המעות בלא משקל ואינם מקפידין בחסרונם והנמנע מלקבל אותם הם מעט ועל דרך הכילות אבל המקומות שמקפידין בחסרונם ואפילו פחות במשקל שעורה ראוי להשלים לו משקל בלא ספק והראיה על זה מה שאמר שאינה אלא נפש רעה:

אמר המאירי עד כמה תהא הסלע חסרה שעד שיעור זה לא יהא בה אונאה אלא שיהא בדין מחילה ר' מאיר אומר ארבעה איסרות לסלע שהוא איסר לדינר והוא אחד מכ"ד שהרי כ"ד איסרין בדינר כמו שביארנו ועד כאן ולא עד בכלל הרי היא מחילה ועד עצמו והוא איסר לדינר הרי הוא אונאה ויתר מאחד מכ"ד בטול מקח ונמצאת אונאה במקח שתות ובמטבע אחד מכ"ד ר' יהודה אומר ארבעה פונדיונות לסלע שהוא פונדיון לדינר כמו שאמרו שש מעה כסף דינר מעה שני פונדיונין פונדיון שני איסרין והוא חלק אחד משנים עשר ואף בזו לא עד בכלל אלא כל שבפחות מחלק לשנים עשר נמחל והוא עצמו אונאה יתר הימנו בטול מקח ושאלו בגמרא לדבריהם מה נשתנה שיעורם משיעור המקח ופרשו שהמקח רבו בבגדים ובמיני מלבוש והאונאה ברוב הוא ללוקח ומתוך שאדם הומה להתכבד במלבושיו אינו קפיד על כל יוקר שבפחות משתות אבל המטבע שאין התגר מוציאה אלא למזונותיו ואין אדם הומה על המזונות כבמלבוש וכמו שאומרים במשל הדיוט עשיק לגביך ושוי לכרסיך כלומר שתוותר במלבושיך ושתצמצם במזונותיך אין אדם מוחל בו מן הסתם אלא עד אחד מכ"ד לר' מאיר ועד אחד מי"ב לר' יהודה ומ"מ ר' שמעון הולך בו אחר שתות כשאר סחורות והוא שאמר שמנה פונדיונות לסלע שהם שני פונדיונות לדינר וכן הלכה:

ועד מתי מותר להחזיר שהרי מטבע הדבר מצוי שלא להיותו ניכר לרוב העולם כשאר הסחורות כדי ליתן בהם שיעור ראיות קרובים בכרכין עד כדי שיראה לשלחני אבל בכפרים שאין שם שלחני וקרוב אינו בקי בכך עד ערבי שבתות שהיו שלחנים או תלמידיהם באים בכפרים להחליף פרוטות ומטבעות לצורך הוצאת שבת או בני הכפרים נכנסים בעיירות וכן הלכה וכן הדין בכל שאין יכול לידע עד זמן מרובה שנותנין לו שיעור הראוי כמו שכתבנו למעלה ומכאן כתבו גדולי המחברים שאם הוא במקום שאין השלחנים באים לשם ואחר זמן מרובה בא לשם בקי או הלך הוא למקום אחר ונודע לו שטעה חוזר וכן באבנים טובות ומרגליות וכן כל כיוצא באלו וכן הלכה:

אם היה מכירה ר"ל אם זה שהוציא מטבע זה ונתנה לחברו במקחו מכירה שהיא היא אף לאחר שנים עשר חדש ראוי לו ממדת חסידות להחזיר לו מעותיו שהרי מ"מ אפשר לו להוציאה על ידי הדחק ואין כאן פסידא אלא שאם אינו מקבלה אין להלה עליו אלא תרעומת הואיל ולא החזירה בזמנה וכן פירשו בגמרא וכן הלכה:

ונותנה למעשר שני ואינו חושש כלומר מטבע זה הואיל ויוצא על ידי הדחק מחללין עליה מעשר שני ואין דנין אותו כאסימון או כמטבע שנפחתה צורתה מכל וכל שמאחר שיוצאה על ידי הדחק אין נמנע מלקבלה אלא מי שהוא פחות וכילי ושקירות לבו אינן הומות אלא לגניזת המטבע ומ"מ פירשו בגמרא דוקא בשוויה אבל שיחלל עליו במטבע יפה לא שאין מקילין בו משני צדדין שלא לדונו כאסימון ולדונו כמטבע יפה וגדולי המחברים פסקו בה כסלע יפה ומ"מ פחתה כיתר משתות אין מחללין עליה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אמר רב ענן לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל על מנת שאין בו אונאה. פירש רש"י דעל מנת שאין בו אונאה קאמר וכו'. ולא נראה דאם כן מאי רבותא אתא רב ענן לאשמועינן. ועוד דאם כן כל שפירש ואמר שלא יהא בו דין אונאה תנאו קיים לשמואל והא ליתא דדוקא באומר על מנת שאין לך עלי כלישנא דשמואל ולישנא דברייתא דפליגי בה רבי מאיר ורבי יהודה וכדמוכח במסכת מכות והנכון כמו שפירשו בתוספות וכו'. הריטב"א.

אמר רב ענן לדידי מפרשא לי וכו'. כתב הרמב"ן דלהאי לישנא דרב ענן שמואל דאמר כרבי יהודה ולא מצי אמר אנא דאמרי אפילו לרבי מאיר דאי טעמיה דשמואל משום מי יימר דעקר אם כן אפילו על מנת שאין בו אונאה לימא דאין בו אונאה דמי יימר דקעקר אלא על כרחך שמואל כרבי יהודה ולא כרבי מאיר דכל היכא דקעקר לא שני לן בין ספק לודאי. והיינו דאמר אביי בסמוך מחוורתא רב כרבי מאיר ושמואל כרבי יהודה דנהי דאצטריך ליה למימר רב כרבי מאיר לפרוקי לקושיין אכתי הוה מצי אמר דשמואל ככולי עלמא וכדקא סלקא דעתין מעיקרא אלא דמהא דרב ענן דמפרשא מיניה דמר שמואל הוא דקאמר הכי וכדכתיבנא. הר"ן.

הנושא והנותן באמנה. פירש הקונטרס שאומר לחברו מכור במה שתוכל וכו' וקשה לפי זה שאם קבל עליו השליח אחריות החפץ אמאי יהא הריוח של משלח הוה ליה קרוב לשכר ורחוק להפסד ואפילו נותן לו שכר טרחו אסור משום רבית כדאמרינן בפרק הרבית. ומיהו כיון דיוקרא וזולא על המשלח קרוב לזה ולזה הוא כדאיתא שם. ואם לא קבל עליו אחריות אינו אלא שליח בעלמא למכור ומילתא דפשיטא הוא דבין ריוח ובין הפסד על המשלח. ונראה וכו'. וכי האי גוונא פירש רבינו חננאל בברייתא דבסמוך. תוספות שאנץ. לשיטת רש"י קשה אמאי נקט באמנה ואפילו יתן לו המעות מיד כך הוא הדין. הרא"ש.
וכתב הרמב"ן ז"ל אלא הכי פירושו מי שנתן מעות לחברו ואמר לו לך למקום הזול וקח בהם פירות ואני אעלה לך דינר לכור בשכרך אין לו עליו אונאה אם לקחם הוא שם יותר ממה ששוים במקום היוקר או אם לקחם בשווייהם וכשהוא מעלה לו אותו דינר בשכרו נמצא שנתאנה אין לו עליו אונאה וחייב להעלות לו שכר. ומדברי רבינו חננאל ז"ל אף על פי שלא נתן כלום אלא הוא מעצמו הביא סחורתו ומצאו חברו ואמר אני מאמינך כמה נתת בו וכו' ככתוב בתוספות. ע"כ.
כתוב בתוספות והשתא שייך שפיר אין לו עליו אונאה. פירוש דאף על גב דנתאנה לוקח ראשון צריך ליתן לו שני כאשר קנה הראשון שלכך היה דעתו כשמשכו וסמך עליו אפילו אינו שוה. תוספות שאנץ וגליון תוספות.

רבא אמר כאן בסתם כאן במפרש. וכן הלכה. ואף על גב דרב ושמואל הלכה כשמואל בדיני יש מי שאומר דהא איסורא הוא דעיקר מחלוקתם באונאה היא והלכה כרב באיסורי. וכן כתב הר"א אב ב"ד. ואי איתא להא בהא איפריקא לה מאי דמקשו רבוותא מאי דוחקיה דרבא דמשמע דמוקי פלוגתייהו דרב ושמואל בסתם לפרוקי קמייתא לרב ותיקשי הך לשמואל אדרבה ניחא טפי דאביי דקמייתא לרב לא קשיא דהא מני רבי יהודה היא. ואלו לדברי הר"א אב ב"ד ניחא ליה טפי לאוקמי רב כרבי יהודה דהלכתא כוותיה אבל הרמב"ן ז"ל תירץ דרבא לאו בפלוגתא דידהו מעייל נפשיה אלא הכי קאמר ליה לאביי דקאמרת לרבי יהודה לעולם אין לו אונאה לאו כללא הוא אלא כאן בסתם כאן במפרש והלכך אי רב דאמר אפילו לרבי יהודה פלוגתייהו בסתם היא ואי שמואל דאמר כרבי יהודה במפרש היא. ואלמלא שבכל מקום נקיט לה רב כרבי מאיר ושמואל כרבי יהודה בפרק הכותב וגבי שלא תשמטנו בשביעית הייתי אומר דעל כרחך פלוגתייהו בסתם היא ורב דאמר אפילו לרבי יהודה משום דעל מנת שאין לך עלי אונאה קאמרי ואי במפרש אמוראי לא סתמי לישנייהו והוה להו לפרושי יודע אני שיש בו אונאה על מנת שאין לך עלי אונאה אלא שדברי הרמב"ן ז"ל נראין עיקר משום דסוגיין בעלמא רב כרבי מאיר ושמואל דאמר כרבי יהודה ולאו איסורא הוא אלא ממונא דאין לך ולי קאמר הרשב"א.
ושוב ראיתי בנמוקי חכמי הצרפתים שהם מתרצים ברייתא בתרייתא לשמואל והכי קתני במה דברים אמורים בשמכר לו סתם ולא התנה כלום אבל במפרש על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ולאו דוקא יודע אני כמו שפירשו בתוספות. וזה שבוש סוגיא שנפרש אנו ענין אחר במשמעות הברייתא אלא מה שהגמרא מפרשת בו בפשיטות ואלו היה אפשר לומר כן היו אומרים בגמרא ולשמואל קשיא הך והיו מתרצים אמר לך שמואל מאי סתם דלא אתני וכו'. ועוד בר מן דין תנא דברייתא היכי תנא יודע אני לישמעינן סתמא וכל שכן יודע אני. ועוד דסוגיין בעלמא רב כרבי מאיר דשקלינן וטרינן בה בפרק הכותב ובכולהו לישני מיתוקם רב כרבי מאיר וליכא למימר דסוגיא דהתם כאביי דכיון דקשיא ההיא דרב ושקלי וטרו בה טובא הוו מתרצה לה כדרבא וכדשמואל נמי סוגיין בעלמא כרבי יהודה ולא כרבי מאיר דקאמר על מנת שלא ישמטנו בשביעית וההיא ודאי קא עקר דהא ידעי דאיכא שביעית ומתנו ואף על גב דלא ידעי אי מפרע קודם שביעית אי לא אלא כמו שפירשתי עיקר. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: איכא למידק דלרבא כיון דמימרא דרב בסתם שמואל נמי בסתם קאמר דתנאו קיים ואם כן לשמואל הא דקתני במה דברים אמורים בסתם וכו'. מני לא רבי מאיר ולא רבי יהודה דאי רבי מאיר אפילו במפרש תנאו בטל דהא שאר כסות ועונה במפורש הוא ואי רבי יהודה אפילו בסתם תנאו קיים דאי לא שמואל דאמר כמאן והא לכל הפחות שמואל דאמר כרבי יהודה. ויש מפרשים דרבא לא ידע להאי מתניתא ולא שמיע ליה ההיא דרב ענן אבל אנן דשמיע לן מתניתא אית לן למימר דבסתם דכולי עלמא תנאו בטל ובמפרש הוא דפליגי. וממוורתא רב דאמר כרבי מאיר ושמואל כרבי יהודה והא ברייתא דבמה דברים אמורים רבי יהודה היא והלכתא כשמואל בדיני.

הלכך לענין פסק הלכה קיימא לן כרבי יהודה וכשמואל דקאי כוותיה דקיימא לן כשמואל בדינא. הלכך על מנת שאין לך עלי אונאה אי מפרש הוא דאמר יודע אני וכו' אין לו עליו אונאה אבל בסתם יש לו אונאה. והני מילי בעל מנת שאין לך עלי אבל על מנת שאין בו בין בסתם בין במפרש יש לו אונאה וכדמפרשא ליה לרב ענן מיניה דמר שמואל וכן פסק הריא"ף והרמב"ם בפרק י"ג מהלכות מכירה וזה שלא כדברי הראב"ד. הר"ן.

הנושא ונותן באמנה. פירש הקונטרס כגון שהיו לו ב' חביות למכור אחת יפה ואחת רעה והרעה שוה ל"ה דינרין למכור בבת אחת ואם ימכרנה בחנות יוציא ממנה מ' דינרין או יותר והיפה שוה בטוב למכרה בבת אחת מ' דינרין ולמכרה בחנות שוה מ"ה דינרים ועל זה קאמר דלא יאמר לו מכור לי הרעה בחנות והרי לך היפה בשוויה בארבעים דינרין ולאחר שימכרו השנים תן לי מעות שניהם דהרי זה כרבית דבשכר ההמתנה שממתין לו מדמי היפה עד לאחר המכירה הוא טורח למכור הרעה. אלא או זה וזה באמנה פירוש הרעה בארבעים דינרין כאשר היא שוה למכור בחנות והיפה בארבעים וחמשה דינרין כי כן היא שוה למכרה בחנות ונותן לו שכר טרחו או זה וזה בשווייה בשלושים וחמשה דינרין הרעה כאשר היא שוה למכור בבת אחת והיפה בשווייה דהיינו ארבעים דאז אינו נותן לו שכר טרחו כלום דאז הוא טורח לעצמו. ונותן לו שכר כתף גמל אם נתנם לו באמנה כשיבאו לחשבון יגבה לו שכר כתף המוליכו לחנות ואם הוא צריך לגמלים נותן לו שכר גמל. ושכר עצמו אינו נוטל שכבר נתן לו שכרו משלם פירוש בשעה שנתנה לו באמנה נתן לו שכר טרחו כדפירשתי. היכי יהיב ליה בצרדויי וכו' כדפירש הקונטרס. ולא נהירא דאם כן מאי קמשמע לן דאינו נותן לו שכר עצמו פשיטא דשתי פעמים לא יפרע לו שכרו. תוספות חיצוניות.

ועוד דלשון או זה וזה באמנה לא אתי שפיר. הריטב"א ז"ל. ועוד קשה לפירוש הקונטרס דאמאי סדר רב אשי ברייתא זו בכאן בפרק הרבית מיבעי ליה וכי תימא אגב נושא ונותן באמנה מייתי לה הכא מיהו קשה דבתוספתא מיתניא לענין אונאה. ונראה כמו שפירש רבינו חננאל וכו' ככתוב בתוספות. אלא או כולם בשוויים או כולם באמנה כמו שקנאן כאחת ואם יחשבם לו באמנה מעלה לו הריוח שפסק לו וגם מעלה לו שכר כתף וכו' וכוללם בדמי הקניה כי אלו כדמי הסחורה הם חשובין. אבל שכר עצמו אינו מעלה לו שכבר נותן לו שכר בעל הסחורה פירוש התגרים המוכרים אלו הבגדים הנקראים צרדייתא מביאין אותם למוכרם בשוק ונותנים מכל מאה ארבעה זוזים לבעל החנות למכרן השתא קבל ארבעה זוזים מן התגר הראשון בשביל טרחו שטרח למכרן לכאן ולכאן כך היה מנהגן וניחא עתה שכבר נתן יותר מלפי הקונטרס. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון ה"ר יהונתן: הנושא והנותן באמנה. כגון אדם שהביא כרך אחד שיש בו מאה ראשי פשתני ובא אחד ואמר ליה מכל ראש וראש אתן לך שלשה פשיטין לריוח והילך מאה דינרים מן הדמים ובא זה בעל הכרך ובירר עשרה מן הפחותים והגרועים אמר ליה הרי לך עשרה ראשים תקח ממני בעשרה דינרים ותתן לי ריוח עשרה פשיטים מכל ראש וראש כי אני הודעתיך הדמים שנתתי בכל הכרך ועולה לכל ראש וראש עשרה דינרים אבל החשובים שנשארו לי לא אמכרם אלא בשומא שהם שוים היום כי כשאמרתי לך שאקח ריוח עשרה פשיטים מכל ראש על הגרועים אמרתי. וקמשמע לן ברייתא זו דלא מצי למימר הכי כי זה שנתן לו מקצת הדמים דהיינו מאה דינרין על הכרך כולו אמר לו ויש לו ללוקח על המוכר שבועה מדרבנן שיאמר לו באמת כמה נתן בכל הכרך והוא יתן לו בכל ראש וראש בין מן החשובין ובין מן הגרועים עשרה פשיטים ריוח. ואם מודה לו המוכר שכך היה התנאי ורוצה עתה לחזור בו יש עליו מי שפרע. ואם אין מודה לו קמשמע לן ברייתא זו שאין על הלוקח לומר לו תן מה שאוניתני באלו הראשים הרעים שאינם שוים כל כך ויש בהם ביטול מקח דכיון שהודיע מתחלה דמיהם שלא היו שוים אין לו עליו דין אונאה ומשום הכי קורא לו באמנה שהוא מאמין בו שקנאם באלו הדמים ויש באלו הראשונים היפים אונאה למוכר וקמשמע לן משנה זו דאין עליו אונאה כיון שהודיעו וידע ומחיל.

בצרדויי דיהבי וכו'. ומיהו באתרא דלא יהבי ארבעה למאה נותן לו זה הלוקח האחרון שכר טרחו. הריטב"א.

בד"ה הכא מי ידע כו' א"נ כיון דקלה בעיניו להוציאה ידעה ומחלה עכ"ל אבל לעיל בתנאי שאינו יורשה לא שייך למימר הכי כיון דקלה בעיניו להוציאה ידעה ומחלה כיון דכתובתה עליו אינה קלה בעיניו להוציאה ועוד דבהוציאה לא מכח תנאי הוא דאינו יורשה משא"כ הכא במוחלת כתובתה דמכח תנאי הוא וק"ל:

בד"ה בד"א בסתם ר"ח כו' לא כר"מ ולא כר"י וריב"ן פירש כו' אבל מפרש ע"מ כו' נעשה כאומר יודע כו' עכ"ל לא מתוקמא לשמואל כר"מ משום דהכא במפרש איני יודע שאין שוה כו' בודאי קעקר וק"ק דה"ל לתרוצי בפשיטות טפי דאתיא לשמואל כר"י בד"א בסתם שלא אמר ע"מ אבל במפרש יודע אני כו' והא דלא קתני באומר ע"מ לרבותא קתני יודע אני כו' אע"ג דודאי קעקר וכ"ש באומר ע"מ דמי יימר דקעקר ואפילו ר"מ מודה ביה ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה לא יחשב את כו' שכבר נתן לו שכרו פירוש המוכר הראשון כו' עכ"ל דאע"ג שהוסיף לו מעט יותר על הי' דינרין שנתן הוא עליהם אין בכלל המעט ריוח ההוא שכר טרחו שטרח למכרם לבדם כמו שאין בכללו שכר כתף וגמל אלא שכבר קבל שכר טרחו במה שהמוכר הראשון הוא שעשה אותן הבגדים זלזל במכרם לתת אותן בי' דינרין אף שהיו שוים ביותר כדי שיקבל הלוקח מזה שכר טרחו למכרם ודו"ק:

בד"ה שני פונדיונות כו' אבל שני פונדיון פחות פרוטה הוי מחילה אע"ג דאכתי הוי שתות מקח וי"ל כו' עכ"ל לאו דוקא שתות מקח אלא לגבי מקח הוי יותר משתות שני פונדיון פחות פרוטה לדינר והוי ביטול מקח דאפילו לשמואל טפי אית לן למיזל בתר מקח והוי ביטול מקח מלמיזל בתר מעות והוי מחילה כמ"ש לעיל דכן נראה מדברי התוספות וכ"ה במרדכי בשם הרמ"ך מיהו קשה בתירוצם דמיירי שמכר לו טלית שוה כ"ד מעות בסלע כו' שחסר ד' מעות דהיינו שתות מקח כו' דאכתי תקשי לשמואל דשתות מעות נמי שנינו והכא קתני סלע שחסר ד' מעות אבל בחסר פחות מד' מעות הוי מחילה אע"ג דבחסר ד' מעות פחות פרוטה לא תיקשי ליה כיון דהוי ביטול מקח לגבי מעות והוי מחילה לגבי מקח אית לן למיזל בתר מקח והוי מחילה כמ"ש הרמ"ך מ"מ תקשי ליה באינו חסר ד' מעות אלא ג' מעות ופונדיון פחות קצת שהוא שתות מעות דהיינו שוה שבעה בשיתא והוי אונאה לשמואל ואפשר דבכה"ג לא שייך שתות מעות כיון דהטעות הוא בסלע גופיה מיהו דברי הרמ"ך בעצמם הא דבר תמוה דנמצא לפי דבריו במוכר שוה ה' בו' דהטעות הוא חמישית מן המקח ואפ"ה לא הוי ביטול מקח אלא אונאה כיון דהוי שתות לגבי מעות ואם לא הטעהו כ"כ כגון שוה ה' ופרוטה בו' הוי ביטול מקח דאזלינן בתר מקח וכן בהיפך במוכר שוה שיתא בה' ופרוטה אע"ג דלענין מעות הוי ביטול מקח אזלינן בתר מקח והוי מחילה ואם לא הטעהו כ"כ רק שהיה שוה שיתא בה' ויותר קצת עד שהיה שתות מעות אזלינן בתר מעות והוי אונאה וצריך בזה טוב טעם ודעת ודו"ק:

רש"י בד"ה דודאי עקר כולי דעלמא הוא הס"ד:

בד"ה איסר לדינר כו' בדינר ו' מעה כו' כצ"ל:

ברש"י בד"ה בסתם במכר. א"ל ששולל ע"מ [וכפירוש ריב"ן] רק לפרש על מה קאי בד"א:

ברש"י בד"ה ה"ז לא יחשב כו' כרבית. דא"ל שיוכל למכור השוה ביוקר אם מוכרם על יד על יד והוא נותן לו כשויו אם מוכרם בבת אחת [והוא שכר טרחו ולא הוי רבית] דמ"מ הרי ג"כ יכול ליקח בזה הדמים בכ"מ שירצה מן יפה לבדו בלא יין רע וזה מטפל במכירת יין רע ע"כ משום המתנת מעות:

בתוס' בד"ה בד"א כו' וריב"ן פירש כו' אבל במפרש ע"מ כו' נעשה כו'. אבל לא ניחא להו [בלא] נעשה רק במכ"ש היכא דמי יימר דעקר [ונקיט יודע אני לרבותא דודאי עקר] דהא זה כל עיקר פלוגתא דר"מ ור"י אליבא דשמואל דר"י ס"ל אפ"ה עקר י"ל דזה כבר אשמועינן בע"מ שאין לך עלי שאר כו' ויותר הו"ל לאשמועינן אפילו היכא דלא ידע דקמחיל גם כיון דמחלוקת לא שנו בברייתא זו [דנימא דנקיט הכי במאי דפליגי] ואין זה דבר והפוכו בד"א בסתם מכר אבל מפרש כו' יודע אני כו'. אבל מ"מ נראה דעדיף יותר מנעשה [דהוא דוחק יותר] ועיין. גם מהר"ש יצ"ו העיר בזה וסיים ויש ליישב:
לאביי אליבא דרב י"ל נמי ברייתא כריב"ן או פלוגתייהו [דרב ושמואל] במפרש:

בתוס' בד"ה לא יחשב וכו' ואתן לך מעט יותר להרויח וכו' שכבר נתן לו המוכר הראשון כו'. דאע"ג שהוסיף לו מעט יותר על הי' דינרין שנתן הוא עליהן אין בכלל המעט ריוח ההוא שכר טרחו שטרח למוכרם לבדם כמו שאין בכללו שכר כתף וגמל אלא שכבר קיבל שכר טרחו במה שהמוכר הראשון הוא שעשה אותן הבגדים זלזל במכר לתת אותן בי' דינרין אף שהיו שוין ביותר כדי שיקבל הלוקח מזה שכר טרחו למוכרן וכ"כ מהר"ש (ק):

בתוס' בד"ה שני פונדיון וכו' ובגמרא מוקי מתני' דלעיל כר"ש כו'. קושיתם היא לתירוצא דרבא דבסמוך לא יהיה לא כרב ולא כשמואל דלכ"ע אזלינן בתר שתות מקח ור"ש לא אזיל בתר מקח אבל לתירוצא דאביי לא תקשי להו דדלמא ר"מ ור"י דס"ל הכא אחד מכ"ד או מי"ב מודו בטלית דשתות מקח הוי אונאה אע"ג דלר"ש יהי' סברות הפוכות דס"ל בסלע דלא סגי ולא מחיל אינש דוקא שתות מעות ולעיל אפילו פחות מהך אפשר ר"ש משוי טלית לסלע [וסובר גם בטלית שתות מעות דוקא] יהיה מה שיהיה קושיתם הוא אליבא שינויא דרבא לא יהיה לא כרב ולא כשמואל ותירצו דמיירי שמכר לו טלית וכו' וס"ל שפיר כרב ושמואל משני מתני' כאביי כך אפשר לפרש בדוחק. וז"ל מהר"ש יצ"ו אבל ב' פונדיון פחות פרוטה כו' אע"ג דאכתי הוי שתות מקח כו' לאו דוקא שתות מקח אלא לגבי מקח הוי יותר משתות ב' פונדיון פחות פרוטה לדינר דהוא ביטול מקח דאפילו לשמואל טפי אית לן למיזל בתר מקח והוי ביטול מקח מלמיזל בתר מעות והוי מחילה כמ"ש תוס' לעיל ובמרדכי בשם הרמ"ך מיהו קשה בתירוצם אכתי תקשי לשמואל דשתות מעות נמי שנינו והכא קתני עד כמה תחסר ולא יהי' אונאה כו' אבל בחסר פחות מד' מעות הוי מחילה אע"ג דבחסר ד' מעות פחות פרוטה לא תקשי ליה כיון דהוי ביטול מקח לגבי מעות והוי מחילה לגבי מקח אית לן למיזל בתר מקח והוי מחילה כמ"ש הרמ"ך מ"מ תקשי לי' באינו חסר ד' מעות אלא ג' מעות ופונדיון פחות קצת דהיינו שתות מעות דהיינו שוה ז' בו' והוי אונאה לשמואל ואפשר דבכה"ג לא שייך שתות מעות כו' וע"ש:

רש"י ד"ה שאין בו אונאה. אלא לשון כו'. אולי צ"ל ולא לשון:

תד"ה הכא. ולישני דכתובה לא ידעה כו' כצ"ל בה':

תד"ה לא (בסופו). פי' המוכר הראשון כו'. ר"ל כדרך הפאבריקאנטין בזמנינו לקצוב סחורתם במקח ידוע ומנכים להקונים מהם איזה פריצענט (ראבא"ד) והקונה זה כשמוכר באמנה לחנוונים קטנים מחשב להם מקח הקצוב ומוסיף עוד עליו שכר כתף כו' וגם רווח מעט כפי שישוו לבד הראבא"ד שהוא בעד שכר עצמו ר"ל שכר טרחו ודברי המהרש"א בזה מגומגמין:

תד"ה הכא מי ידע דמחיל. התם נמי לא ידע. במהרש"א בכתובות הקשה דא"כ לרבא אליבא דר"י האיך קתני במתני' דהתם דר"י ס"ל אם מתה אינו יורשה אמאי מהני תנאי הא לא ידע דמחיל, ותי' הא דלא מהני תנאי בלא ידע הוא במתנה נגד דין דאורייתא. ור"י ס"ל ירושת הבעל דרבנן ומהני אף בלא ידע. ואף דר"י ס"ל גבי כתובות דעשו חיזוק יותר משל תורה. צ"ל דדוקא כתובה דשכיח יותר מירושה דלכל יש כתובה ע"ש. ולכאורה עדיין יקשה דא"כ איך מסקינן בכתובות שם דס"ל דהלכה כרשב"ג ולא מטעמיה דאלו רשב"ג סבר דבדרבנן תנאי קיים. ואי הוי ס"ל דאף בדרבנן בטל דעשו חיזוק כשל תורה. בזה יקשה הא ר"י במתני' ע"כ ס"ל דירושת הבעל דרבנן דאלו דאורייתא תנאי בטל כיון דלא ידע דמחיל. הרי דמוכח מדר"י דס"ל דירושה מקרי לא שכיח. ולא עשו חיזוק אף כשל תורה. דהא בירושה אלו עשה חיזוק כש"ת היה תנאי בטל משום דלא ידע, וכיון דמוכח הסברא מן ר"י דבירושה לא עשו חיזוק. א"כ איך פליג רב מסברא בזה על ר"י היכא דלא מצינו דפליגי תנאי בזה.
אמנם י"ל בפשוטו דסוגיא דהתם קאי לאביי דאמר רב כר"מ. ולפי סוגיא דהכא באמת מפרשים כפשוטו הלכתא כרשב"ג ולא מטעמיה. דרשב"ג ס"ל דמתנה עמשכב"ת תנאו בטל. ורב ס"ל בעלמא תנאו קיים רק בירושה בטל משום דלא ידע ובצירוף דהוי מתנה עמשכב"ת. ור"י במתני' ס"ל דירושת הבעל דרבנן ומהני תנאי אף דל"י ול"א כלל דעשו חיזוק בירושה:
ובעיקר דברי המהרש"א דנדחק לחלק בין כתובה לירושה הדברים תמוהים דהרי המהרש"א שם תוך כדי דבור הקשה דמאי פריך הש"ס גבי כתובה דלמא טעם דידיה משום דכתובה דל"י דמחיל. ותי' דסוגיא אזלא אליבא דאביי דרב כר"מ ע"ש. ולא הביא דברי תוס' דשמעתין דהקשו ותירצו כן. וא"כ ממילא ליתא לקושי' מהרש"א דרב ס"ל אליבא דר"י דל"י דמחיל ובירושה קיים תנאו משום דירושת הבעל דרבנן ולא עשו חיזוק ובכתובה ג"כ לא עשו חיזוק. אלא דס"ל כתובה דאורייתא ותנאי בטל כיון דל"י דמחיל. ואולם לתי' אחרון בתוס' דשמעתין דכתובה מקרי ידע דמחיל כיון דקלה בעיניו להוציאה בזה מוכרחין לחילוק המהרש"א דכתובה שכיח יותר מירושה. ובעיקר קושי' תוס' ומהרש"א גבי כתובה לולי שאיני כדאי היה נ"ל דכתובה מקרי ידע דמחיל דהא הכתובה בעצמותה ממון ויכול למוכרה בטובת הנאה ובמה שמוחלת לו משווית לשטר כתובה לחספא. משא"ר ירושה דא"י למכור דהוי דשלב"ל:

תד"ה אבל הכא. דאמר יפרע. תמוה לי דהא לכאורה קשה איך אמרי' שמואל אמר אנא דאמרי אפי' כר"מ דהכא מי יימר דעקר. א"כ אמאי סבר ר"מ בכתובות (דף נז) דכתובה תנאי בטל הא לא הוי ודאי עקר דשמא תמות היא קודם. אע"כ צ"ל דדוקא אונאה דהיא מלתא דלשעבר דאם באמת בחפץ זו אינה אונאה אין שייכות צד עקירה כלל. משא"כ בכתובה דהוי ספיקא דלמא ימות הוא מקודם. ואף אם יזדמן שתמות היא קודם מ"מ כיון דבשעת התנאי היה ג"כ המציאות בהיפוך דשמא ימות הוא קודם ומקרי ודאי עקר במה דעוקרת זכותה דאם ימות קודם שלא תהא לה כתובה. ומכיון שכן גבי שביעית מקרי ג"כ ודאי עקר כיון דספק פרעון הוא ספק דלהבא ואין הפרש בין כתובה לשביעית. ולענ"ד נראה דתוס' אזלי כתירוצם האחרון הנ"ל דכתובה מקרי ידע דמחיל כיון דקלה בעיניו להוציאה כנ"ל ה"נ דמקרי ודאי עקר דעוקרת זכותה דיכול להוציאה מיד בלא כתובה. וא"כ אין הכרח לחלק בין ספיקא דלשעבר וספיקא דלהבא. ושפיר י"ל דשביעית (לא) מקרי ודאי עקר, ולתירוצם הא' הנ"ל דס"ל דכתובה מקרי ל"י באמת מוכח מכתובה דספק דלהבא מקרי ודאי עקר, ובאמת גם שביעית מקרי ודאי עקר, וסוגיא דמכות דפריך אונאה משביעית קאי אליבא דאביי דאמר שמואל כר"י וכמו דס"ל בהך תירוצא דסוגיא דאע"פ קאי לאביי. ה"נ סוגי' דמכות קאי לאביי. אלא דתוס' דהכא אזלי בתירוצם האחרון דדחיקא להון דסתמא דסוגיא אזלא רק לס"ד. מ"מ להך תירוצא יפה תי' דשביעית מקרי לא ודאי עקר. ושאני כתובה דכיון דקלה בעיניו להוציאה מקרי ודאי עקר.
גמרא חפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאינו שוה אלא ק'.
מסתפקנא באם החפץ היה שוה רק צ"ט אם נימא דהוה כמוכר לו שוה צ"ט בק'. דאידך מאה הוי רק כמתנה בעלמא בלא מקח דלגבי שומת המקח דאמר לו ששוה רק ק' הוי רק טעות מן צ"ט למנה והוי מחילה. או נימא דהוא ידע ומחיל ומתרצה שיהא האונאה בק'. אבל במותר לא נתרצה והוי כמאנהו שוה צ"ט בר' ולזה לא נתרצה. וצ"ע:

בתוספות בד"ה במה דברים אמורים כו' וריב"ן פי' כו' נעשה כאומר יודע אני כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א דהל"ל בפשיטות דהא דנקיט יודע אני היינו לרבותא דאף ע"ג דודאי קא עקר אפ"ה תנאו קיים לר' יהודא. ולענ"ד לא קשה מידי דהא לא איצטריך לאשמעינן האי רבותא אליבא דר' יהודה דהא כבר אשמעינן הא מילתא באומר ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דאף ע"ג דוודאי קא עקר אפ"ה תנאו קיים ואם כן אי ס"ד דהאי ברייתא אתיא כר' יהודה אדרבא ה"ל למיתני דאף ע"ג דלא קאמר יודע אני שיש בו אונאה אלא ע"מ גרידא אפ"ה תנאו קיים דהא מילתא עדיין לא שמעינן מההיא דשאר כסות ועונה דאיכא למימר דשאני התם דידע ומחיל ובכה"ג שייך טפי למיתני דאיצטריכו תרווייהו חדא להיכא דוודאי קא עקר וחדא להיכא דלא ידע ומחיל לכך הוצרכו התוספ' לפרש דבאמת האי ברייתא מיתוקמא בעל מנת גרידא וקמ"ל דנעשה כאומר יודע אני דפשיטא לן לר"י דתנאו קיים מההיא דשאר כסות ועונה וק"ל:

בד"ה שני פונדיונות כו' ואפילו לשמואל כו' תקשה דבשתות מקח מודה כו' אבל ב' פונדיונות פחות פרוטה הוי מחילה עכ"ל. מהרש"א ז"ל כתב לעיל בל' התוס' דף מ"ט ע"ב בד"ה שתות מעות כו' דמוכח מלשון התוס' כאן דהיכא דליכא שתות מצומצם לא במקח ולא במעות אלא בחד צד מחילה ובחד צד ביטול מקח אזלינן בתר המקח ע"ש בדבריו וכ"כ כאן ולא ידעתי היכא מוכח כן מל' התוספות כאן ואדרבא נראה מלשונם להיפך שהרי כתבו להדיא דב' פונדיון פחות פרוטה הוי שתות מקח אע"ג דאינו שתות מצומצם ומ"ש מהרש"א דמ"ש התוס' אע"ג דהוי שתות מקח לאו דווקא אלא דיתר משתות הוא לגבי מקח וישנו בדין ביטול מקח אף ע"ג דלענין מעות הוי מחילה מ"מ בתר מקח אזלינן עכ"ל ע"ש וזה דוחק דא"כ מאי קשיא להו לתוס' אליבא דשמואל ומנא להו דמתני' אתא לדייק דדוקא בב' פונדיון הוי אונאה אבל בפחות פרוטה הוי מחילה דלמא לעולם ביטול מקח הוי אלא דמתני' לא נחית לפרש אלא דין אונאה ממש ומש"ה נקיט דוקא ב' פונדיון דפסיקא ליה שזה דין אונאה ממש משא"כ פחות מכאן או יותר מכאן זימנין דהוי מחילה וזימנין ביטול מקח מיהו יש ליישב דלישנא דכמה תהא הסלע חסירה דייקו דמשמע דלא משכחת מלמטה למעלה שום דין אונאה אלא בב' פונדיון דוקא ומש"ה קשיא להו הא משכחת מיהא דין אונאה נמי בפחות מב' פונדיון כגון דהוי שתות מקח מצומצם דהיינו בחסר פונדיון ומחצה ושתות פונדיון אלא דלשון התוספות לא משמע כן אלא דמב' פונדיון פחות פרוטה קשיא להו ואף שיש ליישב בדוחק מ"מ התמיה קיימת על מהרש"א מהיכן ראה לומר שדברי התוספות כאן מכריעים כן אדרבא אם נפרש כמו שכתבתי לעיל דמן שתות מעות עד שתות מקח הכל בכלל דין אונאה הוא לשמואל א"כ אתיין דברי התוס' כפשטן וצריך עיון:

מי ידע. דאיכא אונאה הוא סבור דאין בו אונאה: דודאי עקר. בשעת התנאי עוקר דברי תורה שהטילה עליו שאר כסות ועונה וזה עוקר החובה מעליו ואפי' הוא נותן לאחר זמן מתנה בעלמא הוא: אבל הכא מי יימר דעקר. שמא לא יהא בו אונאה: אין לו עליו אונאה. כדפרישית דמי יימר דעקר: שאין בו אונאה. אם אמר לו בלשון זה אין זה לשון מחילת אונאה אלא לשון תביעת אונאה דע''מ שאין בו אונאה אמר והרי יש בו ומקח טעות נמי הוי ואם רצה לחזור חוזר לגמרי: הנושא ונותן באמנה. מכור במה שתוכל ותן לי המעות לזמן פלוני והנני סומך עליך ונותן לו שכר טרחו כדלקמן: אין לו עליו אונאה. לומר יותר היה שוה ואם מכר זה בדמים רבים אין זה יכול לומר לא אתן אלא דמיו: מחוורתא כו'. ורב מוקי לה כרבי יהודה דאפי' היכא דלא ידע ומחיל נמי אמר: סתם. ע''מ שאין לך עלי אונאה דלא ידע דניחול: מפרש. שפירש לו יודע אני שיש אונאה ואני מוכרו לך ע''מ שאין לך עלי אונאה דבהא אמר רבי יהודה דמתנה ותנאו קיים דדמי לשאר וכסות: במה דברים אמורים. דיש אונאה לזה על זה: בסתם. מכר: אבל במפרש. כגון מוכר כו': הנושא ונותן באמנה כו'. כדפרישית: הרי זה לא יחשוב לו את הרע באמנה ואת היפה בשוה. להיות לו המתנת מעות היפה בשכר טרחו כגון היה לו שני יינות יפה שיש לו עליו קופצים ללקחו בבת אחת והרע שאינו נמכר אלא בחנות לא יאמר לו הרי לך יפה בשוויו ע''מ שתמכור לי הרע בחנות כמה שתוכל ולכשימכר תן לי מעות שניהם ופוטר עצמו בהמתנת מעות של דמי היפה מלתת שכר טרחו על הרע והוי כרבית: אלא או זה וזה באמנה. ויתן לו כדרך הנותן באמנה ששכר קצוב היה להם כדמפרש לקמן ארבעה למאה: או זה וזה בשוה. והשכר יהא של מקבל: ונותן לו שכר כתף שכר גמל. אם נתן באמנה כשיבואו לחשבון ינכה לו שכר כתף המוליכו מביתו לחנות ואם הוצרך לגמלים נותן לו שכר גמל: בצדרויי. מוכרי בגדי קנבוס ששכר קצוב להם ליתן ארבעה למאה למי שטורח במכירתן: מתני' כמה תהא הסלע חסירה. מטבע היוצא ותמיד הוא שוחק וחסר כמה תחסר ואם הוציאה לא תהא אונאה: ד' איסרין. לסלע: איסר לדינר. והוא אחד מכ''ד בו דו' מעה כסף דינר מעה שני פונדיונים פונדיון שני איסרין ובגמ' מפרש מאי שנא דגבי שאר סחורה אמרי' שתות וכאן יש אומרים כך ויש אומרים כך: ארבעה פונדיונים. אחד משנים עשר:

הכא מי ידע דמחיל. ובפ' הכותב (כתובות דף פד. ושם ד''ה וסבר) דפסיק רב אם מתה אינו יורשה ופריך וסבר רב תנאו קיים והאמר רב יש לו עליו אונאה התם נמי לא ידע שתמות אשתו קודם שימות וא''ת בפ' אע''פ (שם דף נו. ושם) דפריך טעמא דבכתב הא על פה אינה יכולה למחול לכתובה והא סבר ר' יהודה דבממון תנאו קיים ולישני דכתובה לא ידע דמחלה דאימור היא תמות קודם וי''ל דהתם פריך לשמואל דלא מפליג א''נ פריך לאביי דאמר בסמוך מחוורתא רב דאמר כר''מ א''נ כיון דקלה בעיניו להוציאה ידעה ומחלה: אבל הכא מי יימר דקעקר. ובפ''ק דמכות. (דף ג: ושם ד''ה ושמואל) דפריך לשמואל מאונאה לשביעית התם בשביעית נמי לא ידע דקעקר דאימר יפרע לו קודם שביעית: על מנת שאין כו'. פי' רש''י אני מבטיחך שאין בו אונאה ויש בו אונאה והוי גם מקח טעות וקשה דבפ''ק דמכות (שם) מדמהו לעל מנת שלא תשמטהו שביעית דמשמטתו שביעית והתם לא שייך האי טעמא אלא הוי טעמא שאין לו כח להתנות שלא תחול שביעית על המלוה וי''ל דלא מדמי אלא כי היכי דגבי אונאה יש חילוק בין לשון שאין עליו לשאין בו ה''נ גבי שביעית יש חילוק בין לשון זה ללשון זה ורבינו שמואל מפרש דע''מ שאין בו אונאה משמע על מנת שלא יחול איסור דלא תונו על המקח וע''כ הוא חל והשתא הוי ממש דומיא דשביעית: הנושא ונותן באמנה. פי' רש''י שמאמינו שימכרנו כמו שיוכל אין לו עליו אונאה והריוח וההפסד למשלחו וקשה דאין שייך לשון אונאה על זה ועוד אי שליח לא קבל עליו אחריות פשיטא שהריוח וההפסד למשלח ואי קבל השליח עליו אחריות וההפסד א''כ יש לו עליו אונאה ונראה דנושא ונותן באמנה היינו שמאמינו בכמה קנה ונותן לו כך ויותר מעט והשתא שייך שפיר אין עליו אונאה: במה דברים אמורים בסתם. ר''ח פסק כרב דהלכתא כרב באיסורי. תימה דהא לא פליגי אם מותר לעשות כן אלא פליגי אם חייב להחזיר האונאה והלכה כשמואל בדיני ובשאילתות דרב אחאי פרשת בהר סיני. פוסק כרב משום דהך ברייתא קאי כוותיה דמפליג בין סתם למפרש ואתיא לדידיה שפיר כר' יהודה אבל לשמואל לא מתוקמא לא כר''מ ולא כרבי יהודה וריב''ן פי' דלשמואל הכי פירושא דברייתא בד''א בסתם פי' שלא אמר ע''מ אבל מפרש ע''מ שאין לך עלי אונאה נעשה כאומר יודע אני שאינו שוה כו' ואתיא כרבי יהודה אי נמי י''ל אורחא דמילתא נקט דאותו שאמר ע''מ שאין לך עלי אונאה רגיל לומר: איני יודע שאינו שוה כו' אע''פ שאינו יודע אם אמר אמת ואתיא אפילו כר''מ דלא ידע דקעקר: לא יחשב את הרע באמנה. פי' רש''י שנותן לו את הרע ומאמין לו כשימכרנו בחנות כמו שיוכל שישלם לו את היפה בשוה כמו ששוה עכשיו למכרו מיד וממתין לו מעות היפה עד שימכור הרע בשביל שטורח לו למכור הרע בחנות במעט מעט וזהו רבית וקשה דבפ' איזהו נשך (לקמן דף. סה.) ה''ל לאתויי ולא הכא ותו דבתוספתא (פ''ג) מתניא לגבי אונאה ועוד שכבר נתן לו שכרו משמע שמקודם כבר היה לו שכרו ונראה כפי' ר''ח שקנה י' דברים בי' דינרים ה' היפין שוה כל אחד דינר וחצי וחמשה הרעים אינן שוים כל אחד כ''א חצי דינר וזה א''ל אני מאמינך כמה נתת עליהם ואתן לך מעט יותר להרויח ולא יחשב לו הרע דינר דינר כמו שקנה והיפה דינר וחצי כמו ששוה שהרי לא נתן לו על הרע דינר אלא בשביל שגם היפים נתן לו בדינר דינר והוי אונאה אלא או זה וזה באמנה פירוש אם ימכרם כולם יחד יחשב כולם דינר דינר או זה וזה בשוים אם ימכור רעים לבדם יחשב כל אחד ואחד בחצי דינר ואם ימכור יפים לבדם יחשב כל אחד בדינר וחצי וגם יחשב שכר כתף כו' שכר עצמו אינו נוטל שכבר נתן לו שכרו פי' המוכר הראשון שקנאם תחלה ממנו: איסר לדינר. וא''ת והאמר רבא (לקמן דף נו:) כל דבר שבמדה ושבמנין ושבמשקל אפי' פחות מכדי אונאה חוזר וי''ל דהכא בתורת מטבע נתנו ולא בתורת משקל: שני פונדיונים לדינר. והא דלא אמר מעה לדינר משום דרבי יהודה נקט פונדיון קאמר איהו שני פונדיונים וא''ת תקשה לרב דאמר שתות מקח שנינו ולא שתות מעות דהכא לר' שמעון אם מכר סלע שוה כ' מעות בכ''ד הוי אונאה והיינו שוה ה' בו' דהוי לרב ביטול מקח ובגמ' מוקי מתני' דלעיל כר' שמעון ואפי' לשמואל דאמר שתות מעות שנינו תקשה דבשתות מקח מודה דהוי נמי אונאה וה''ק ב' פונדיונות לדינר הוי אונאה אבל ב' פונדיונות פחות פרוטה הוי מחילה אע''ג דאכתי הוי שתות מקח וי''ל דמיירי שמכר לו טלית שוה כ''ד מעות בסלע ונתן לו סלע שחסר ד' מעות דהיינו שתות מקח מיהו לעיל פי' טעם דמ''ד שתות מקח לפי שהאונאה והטעות תלוי בחפץ שצריך שומא ולא במעות והכא הטעות והאונאה הוי בסלע:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד