בבא מציעא נא ע"א

מִשּׁוּם הָכִי חָזְרוּ
אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מוֹכֵר נָמֵי כְּלוֹקֵחַ דָּמֵי מַאי נָפְקָא לְהוּ מִינַּהּ כִּי הֵיכִי דְּעָבְדִי לַיהּ רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא לְלוֹקֵחַ הָכִי נָמֵי עָבְדִי לַיהּ רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא לְמוֹכֵר
תַּגָּרֵי לוֹד לָא שְׁכִיחַ דְּטָעוּ
אוּשְׁפִּיזְכָנֵיהּ דְּרָמֵי בַּר חָמָא זַבֵּין חֲמָרָא וּטְעָה אַשְׁכְּחֵיהּ דַּהֲוָה עֲצִיב אֲמַר לֵיהּ אַמַּאי עֲצִיבַתְּ אֲמַר לֵיהּ זַבֵּינִי חֲמָרָא וּטְעַאי אֲמַר לֵיהּ זִיל הֲדַר בָּךְ אָמַר לֵיהּ הָא שְׁהַאי לִי יוֹתֵר מִכְּדֵי שֶׁאַרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבִי שַׁדְּרֵיהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן אֲמַר לֵיהּ לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לוֹקֵחַ אֲבָל מוֹכֵר לְעוֹלָם חוֹזֵר
מַאי טַעְמָא לוֹקֵחַ מִקָּחוֹ בְּיָדוֹ כֹּל הֵיכָא דְּאָזֵיל מַחְוִי לֵיהּ וְאָמְרִי לֵיהּ אִי טְעָה אִי לָא טְעָה מוֹכֵר דְּלָא נָקֵט מִקָּחֵיהּ בִּידֵיהּ עַד דְּמִיתְרְמֵי לֵיהּ זְבִינְתָּא כִּזְבִינְתֵּיהּ וְיָדַע אִי טְעָה וְאִי לָא טְעָה
הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה נָקֵט וַרְשְׁכֵי לְזַבּוֹנֵי קָרֵי שִׁיתָּא וְשָׁוְיָא חַמְשָׁא וְאִי הֲווֹ יָהֲבִי לֵיהּ חַמְשָׁא וּפַלְגָא הֲוָה שָׁקֵיל אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא וְאָמַר אִי יָהֵיבְנָא לֵיהּ חַמְשָׁא וּפַלְגָא הָוְיָא מְחִילָה אֶתֵּן לֵיהּ שִׁיתָּא וְאֶתְבְּעֵיהּ לְדִינָא אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא אֲמַר לֵיהּ לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּלוֹקֵחַ מִן הַתַּגָּר אֲבָל בְּלוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה
הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה נָקֵיט כִּיפֵּי לְזַבּוֹנֵי קָרֵי שִׁתִּין וְשָׁוֵי חַמְשִׁין וְאִי הֲווֹ יָהֲבִי לֵיהּ חַמְשִׁין וְחַמְשָׁא הֲוָה שָׁקֵיל אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא וְאָמַר אִי יָהֵיבְנָא לֵיהּ חַמְשִׁין וְחַמְשָׁא הָוְיָא מְחִילָה אֶתֵּן לֵיהּ שִׁיתִּין וְאֶתְבְּעֵיהּ לְדִינָא אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא אֲמַר לֵיהּ לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּלוֹקֵחַ מִן הַתַּגָּר אֲבָל בְּלוֹקֵחַ מִן בַּעַל הַבַּיִת אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה
אֲמַר לֵיהּ רַב דִּימִי יִשַׁר וְכֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר יִשַׁר וְהָא אֲנַן תְּנַן כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה לְהֶדְיוֹט כָּךְ אוֹנָאָה לַתַּגָּר מַאן הֶדְיוֹט לָאו בַּעַל הַבַּיִת אָמַר רַב חִסְדָּא בְּצַדְרְיָיתָא אֲבָל מָאנֵי תַשְׁמִישְׁתֵּיהּ דְּיַקִּירִי עֲלֵיהּ לָא מְזַבֵּין לְהוּ אִי לָאו בִּדְמֵי יַתִּירֵי
מַתְנִי' אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד הַמּוֹכֵר יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה לַהֶדְיוֹט כָּךְ אוֹנָאָה לַתַּגָּר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין אוֹנָאָה לַתַּגָּר מִי שֶׁהוּטַּל עָלָיו יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה רָצָה אוֹמֵר לוֹ תֵּן לִי מְעוֹתַי אוֹ תֵּן לִי מַה שֶּׁאֹנֵיתַנִי
גְּמָ' מְנָהָנֵי מִילֵּי דְּתָנוּ רַבָּנַן וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּתְאַנָּה לוֹקֵחַ נִתְאַנָּה מוֹכֵר מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר אוֹ קָנֹה אַל תּוֹנוּ
וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב לוֹקֵחַ וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב מוֹכֵר דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא מוֹכֵר מִשּׁוּם דְּקִים לֵיהּ בִּזְבִינְתֵּיהּ אֲבָל לוֹקֵחַ דְּלָא קִים לֵיהּ בִּזְבִינְתֵּיהּ אֵימָא לָא אַזְהֲרֵיהּ רַחֲמָנָא בְּלֹא תּוֹנוּ
וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא לוֹקֵחַ מִשּׁוּם דְּקָא קָנֵי דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי זְבַנְתְּ קְנֵית אֲבָל מוֹכֵר דְּאֹבוֹדֵי קָא מוֹבֵיד דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי זַבֵּין אוֹבֵיד אֵימָא לָא אַזְהֲרֵיהּ רַחֲמָנָא בְּלֹא תּוֹנוּ צְרִיכָא
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין אוֹנָאָה לַתַּגָּר מִשּׁוּם שֶׁהוּא תַּגָּר אֵין לוֹ אוֹנָאָה
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב בְּתַגָּר סַפְסָר שָׁנוּ מַאי טַעְמָא מִידָּע יָדַע זְבִינְתֵּיהּ כְּמָה שָׁוְיָא וְאַחוֹלֵי אַחֵיל גַּבֵּיהּ וְהַאי דְּזַבְּנַהּ הָכִי מִשּׁוּם דְּאִתְרַמְיָא לֵיהּ זְבִינְתָּא אַחֲרִיתִי
וְהַשְׁתָּא מִיהָא קָא הָדַר בֵּיהּ רַב אָשֵׁי אָמַר מַאי אֵין לַתַּגָּר אוֹנָאָה אֵינוֹ בְּתוֹרַת אוֹנָאָה שֶׁאֲפִילּוּ פָּחוֹת מִכְּדֵי אוֹנָאָה חוֹזֵר תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב נַחְמָן רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר תַּגָּר אֵין לוֹ אוֹנָאָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּקִי
מִי שֶׁהוּטַּל עָלָיו יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה וְכוּ' מַנִּי מַתְנִיתִין לָא רַבִּי נָתָן וְלָא רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא
אִי רַבִּי נָתָן מַתְנִיתִין קָתָנֵי רָצָה וּבָרַיְיתָא לָא קָתָנֵי רָצָה אִי רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא מַתְנִיתִין קָתָנֵי לוֹקֵחַ בָּרַיְיתָא קָתָנֵי מוֹכֵר
(סִימָן זָב רָשׁ)
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹנָאָה זוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מִי שְׁנָאָהּ רַבָּה אָמַר לְעוֹלָם רַבִּי נָתָן הִיא וּתְנִי נָמֵי בְּבָרַיְיתָא רָצָה רָבָא אָמַר לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא הִיא וּמַאי דְּשַׁיַּיר בְּמַתְנִיתִין קָא מְפָרֵישׁ בְּבָרַיְיתָא אָמַר רַב אָשֵׁי דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד הַמּוֹכֵר וּמְפָרֵשׁ לֵיהּ לְלוֹקֵחַ שְׁמַע מִינַּהּ שַׁיּוֹרֵי(ה) שַׁיְּירֵיהּ לְמוֹכֵר שְׁמַע מִינַּהּ
אִיתְּמַר הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה רַב אָמַר יֵשׁ לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה לֵימָא רַב דְּאָמַר כְּרַבִּי מֵאִיר וּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה
דְּתַנְיָא הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת וּתְנָאוֹ בָּטֵל דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן תְּנָאוֹ קַיָּים
אָמַר לְךָ רַב אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הָתָם אֶלָּא דְּיָדְעָה וְקָא מָחֲלָה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נא - א

משום הכי חזרו תגרי לוד לנהוג כרבנן.

לפי שהם היו מוכרים, ואם כן, גם אם היו הקונים מאנים אותם וקונים בזול, אין להם שום תועלת בהרחבת הזמן של רבי טרפון להחזרת האונאה במשך כל היום, שהרי לרבנן, כפי שהעמיד רב נחמן, יכולים הם, בתורת מוכרים, לחזור אפילו לעולם. כי רק ביחס ללוקח אמרו חכמים שזמנו הוא רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו, ולא למוכר, ולכן שפיר חזרו לנהוג כרבנן.

אלא, אי אמרת שלא כרב נחמן, ומוכר נמי כלוקח דמי, שאינו יכול לחזור לפי רבנן אלא בכדי פרק הזמן שנקבע ללוקח [כדי שיראה לתגר או לקרובו, אם כי המוכר אינו יכול להראות לתגר], מאי נפקא להו מינה!? איזה תועלת יש להם בזה שחזרו לנהוג כחכמים שאין הקונה יכול לדרוש את ההונאה אלא בכדי שיראה לתגר, והרי מצד שני מועילה להם יותר הרחבת הזמן של רבי טרפון לכל היום, שאם הם טעו ומכרו בזול, יכולים הם לתבוע את החזרת הונאתם במשך כל היום, ולא רק במשך הזמן המצומצם של רבנן.

וממשיכה הגמרא ומבארת, כי לפי רבי טרפון אכן הרחיבו חכמים את זמן החזרת האונאה לכל היום, גם לגבי המוכר, כי היכי דעבדי ליה רבנן תקנתא ללוקח [כמו שאליבא דרבי טרפון, תיקנו חכמים את זמן החזרת האונאה ללוקח, לכל היום], הכי נמי עבדי ליה רבנן תקנתא למוכר, שיוכל לדרוש את החזרת אונאתו בכל היום.

ונמצא, שעדיף היה להם להשאר בשמחתם לפי שיטת רבי טרפון, שאם תארע להם טעות ויאנו אותם הקונים, תהא להם אפשרות לדרוש כל היום את החזרת אונאתם, ולא לחזור לשיטת חכמים המאפשרים את דרישת חזרת האונאה למוכר רק בפרק הזמן המצומצם שנקבע ללוקח, כדי שיראה לתגר, בלבד.

אלא, מכאן ראיה כרב נחמן שמוכר לאו כלוקח הוא, והוא יכול לדרוש את החזר אונאתו לעולם לפי חכמים, ולכן העדיפו תגרי לוד לחזור לדברי חכמים.

אך דוחה הגמרא את הראיה: תגרי לוד, לא שכיח דטעו, ולכן לא היה להם ענין בהחזרת טעות האונאה [שמאנים אותם הקונים] במשך כל היום, אלא הם היו מעונינים להיפך, שהקונים לא יוכלו לדרוש את החזר ההונאה אלא רק בפרק זמן מצומצם, בכדי שיראה לתגר.

ואם כן, גם אם נאמר שהמוכר אינו יכול לדרוש את החזרת אונאתו לעולם לדברי חכמים, שפיר חזרו תגרי לוד לדברי חכמים, כדי להרויח את צמצום הזמן של הקונה להחזרת הונאתו.

אושפזיכניה, בעל האכסניה, דרמי בר חמא זבין חמרא, מכר יין, וטעה במחירו, ומכרו בזול יותר ממחיר השוק, בשתות.

אשכחיה, מצאו רמי בר חמא למארחו דהוה עציב.

אמר ליה רמי בר חמא למארחו: אמאי עציבת?

אמר ליה: זביני חמרא, מכרתי יין, וטעאי, טעיתי במחירו, ומכרתיו בזול בששית פחות.

אמר ליה רמי בר חמא: זיל הדר בך! לך וחזור בך ממחיר זה, ותבע את אונאתו!

אמר ליה: הא שהאי לי, השתהיתי אחר המכירה יותר משאראה לתגר או לקרובי, ואיני יכול לתבוע את אונאתי.

שדריה, שלח רמי בר חמא את מארחו לקמיה דרב נחמן, לשאלו מה יעשה.

אמר ליה רב נחמן: לא שנו שיכול לחזור רק בכדי שיראה לתגר אלא לגבי לוקח. אבל מוכר, לעולם חוזר!

מאי טעמא שונה מוכר מלוקח? כי לוקח מקחו בידו, כל היכי דאזיל, מחוי ליה, יכול הוא להראות את מקחו בכל מקום שהולך, לתגר או לקרובו, ואמרי ליה אי טעה אי לא טעה. ומשעבר הזמן ולא בירר את מחיר מקחו, מחל.

אבל מוכר, דלא נקט מיקחיה בידו, שהרי לאחר המכירה נמצא המקח בידי הקונה, יש לנו להמתין עד דמיתרמי ליה זבינתא כזבינתיה, שיזדמן לו מקח אחר הדומה למקח שמכר והתאנה, ורק אז ידע אי טעה אי לא טעה, ועד אז חוזר הוא לעולם.

ומביאה עתה הגמרא שני מקרים דומים, שבהם פסקו רבא ורב חסדא, שבעל הבית המוכר כלי תשמישו ביוקר, אין בכך אונאה.

א. ההוא גברא דהוה נקט ורשכי לזבוני, שהחזיק בידיו שרוכי משי כדי למוכרם, וקרי, היה מכריז על מחירם, שיתא, שהוא ששה זוזים, ושויא, היו שוים אותם שרוכי משי באמת, חמשא, חמשה זוזים בלבד, ואי הוו יהבי ליה חמשא ופלגא, הוה שקיל. אם היו נותנים לו עבורם חמשה ומחצה זוז, הוא היה מוכן לקחתם, ולמכור במחיר זה.

אתא ההוא גברא ורצה לקנותם, ואמר בלבו: אי יהיבנא ליה חמשה ופלגא, בחצי זוז יותר משוויו, הרי תהיה האונאה בפחות משתות, ואם כן, הויא מחילה על האונאה מצדי לאלתר, ולא אוכל לתבוע אותה לאחר שאקנה ממנו את שרוכי המשי. לכן, אתן ליה שיתא, ששה זוזים כפי שהוא דורש עבורם, ותהא בכך אונאה של זוז, ואתבעיה לדינא, להחזיר את האונאה, לאחר הקניה בכדי שיראה לתגר. וכך עשה.

אתא לקמיה דרבא, לתבוע את אונאתו, בזוז, לאחר ששילם לו ששה זוזים, כפי בקשתו של המוכר.

אמר ליה רבא: לא שנו שיכול לתבוע אונאה אלא בלוקח מן התגר, שקונה סחורה בזול ומוכרה ברווח, ואין לו רגש כלפי הסחורה הנמכרת. אבל בלוקח מבעל הבית הנאלץ למכור את כלי תשמישו החביבים עליו, אין לו עליו אונאה, כי היות והמוכר מוכרם ביוקר מחמת חביבותם עליו, הרי זה כאילו הודיע המוכר במפורש שהוא מבקש מחיר יותר יקר ממחירו האמיתי, ואחרת אינו מוכן למוכרו. ובכהאי גונא אין בו אונאה כלל.

ב. ההוא גברא דהוה נקט כיפי לזבוני, החזיק בידו בשמים כדי למכרם.

קרי שתין ושוו חמשין, הכריז עליהם שמחירם חמישים זוז בעוד שהיו שוים חמשים בלבד, ואי הוו יהבי ליה חמשין וחמשה, הוה שקיל.

אתא ההוא גברא ואמר בלבו: אי יהיבנא ליה חמשין וחמשה זוזי, שהם תוספת של חמשה זוזים על חמישים, שהיא עשירית מהמחיר בלבד, הויא מחילה. אתן ליה שתין ששים זוז, ואתבעיה לדינא, להחזירם, בכדי שיראה לתגר.

אתא לקמיה דרב חסדא. אמר ליה רב חסדא: לא שנו שמחזיר המוכר את דמי האונאה אלא בלוקח מן התגר. אבל בלוקח מן בעל הבית, אין לו עליו אונאה.

אמר ליה רב דימי לרב חסדא: יישר! מחזק אני את דבריך.

וכן אמר רבי אלעזר: יישר!

ומקשה הגמרא: והא אנן תנן, כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר!

מאן, מי הוא הנקרא "הדיוט" לגבי "תגר", לאו, האם לא בעל הבית המוכר כלי תשמישו, ומוכח שבבעל הבית כן נוהגת אונאה!

אמר רב חסדא: המשנה מדברת בצדרייתא, בגדי קנבוס, שגם בעל הבית רגיל למוכרם, ולכן יש בהם אונאה אצל בעל הבית, אבל מאני תשמישתיה דיקירי עליה, כלי תשמישו שיקרים הם עליו, לא מזבין להו אי לאו בדמי יתירי, והרי זה כמי שמודיע במפורש שמוכר במחיר יותר יקר, שאין בו הונאה.

מתניתין:

משנתנו תבאר, במי נאמרו דיני אונאה הנזכרים במשנה הקודמת:

אחד הלוקח ששילם עבור מקחו יותר מדמיו, ואחד המוכר שמכר בפחות מדמיו, יש להן דין אונאה. הנזכר לעיל.

שנאמר - "וכי תמכרו ממכר לעמיתך, או קנה מיד עמיתך, אל תונו". הרי הוזכרו בפסוק שניהם - המוכר והלוקח ^[1].

וכשם שיש דין אונאה להדיוט, שאינו בקיא בסחורה, כך יש דין אונאה לתגר [סוחר], הבקיא במסחר. ולא אמרינן ודאי הרגיש באונאה ומחל עליה.

ורבי יהודה אומר: אין אונאה לתגר. יבואר בגמרא. ^[2]

הלכה נוספת בדיני אונאה:

מי שהוטל עליו, [מי שנתאנה], ידו על העליונה. לתבוע כפי רצונו: רצה אומר לו - תן לי מעותי, ונבטל את המקח. [אם נתאנה הלוקח], או, תן לי מה שאניתני. והמקח קיים.

ובגמרא יבואר, כמאן סברה משנתנו.

גמרא:

הגמרא מבארת, מנלן שיש דין אונאה למוכר וללוקח:

מנהני מילי?

דתנו רבנן: נאמר בתורה [ויקרא כה יד] "וכי תמכרו ממכר לעמיתך, אל תונו איש את אחיו", אין לי אלא שנתאנה לוקח, נתאנה מוכר מנין?

תלמוד לומר "או קנה מיד עמיתך, אל תונו".

ואיצטריך למכתב לוקח ואיצטריך למכתב מ וכר.

דאי כתב רחמנא אזהרת אונאה רק למוכר, שלא יטעה את הלוקח, הוא אמינא, רק המוכר הוזהר, משום דקים ליה בזבינתיה. [יודע ערך סחורתו, בכמה קנה אותה], ובודאי שהטעה את הלוקח במזיד.

אבל לוקח, דלא קים ליה בזבינתיה, אימא לא אזהריה רחמנא ב"לא תונו" ^[3].

וכן להיפך, אי כתב רחמנא אזהרת אונאה רק ללוקח, הוא אמינא, רק הלוקח הוזהר, משום דקא קני. כלומר - אינו מפסיד כל כך במקח, כיון שעל כל פנים החפץ נמצא בידיו.

דאמרי אינשי - זבנית, קנית ^[4]. [אם לקחת חפץ המתקיים, הרווחת! כיון שמעותיך לא יתבזבזו בהוצאות שוטפות].

אבל מוכר, דאבודי קא מוביד [מעותיו אובדות], דאמרי אינשי - זבין אוביד [מכרת חפציך, הפסדת! כיון שמעותיך אובדות בהוצאה] , אימא לא אזהריה רחמנא ב"לא תונו". ומותר לו להעלות את המחיר, כדי לכסות את ההפסד שיגרם לו לאחר מכן ^[5].

ולכן: צריכא. [הוצרך הכתוב לפרש איסור אונאה למוכר וללוקח].

שנינו "רבי יהודה אומר אין אונאה לתגר": הגמרא מבארת את טעמו של רבי יהודה:

וכי משום שהוא תגר, אין לו אונאה?!

אמר רב נחמן, אמר רב: בתגר ספסר [סוחר הקונה ומוכר מיד ליד תמיד] שנו.

מאי טעמא אין לו אונאה?

כיון דמידע ידע זבינתיה כמה שויא, שהרי לא שהה זמן רב בין קנייתה למכירתה, ובודאי אם מכרה בזול אחולי אחיל גביה.

והאי דזבנא הכי, משום דאתרמיא ליה זבינתא אחריתי. [מצא עיסקא אחרת, ונזקק למעות בדחיפות] ^[6].

ואם תאמר, אם כן מדוע חזר לתבוע את האונאה?

צריך לומר - דהשתא מיהא קא הדר ביה. אך בשעת המכר, ידע באונאה, ומחל ^[7].

אךרב אשי אמר: מאי אין לתגר אונאה?

אינו בתורת אונאה! שאפילו פחות מכדי אונאה [שתות] חוזר. כיון שחייו תלויים בכך, תקנו לו שיחזור אפילו בפחות מכדי אונאה.

ברם, בברייתא תניא כוותיה דרב נחמן: "רבי יהודה אומר: תגר אין לו אונאה, מפני שהוא בקי".

ומוכח, דלרבי יהודה אפי בכדי אונאה אינו חוזר. כיון שבקי במקחו, ובודאי מחל בשעת המקח על האונאה. כרב נחמן.

שנינו "מי שהוטל עליו, ידו על העליונה" וכו':

ומקשינן: מני מתניתין [כדעת מי סברה המשנה]? לכאורה, אין המשנה לא כדברי רבי נתן [הנזכרים לעיל נ ב] "אונאה פחות משתות נקנה מקח, יתר על שתות בטל מקח, שתות, קנה ומחזיר אונאה".

ולא כדברי רבי יהודה הנשיא [שם] - "יד מוכר על העליונה".

ומבארת הגמרא: דאי רבי נתן - מתניתין קתני "רצה אומר לו תן לי מעותי", וברייתא לא קתני "רצה.. ", ולעולם בשתות - קנה ומחזיר אונאה.

ואי רבי יהודה הנשיא - מתניתין קתני במקרה שנתאנה הלוקח, שהרי אומר לו "תן לי מעותי". ואילו בברייתא קתני "יד המוכר על העליונה ^[8] ".

[סימן ז"ב ר"ש]

אמר רבי אלעזר: אונאה זו [משנתנו זו] איני יודע מי שנאה. ואין ההלכה כמותה.

רבה אמר: לעולם רבי נתן היא. ותני [נגרוס] נמי בברייתא בדברי רבי נתן - "רצה אומר לו תן לי מעותי, רצה קנה ומחזיר ואנאה" ^[9].

רבא אמר: לעולם רבי יהודה הנשיא היא. ומאי דשייר במתניתין, קא מפרש בברייתא. ולכן, במשנה מדובר כשנתאנה הלוקח, ולכן יד הלוקח על העליונה, ובברייתא מדובר כשנתאנה המוכר, ולכן ידו על העליונה.

אמר רב אשי דיקא נמי כדברי רבא, דקתני

- "מי שהוטל עליו ידו על העליונה", ומשמע, אחד הלוקח ואחד המוכר, ואילו לאחר מכן מפרש ליה רק באופן שהאונאה ללוקח.

שמע מינה שיוריה שייריה למוכר, כרבא ^[10]. ומסקינן: אכן שמע מינה כרבא.

איתמר [נאמרה מימרא בבית המדרש]: האומר לחבירו "על מנת שאין לך עלי אונאה אמכור לך חפץ זה" ^[11], ונמצאה אונאה במקח.

רב אמר: יש לו עליו דין אונאה ^[12].

ושמואל אמר: אין לו עליו דין אונאה.

והוינן בה: לימא רב דאמר יש לו אונאה, סבר כרבי מאיר המובא להלן.

ושמואל דאמר אין לו אונאה, סבר כרבי יהודה. דתניא - האומר לאשה "הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה", הרי זו מקודשת, ותנאו בטל. דברי רבי מאיר.

וסבר - כל המתנה על מה שכתוב בתורה, תנאו בטל. אפילו בדבר שבממון ^[13].

רבי יהודה אומר: בדבר שבממון כגון בשאר וכסות, תנאו קיים. שהרי מחל על אותו ממון. אבל עונה שהיא צער הגוף - לא ניתנה למחילה ^[14].

ולכאורה דמי לנדון דידן, שהתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון.

ודחינן: אמר לך רב, אנא דאמרי "יש לו עליו אונאה", אפילו לדעת רבי יהודה שבדבר שבמון תנאו קיים, כאן יודה לדברי.

כיון שעד כאן לא קאמר רבי יהודה התם, אלא במתנה עם האשה קודם הנישואין, דידעה שלא תוכל לתובעו שאר וכסות, וקא מחלה ^[15].

הערות

^[1] אמנם, פשוטו של מקרא אינו מדבר בדין אונאה הרגיל, אלא בקרקעות, שלא יאנה במספר השניסשנותרו עד היובל, וחכמינו פרשוהו לנין אונאה במקח וממכר. והפסוק שלאחריו "במספר שנים", לא קאי על "לא תונו", אלא הוי מילתא באנפי נפשא. משאת אהרן.

^[2] הרמב"ם [מכירה יב ח] פסק כחכמים. ובנמוקי יוסף כתב, שכן דעת הריף. אך יש מהראשונים [תלמיד הרשב"א בשם "יש מגדולי המפרשים", וכן הראב"ן] שפסקו כרבי יהודה, וראייתם מכך שהאמוראים בגמרא טרחו לשאת ולתת בדבריו. ועיין בנתיבות המשפט [רכז ט] לעניין שיערו הזמן שתגר יכול לחזור בו.

^[3] רש"י. והקשה הרש"ש הרי יתכן שהמוכר אינו יודע כמה שוה סחורתו היום, כגון שקנאה לפני זמן מרובה? ולכן מבאר הרש"ש "לוקח קים ליה בזבינתיה, ויודע כמה הרויח בעסק זה. ולכן נאסר באונאה. אך הלוקח, אינו יודע בכמה ימכור את החפץ שקנה. ולכן סלקא דעתך להתיר לו לקנות את החפץ בפחות מדמיו, כדי שלא יפסיד בעתיד.

^[4] לכאורה קשה, מדוע נזקקנו לטעמא ד"זבנית קנית", היה לנו לומר בפשטות - דאי כתב לוקח הוא אמינא שהוא בבל תונו, משום שהמוכר אין בידו את החפץ, ואינו יכול להראותו לתגר או לקרובו, ולא יוודע לו שנתאנה, משום הכי אסור. אבל מוכר ללקוח, דמסתמא יראה לתגר ויתבע את אונאתו, אם לא יראה הוי מחילה מרצונו, וסלקא דעתך שמותר להונותו? ועיין תוס' רע"א על המשניות.

^[5] הקשו הראשונים: לאיזה מוכר יש הפסד במכירתו? ממאי נפשך - אם מדובר במוכר תגר, המוכר לאחד, וחוזר וקונה מאחר, הרי אינו מפסיד כלום במכירה, שהרי משתמש בכסף למסחרו. ואם מדובר במוכר בעל הבית, הרי אין אונאה לבעל הבית [כדלעיל] ? הריטב"א תירץ - מדובר בבעל הבית המוכר "צדרייתא", [בגדי קנבוס העומדים לימכר, כדלעיל], ובזה יש אונאה לבעל הבית. והקשה על תרוץ זה - דאם כן הוי כתגר, שאינו מפסיד כלום במכירתו. [עיי"ש שתרץ בדוחק]. עוד הביא לתרץ בשם הראב"ד - מדובר בבעל הבית, ואף על פי שאין אונאה לבעל הבית, מכל מקום איסורא איכא. [ועיין לעיל בסוגית אין אונאה לבעל הבית, שנחלקו בזה הראשונים]. ועיין עוד בתוס' הרא"ש, וברשב"א. ובחשק שלמה כתב לתרץ, שמדובר בבעל הבית המוכר מחמת דוחקו. ומוכרח למכור בזול משום כך. ובכהאי גונא, יש אונאה אף לבעל הבית. עיין שם שהאריך.

^[6] לכאורה טעם זה אינו אלא בתגר המוכר, ולא בתגר הלוקח. וכן כתבו התוספות ד"ה והתנן. אך עיין ברש"ש - דאיירי נמי בתגר הלוקח. וכשהוא לוקח ביוקר אולי הוא משום דאיתרמי ליה אדם שחפץ לקנות אותו החפץ ויעלהו לו בדמים. והש"ס נקט הטעם על תגר המוכר, והוא הדין בתגר הלוקח מהטעם הנ"ל.

^[7] יש לדון, מאי טעמא דרבנן החולקים על רבי יהודה. האם סברו שגם תגר אינו בקי, ויכול לטעות, או, דאע"ג שהוא בקי אינו מוחל על האונאה? ועיין ברמב"ם [מכירה יב- ח] "כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר, אע"פ שהוא בקי", ומבאר המחנה אפרים [אונאה סי' יט]: דעת רבנן, שתגר הגם שיודע שיש כאן אונאה, אינו מוחל, ונאמן לומר שמכר על מנת לתבוע חזרה את האונאה. אך הראב"ן [סימן קו] כתב: "ואפילו רבנן לא פליגי אלא משום דסברי דתגר נמי טעי, ולא אמרינן אחיל".

^[8] יש להקשות, מדוע המוכר יכול לחזור בו מהמקח באונאת שתות, ולכוף את הלוקח להחזיר את החפץ? בשלמא כשנתאנה הלוקח, יכול לומר לו שרצונו בחפץ חשוב יותר, אבל כשנתאנה המוכר, והלוקח רוצה להחזיר לו את דמי אונאתו, למה יוכל לחזור? ועיין בירושלמי [פרק ד הלכה ג] ובפני משה שם.

^[9] כתב הריטב"א "ואם תאמר אם כן מאי איכא בין רבי נתן לרבי יהודה? זו כבר פירשה רש"י, דבמוכר ולוקח פליגי. פירוש לפירושו, דלרבי נתן לא שני ליה בין לוקח ומוכר, אבל לרבי יהודה הנשיא דוקא נתאנה מוכר ידו על העליונה". ועיין עוד בשיטמ"ק בשם הריצב"ש.

^[10] לכאורה קשה, מה דיוקא הוא זה, דילמא אדרבא לא הזכירו במשנה דין מוכר, ללמדינו שאין ידו על העליונה? ועיין פני יהושע.

^[11] תנאי זה אינו כשאר תנאים. דשאר תנאים - המעשה תלוי בתנאי, ואם לא יתקיים התנאי, יתבטל המעשה, אך כאן אף אם ימצא במקח אונאה, לא יתבטל המקח. אלא כוונתו למכור בענין שלא יהיה ללוקח עליו דין אונאה. והלוקח שנתרצה - שייר זכות זו. ומכל מקום שייך בתנאי זה דין "מתנה על מה שכתוב בתורה". נתיבות המשפט [ריב-ד]. ועיין שם עוד, דלכן אין צריך בתנאי זה את כל משפטי התנאים, כגון תנאי כפול, ותנאי קודם למעשה, וכיו"ב. אך דעת התוספות בכתובות [נו א], ווהרמב"ן הרשב"א והר"ן בסוגיין - דבעינן תנאי כפול, וכל שאר משפטי התנאים. [וכגון שיאמר - "אם לא יחולו דיני אונאה הריני מוכר, ואם לאו איני מוכר]. ועיין בחידושי הגרי"ז [ריש הלכות נזירות], דבלי הלכות תנאים אי אפשר לעשות מעשה, ולשייר בו איזה דבר. ולכן בעינן תנאי כפול ושאר משפטי התנאי, כדי שנוכל לפעול קנין עם שיור.

^[12] אף על פי שהלוקח לוקחו מרצונו, מכל מקום לא נפיק מידי איסור אונאה. שכיון שאינו מוצא לקנות אלא ממנו, על כרחו נותן לו כל מה שיתבע ממנו. גליוני הש"ס, בשם התשב"ץ. ועיין עוד בנתיבות המשפט [רכז-יג].

^[13] ומבאר הרמב"ן [בבא בתרא קכו א] כיון שכשמתנה ואומר "על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה", אין התנאי שתמחול לו על דברים אלו. אלא התנה על עיקר דין "שאר וכסות" שלא יחול כאן. וזה הוי "מתנה על מה שכתוב בתורה". אמנם אם יאמר "על מנת שתמחלי לי שאר כסות ועונה", תנאו קים. אך רבי יהודה סבר שבדבר שבממון, אין כונת התורה לחייבו אלא ברצונו של זה. ולכן אם ימחול - מהני. ועיין עוד בקצות החושן [רט סוס"ק יא].

^[14] רש"י. וברשב"ם [בבא בתרא קכו ב] כתב טעם נוסף, משום דהוי מצוה. ומשמע, דבמצוה אין מועילה מחילה אפילו בדבר שבממון. וכן כתב הרמב"ם [אישות פרק ו הל' י] - שהתנאי אינו מועיל לענין חיוב עונה. אך דעת הריטב"א [קידושין יט ב] בשם הירושלמי דמהני תנאי אף לענין עונה, כיון שהיא הנאת הגוף, וכממון דמי. ועיין במל"מ [אישות ו י] שבאר בדעת רש"י, שאין התנאי מועיל לעונה, כיון שמסתמא אינה מוחלת לו על זה. אמנם, אם תמחול לו בהדיא, שפיר דמי. וכן כתב במהדו"ק של רש"י [הובא בשיטמ"ק כתובות נו א] - "אבל צער הגוף כגון עונה, לא מחלה ליה". ועיין עוד בלחם משנה [אישות טו- א].

^[15] צריך באור, אי ידעה ומחלה, מאי טעמא דרבי מאיר החולק, וסובר שלא מועיל התנאי, הרי מחלה להדיא? הקצות החושן [רט -יא] הביא בשם הרשב"א דאם אמר "על מנת שתמחלי לי", לכולי עלמא מהני, ואם אמר "על מנת שאין דין שאר וכסות" לכולי עלמא לא מהני, ונחלקו כשאמר סתמא. לדעת רבי יהודה - סתמא כאילו אמר "על מנת שתמחלי לי", ולכן מהני. ולרבי מאיר סתמא כאילו אמר "על מנת שאין דין שאר וכסות", ולכן לא מהני. ובדעת הרמב"ן הוכיח הקצות החושן, דאפילו אם יאמר "על מנת שאין דין שאר וכסות", נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה. ולדעת הרמב"ן לכאורה קשה מגמרא דידן, דמשמע שטעמו של רבי יהודה משום מחילה, ולא משום דמהני תנאי על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון? ומבאר הקצות החושן, שהאשה מוחלת על עצם החיוב של התורה. משום שהתורה לא חייבתו אלא ברצונה של האשה.

משום הכי [כך] חזרו, שהרי הם היו המוכרים ולהם מותר לחזור לעולם, ונמצא שר' טרפון הוסיף זמן רק לקונים.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהמוכר נמי [גם כן] כלוקח דמי [הוא נחשב], אם כן מאי נפקא להו מינה [מה יוצא להם מכך]? הלא כי היכי דעבדי ליה רבנן תקנתא [כפי שעשו לו חכמים תקנה] ללוקח, הכי נמי עבדי ליה רבנן תקנתא [כך גם כן עשו לו חכמים תקנה] למוכר, וטוב היה להם בשיטת ר' טרפון, שיש להם זמן רב יותר למכור!

ומשיבים: תגרי לוד לא שכיח דטעו [אינו מצוי שהם טועים] ולכן, גם אם יש רק זמן מוגבל לחזרה, עבור המוכר, אינם חוששים לכך.

מסופר: אושפזיכניה [בעל הבית] של רמי בר חמא זבין חמרא [מכר חמור] וטעה במחיר. אשכחיה דהוה עציב [מצאו רמי בר חמא שהוא עצוב] אמר ליה [לו]: אמאי עציבת [מדוע אתה עצוב]? אמר ליה [לו]: זביני חמרא וטעאי [מכרתי חמור וטעיתי] אמר ליה [לו]: זיל הדר [לך חזור] בך. אמר ליה [לו]: הא שהאי לי [הרי שהיתי כבר] יותר מכדי שאראה לתגר או לקרובי! שדריה לקמיה [שלח אותו לפני] רב נחמן, אמר ליה [לו] רב נחמן: לא שנו שנתנו לו שיעור זמן זה אלא לגבי הלוקח אבל המוכר — לעולם חוזר.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ומסבירים: לוקח מקחו בידו, כל היכא דאזיל מחוי ליה [מקום שהוא הולך הוא מראה אותו] ואמרי ליה אי [ואומרים לו אם] טעה, אי [אם] לא טעה. המוכר דלא נקט מקחיה בידיה [שאינו מחזיק את מקחו בידו] עד דמיתרמי ליה [שמזדמנת לו] — זבינתא כזבינתיה [סחורה כסחורתו] וידע אי [ויודע הוא אם] טעה ואי [ואם] לא טעה.

א מסופר: ההוא גברא דהוה נקט ורשכי לזבוני [אדם אחד שהיה מחזיק רצועות משי למכור]. קרי שיתא ושויא חמשא [היה מכריז שמוכרם בששה והיו שוים חמישה], ואי הוו יהבי ליה חמשא ופלגא הוה שקיל [ואם היו נותנים לו חמשה וחצי היה לוקח]. אתא ההוא גברא [בא אדם אחד] ואמר בלבו: אי יהיבנא ליה חמשא ופלגא הויא [אם אתן לו חמש וחצי הרי תהא] זו מחילה ולא אוכל לקבל את ההבדל במחיר. אתן ליה שיתא ואתבעיה לדינא [אתן לו ששה ואחר כך אתבענו לדין] ואקבל את כל דמי ההונאה בחזרה. ועשה כן. ואחר כך, אתא לקמיה [בא הדין לפני] רבא אמר ליה [לו]: לא שנו אלא בלוקח מן התגר יש דין זה בהונאה, אבל בלוקח מבעל הבית אין לו עליו אונאה.

כיוצא בו מסופר: ההוא גברא דהוה נקיט כיפי לזבוני [אדם אחד היה מחזיק תכשיטים למכור] קרי שתין ושוי חמשין [היה מכריז בששים והיו שוים באמת חמישים], ואי הוו יהבי ליה חמשין וחמשא הוה שקיל [ואם היו נותנים לו חמישים וחמישה היה לוקח]. אתא ההוא גברא ואמר [בא אדם אחד ואמר בלבו]: אי יהיבנא ליה חמשין וחמשא הויא [אם אתן לו חמשים וחמשה תהא] זו מחילה, אתן ליה שיתין ואתבעיה לדינא [לו ששים ואתבענו לדין]. אתא לקמיה [בא לפני] רב חסדא לברר מה הדין בכגון זה. אמר ליה [לו]: לא שנו אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הבית — אין לו עליו אונאה.

אמר ליה רב דימי: ישר, כלומר, יפה הדבר. וכן אמר ר' אלעזר: ישר. ושואלים: והא אנן תנן [הרי אנו שנינו במשנה]: כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר. מאן [מי הוא] הדיוט, לאו [האם לא] הכוונה לבעל הבית סתם, שאיננו תגר מומחה? אמר רב חסדא: שם מדובר בצדרייתא [בגדי פשתן פשוטים] שעושים אותם לשם מכירה. אבל מאני תשמישתיה דיקירי עליה [חפצי תשמישו של בעל הבית שחשובים עליו] לא מזבין להו אי לאו בדמי יתירי [אינו מוכר אותם אם לא בדמים יתרים], שקשה בעיניו למוכרם, וכל הקונה צריך להביא בחשבון שהמוכר מוכרם יותר מכדי שווים האמיתי.

ב משנה אחד הלוקח (קונה) ואחד המוכר יש להן דין אונאה. כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר. ר' יהודה אומר: אין אונאה לתגר לפי שהוא בקי. מי שהוטל עליו (רומה) — ידו על העליונה, רצה — אומר לו לצד השני: תן לי מעותי כולן ויתבטל המקח, או תן לי מה שאניתני (שרימיתני).

ג גמרא שואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה] שאונאה גם לקונה וגם למוכר? דתנו רבנן [ששנו חכמים] על הכתוב "וכי תמכרו ממכר לעמיתך... אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כה, יד). מתוך הפסוק אין לי אלא מקרה שבו נתאנה (רומה) לוקח, נתאנה מוכר מנין? תלמוד לומר: "או קנה מיד עמיתך אל תונו" (שם).

ומעירים: ואיצטריך למכתב [וצריך לכתוב] בלוקח ואיצטריך למכתב [וצריך לכתוב] במוכר [והוצרך לכתוב בלוקח והוצרך לכתוב במוכר] ואי אפשר ללמוד זה מזה. דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] רק במוכר שלא ירמה — משום דקים ליה בזבינתיה [משום שהוא יודע בסחורתו], אבל הלוקח שלא קים ליה בזבינתיה [ברור לו בסחורתו] אימא [אמור] שמא לא אזהריה רחמנא [הזהירתו התורה] ב"לא תונו".

ולהיפך, אי כתב רחמנא [אילו כתבה התורה] איסור רמאות רק בלוקח — משום דקא קני [שהוא קונה] ונהנה מכך, דאמרי אינשי: אם זבנית [קנית] — קנית לעצמך דבר. אבל מוכר דאבודי קא מוביד [שמאבד במכירתו], דאמרי אינשי: זבין אוביד [מי שמכר איבד], אימא אמור שמא לא אזהריה רחמנא [הזהירתו התורה] ב"לא תונו", על כן צריכא [נצרכה] לומר בשניהם.

ד שנינו במשנה שר' יהודה אומר: אין אונאה לתגר. ושואלים: משום שהוא תגר אין לו אונאה? הלא גם הוא יכול לטעות!

אמר רב נחמן אמר רב: בתגר ספסר [סרסור] שנו, שקונה סחורה וחוזר ומוכרה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — מידע ידע זבינתיה [יודע הוא בקנייתו] כמה שויא [היא שווה] ואחולי אחיל גביה [ומחל לו]. והאי דזבנא הכי [וזה שמכר אותה כך] בפחות משוויה — משום דאתרמיא ליה זבינתא אחריתי [שנזדמן לו מסחר אחר] והיה זקוק לכסף.

ושואלים: והשתא מיהא קא הדר ביה [ועכשיו הרי מכל מקום חוזר הוא בו] והרי זו הוכחה שלא מחל! רב אשי אמר: מאי [מה פירוש] אין לתגר אונאה — אינו בתורת אונאה כלל, שאפילו בפחות מכדי אונאה חוזר. שהרי כל רווחו הוא בהבדל הקטן שבין מה שהוא קונה ומוכר, ואם יפסיד ממנו, אינו יכול להתקיים. ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב נחמן, ר' יהודה אומר: תגר אין לו אונאה, מפני שהוא בקי.

ה שנינו במשנה: מי שהוטל עליו ידו על העליונה. ושואלים: מני מתניתין [כמי היא משנתנו]? הרי איננה לא כשיטת ר' נתן ולא כשיטת ר' יהודה הנשיא.

ומדוע, אי [אם] כשיטת ר' נתן — הלא במתניתין קתני [במשנתנו שנה] "רצה אומר לו כו' ", ובברייתא לא קתני [שנה] "רצה" ולכאורה משמע שבמקח נקנה, בבעל כורחו, אף כי יכול לקבל מה שהתאנה בו. אי [אם] כשיטת ר' יהודה הנשיא, הלא מתניתין קתני [במשנתנו שנה] "לוקח", ובברייתא קתני [שנה] "מוכר" ולא הזכיר לוקח כלל.

(סימן ז"ב ר"ש לחכמים שנתנו תירוץ לקושיה זו: ר' אלע ז ר, ר בה, ר בא, רב א שי

). אמר ר' אלעזר: דין אונאה זו שבמשנתנו איני יודע מי שנאה, כלומר, הדבר סתום, שלכאורה אינו כשיטת שום חכם. ואלו רבה אמר: לעולם כשיטת ר' נתן היא משנתנו, ותני נמי [ושנה גם כן] בברייתא ותקן: "רצה", כמו במשנתנו. רבא אמר: לעולם כשיטת ר' יהודה הנשיא היא משנתנו, ומאי [ומה] ששייר במתניתין [במשנתנו] קא מפריש [מפרש] בברייתא, שבמשנתנו לא השלים להסביר את כל שיטתו. אמר רב אשי: דיקא נמי [מדוייק גם כן הדבר] בלשון המשנה, דקתני [ששנה] "אחד הלוקח ואחד המוכר", ומפרש ליה [ומפרש אותו] את דינו של הלוקח, שמע מינה [למד מכאן] כי אכן שיוריה שייריה [שייר] את דינו של המוכר ולא פירש את כל פרטיו. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ו איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה: האומר לחבירו הרי אנחנו עושים מסחר על מנת שאין לך עלי אונאה, שאם יתברר שרומית — לא תוכל לתבוע. רב אמר: אף על פי כן יש לו עליו אונאה. ושמואל אמר: אין לו עליו אונאה. ומציעים: לימא [האם לומר] כי רב אמר בענין זה כשיטת ר' מאיר, ושמואל שאמר כשיטת ר' יהודה.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי ההתחייבויות החלות על כל אדם משעת הנישואין של שאר (אוכל), כסות (לבוש), ועונה (חיי אישות) — הרי זו מקודשת כפי שאמר, ותנאו בטל, כדברי ר' מאיר. שלדעתו אי אפשר לקבוע תנאי המבטל חובה שאדם מצווה עליה מן התורה. ור' יהודה אומר: בדבר שבממון — תנאו קיים, אבל לא בהתחייבות אישית. ולכאורה מחלוקת זו אם בדבר שבממון אפשר להתנות על הכתוב בתורה, היא היא מחלוקת רב ושמואל!

ודוחים: אמר [יכול היה לומר] לך רב: אנא דאמרי [אני שאמרתי] דברי אפילו לדעת ר' יהודה אמרתי; ואולם, עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יהודה התם [שם] שתנאי שבממון קיים אלא שידעה שהיא מוותרת וקא [וביודעין היא] מחלה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

it is due to this reason that they reverted to following the statement of the Rabbis, as the sellers were in any event able to renege at any point, while Rabbi Tarfon extended the period during which the buyers could renege on the transaction.

But if you say that the legal status of a seller is also limited like that of a buyer in terms of the period of time during which he may renege, what difference is there to the merchants? Just as the Sages instituted an ordinance on behalf of a buyer enabling him to renege on the transaction, so too, the Sages instituted an ordinance on behalf of a seller. If the time afforded to the seller is equal to the time afforded to the buyer, the fact that Rabbi Tarfon extended this time would not be a reason for the merchants to revert to following the opinion of the Rabbis, as there is a benefit and a loss for the merchants according to both opinions.

The Gemara answers: With regard to the merchants of Lod, it is rare for them to err, and therefore they preferred limiting the period during which the buyer could renege over extending the period during which they themselves could renege.

The Gemara relates: The landlord of Rami bar Ḥama sold a donkey and erred in fixing its price. Rami bar Ḥama encountered him and noticed that he was sad. Rami bar Ḥama said to him: Why are you sad? The landlord said to him: I sold a donkey and I erred in fixing its price. Rami bar Ḥama said to him: Go and renege on the transaction. The landlord said to him: I have waited more than the period of time that it takes for me to show the merchandise to a merchant or to my relative. Rami bar Ḥama sent the landlord before Rav Naḥman for a ruling and Rav Naḥman said to him: The Sages taught this halakha only with regard to a buyer, but a seller may always renege on a transaction.

The Gemara asks: What is the reason for this? The Gemara explains: A buyer has his merchandise in his possession; therefore, anywhere that he goes he shows it to those familiar with the market price and they tell him whether he erred or whether he did not err. A seller, who does not have his merchandise in his possession, can ascertain the market price only when merchandise like his merchandise happens to come before him, and only then will he know whether he erred or whether he did not err.

§ The Gemara relates: There was a certain man who had silk strips [varshekhei] to sell. He announced that he was selling them for six ma’a, and they were worth five ma’a, and if they would give him five and a half ma’a, he would take it and sell the silk. This man, i.e., a potential buyer, came and said to himself: If I give him five and a half ma’a, it is a case of a waiver, and I will not be entitled to recover the difference. I will give him six ma’a and claim from him by law the return of the sum gained by the exploitation. He did so. The case came before Rava, who said to him: The Sages taught this halakha of exploitation only with regard to one who buys merchandise from a merchant, but one who buys merchandise from a regular homeowner does not have a claim of exploitation against him.

The Gemara relates a similar incident: There was a certain man who was holding jewelry to sell. He announced that he was selling it for sixty ma’a, and it was worth fifty ma’a, and if they would give him fifty-five ma’a, he would take it and sell the jewels. This man, i.e., a potential buyer, came and said to himself: If I give him fifty-five ma’a, it is a case of a waiver, and I will not be entitled to recover the difference. I will give him sixty ma’a and claim from him by law the return of the sum gained by the exploitation. He did so. The case came before Rav Ḥisda, who said to him: The Sages taught this halakha of exploitation only with regard to one who buys merchandise from a merchant, but one who buys merchandise from a regular homeowner does not have a claim of exploitation against him.

Rav Dimi said to Rav Ḥisda: The ruling is correct. And likewise, Rabbi Elazar said: The ruling is correct. The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna that follows: Just as the halakhot of exploitation apply to a layman [lahedyot], so do the halakhot of exploitation apply to a merchant? Who is the layman to whom the mishna is referring? Is he not a regular homeowner as opposed to a merchant? Rav Ḥisda said: That mishna is referring to simple linen garments [tzadriyyata], which the homeowner crafts expressly for sale. But with regard to vessels and garments designed for the personal use of a homeowner, which are important to him, he sells them only to receive extra money, as people are generally hesitant to part with their belongings. Therefore, when purchasing an item from a homeowner, a buyer must consider the likelihood that his asking price is greater than the item’s actual worth.

MISHNA: Both the buyer and the seller are subject to the halakhot of exploitation. Just as the halakhot of exploitation apply to a layman, so do the halakhot of exploitation apply to a merchant. Rabbi Yehuda says: There is no exploitation for a merchant, as he is an expert in the market price of merchandise. The one upon whom the exploitation was imposed has the advantage. If he wishes, he can say to the other: Give me back my money and nullify the transaction, or he can say: Give me back the sum that you gained by exploiting me.

GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters derived, that both the buyer and the seller are subject to the halakha of exploitation? As the Sages taught concerning the verse: “And if you sell to your colleague an item that is sold, or acquire from your colleague’s hand, you shall not exploit his brother” (Leviticus 25:14). I have derived only a case where a buyer was exploited. From where do I derive that the halakha is the same in a case where the seller was exploited? The same verse states: “Or acquire from your colleague’s hand, you shall not exploit his brother.”

The Gemara comments: And it was necessary to write the prohibition against exploitation with regard to a buyer, and it was necessary to write the prohibition against exploitation with regard to a seller. As, had the Merciful One written this prohibition only with regard to a seller, one would conclude that it is prohibited for him because he is certain of the value of his merchandise, but with regard to a buyer, who is not certain of the value of the seller’s merchandise, say that the Merciful One did not render it prohibited for him to engage in exploitation with the verse “You shall not exploit.”

And had the Merciful One written this prohibition only with regard to a buyer, one would conclude that it is prohibited for him because he acquires the item and he benefits from his purchase, as people say: If you purchased an item, you acquired a durable item for yourself. But with regard to a seller, who loses from the sale, as people say: One who sells an item loses, say that the Merciful One did not render it prohibited for him to engage in exploitation with the verse “You shall not exploit.” Therefore, it was necessary for the Torah to write this prohibition with regard to both parties to the transaction.

§ The mishna teaches that Rabbi Yehuda says: There is no exploitation for a merchant. The Gemara expresses surprise at this statement: Due to the fact that he is a merchant, he is not subject to the halakhot of exploitation? Anyone could arrive at a mistaken assessment of the value of merchandise.

Rav Naḥman says that Rav says: It is with regard to a merchant who is a trader, who buys and sells merchandise, that they taught the halakha. What is the reason that he is not subject to the halakhot of exploitation according to Rabbi Yehuda? He knows how much his merchandise is worth, and he waives the sum of the disparity between the value and the price for the buyer. And the reason why he sells the merchandise in that manner, knowing that he is selling it for less than its value, is due to the fact that other merchandise happens to become available to him and he needs the money to purchase that item.

The Gemara asks: But now, in any event, he retracts from the transaction, indicating that he did not waive the sum of the disparity. Rav Ashi said: What is the meaning of: There is no exploitation for a merchant? He is not subject to the principles of exploitation at all, as even if the disparity is less than the measure of exploitation, i.e., less than one-sixth, he may renege on the transaction. Since his entire livelihood is based on the slight profit margin that he earns from each transaction, he does not waive even that sum. The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Naḥman: Rabbi Yehuda says: There is no exploitation for a merchant, because he is expert in these matters.

§ The mishna teaches: The one upon whom the exploitation was imposed has the advantage. If he wishes, he can say to the other: Give me back my money and nullify the transaction, or he can say: Give me back the sum that you gained by exploiting me. The Gemara asks: Whose opinion is expressed in the mishna? It is neither the opinion of Rabbi Natan nor the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

The Gemara explains: If it is the opinion of Rabbi Natan, in the mishna the tanna teaches: If he wishes, he can say: Give me back my money and nullify the transaction, or he can say: Give me back the sum that you gained by exploiting me. And in the baraita (50b) Rabbi Natan does not teach: If he wishes, indicating that the transaction takes effect regardless of his wishes. And if it is the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, in the mishna the tanna teaches the halakha with regard to the buyer, and in the baraita Rabbi Yehuda HaNasi teaches: In a case where the seller was exploited, the seller is at an advantage, apparently to the exclusion of the buyer.

The Gemara presents a mnemonic device for the Sages who discussed this difficulty: Zayin, referring to Rabbi Elazar; beit, referring to Rabba; reish, referring to Rava; shin, referring to Rav Ashi.

Rabbi Elazar says: Concerning this halakha of exploitation in the mishna, I do not know who taught it, as it does not correspond to the opinion of any of the Sages. Rabba said: Actually, the mishna is the opinion of Rabbi Natan, and emend and teach that Rabbi Natan stated in the baraita as well: If he wishes. Rava said: Actually, the mishna is the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and the ruling that Rabbi Yehuda HaNasi omits in the mishna he explicates in the baraita. The mishna and the baraita are complementary. Rav Ashi said: The language of the mishna is also precise, as the tanna teaches: Both the buyer and the seller, and then he proceeds to elucidate the halakha of the buyer. Learn from it that the tanna indeed omitted the halakha of the seller, but he did not exclude the seller from the halakha. The Gemara affirms: Learn from it that this is the case.

§ It was stated that there is a dispute among amora’im. With regard to one who says to another: I will be party to this sale on the condition that you have no claim of exploitation against me, even if you are exploited, Rav says: The exploited party has a claim of exploitation against him, and Shmuel says: He does not have a claim of exploitation against him. The Gemara suggests: Let us say that Rav stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and Shmuel stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

This is as it is taught in a baraita: With regard to one who says to a woman: You are hereby betrothed to me on the condition that you do not have a claim against me for food, clothing, and conjugal rights that a husband is obligated to provide his wife by Torah law, she is betrothed to him and his condition is void; this is the statement of Rabbi Meir, who maintains that a person cannot stipulate a condition that negates obligations by Torah law. And Rabbi Yehuda says: In monetary matters, as opposed to personal obligations, one’s condition is in effect.

The Gemara refutes this parallel. Rav could have said to you: I stated my opinion even in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as Rabbi Yehuda states his opinion that a stipulation is valid in monetary matters only there, where a woman knows that she is entitled to food and clothing but waives her rights to them.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומעשה דההוא גברא דהוה נקיט ורשכי לזבוני וכו' פי' ורשכי מרגליות.

וההוא דהוה נקיט כיפי פי' כיפי סרבוטין דינם שוה.

רבה ורב חסדא שניהן שוין כי זה ששנו בברייתא שתות קנה ומחזיר אונאה בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית מכלי ביתו אין לו לקונה ממנו אונאה כלומר אין יכול הלוקח לטעון על בעל הבית שמכר מכלי תשמישו ולומר לו תן לי מה שאניתני דאמרי' מני תשמישתיה דאיני שיקרי עליה ואי לאו דהוו יהבי ליה דמי יתירי לא הוה מזבין להו. מיהא שמעינן מהני תרי עובדי עובדא דורשכי ועובדא דכיפי דידעו מקמי דליזבון להו דאית בהו אונאה וזבנינהו ובתר הכי קמו על המוכר [וטענו] טענתייהו טענה ולא דחאום אלא מפני שקנו מבעל הבית ולא יכלי למימר להו ידעיתו ומחליתו אלא אם יפרש לו שחפץ זה אינו שוה את הדמים הללו ורצה וקיבל אין לו לחזור והוא הדין למוכר והני מילי בכדי שיראה לתגר או לקרובו בלבד. והני מילי בבעל הבית המוכר מכלי תשמישו אבל בעל הבית המוכר דברים העשוין לסחורה יש להן אונאה.

רב יהודה אומר אין לתגר אונאה.

אמר רב נחמן אמר רב תגר ספסר שנינו תניא כוותיה ר' יהודה אומר תגר אין לו אונאה מפני שהוא בקי. פי' אמרי' ידע ומחל משום דאיתרמי ליה זבינתא אחריתי ובעי למיזבנה:

מתני' אחד הלוקח ואחד המוכר יש להן אונאה. ת"ר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך. וכי תמכרו ממכר אל תונו אין לי אלא שנתאנה לוקח נתאנה מוכר מנין ת"ל או קנה ואיצטריך וכו' ופשוטה היא. מי שהוטל עליו ידו על העליונה כו' איתמר על מנת שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה.

לימא רב דאמר כר' מאיר דסבר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. ושמואל דאמר כר' יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים.

דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל וכו'.

אלא אי אמרת מוכר נמי כלוקח דמי מאי נפקא להו מינה. וקשיא לן הכא ולמאי דקס"ד דהשתא דתגרי לוד נמי שכיח בהו טעותא מאי שמחה דמעיקרא ומאי חזרה [וי"ל דסבר דפחות משליש לר"ט כפחות משתות] לרבנן ובכדי שיראה, ושמחו תגרי לוד משום דמכרן קיים ואין יכולים [הלוקחים] לחזור:

תגרי לוד לא שכיחי דטעו. וא"ת למאי דסליק אדעתין דתגרי לוד נמי שכיחי דטעו, במאי שמחו מעקרא, י"ל משום מקח קיים.

אמר ליה לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר, מאי טעמא, לוקח נקיט ליה מקחו בידו וכו', מוכר אין מקחו בידו ולא ידע אי טעה אי לא טעה עד דאתרמיא ליה זבינתא כזבינתיה. וכתב הרי"ף ז"ל, דאי איכא סהדי דאתרמי ליה זבינתא כזבינתיה, וידע דטעה ולא הדר ביה, תו לא מצי למיהדר, דאחולי אחיל. ותימה הוא בעיני, דאם כן היאך אמר רב נחמן אבל מוכר לעולם חוזר, לא הוה ליה למסתם לישניה, אלא לפרושי עד דמתרמי ליה זבינתא כזבינתיה. ועוד אושפזיכניה הא ידע דטעה ועציב דהוה סבור דאינו יכול לחזור בו, ונתיאש מחזרת אונאתו, ואפילו הכי קאמר ליה רב נחמן דיכול לחזור בו, ואי משום דלוקח לא הוה ידע, מי יהבי ליה רבנן עצה למהדר במאי דאי ידע לוקח הוה טעין וטענתיה טענה. ואלמלא שאמרה הרב ז"ל, הייתי אומר דמוכר לעולם חוזר, דכיון דלא ידע אי טעה אי לא טעה עד דמתרמיא ליה זבינתא כזבינתיה, ולא מצו רבנן למיהב שעורא, אמרו דלעולם חוזר כדי שלא תחלוק בשעורין.
והרמב"ם ז"ל (בפי"ב מהל' מכירה ה"ו) כתב שאם היה המקח דבר שאין במינו שינוי והוא כולו שוה, כגון פלפלין וכיוצא בהן, הרי זה אינו חוזר אלא עד כדי שישאל על שער שבשוק בלבד. וגם זה אינו מחוור בעיני, שאם אתה אומר כן, כי אקשינן לעיל (בבא מציעא מט, ב) עליה דרב הונא דאמר שתות מקח שנינו ממתניתין דהאונאה ד' כסף מכ"ד כסף לסלע שתות למקח, מאי לאו דזבין שוה (פרוטה) [עשרים] בעשרים וארבעה ודחי לא דזבין שוה עשרים וארבעה בעשרים, ואקשינן (אי הכי) מי נתאנה מוכר, אי הכי אימא סיפא, עד מתי מותר לחזור בו עד כדי שיראה לתגר או לקרובו, ואמר רב נחמן לא שאנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר, ואם איתא מאי קושיא, דילמא בזביני דליכא במיני שנוי. ועוד דהא בכסף וסלעים שנינו, ובכרכים הרי שלחנים מצויים ועד כדי שיראה לשלחני דוקא ולא יותר, ובכפרים עד ערבי שבתות, וכדתנן (לקמן בבא מציעא נב, א) בסלע שנמצאת חסרה, אלא משמע דלא קבעו זמן למוכרים בשום דבר, הואיל ואי אפשר להם לקבוע זמן בכל, דלא פלוג רבנן בתקנותיהם, כך נראה לי.

לא שנו אלא לוקח מן התגר אבל לוקח מבעל הבית אין לו אונאה. ולאו דוקא אונאה, אלא אפילו בטול מקח, דאי לאו דיהבי ליה דמי יתירי לא מזבין מאניה. ודוקא כשנתאנה לוקח, הא נתאנה בעל הבית יש לו אונאה. וא"ת אם כן מאי קא קשיא להו, והא אנן תנן כשם שאונאה להדיוט, מאן הדיוט לאו בעל הבית, הא בעל הבית נמי אית ליה אונאה כשנתאנה הוא. י"ל, כיון דתגר יש לו אונאה על כל צד, אם איתא דבעל הבית אינו כן, לא הוה תלי תגר בבעל הבית. ועוד, דכשם שאונאה להדיוט אמאי דתני לעיל מינה קאי, דתנאי אחד הלוקח ואחד המוכר יש להן אונאה.

ואוקימנא בצרדויי. והוא הדין לכל סחורה, דלא אמרינן אלא במאני תשמישתיה דוקא דיקירי עליה.

אבל מוכר דאמרי אינשי זבין אוביד אימא לא, קא משמע לן. הקשה הראב"ד ז"ל, על כרחין קרא לאו במאני דבעל הבית, דהא לית ליה אונאה אלא בתגר, ואטו תגר דמזבין מי מוביד, אדרבה ארווחי מרווח. וסלקא ליה בקושיא. ולי נראה דהאי צריכותא בכל דהו סגי ליה, ולא טעמא רבה היא, ומשום דאיכא מוכר דמוביד, כבעל הבית במאני תשמישתיה, ואי נמי בקרקעותיו, הוה אמינא דליכא אונאה לשום מוכר דלא חלקה תורה, ומשום הכי אצטריך.

דין אונאות אלו שהזכרנו אינן אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מן בעל הבית אין לו דין אונאה ולא בטול מקח לא ללוקח ולא למוכר ויש אומרים שיש לו אונאה אם נתאונה הוא ואין זה כלום אלא אין לו אונאה לא לו ולא ללוקח הימנו בד"א בשמכר כלי תשמישו שהדבר ידוע שאין בעל הבית מוכר כלי תשמישו אלא בדמים יקרים וכשמכר ביוקר מחל הלוקח וכשמכר בזול אף הוא בדק בכליו וידע ומחל הא אם מכר דברים של סחורה כגון בגד פשתן ודברים העומדים לימכר דינו אצל אותם הדברים כתגר ויש במשאו ומתנו דין אונאה על הצדדין שהזכרנו בין נתאונה הוא בין נתאונה לוקח ממנו וכמו שביארנו בתגר שכמו שיש אונאה להדיוט כך לתגר אע"פ שהוא בקי:

שתות זה שאמרנו עליו שהוא בדין חזרת אונאה יש שואלין בה והלא אמרו המשתכר אל ישתכר בפחות משתות הא שתות מ"מ ישתכר ואין זו שאלה שהראוי להשתכר בו אין בו דין אונאה אלא כל שהוקיר או הוזיל בשתות על השער היוצא בעיר שכבר נכלל בו הראוי להשתכר בו מחזיר אונאה ואף עיקר דין משתכר בשתות פסקו גדולי המחברים שלא נאמר אלא בנושא ונותן באמונה שאין בו דין אונאה ונושא ונותן באמונה פירושו שהוא אומר בכך לקחתי ובכך אני מוכר וזה אין בו דין אונאה ומ"מ תקנו בו שלא ישתכר ביתר משתות ודוקא בדברים שיש בהם חיי נפש הא בשאין בהם חיי נפש כגון המור והלבונה ודומיהם ישתכר כמו שירצה כמו שיתבאר במקומו ואף בהם אם מכר בסתם ושלא באמונה יש בהם אונאה:

אונאות אלו שהזכרנו דוקא שלא נתאונו אלא בדמי המקח הן חסר הן יתר אבל אם היה שם מום בכל שהוא חוזר ובטל מקח ואפי' היה המוכר רוצה ליתן פחת המום אם לא רצה לוקח לקבלו בטל המקח ואם היה הלוקח רוצה בהחזרת פחת המום רשאי המוכר לומר לו או מחול או החזר המקח הא אם רצה לוקח לקבל ולמחול במומו ורצה המוכר לחזור אם הוקר אינו יכול לחזור:

מי שנתאונה ונתברר שהרגיש בשעת מקחו באונאתו לא הופקעה חזרת אונאתו בכך ואין אומרים מאחר שהרגיש ודאי מחל שאף הוא יכול לומר לזו כונתי שהרגשתי בך שלא תתן את המקח בשוויו וכונתי ליתן לך בו שתות על שוויו כדי להעמיד מקחי ושאתבעך על השתות וכן הדין במוכר ודבר זה אתה למד ממעשה שהוזכר בכאן באחד שהיו בידו תכשיטין של משי והיה מכריז על מכירתם והיו שוים חמשה והוא מכריז עליהם בששה ואלו היו נותנין לו חמשה וחצי היה נותנן ברצון ובא אחד ואמר אם אני נותן לו חמשה וחצי נמצאת אונאתה בפחות משתות אלא הריני נותן ששה כדבריו ונמצא אונאתי בשתות ואתבענו לדין עליה ואלמלא שהיה מוכר זה בעל הבית היינו שומעין את דבריו:

המשנה השלישית והכוונה בביאור החלק השלישי ואמר אחד הלוקח ואחד המוכר יש להם אונאה כשם שיש אונאה להדיוט כך אונאה לתגר ר' יהודה אומר אין לתגר אונאה מי שהטיל עליו ידו על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או תן לי מה שנתאוניתי אמר הר"ם אמרו מי שהוטל עליו ידו על העליונה הוא דעת ר' יהודה הנשיא ואין הלכה כמותו אבל הדין הוא שתות קנה ומחזיר אונאה על שתות בטל מקח ולאותו שהונה משניהם יש לגרוע לו חברו:

אמר המאירי אחד הלוקח ואחד המוכר בדין אונאה והטעם שהרי הוזכרו שניהם במקרא שנא' וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו וכן הלכה כשם שאונאה להדיוט והוא שאינו בקי בסחורה ומשא ומתן כך אונאה לתגר ואין אומרין לו הרי אתה בקי בסחורה וודאי הרגשת באונאתך ומחלת בה שמא נזדמן לך מקח שמצוי בו ריוח גדול או הרגשת בסחורה זו שהיא מתיקרת וידעת ומחלת אלא בין תגר בין הדיוט יש להם אונאה וכן הלכה ר' יהודה אומר אין לתגר אונאה אחר שהוא בקי ואין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא כמו שביארנו:

מי שהוטל עליו ר"ל מי שהתאונה ידו על העליונה אם ירצה יתקיים המקח ויחזיר לו הלה אונאה ואם ירצה יתבטל המקח והוא שאמר שבידו לומר אי זו שירצה תן לי מעותי או תן לי מה שהוניתני ואין הלכה כן שכל שרצה הלה ליתן לו אונאתו אין ביד המתאונה לבטל את המקח כמו שביארנו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שפסקנו שאף התגר יש לו אונאה אף בתגר שידוע בודאי שהרגיש באונאתו הוא נאמר כן ואפי' בספסר שקונה ומוכר מיד ליד תמיד והיה לנו לומר שמאחר שהוא יודע בדמיה שהרי קנאה מיד ולא שהה בין קנייתה למכירתה כלום כבר ידע ומחל אינו כן אלא כל שנתאונה הרי הוא בדין אונאה על הצדדין שהזכרנו:

המוכר חפץ לחברו ואמר אחד מהם לחברו על מנת שאין לך עלי אונאה אין זה כלום והרי הוא בדין אונאה ולא מטעם מתנה על מה שכתוב בתורה שהרי המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים שהרי האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך שאר כסות מקודשת ותנאו קיים ובעונה מקודשת ואין תנאו קיים אלא טעם הדבר שלא הרגיש באונאתו וכל שכן אם אמר על מנת שאין בו אונאה שהרי יש בו מ"מ ומתוך כך אם פירש לו הונאתו אין לו דין אונאה כיצד אמר מוכר ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאין דמיו אלא מנה ומ"מ אני מוכרו לך על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני נותן לך בו מנה יודע אני שהוא שוה מאתים אלא על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו עוד אונאה וגדולי המחברים כתבו שאם אמר בדרך שהדבר נראה כליצנות כגון בכדי שאין הדעת טועה שאין זה כלום כגון שמכר חפץ שוה מנה במאתים ואמר לו חפץ זה אינו שוה אלא עשרים דינרין אלא הריני מוכרו לך על מנת שאין לך עלי אונאה אין זה כלום ויש לו עליו אונאה שהרי זה אומר מכיון שנראו לי דבריך כליצנות הייתי סבור שלא אמרת כן אלא דרך גזום וכמכוין להשביח את המקח כלומר איני צריך להשביחו שהוא משביח את עצמו עד שיפרש בהונייה בשיעורה או קרוב לה בכדי שהדעת תועה בכך ולמדוה מפרק השוכר את האמנין משמועת פרה זו נשכנית היא כמו שכתבנוה שם:

אלא אי אמרת מוכר נמי כלוקח דמי מאי נפקא להו מינה. ואם תאמר ולמאי דסלקא דעתין השתא דתגרי לוד נמי שכיחי דטעו במאי שמחו מעיקרא. ויש לומר דאין הכי נמי דקשיא ליה אמאי שמחו אלא חד מינייהו נקט והכי פירושו אמאי חזרו ושמחו ועוד אומר מורי רבי דהא דפריך אמאי חזרו היינו משום דמצי למפרך לכולהו לישני אבל קושיא דאמאי שמחו לא מצי למפרך ללישנא דאמר דפחות משתות לרבנן בכדי שיראה דהא פירשנו לעיל דשמחה הוי בשתות ויותר משתות והנפקותא הוי בתוך שיעור דכדי שיראה דלרבנן דסברי אונאה הוי אם כן רצה קנה רצה חוזר ולרבי טרפון דמחילה הוי אם כן קנה ומחזיר אונאה והשתא ניחא שפיר דאי פרכת אמאי שמחו הא כשהיו מאונים היו מפסידים בדרבי טרפון דאינם יכולין לחזור זה לא קשה מידי דמזה ההפסד לא חוששים כלל דאדרבה ניחא להו לעולם שיהא מכרם קיים כיון שמחזירים להם האונאה ואם כן להך לישנא לא שייך למפרך כלל אבל פירכא דאמאי חזרו שייך שפיר לכלהו לישני דלשום לישנא לא הוי חזרה משום קיום מקח אלא הוי משום השיעורים דזמן ומזה היו מרויחים טפי לרבי טרפון מלרבנן כשהיו מאונים ואמאי חזרו. תוספות חיצוניות.

וזה לשון גרסות תוספות: אלא אי אמרת מוכר כלוקח דמי וכו'. כמו כן היה יכול להקשות אמאי שמחו מעיקרא. ובתוספות רבינו שמשון נראה דלא היה יכול להקשות אמאי שמחו למאי דאמרינן לעיל דפחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן דשמחו ברבי טרפון משום דניחא להו שיקיים המקח. עד כאן וכתב עליו הגליון וזה לשונו: בגליון תוספות נראה דלא היה יכול להקשות אמאי שמחו למאי דאמר לעיל דפחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן פירוש ופחות משתות בכדי שיראה וכן פחות משליש כדפירשו תוספות לעיל ולכך שמחו שאם יחזרו בכדי שיראה יתקיים המקח. וכן אם הם יתאנו וידעו בכדי שיראה יחזירו להם האונאה ויתקיים המקח דאי הוי מחילה לאלתר אז לא היו שמחים כלל למאי דסלקא דעתין כיון שאין המקח מתקיים אלא בכך שלא יחזירו גם האונאה אם יש להם לדאוג שגם הם יתאנו ויפסידו ומאי ירויחו. ובזה ניחא דלא תיקשי אמאי לא תימא דקסבר בטול מקח לוולם חוזר ומעיקרא שמחו דהיו סבורים דהוי לרבי טרפון רק בכדי שיראה ואז יתקיים המקח וכי אמר להם כל היום חזרו משום שתות עצמו דהוי לרבנן לאחר כדי שיראה קיום מקח. אלא יש לומר דלא מצי למימר שמחו בשביל שיתקיים המקח לאחר כדי שיראה שאם יתקיים אז צריך להיות שגם האונאה תהיה מחול אם כן יחושו שגם הם יתאנו כדפירשתי אלא רק שמחו כי אמרינן שיכולים לתבוע אונאתן אם יתאנו ואף על פי כן יתקיים המקח כדפירשתי. ואין להקשות למה הוצרך הגליון תוספות לומר דפחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן אפילו אי הוה פחות משליש לרבי טרפון כשתות לרבנן אכתי נימא דיתיישב שפיר שמחו דנימא דפחות משתות מכדי שיראה ומעיקרא שמחו בשביל שתות עצמו דהוי לרבי טרפון המקח קיים ולרבנן ידו על העליונה. ויש לומר דהא פשיטא כיון דשתות הוי דבר מצומצם ואין בו שום ריוח אלא שהמקח קיים זה לא היה חשוב ריוח ויותר היו מפסידים ביתר משתות שלרבי טרפון יד המתאנה על העליונה. ולרבנן שניהם חוזרים שתגרי לוד היו קונים ומוכרים כל פעם וזימנין איתרמי להו זבינא ולא היה להם מעות ולא היו יכולים לחזור. עד כאן.

אמר ליה לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר מאי טעמא וכו'. כתב הריא"ף דאי איכא סהדי דאיתרמי ליה זבינתא כזבינתיה וידע דטעה ולא הדר ביה תו לא מצי למיהדר דאחולי אחיל. ותימה הוא בעיני דאם כן היאך אמר רב נחמן אבל מוכר לעולם חוזר לא הוה ליה למיסתם לישניה אלא לפרושי עד דמיתרמי ליה זבינתא כזבינתיה. ועוד אושפזיכניה דרמי בר חמא הא ידע דטעה ועציב דהוא סבר דאינו יכול לחזור בו ונתייאש מחזרת אונאתו ואפילו הכי קאמר ליה רב נחמן דיכול לחזור בו ואי משום דלוקח לא הוה ידע מי יהבי ליה רבנן עצה למיהדר במאי דאי ידע לוקח הוה טעין וטענתיה טענה ואלמלא שאמרה הרב הייתי אומר דמוכר לעולם חוזר דכיון דלא ידע אי טעה אי לא טעה עד דמיתרמי ליה זבינתא כזבינתיה ולא מצו רבנן למיהב שיעורא אמרו דלעולם חוזר כדי שלא תחלוק בשיעורין. הרשב"א.

וכבר תירץ הרא"ש קושיות אלו ככתוב לעיל. עוד כתב הרשב"א והרמב"ם כתב שאם היה המקח דבר שאין במינו שינוי והוא כולו שוה כגון פלפלין וכיוצא בהן הרי זה אינו חוזר אלא עד כדי שישאל על שער שבשוק וגם זה אינו מחוור בעיני דאם אתה אומר כן כי אקשינן לעיל עליה דרב דאמר שתות מקח שנינו ממתניתין דהאונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע שתות למקח מאי לאו דזבין שוה עשרים בעשרים וארבעה ודחי לא דזבין שוה עשרים וארבעה בעשרים ואקשינן אי הכי מי נתאנה מוכר אי הכי אימא סיפא עד מתי יכול לחזור עד כדי שיראה לתגר או לקרובו והאמר רב נחמן לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר ואם איתא מאי קושיא דילמא מיירי בזביני דליכא במינייהו שינוי. ועוד דהא בכסף וסלעים שנינה ובכרכין הרי שלחנים מצוים ועד כדי שיראה לשלחני דוקא ולא יותר ובכפרים עד ערבי שבתות וכדתנן נמי בסלע שנמצאת חסרה אלא משמע דלא קבעי זמן למוכרים בשום דבר הואיל ואי אפשר לקבוע זמן בכל דלא פלוג רבנן בתקנותיהם. כן נראה לי. עד כאן.

ורש"י כתב לעולם חוזר אם לא נתייקרו טליתות בנתיים. ונראה שרצונו לומר שאם עכשיו טליתות נתייקרו יותר משעת המכר שאינו יכול לחזור בו שאי אפשר לומר עד עכשיו לא הכיר באונאתו ועכשיו ראה טלית אחרת שכמותה נמכרת בדמים יקרים והכיר באונאתו שהרי נתייקרו טליתות אלא בשעת הזול ראה והכיר ושתק עד עכשיו וכבר מחל. הרמב"ן.
ואין דין זה מחוור אצלי כלל שאפשר שלא ידע ביוקר אי נמי ידע ושאל היוקר מכמה נתייקרו ואף לפי היוקר ראה שנתאנה ואין לומר בשביל כן שמחל כלל. ודעתו של רש"י מעולם לא היה כמו שאמר רמב"ן אלא דעתו לומר שיכול לחזור בו כל זמן שראה טלית כמותו שנמכר בדמים יקרים שלא מחמת שנתייקרו טליתות אלא מחמת שטעה ונתאנה. וזה דבר ברור בלי ספק. כן נראה לי. שיטה.

ההוא גברא דהוה נקיט ורשכי. פירוש מרגליות קרי שתא וכו'. מהא שמעינן דאף על גב דידע הקונה דאיתא במנא אונאה וקנאו דיש לו מן הדין לחזור על המוכר וליטול ממנו האונאה ואינו יכול לומר לו ידעת ומחלת. אלא אם יפרש לו שחפץ זה אינו שוה הדמים הללו ורצה וקבל אין לו לחזור עליו וכן דין המוכר דינם שוה. רבינו חננאל.

אבל בלוקח מבעל הבית מסתברא דדוקא שתות וכו'. ויראה לי וכו' עד צריך שידו הקונה שהמוכר הוא בעל הבית עד על ידי סרסור יש לו אונאה כמו שכתוב בפוסקים. והנהו עובדי דכיפי ורשכי אף על גב דהלוקח לא מחל על אונאתו כיון דמבעל הבית לקח לא פלוג רבנן דאם לא כן יש חילוק בין לוקח עם הארץ או תלמיד חכם אלא חכמים השוו מדותיהם דכל היכא שהלוקח ידע שהמוכר בעל הבית אין לו אונאה. הרא"ש.
אבל הרשב"א והר"ן כתבו דלוקח מבעל הבית אפילו בטול מקח אין לו דאי לאו דיהבי ליה דמי יתירי לא מזבין מאניה. עד כאן.

מאן הדיוט לאו בעל הבית. ותימה מאי קושיא דילמא איירי בבעל הבית הקונה מאחרים או במוכר והוא נתאנה. ויש לומר מדתלא תגר בהדיוט מכלל דהדיוט יש לו אונאה בכל ענין. הרא"ש.

ועוד דכשם שאונאה להדיוט אמאי דתני לעיל מינה קאי דתניא אחד הלוקח ואחד המוכר יש להם אונאה. הרשב"א.

בצרדייתא. פירוש קלעי החצר מתרגמינן צרדי דרתא כלומר שבעל הבית ימכור בגד צמר שטוה מצאנו או בגדי פשתנו שיצא משדותיו שקורין בלע"ז קנבצין. ה"ר יהונתן.
כתב תלמיד הר"פ מכאן יש לפסוק דאותם בני אדם שהם מוכרים יין בחנות דאין להם להשתכר יתר משתות וכיון דעומדים לימכר הוי כצרדייתא. עד כאן.
וכתב הרמ"ך לוקח מבעל הבית כלי תשמישו אף על גב דזבין ליה שוה חמשא בשתא או בז' אין לו אונאה ללוקח. ונראה לי דהוא הדין דאי נתאנה המוכר לא מצי הדר ביה דכיון דלאו אורחא דבעל הבית לאוזולי ואוזיל ודאי מחילה היא ולא מצי למיהדר ביה אף על גב דנתאנה ביתר משתות וכל שכן אי נתאנה בשתות דלא מהדרי ליה אונאה. עד כאן.

וכן כתב ה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש בתשובת שאלה וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי. מה שאמרו הלוקח מבעל הבית אין לו אונאה הוא בכל כלי תשמישו לפי שבעל הבית אינו מוכרח אלא להכרח או להחליף אותם במה שטוב מהן. ואם נתאנה בעל הבית נאמר שנתרצה בזה כדי לדחות היזקו או כדי להחליף אותם במה שטוב מהם. ואם נתאנה לוקח נאמר גם כן שהקונה כבר ידע שחפצים אלו אינם מצויין למכור והוסיף בדמיהם כדי שבעליהן ימכרו אותן. עד כאן.

אבל הריטב"א כתב דכל שכן אם נתאנה הבעל הבית דאית ליה אונאה וכן כתוב בנמוקי יוסף (דף פח א'). עוד כתב הרמ"ך ובצרדייתא דכתנא דעבידי בעלי בתים לזבוני בהנהו אית להו אונאה אף ללוקח. ונראה לומר דהוא הדין בבעל הבית העשוי למכור את כליו בשאר כליו. עד כאן.

אבל מוכר דאמרי אינשי זבין אוביר אימא לא קמשמע לן. הקשה הראב"ד על כרחך קרא לאו במאני תשמישתיה דבעל הבית דהוא לית ליה אונאה אלא בתגר ואטו תגר דמזבין מי מוביר אדרבה מרווח וסלקא ליה בקושיא. ולי נראה דהאי צריכותא בכל דהו סגי לן ולאו טעמא רבה הוא ומשום דאיכא מוכר דמוביר כבעל הבית במאני תשמישתיה ואי נמי בקרקעותיו הוה אמינא דליכא אונאה לשום מוכר דלא חלקה תורה ומשום הכי אצטריך. הרשב"א. והרא"ש תירץ דאיכא למימר בבעל הבית שמכר על ידי סרסור כדפרישנא לעיל. עד כאן.

רב אשי אמר מאי אין לתגר וכו'. משום דזבן וזבין תגרא איקרי ורווחא בעי למיתבה ליה וכל שכן כי איכא פסידא. הראב"ד.

אונאה זו איני יודע מי שנאה. פירוש כי דעת שלישי היא ולא ידעינן מנו רבא אמר לעולם רבי נתן היא ותני נמי בברייתא בדרבי נתן רצה. ואם תאמר אם כן מאי איכא בין רבי נתן לרבי יהודה. זו כבר פירשה רש"י דבמוכר ולוקח פליגי. פירוש לפירושו דלרבי נתן לא שני ליה בין לוקח ומוכר אבל לרבי יהודה הנשיא דוקא נתאנה מוכר ידו על העליונה. אבל אין לפרש דלרבי נתן לוקח דוקא ולא מוכר דאם כן ברייתא דלעיל דתניא כוותיה דשמואל מני דההוא בין בלוקח ובין במוכר היא אלא ודאי כדאמרן ומתניתין דקתני לוקח חד מינייהו נקט. הריטב"א.

וזה לשון הריצב"ש: רבה אמר לעולם רבי נתן היא ותני בברייתא נמי רצה. על כרחך אי בברייתא קתני רצה רבי יהודה הנשיא ורבי נתן במוכר ולוקח פליגי דלרבי נתן יד לוקח דוקא על העליונה ולרבי יהודה הנשיא יד מוכר דוקא על העליונה וטעמייהו משום דרבי נתן אזיל בתר לוקח משום דלא קים ליה בזבינתיה ורבי יהודה הנשיא אזיל בתר מוכר משום טעמא דזבין אוביר. וליכא למימר דלרבי נתן בין לוקח ובין מוכר יד מי שנתאנה על העליונה ולרבי יהודה הנשיא מוכר ולא לוקח דאם כן מתניתין דקתני לוקח ולא מוכר דלא כמאן וכי תימא מתניתין נמי לוקח והוא הדין מוכר דאכתי לא סלקא דעתין הכי דרב אשי הוא דאמר הכי משום דקתני סתמא מי שהוטל עליו. ואם תאמר אם כן כיון דלרבי נתן יד לוקח על העליונה ולא מוכר אם כן למה ליה למימר תני בברייתא רצה ובלוקח מיירי ולחסורי ברייתא לימא כי קתני ברייתא קנה ומחזיר אונאה במוכר אבל בלוקח ידו על העליונה כמתניתין ורבי נתן היא. הא ליכא למימר דרבי נתן איירי במוכר דוקא דאם כן לא הוה ליה למימר לרבי יהודה יד מוכר על העליונה אלא ידו על העליונה כיון דבדידיה מיירי רבי נתן. עד כאן.

הרי זו מקודשת ותנאו בטל וכו'. וצריך לומר דאיירי בדכפליה לתנאיה. וקשה כיון דפירש בהדיא אם יש לך עלי אין את מקודשת לי היאך תהיה מקודשת כמו שהקשו בתוספות בריש פרק אף על פי עיין שם ופירש רבינו תם משום דכל המתנה על מה שכתוב בתורה לא היה בדעתו שיתקיים התנאי אלא דרך ליצנות אמר ונתכוון להפליגה בדברים כההיא דגיטין הרי זה גיטך על מנת שתעלי לרקיע וכו' אינו אלא כמפליגה בדברים וכשר. ואפילו מאן דפליג התם הכא מודה שאין דעתו כלל להתנות על מה שכתוב בתורה אבל התם אימר נתכוון לדחותה בדברים. הרא"ש. ועיין בירושלמי סוף פרק השוכר את הפועלים.

בדבר שבממון תנאו קיים. פירש רש"י כגון שאר וכסות ולאפוקי עונה דצער הגוף וכן פירש הרמב"ם ז"ל. ואינו נכון דצער הגוף נמי ניתן לימחל כדאיתא בפרק החובל ועוד כי בירושלמי אמרו ועונה לאו דבר שבממון הוא הי ניהו דבר שאינו של ממון על מנת שלא תצטרכי גט שלא תהיה זקוקה ליבם. הריטב"א.

גמ' מתניתין קתני לוקח ברייתא קתני מוכר פרש"י ברייתא כר' יהודה הנשיא קתני מוכר דהיכא דנתאנה מוכר הוא דידו על העליונה אבל אם נתאנה לוקח לא וצ"ע לפי זה דפירש דמוכר מסתבר טפי לומר דידו על העליונה מלוקח היאך יתיישב הא דקאמר מה ששייר במתניתין וכו' דהא כיון דקתני במתניתין לוקה כ"ש מוכר לפי סברא זאת וא"כ מה שיור שייך הכא וכן הדיקא נמי דקאמר רב אשי ובו' ש"מ שיורי שייר לא יתיישב ואי הוה אמרינן דהסברא היא איפכא דלוקח מסתבר טפי לומר שיהא ידו על העליונה הוי אתי שפיד טפי וק"ל. ויש לישב דהמקשה הוה ס"ל דהסברא הוא שמוכר מסתבר טפי לומר שיהא ידו על העליונה מלוקח ולכך פריך מתניתין קתני לוקח ברייתא קתני מוכר כמו שפירש רש"י והמתרץ השיב שאין זה מסתבר טפי מזה אלא ששניהם שוין שיירי' ומה ששייר במתניתין קא מפרש בברייתא וק"ל:

גמרא או קנה אל תונו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה דיקא נמי כו' הכי ומפרש כו' הד"א:

גמרא מש"ה חזרו. ומעיקרא שמחו כשהגדיל להם ר"ט המחילה [עד שליש] בלוקח לאחר כדי שיראה ובדידהו המוכרים אם נתאנו לעולם חוזר דכיון דס"ל למתני' מי שנתאנה ידו על העליונה י"ל דפחות משתות בכדי שיראה וא"כ קנה ומחזיר אונאה כחד צד איבעיא דלעיל (בבא מציעא פ) אך [לפי] מ"ש [הא דאמר] אא"א וכו' למאי נ"מ כו' בשמעתין י"ל מאי נ"מ לענין שמחו וחזרו אך רש"י מפרש אמאי חזרו לדידהו כו' צ"ל הא דניחא ליה שמחו דעביד מביטול מקח דשניהם חוזרין ומשתות דיד הנתאנה על העליונה עביד הכל מחילה וקנה ומחזיר אונאה ותגרי לוד לא היו חפצים שיתבטל המקח ודו"ק:

גמ' אי ר"נ כו' ואי ר"י הנשיא מתני' קתני לוקח כו'. א"ל דלמא קושיא חדא מתרצא לחבירו מתני' איירי בלוקח וברייתא במוכר קנה ומחזיר אונאה [ואתיא מתניתין כר"נ] חדא דא"כ לא הוי ליה לר"י הנשיא לינקוט מוכר דבדידי' איירי ועוד איפכא מסתברא דמוכר עדיף מלוקח ולא לוקח מהמוכר ועיין (צ) [אך] ז"ש דשייר במתני' מפרש בברייתא מאי לשון שייר כ"ש היא דמתניתין קמ"ל אפילו נוקח ודוחק לומר דהמקשה והמתרץ בזה מחולקין להתרצן ס"ל שוין הן והמקשן היה ס"ל דוקא מוכר ולא לוקח ועיין:

גמרא וכן אר"א ישר. בפסחים נג ב ובסנהדרין (ק) ובשבועות (מ) מחק רש"י בכה"ג מלת ישר:

גמ' שם בצדרייתא. פרש"י העומדים לימכר ועי' ברי"ף והרא"ש ונ"ל דרמז הכתוב לנו זה במה שאמר וכי תמכרו ממכר דר"ל דבר העומד לימכר:

תד"ה והתנן. וי"ל דאונאה משמע בכ"ע כו'. והא דאר"י אין אונאה לתגר ר"ל אין אונאה בכ"ע אלא דוקא אם הוא מאנה:

גמרא דאי כ"ר מוכר משום דקים לי' כו'. פרש"י דחוק דאטו מי לא עסקינן דשהה הרבה ימים בין הקניה למכירה ובין כך נשתנה השער או שהוא עצמו קנה בזול או ביוקר ועוד דגבי לוקח ע"כ אזהרתי' ג"כ אם יודע ששוה יותר לכן נלע"ד לפרש דמוכר כבר גמר מסחרו וקי"ל ויודע מה הרויח אבל לוקח עדיין א"י כי אולי בטרם שימכור תוזל הסחורה או תתקלקל:

גמ' שם בתגר ספסר שנו מ"ט מידע ידע כו'. לע"ד נל"פ דכיון שקונה ומוכר תמיד בכל יום ודאי יודע בטוב שוויה בכל עת לכן בין שהוא המוכר ובין שהוא הלוקח אין לו אונאה וכשהוא לוקח ביוקר אולי הוא משום דאיתרמי ליה אדם שחפץ לקנות אותו החפץ ויעלהו לו בדמים והש"ס נקיט הטעם על כשהוא מוכר וה"ה אם הוא לוקח מטעמא דאמרן וכה"ג צ"ל לדעת הרמ"ה שהביא הטור בסי' רכ"ז סכ"ט לענין בעה"ב דהש"ס נקיט לעיל טעמי' דיקירי עליה לא מזבן להו כו' והוא ז"ל פסק דה"ה אם מכר בזול או לקח בין ביוקר ובין בזול וכ"ז דלא כפרש"י ותוס':

גמ' איני יודע מי שנאה. יבמות דף כז ע"ב וש"נ:

בגמרא אלא אי אמרת מוכר נמי כו' מאי נפקא להו מיניה כו'. והקשה בספר קיקיון דיונה למאי דס"ד עכשיו דתגרי לוד נמי שכיח דטעי תיקשה ליה אמאי שמחו מעיקרא באונאת שליש הא זימנין רעה הוא לדידהו היכא שנתאנו הם והאריך שם בזה עי"ש ולענ"ד גברא חזינא תיובתא לא חזינא דהא אסקי' לעיל דמשתות ועד שליש לר"ט כשתות עצמו לרבנן ואם כן כשהיה הדין בכל זה כדין אונאה דהיינו בכדי שיראה שפיר שמחו דכשנתאנו הם לא איכפת להו כלל דכיון שהם היו מוכרים כמ"ש התוספות אם כן היו יכולים לחזור לעולם אבל כשנתאנה הלוקח מהם שהיו סבורים שדינו בכדי שיראה שמחו שפיר ומש"ה לא קשיא ליה אלא ממה שחזרו ואף למ"ש התוס' לעיל דף נ' ע"א דלמסקנא חוזר הש"ס לסברא הראשונה דפחות משליש לר"ט כפחות משתות לרבנן דלאלתר הוו מחילה ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי שמחו מעיקרא הא זימנין שנתאנו הם ביותר משתות וניחא להו כדרבנן דלר"ט לאלתר הוי מחילה בין בלוקח בין במוכר דלענין לאלתר לא שייך לחלק בין מקחו בידו כו' אלא די"ל דמ"ש התוס' לעיל היינו למסקנא דהכא דתגרי לוד לא שכיח דטעו אבל למאי דס"ד מעיקרא דאינהו נמי טעי ע"כ היה צ"ל דמשתות ועד שליש לר"ט כשתות עצמו לרבנן כי היכי דלא תיקשה במאי שמחו וק"ל:

בתוספות בד"ה והתנן כו' וא"ת ומנ"ל דמיירי בהדיוט כו' וי"ל דאונאה משמע בכל ענין כו' עכ"ל. ועי"ל דפשטא דמילתא איירי שנתאנה הלוקח כדקתני סיפא דמתני' תן לי מעות או תן לי מה שאניתני והיינו משום דאונאת לוקח שכיח טפי דמוכר קים ליה בזבינתא וכמו שאפרש בסמוך:

בגמרא מני מתניתין כו' אי ר"י הנשיא מתניתין קתני לוקח ברייתא קתני מוכר. לכאורה נראה דברייתא משמע ליה דדוקא נתאנה מוכר ידו על העליונה אבל נתאנה לוקח לא דאל"כ ה"ל למיתני מי שנתאנה ידו על העליונה דהוי משמע בין נתאנה מוכר או לוקח דהא רישא דברייתא נמי סתמא קתני אבל במתני' לא שייך לדייק דדוקא בנתאנה לוקח ידו על העליונה משא"כ במוכר דהא כללא קתני מי שהוטל עליו ידו על העליונה דמשמע בין מוכר בין לוקח והא דמסיים תן לי מה שאניתני דמשמע דבנתאנה לוקח איירי ע"כ דחדא מינייהו קתני דאטו כי רוכלא ליתני ואם כן עיקר קושית הש"ס דמתני' משמע אפי' נתאנה לוקח ידו על העליונה ובברייתא משמע דוקא מוכר ולא לוקח וכן נראה לכאורה להדיא מדקדוק פרש"י ובהכי הוי א"ש נמי הא דמשני רבא מאי דשייר במתני' מפרש בברייתא דאכתי היא גופא קשיא אמאי שייריה במתני' ולמאי דכתיבנא א"ש דבלא"ה לא הוי קשיא ליה מתני' דהא משמע בין מוכר בין לוקח ועיקר הקושיא היה מברייתא וע"ז משני שפיר דמשום דלא קתני במתני' מוכר בהדיא הוצרך רבי יהודה הנשיא לפרש וממילא ידעינן דכ"ש לוקח דאיתא בהדיא במתני' אלא דלפ"ז לא א"ש הא דמסיק רב אשי מתני' נמי דיקא ופירש"י דיקא נמי דמתני' במוכר נמי ס"ל הכי עכ"ל. משמע מזה הלשון להדיא דמעיקרא הוי ס"ד דמתני' דווקא לוקח קתני ולא מוכר וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי ס"ד למימר הכי דהא מצינן למימר שפיר דנקיט לוקח וה"ה למוכר דהא כללא קתני מי שהוטל עליו ונלע"ד דהא דמשמע ליה האי דיוקא היינו משום דמסברא אית לן למימר דדוקא בנתאנה לוקח אמרינן ידו על העליונה משום דמוכר קים ליה בזבינתיה ואם כן נתכוון להונות את הלוקח ועביד איסורא מש"ה שייך למקנסיה שיהא יד הלוקח על העליונה משא"כ בנתאנה מוכר לא שייך האי סברא ולא שייך לקנוס את הלוקח ואם כן אי ס"ד דמתני' בין לוקח בין מוכר משמע אלא דחדא מינייהו קתני וה"ה לאידך יותר ה"ל למיתני בנתאנה מוכר והוי ידעינן דכ"ש בנתאנה לוקח אבל עכשיו דקתני נתאנה לוקח משמע דדוקא קתני ובברייתא נמי משמע ליה דדוקא מוכר קתני אף ע"ג דמסברא איכא למימר דכ"ש בלוקח אלא דקשיא לן אמאי נקיט כלל יד מוכר על העליונה ליתני סתמא מי שנתאנה דמשמע כללא והדר מפרש תן לי מקחי דמשמע שפיר דבמוכר איירי וה"ה ללוקח אבל מדנקט בהדיא יד מוכר משמע דדוקא קתני ולפ"ז למסקנת הש"ס דמתני' משמע בין מוכר בין לוקח צ"ל דהא דמסיק למילתא בלשון נתאנה לוקח דקתני תן לי מעות היינו משום דמילתא דשכיח נקיט דנתאנה מוכר לא שכיח דהא קים ליה בזבינתא ודו"ק:

שם אמר רב אשי דיקא נמי דקתני אחד הלוקח כו' ומפרש ליה ללוקח ש"מ שיורי שייריה למוכר. ולכאורה יש לתמוה טובא מה דיוק הוא זה דלמא אדרבא הא דקתני לוקח ושבקי' למוכר היינו משום דבמוכר אין הדין כן שיהא ידו על העליונה כדקס"ד מעיקרא ויש ליישב דהכי קשיא ליה דאי ס"ד דלוקח דווקא קתני אכתי לא ידעינן בנתאנה מוכר מה דינו אי אמרינן דבע"כ של שניהם קנה ומחזיר אונאה או אמרינן דבטל המקח לגמרי ושניהם יכולין לחזור דהא אכתי לא שמעינן האי דינא בשום דוכתא אע"כ מדלא נחית לפרש דין נתאנה מוכר היינו דמלוקח ילפי' ליה וק"ל:

משום הכי חזרו. שהם היו מוכרין ואינן נהנין בהרחבת זמן החזרה דר' טרפון שהרי אפי' לרבנן לעולם חוזרים: אמאי חזרו. לדידהו נמי מהני הרחבת זמן החזרה דאי טעו אינהו נהדרו בהו: ורשכי. קשורי משי שקורין בינדיל''ש: קרי שיתא. שואל בדמיהם ששה זוזים: מבעל הבית. תכשיטין וכלי תשמיש שלו חביבין עליו ואינו מוכרן אלא ביוקר והוה ליה כמפרש יודע אני שיש בו אונאה דאמרינן לקמן אין לו עליו אונאה כך מצאתי בשאילתות דרב אחאי (פ' בהר סי' קיג): כיפי. נזמים: הוי מחילה. לאלתר דהוה ליה פחות משתות: ואתבעיה בדינא. בכדי שיראה לתגר: בצדרייתא. בגדי קנבוס העומדים לימכר: מתני' ר' יהודה אומר אין אונאה לתגר. לקמיה מפרש לה: מי שהוטל עליו. מי שנתאנה: תן לי מעותי. אם נתאנה לוקח: גמ' דאי כתב רחמנא מוכר. שהוא מוזהר בבל תונו: דקים ליה בזבינתיה. כמה נתן בה ובמזיד הוא עושה: זבנת קנית. אם לקחת חפץ המתקיים שכר הוא אצלך שלא הוצאת המעות ביציאה והרי הוא מתקיים לך: זבין אוביד. מכרת חפץ שלך הרי אתה נפסד שיכלו המעות ביציאה: ספסר. קונה ומוכר מיד תמיד: מידע ידע זבינתיה כמה שויא. הרי לא שהה בין קנייתה למכירתה: שאפי' פחות מכדי אונאה חוזר. אם נתאנה דחייו תלויין בכך ותקנו לו שיחזור: תניא כוותיה דרב נחמן. דאפי' בכדי אונאה אינו חוזר בו ואין מחזירין לו אונאה מדתלי טעמא מפני שהוא בקי כגון ספסר: קתני רצה. דידו על העליונה: ברייתא. בדרבי נתן: לא קתני רצה. אלא על כרחו קנה ומחזיר לו אונאה: מתני' קתני לוקח. היכא דנתאנה לוקח קתני דידו על העליונה כדקתני תן לי מעותי: ברייתא. בר' יהודה הנשיא: קתני מוכר. דהיכא דנתאנה מוכר הוא דידו על העליונה אבל אם נתאנה לוקח לא: אונאה זו. משנתינו זו: ותני נמי בברייתא. בר' נתן רצה ובלוקח ומוכר הוא דפליגי: דיקא נמי. דמתניתין במוכר נמי ס''ל הכי ומפרש ללוקח ולא פירש למוכר: לימא רב דאמר כר' מאיר. דאמר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אפילו בדבר שבממון: ר' יהודה אומר בדבר שבממון. כגון שאר וכסות ניתן למחילה והרי מחלה אבל עונה שהיא צער הגוף לא ניתן למחילה:

והתנן כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר. פירוש לאפוקי מר' יהודה דאמר תגר אין לו אונאה כשמכר בזול לפי שהוא בקי ואחולי אחיל ליה והאי דזבני' הכי משום דאתרמי ליה זבינתא אחריתי כדאמרי' בסמוך והשתא פריך שפיר דע''כ מיירי בהדיוט מוכר מדתלי תגר בהדיוט דטעמא דידע ומחיל לא שייך אלא במוכר וא''ת ומנ''ל דמיירי בהדיוט שמוכר ביוקר ונתאנה לוקח דילמא מיירי בהדיוט שמכר בזול ונתאנה דהשתא הוי דומיא דתגר וי''ל דאונאה משמע בכל ענין בין שהוא מאנה בין שהוא מתאנה: