בבא מציעא מ ע"א

דף מ - א

[וכן אמר רב: ^[1] אפילו השביחו האחים את הנכסים בידים, וכמעשה זה ששתל האח, מכל מקום השביחו לאמצע, [שלא כדעת הסובר בבבא בתרא קמג ב, שלא אמרה המשנה שהשבח לאמצע, אלא כששבחו נכסים מחמת עצמן של נכסים].

אמר ליה אביי לרב חסדא:

מי דמי, וכי יש לדמות את נידון המשנה בבבא בתרא למקרה של מרי ואחיו!?

והרי התם - במשנה בבבא בתרא - גדולים גבי קטנים ידעי, יודעים הם שסופם של קטנים ליטול מחצית מהנכסים, ומתחילה כשעבדו קא מחלי גבי קטנים.

אבל הכא - גבי מרי ואחיו - מי לידע מרי שיש לו אח דליחיל על עבודתו!? ^[2]

אגלגל מילתא ומטא לקמיה דרבי אמי [נתגלגל הפסק ^[3] של רב חסדא ובא לפני רבי אמי].

אמר להם רבי אמי:

והרי גדולה מזו אמרו גבי קרוב היורד לנכסי שבוי שאין לו חלק בנכסים כלל, דשמין להם כאריס, השתא דידיה לא יהבינן ליה, כלומר: אם בקרוב היורד לנכסי שבוי, שהוא יורד לשדה על דעת שלכשיבואו הבעלים יטלו את שלהם, הרי הוא מקבל כאריס; זה שעשה והשביח לדעת עצמו [שהרי לא ידע שיבוא האח], וכי לא ניתן לו כאריס!? והרי כל שכן הוא שיש לתת לו כאריס. ^[4]

אהדרוה לקמיה דרב חסדא [החזירו את דברי רבי אמי לרב חסדא], אמר להו רב חסדא:

מי דמי ירידת רמי לנכסי אחיו, לירידת קרוב לנכסי שבוי, והרי משני טעמים יש לחלק ביניהם:

התם - גבי ירידת קרוב לנכסי שבוי - הרי ברשות בית דין נחית [ירד הקרוב לנכסי השבוי ברשות בית הדין], ואילו הכא - ירידת מרי לנכסי אחיו - הלוא לאו ברשות נחית [לא שאל רשות מבית דין לירד לנכסי אחיו].

ועוד: הרי קטן הוא האח, ואף אם היה שואל רשות, לא היו מניחים לו, דאין מורידין קרוב לנכסי קטן. ^[5]

אהדרוה לקמיה דרבי אמי [חזרו ואמרו את דברי רב חסדא לרבי אמי].

אמר להו רבי אמי: כשסיפרו לי את המעשה לא סיימוה קמי דקטן הוא [לא הוסיפו לומר שאחיו של מרי קטן הוא].

מתניתין:

המפקיד פירות אצל חבירו ועירבן הנפקד עם פירותיו, הרי זה הנפקד כשמחזיר לו, יוציא לו חסרונות, [יפחית לו מהכמות שהפקיד אצלו] כפי מה שהם רגילים להחסיר, משום רקבון ועכברים, שהרי חסרו משל המפקיד כשם שחסרו משל הנפקד.

וכמה חסרונות יוציא לו:

לחיטים ולאורז: תשעה חצאי קבין לכור.

לשעורים ולדוחן: תשעה קבין לכור.

לכוסמין, ולזרע פשתן: שלש סאין לכור.

הכל לפי המדה, כלומר: לכל כור יוציא שיעור זה, ואם היו כמה כורים יכפיל את החסרון במספר הכורים.

והכל לפי הזמן, כלומר: השיעור האמור הוא לשנה אחת, ואם היו אצלו כמה שנים יכפיל את שיעור החסרון במספר השנים.

אמר רבי יוחנן בן נורי לחלוק על שיטת חכמים שאמרו: "הכל לפי המדה":

וכי מה אכפת להן לעכברין מה היא הכמות שהם אוכלות ממנו!? והלא אוכלות הן בין מהרבה ובין מקמעא אותו שיעור; כלומר: שיעור חסרון זה אינו משתנה בין כור אחד לעשרה כורין, שאם זה הוא שיעור אכילתן בשנה, לא יאכלו יותר משום שיש שם עשרה כורין. ^[6]

אלא אינו יוציא לו חסרונות אלא לכור אחד בלבד, כשיעור החסרון של כור, יוציא אפילו כשהפקיד אצלו כמה כורים. ^[7]

רבי יהודה אומר: אם היתה מדה מרובה, אם הפקיד אצלו מידה מרובה שהוא עשרה כורין בימות הגורן בקיץ כשהחטים יבשות, והוא מחזיר לו את הפקדון בימות הגשמים, כי אז אינו מוציא לו חסרונות כלל, מפני שמותירות [תופחות], ויתרון זה משלים את החסרון שנחסרו; כלומר: החיסרון שעל ידי אכילת עכברים מעשרה כורין אינו אלא כשיעור של שנים ושלשה כורין, ותפיחת החיטים של עשרה כורים משלים חסרון זה. ^[8]

גמרא:

שנינו במשנה: לחטים ולאורז תשעה חצאי קבין לכור:

ותמהינן: והרי אורז טובא חסר, מחסיר הוא יותר מן השיעור ששנינו במשנה!? ^[9]

אמר תירץ רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: באורז קלוף שנו, ובאורז קלוף אכן השיעור הוא כפי שנתפרש במשנתנו.

שנינו במשנה: לכוסמין ולזרע פשתן, שלש סאין לכור:

אמר פירש רבי יוחנן אמר רבי חייא: זרע פשתן בגבעולים שלו שנו. ^[10]

תניא נמי הכי: לכוסמין ולזרע פשתן בגבעולין, ולאורז שאינו קלוף, שלשה סאין לכור.

שנינו במשנה: הכל לפי המדה, והכל לפי הזמן:

תנא בברייתא על שיעור החסרון המבואר במשנה: כן לכל כור וכור, וכן לכל שנה ושנה; וזו היא ששנינו: "הכל לפי המדה, והכל לפי הזמן".

שנינו במשנה: אמר רבי יוחנן בן נורי וכי מה אכפת להן לעכברים והלא אוכלות בין מהרבה ובין מקמעא:

תניא: אמרו לו חכמים לרבי יוחנן בן נורי: הרבה אובדות מהן, הרבה מתפזרות מהן. ^[11]

תנא בברייתא: במה דברים אמורים שהוא מוציא לו חסרונות, כשעירבן עם פירותיו, אבל ייחד לו למפקיד קרן זוית שהניח שם את פירותיו, אומר לו הנפקד למפקיד: הרי שלך לפניך, ואין עושה חשבון, כי כמה שחסרו חסרו.

ומקשינן: וכי עירבן עם פירותיו מאי הוי!? כלומר: אף כשעירבן עם פירותיו למה צריכים אנו ליתן שיעור קבוע לחסרון, והרי יש לקבוע את החסרון לגבי המפקיד לפי מה שחסרו בפועל -

דליחזי לדידיה כמה הויין, כלומר: הרי יודע הוא את הכמות שהיתה לו באותו מקום, ואת הכמות של פירות חבירו שהפקיד שם, ויבדוק כמה חסר משניהם גם יחד, ויחלק את החסרון באופן יחסי בינו ובין חבירו; [וכגון שכמות הפירות שלו כפולה משל חבירו, כי אז יחשב שליש מהחסרון לחבירו]. ומשנינן: משנתנו עוסקת בכגון שהנפקד מסתפק מהם [מתערובת הפירות], ואין הוא יכול לידע כמה מן החסרון שנחסר הוא ממה שנסתפק, וכמה מן החסרון הוא מממה שנחסר על ידי העכברים והריקבון.

ואכתי מקשינן: וליחזי כמה איסתפק, יבדוק כמה הסתפק, וידע ששאר החסרון הוא חסרון רגיל, ויחלקנו באופן יחסי בינו ובין המפקיד!? ומשנינן: משנתנו עוסקת בכגון דלא ידע כמה איסתפק, שאינו זוכר כמה הסתפק. ^[12]

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: אם היתה מדה מרובה, לא יוציא לו חסרונות מפני שמותירות: ומפרשינן: כמה היא מדה מרובה שאינו מוציא חסרונות?

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עשרה כורין.

תניא נמי הכי: כמה מדה מרובה, עשרה כורין.

תני תנא קמיה דרב נחמן לפרש את דברי רבי יהודה: במה דברים אמורים שהוא מוציא לו חסרונות, כגון שמדד לו מתוך גורנו, והחזיר לו מתוך גורנו, אבל מדד לו מתוך גורנו, והחזיר לו מתוך ביתו, אינו יוציא לו חסרונות מפני שמותירות.

ומשמעות הדברים היא: מידת הגורן היתה מידה גדולה מאשר מידת הבית, ולכן אם קיבל פקדון לפי מידת הגורן, ומחזיר לו באותה מידה עצמה, כי אז יוציא לו חסרונות; אבל אם מחזיר לו במידת בית שהיא קטנה יותר, כי אז לא יוציא לו חסרונות, משום שכבר החסיר לו במה שהחזיר לו במידה קטנה, ו"מפני שמותירות" הכוונה היא שמידת הגורן יתירה היא על מידת הבית.

אמר תמה ליה רב נחמן לתנא:

וכי בשופטני [בשוטים] עסקינן, דיהבי בכיילא רבא ושקלי בכיילא זוטא [וכי בטפשים אנו עוסקים, המפקידים במידה גדולה, וכשבאים הם ליטול את פקדונם נוטלים הם במידה קטנה] - דלמא בימות הגורן קאמרת, שמא לא היתה כוונתך לחלק בין מידה של גורן למידה של בית, אלא בין ימות הגורן לימות החמה, וכך היא כוונתך:

במה דברים אמורים שמדד לו [הפקיד אצלו] תבואה בימות הגורן כשהתבואה יבשה, והחזיר לו את פקדונו בימות הגורן; אבל מדד לו בימות הגורן, והחזיר לו בימות הגשמים, אינו יוציא לו חסרון מפני שמותירות בימי הגשמים, שהתבואה תופחת בימות הגשמים מלחלוחית הגשם והקור; ונמצא, שכאשר מחזיר הוא לו את אותה הכמות שהפקיד, אין הוא מחזיר לו את כל התבואה, שהרי חלק ממה שמחזיר לו אינו אלא אויר, ושיעור החסרון מן התבואה עצמה הוא שוה לשיעור החסרון שדרך תבואה להחסיר. ^[13]

אמר תמה ליה רב פפא לאביי:

אם כן - כדברי רב נחמן שבימות הגשמים התבואה תופחת - כשנתן תבואה בכד בימות החמה והגיעו ימות הגשמים לפקע כדא [ייפקע הכד] שהרי התבואה תופחת!?

ומשנינן: אכן הוה עובדא ופקע כדא [מעשה היה בתבואה שניתנה בכד שפקע הכד בימות הגשמים]. ^[14]

איבעית אימא: תבואה הנתונה בדוחק בכד שאני, משום איצצא [דוחק], כלומר: דוחק התבואה מונע את תפיחתה, ולכן אין הכד פוקע.

מתניתין:

המשנה הקודמת עסקה בשיעור שמפחית הנפקד מפקדונו של המפקיד בגין רגילות הפקדון להחסיר בפקדון יבש כגון חיטים ואורז; ומשנה זו - שהיא הסיפא של המשנה הקודמת - עוסקת בשיעור שהוא מפחית לו בפקדון לח; וכשם שהרישא עוסקת באופן שעירב הנפקד את הפקדון עם שלו, וכמבואר בגמרא לעיל, כך הסיפא עוסקת באופן זה.

יוציא לו הנפקד למפקיד, כלומר: כשמחזיר הנפקד למפקיד את פקדונו, יפחית לו הנפקד שתות ממה שהפקיד, ליין שהפקיד אצלו, ומשום שכשיעור זה בולעים הקנקנים.

רבי יהודה אומר: חומש יפחית לו.

יוציא לו שלשה לוגין שמן למאה לוגין שהפקיד אצלו, דהיינו:

לוג ומחצה שמרים, כלומר: חשבון זה הוא, כשהפקיד אצלו שמן מעורב בשמרים, ועירבו הנפקד עם שמנו ושקעו השמרים ושקטו והם בתחתית החבית, ולכן יפחות לו מכמות השמן המזוקק שהוא מחזיר לו, לוג ומחצה בגין השמרים שהיו מעורבים בשמן, ושיעור זה הוא למאה לוג.

ועוד מוציא הוא לוג ומחצה בלע של הקנקנים, שנבלע משל המפקיד שיעור לוג ומחצה לכל מאה ולוג.

אבל אם היה השמן מזוקק בשעה שהפקידו המפקיד, כי אז אינו יוציא לו הנפקד למפקיד שמרים.

ואם היו הקנקנים ישנים שהם ספוגים ואינם בולעים יותר, לא יוציא לו בלע.

רבי יהודה אומר: אף המוכר שמן לחבירו מזוקק כל ימות השנה, הרי זה הלוקח מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה לוג, כלומר: המוכר לחבירו שמן סתם, והוא מספק לו את הסחורה מתוך חביותיו לאורך ימות השנה, והשמן שנותן לו המוכר הוא מזוקק, הרי המוכר פוחת לו מהשיעור שמכר לו: לוג ומחצה למאה לוג, בשביל השמרים, שאותם נותן הוא ללוקח בנפרד.

גמרא:

שנינו במשנה: יוציא לו שתות ליין, רבי יהודה אומר חומש:

ומפרשינן דלא פליגי תנא קמא ורבי יהודה, אלא מר כי אתריה, ומר כי אתריה [כל אחד אמר את שיטתו בהתאם לחביות שהיו נהוגות במקומו], כי:

באתריה דמר - תנא קמא - חפו בקירא [היו טחים את חביות היין בשעוה מבפנים], ולא מייץ טפי [ואינו בולע יותר מאשר שתות], ואילו באתריה דמר - רבי יהודה - חפו בכופרא [היו טחים את החביות מבפנים בזפת] ומייץ טפי [ומשום כך היו הקנקנים בולעים יותר], ומגיע עד חומש.

איבעית אימא לפרש, שהחילוק בין החביות אינו בחומר שטחים אותו מבפנים, אלא משום גרגישתא [הקרקע ממנה עשויים החביות]:

הא - הקרקע שממנה היו עושים את החביות במקומו של רבי יהודה - מייצא טפי [בולעת יותר], והבלע מגיע לשיעור חומש.

והא - הקרקע שממנה היו עושים את החביות במקומו של תנא קמא - לא מייצא טפי [אינה בולעת כל כך], ואין הבלע אלא שתות.

אגב שנזכר כאן, שהחביות בולעות שתות, מביאה הגמרא מעשה זה, שיש לו קשר לאמור במשנתנו:

באתריה דרב יהודה, רמו ארבעים ותמני כוזי בדנא, אזיל דנא: בשיתא זוזי, והוה פריס רב יהודה, שיתא שיתא בזוזא [במקומו של רב יהודה, היה הנוהג למלאות חבית בארבעים ושמונה מידות של "כוזא", שהיא מידה מסוימת של יין, ומחירה הסיטונאי של החבית בימות הבציר היה ששה זוז; ורב יהודה נעשה חנוני, והיה מוכר שש כוזי בזוז].

מתני' המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה יוציא לו חסרונות לחטים ולאורז ט' חצאי קבין לכור.

ואוקימנא באורז קלוף תנא וכן לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה. וקיימא לן כתנא קמא דמתני' והוא שעירבן בין פירותיו ומסתפק מהן ואינו יודע כמה הוציא לברר החסרון אבל יחד לו קרן זוית אומר לו הרי שלך לפניך:

פיס' ר' יהודה אומר אם היתה מדה מרובה לא יוציא לו חסרונות מפני שמותירות ותני עלה בד"א שמדד לו בימי הגרנות שהפירות יבשין מאד שהחום מייבשן ומחזירן לו בימות הגרנות זהו שמוציא לו חסרונות אבל אם מחזירן לו בימות הגשמים אין מוציא לו חסרונות מפני שאויר הגשמים מלחלחן ומתנפחות ונמצאו מותירות. הוה עובדא שמילאו כדא בימות הגרנות חטים וכשהגיעו ימות הגשמים נתנפחו בכדא והיה פי הכדא סתום ונתבקעה הכדא איבעית אימא משום איצצא:
מתני' יוציא לו שתות ליין ר' יהודה אומר חומש. ולא פליגי במקומו של ת"ק היו מכסין פי הדנא בשעוה ולא היה מוצין לפיכך מוציא לו שתות בחסרון. פי' גרגישתא שם העפר שעושין ממנו כלי חרס כגון הדנא וכיוצא בה. יש עפר מוצין ויש עפר שאינו מוצין. באתריה דרב יהודה רמו [מ' ותמני] כוזי בדנא וכו' פי' במקומו של רב יהודה היו נותנין טפיחין של יין בחבית והיו קונין החבית והיין שבתוכו ו' זוזים וכאשר היה היין מתיישן ושוקעין שמריו בתחתיתו היה מצוה רב יהודה לקונים למכור ו' טפיחין לזוז ל"ו טפיחים בו' זוזין והן דמי כל החבית נשארו י' טפיחין יצאו ח' שהן שתות לכל החבית בחסרונות כדתנן יוציא לו שתות ליין נשארו ד' טפיחין ריוח.

וכן אמר רבא השביחו לאמצע. רש"י ז"ל מעבר ליה קולמוס ולא גריס לה כלל דהיכי מייתי' ועוד ממלתיה דרבה למתני' ואמר את"ל רב גרסינן, ורב חסדא הביא ראיה מדברי הרב שהיה רבו וכו', כמו שכתוב בפירושיו ואין זה נכון משום דאביי לאו קמיה רב חסדא הוה יתיב וכן כל מה שכתב כאן אינו מחוור במה שאמרו בפרק מי שמת לא שנו אלא בששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לעצמן ומפרשה רש"י ז"ל מחמת עצמן מחמת טרחן של משביחין ואין זה נכון שא"כ שבח ששבחו נכסים מחמת נכסים הוא השביח ממילא כגון דיקלא ואלים וא"א, ובמקומו (ב"ב קמ"ג) אבאר זה בעזר העוזר.
אלא ה"פ: שבח ששבחו נכסים מחמת נכסים. כגון ששכר פועלים מפירות הנכסים ושתלי פרדסים ולא בהוצאתו משלו אבל שבח ששבחו נכסים מחמת עצמן כגון בעמלו ומזונו כלומר שהוציא הוצאות ושכר פועלים משלו והשביחו השביחו לעצמן, ורבה גרסי' שכן כתוב בכל הנוסחאות ופירושו שזה הדין של מרי בר איסק בא לפני רבה ואמר שהשביחה לאמצע והוא שוה למשנתינו ששנינו השביחו לאמצע ואקשי ליה אביי דהוא תלמידיה ורגיל קמיה מי דמי התם ידעי וקא מחלי הכא מי ידע דאית ליה אחא דנחיל אלו היה יודע היה אומר בב"ד ראו מה שהניח אבא ומשביח לעצמו וחשו בגמרא להך קושיא ושדרוה לקמיה דר' אמי ואמר דשפיר קאמר אביי שהרי גדולה מזו אמרו שמין להם כאריס השתא דידיה נמי לא יהבינן ליה כלומר מי שיורד לשדה משום ספק זכות שיש לו עליו כגון נטושין שמין להם כאריס זה שעושה לדעת עצמו וכסבור ודאי שהוא שלו לא כ"ש דהא לא ידע דניחיל ודחי רב חיסדא ואמר דשאני התם משום דברשות נחית כלומר התם ירד כדי לטול את שלו כרשות אחרים ולשום לו כאריס אבל הכא לא ירד ע"מ ליטול כלום בתורת אריסות אלא אדעתא דנפשיה ואין לומר בו דתקון ליה כאריס כי היכי דלא ליפסידינהו דאדעתא דנפשיה נחת ורש"י ז"ל פי' ברשות ב"ד שנטל מהם רשות לימלך, ומרי בר איסק לא נמלך כלל בב"ד ועוד אפי' תימא כיון דמורידין אע"פ שלא נטל רשות כמי שנטל רשות דמי בא לימלך אין מורין לו שאין מורידין קרוב לנכסי קטן ור' אמי לא חש להאי טעמא קמא וחש להאי טעמא בתרא ואמר לא סימיה דקטן הוא.
וכתב עלה רבינו הגדול ז"ל אבל גדול ולא ידע דאיתיה דנחיל גביה דלא השביח לאמצע אלא שמין לו כאריס דטעמא דקטן הוה הא גדול שמין לו כאריס ומכלל למד דגדל וידע דאיתיה השביח לאמצע, וכן הוא דהא אביי ור' אמי הוה סליק אדעתיהו דגדול הוה, ואי לאו משום דלא ידע ליה מודו ליה לרב חסדא דהשביח לאמצע דר' אמי כקושיא דאביי סבירא ליה וכן כתב רבינו ז"ל וקושיא דאביי ליתה משום דקטן הוה אלמא אי גדול הוה איתה לקושיא דכיון דלא ידע לא מחל אבל גדול וידע ליה כ"ע מודו דהשביח לאמצע והיינו מתני' כיון דליתא הכא כקטן דמי והוה לומר בב"ד ראו מה שהניח אבא וכיון שלא עשה כן מחל ובשביל שיש לו חלק בקרקע הוא משביח לו ולאחיו אבל ביורד לנכסי נטושין אין לומר כן.
ואי קשיא לך היכא אמרינן דגדול דידע ליה השביח לאמצע, והא אמרי' בעלמא שותף כיורד ברשות דמי לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים אלמא שמין לו, לאו מילתא היא דכי אמרי' שותף כיורד ברשות דמי כגון שנשתתפו לדעת עצמן אבל זה שהלך למ"ה ולא היו שותפים מעולם מדעת עצמן אע"פ שהן אחין שלא חלקו אין תורת שותפין עליהן שהרי אין שותפותם מדעתם וההוא דבמדינת הים לא ניחא ליה והאי כיון דלא אתי בב"ד מחל כיון דלאו יורד ברשות הוא.
והוי יודע דכל היורד לנכסי חבירו אפילו לנכסי רטושין או קרוב לנכסי קטן אם לא הפסיקו ב"ד להוציא מידו והשביח שהוציא בה הוצאות משלו שמין לו כיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות וידם על התחתונה וכל היורדין להשביח נכסי אחריות שלא ברשות באותו כלל, והוא דידעי ואין זה צריך לפנים, אבל בדלא ידעי לא שקלו אלא הוצאה אפילו בשדה העשויה ליטע דהא לאו בתורת אריסות ולא ליטול כלום ירד אבל היורד לדעת דעתו היה ליטול כאריס סבור הוא שהבעלים מתרצים בכך:

הא דאמר רב חסדא התם ברשות קא נחית הכא לא נחית ברשות. פירש רש"י ז"ל, ברשות בית דין ושלא ברשות בית דין. ואינו מחוור כל הצורך, דהא יורד לנכסי שבויין אי נמי לנכסי נטושין, שלא ברשות בית דין קא נחתי, וכדתניא (לעיל בבא מציעא לח, ב) היורד לנכסי שבויין אין מוציאין אותן מידו, אלמא אע"פ שלא נמלך תחלה בבית דין לא הפסיד, ואע"ג דקאמר ועוד קטן הוא, כלומר, ואפילו תימא דאע"ג דלא נמלך בבית דין לא הפסיד מכל מקום קטן הוה, אכתי לא ניחא, דרב חסדא היכי הוה סלקא דעתיה מדעיקרא לאפלוגי בין נמלך ללא נמלך. ויש מי שפירש (הרמב"ן ז"ל), ברשות קא נחית, כלומר ברשות של אחרים נחית, ומשום הכי נחית כאריס דעל דעת כן נחת, אבל הכא שלא ברשות אחרים הוה סבור למיחת אלא לרשותא דנפשיה, ומאן דנחית לרשותא דנפשיה לאו אדעתא דאריסותא נחית. וגם זה אינו מחוור, דקשה לי דאדרבה מהאי טעמא הוא דקא מזכה ליה אביי למרי בר איסק משום דלא ידע ליה, ומי איכא למימר דטעמא דקא מזכה ליה לדעת אביי היא הנותנת לחייבו לדעת רב חסדא ורבה, אם כן הוה ליה לרבה לאהדורי ליה לאביי אדרבה היא הנותנת. ועוד, דלשון ברשות קא נחית ושלא ברשות נחית, לא משמע ברשות אחרים ושלא ברשות אחרים. ומצאתי להרב בעל ההלכות דלא גרס ועוד קטן הוה, אלא הכי גרס הכא לאו ברשות נחית דקטן הוה, וחדא בלחוד קאמר, והוא הנכון.
ולענין פסק הלכה, קטן בין ידע ליה בין לא ידע ליה השביח לאמצע, דאי לא ידע ליה לא שקיל, דהא אין מורידין קרוב לנכסי קטן. ואי ידע ליה ומתפרנסים יחד, אפילו הכי לא שקיל עד שיאמר ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אני אוכל ועושה, כדתנן בפרק מי שמת (ב"ב קמג, ב). גדול ולא ידע ליה השביח לעצמו כאתקפתיה דאביי, ור' אמי נמי סבירא ליה הכין, ורב חסדא קבלה אלא משום דקטן הוה הוא דחייביה, הא גדול לא, אבל גדול וידע ליה השביח לאמצע, דהא אביי ור' נמי הוה סליק אדעתייהו דגדול הוה, ומשום דלא ידע ליה הוא דפליגי עלייהו דרב חסדא, דר' אמי נמי כקושיא דאביי סבירא ליה (לעיל בבא מציעא לח, ב). זו היא שטתו של הרי"ף ז"ל. ולדבריו מתניתין דקתני והניח בנים גדולים וקטנים לאו דוקא, אלא הוא הדין והוא הטעם לגדולים, אלא דאורחא דמילתא נקט. ואי קשיא לך הא דאמר בפרק חזקת הבתים (ב"ב מב, ב) שותף כיורד ברשות דמי, לומר שנוטל בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע ובשבח המגיע לכתפים כדאיתא התם, אלמא אע"ג דידע ליה נוטל כאריס. י"ל, התם הוא משום דאשתתפו נפשייהו, וכיון שכן הוא, שותפא דליתיה. ניחא ליה. אבל הני דלא אשתתפו מעולם מדעת עצמן, אע"פ שהן אחים ולא חלקו, אין תורת שותפין עליהן, וההוא דבמדינת הים לא (נחית) [ניחא] ליה, והוה ליה להאי לאתנויי בבית דין, וכיון דלא אתני מחל דלאו יורד ברשות הוא.
ומדברי הראב"ד ז"ל שכתב בפרק מי שמת, נראה דמתניתין דוקא נקט גדולים וקטנים, וטעמא דהשביחו לאמצע משום דקטנים נינהו ומצוה קא עבדי, הא בגדולים לעולם השביחו לעצמן, ואינן צריכין להתנות בפני בית דין, והיינו טעמא דשותף שהוא יורד ברשות. אע"ג דמשמע הכא לכאורה דאביי ור' אמי בחדא שיטתא קיימי, ור' אמי הא קאמר לא סיימוה קמאי דקטן הוה, ומסתמא אביי נמי לא סיימוה קמיה, ואפילו הכי קאמר אביי התם ידעי וקא מחלי, אלמא אפילו בגדולים היא מתניתין. לא היא, דאביי סיימוה קמיה דקטן הוה, ומשום הכי קאמר דאי ידע מחל אבל השתא דלא ידע ליה לא מחל. ואי משום דאין מורידין קרוב לנכסי קטן, קסבר אביי כיון דלא חלקו והקרקעות משותפין היו, ברשות הוא יורד מפני חלקו, ולית הלכתא כוותיה, כן כתב הרב ז"ל. ואין טעמו בהא דאביי מחוור בעיני, דהא אביי גופיה הוא דקאמר במעשה דסבתא (לעיל בבא מציעא לט, ב) לוקמינהו לנכסי בידא דאחתא דילמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן, אלמא אע"ג דלא חלקו אין מורידין.
ולי נראה, דטעמא דאביי משום דמרי לא הוה ידע דאית ליה אחא כלל, והילכך כיון שהיה לו שיתוף בנכסים ולא ידע ליה לאחוה כאלו נחת ברשות הוא, ואע"ג דקטן הוה, ור' אמי מוסיף על דברי אביי הוא, והיינו דקאמר גדולה מזו אמרו, והכי קאמר, לא יהא אלא שלא היה לרב מרי חלק בנכסים כלל, מכל מקום הרי אחיו זה כשבוי שנשבה, שהרי לא יצא לדעת שיצוה על נכסיו, או שלא היה כאן או שלא היה יודע בנכסי אביו, וכיון שכן אף מרי ברשות נחת כיורד בנכסי שבויין, ושמין לו כאריס, ובהא הוא דקא מהדר רב חסדא הכא לאו ברשות נחת דקטן הוה, והדר ביה ר' אמי ואמר לא סיימוה קמאי, ומיהו טעמיה דאביי כדקאי קאי אפילו בקטן, כיון דלא ידע אי אית ליה שותפותא בנכסים וירד להן ברשות מחמת חלקו, אע"ג דאתגלי דאית ליה אחא [זעירא], יהבי' ליה כאריס וכשותף דעלמא, כן נראה לי.
ואחד היורד לנכסי רטושין, ואחד קרוב לנכסי קטן, אע"פ שמוציאין מידן, אם לא הספיקו בית דין להוציא מידן, שמין להן במה שהשביחו משלהן כיורד לשדה חברו ונטעה שלא ברשות, ושמין להם וידן על התחתונה, אם השבח יתר על ההוצאה אין להם אלא שבח כנגד ההוצאה, ואם ההוצאה יתירה על השבח נוטל הוצאה שעור שבח (לקמן בבא מציעא קא, א ורש"י שם).

מתני': רבי יהודה אומר אם היתה מדה מרובה לא יוציא לו חסרונות מפני שהן מותירות. פירש רש"י ז"ל, שבימות הגורן כשמפקידן החטים יבשות, ובימות הגשמים כשמחזירן נופחות. ולפי פירושו, הא דתני תנא קמיה דרב נחמן במה דברים אמורים כשמדד לו מתוך גרנו והחזיר לו מתוך ביתו, דברי ר' יהודה הם שאמר לחכמים, וכן מצאתיה שנויה בתוספתא (פ"ג ה"ד) אמר ר' יהודה במה דברים אמורים בזמן שמדד לו מתוך ביתו אבל מדד לו מתוך גרנו אין יוציא לו חסרונו, מפני שהן מותירות, אמרו לו מפני שהם מתפזרות מפני שהם אובדות, ע"כ בתוספתא. וכן נראה באמת מפני שהביאוה בגמרא לאחר דברי ר' יהודה, ולא הביאוה בפסקא דרבנן, ואם הדברים כן ההיא דתני תנא ליתא, דהא פליגי רבנן עליה דר' יהודה, לומר, דאע"פ שהחזיר לו מתוך ביתו יוציא לו חסרונות מפני שהרבה אובדות והרבה מתפזרות. ואין נראה כן מדברי הרי"ף ז"ל, שהוא כתב ההיא דמדד לו מתוך גרנו בהלכותיו בפסק הלכה. ועוד קשה לי קצת, אם טעמו של ר' יהודה משום דמותירות בימות הגשמים, מאי שנא מדה מרובה ומאי שנא מדה מועטת. וי"ל, שהנפח של מדה מרובה משלים לחסרונות, וכן פירש רש"י ז"ל, ודברי התוספתא מכריעין. והראב"ד ז"ל פירש, דטעמיה דר' יהודה במדה מרובה, שכשאדם מודד כל כך אינו מדקדק במדה, פעמים מוחק פעמים אינו מוחק כל כך, מפני שהמלאכה מרובה, ולדבריו ההיא דתני תנא דרבנן היא והלכתא היא, וזה היה נכון אלו היה התוספתא מודה לו, אבל מה נעשה לדברי התוספתא, ולגמרא שהביאו אותה בפיסקא דר' יהודה, ועוד צריכה לי עיון.

מתני': ר' יהודה אומר אף המוכר שמן מזוקק לחברו כל ימות השנה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים. כתב הראב"ד ז"ל, דלאו באומר לו מפורש שמן מזוקק אני מוכר לך, דהתם ודאי מודה ר' יהודה דלא מקבל מיניה אלא כדאתני, אלא דוקא באומר לו שמן סתם, והוא נתן לו מזוקק, ונשארו בידו השמרים שהערה אותן מכלי אל כלי, ולפיכך אומר לו [אלו] בעאי לערובי לך מי לא ערבי. וכן מצאתי בירושלמי (בפרקין ה"ה) כדבריו, דגרסינן התם, אמר ר' הושעיא כשלא אמר להם שמן מזוקק אני מעמיד לך כל ימות השנה, אבל אם אמר לו שמן מזוקק אני מעמיד לך חייב להעמיד לו שמן מזוקק. ע"כ גרסת הירושלמי.

אע"פ שהמוציא מחברו כלל גדול בדין שעליו להביא ראיה אם בא התובע לבית דין וקובל לפניהם שיש לו עדים אלא שמתיראין מלבא ולהעיד מתוך אלמותו ותקפו של זה הנתבע הרי בית דין כופין את הנתבע להביא אותן העדים בבית דין ויעידו ואין חוששין עליהם שמאחר שהיו נמנעים מלבא מחמת אלמותו אף הם מעידין שקר בשבילו שהדבר מצוי בהרבה בני אדם שנמנעים מלהעיד אף במה שיודעין ואין הדבר מצוי בהם שיעידו שקר:

מכל מה שכתבנו בסוגיא זו אתה למד על מה שאמרו אין מורידין קרוב לנכסי קטן שלא סוף דבר בשחלק הקטן מבורר אלא אף לא חלקו עדין אין מורידין אותו בחלק הקטן אלא אם כן נתמנה על כך מצד אביו ודוקא כשהקטן מתפרנס בפני עצמו אבל אם היו מתפרנסין כאחד רשאין הגדולים לירד ולהשביח והשבח לאמצע וכן כתבנוה בפרק מי שמת ואע"פ שבמעשה הזקנה ובנותיה יראה שכלם מתפרנסים כאחד אפשר שמתוך שהממון לא היה בידם עדין אין לבית דין להוריד גדול בחלק קטן:

כתבו מקצת גאונים שמעות של קטן בית דין מפקידין אותו אפילו לקרוב הנראה להם כאמיד ומשופע ואע"פ שמשמועה זו לא נראה כן מ"מ בדברים אלו אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

המשנה החמישית והכונה בה ככונת משנה שלפניה ואמר על זה המפקיד פירות אצל חברו הרי זה יוציא לו חסרונן לחטים ולאורז תשעה חצאי קבין לכור לשעורים ולדוחן תשעה קבין לכור לכוסמין ולזרע פשתן שלשת סאין לכור הכל לפי המדה והכל לפי הזמן אמר ר' יוחנן בן נורי וכי מה איכפת להן לעכברי אוכלין בין מהרבה בין מקמעא ואינו מוציא לו חסרונו אלא לכור בלבד ר' יהודה אומר אם היתה לו מדה מרובה לא יוציא לו חסרונו מפני שהן מותירות יוציא לו שתות ליין ר' יהודה אומר חומש יוציא לו שלשת לוגין שמן למאה לוג ומחצה שמרים לוג ומחצה בלע אם היה שמן מזוקק לא יוציא לו שמרים אם היו קנקנים ישנים לא יוציא לו בלע ר' יהודה אומר אף המוכר שמן מזוקק לחברו כל ימות השנה הרי זה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה אמר הר"ם כבר ביארנו במה שקדם מפרושנו כי הכור שלשים סאה והסאה ששת קבין ופי' איכפת שאינו משים דעתו לרוב המדה או למעוטה כשאכלו העכברים לא יוציאו ברוב המדה ופי' קמעא מעט ולזאת המשנה תנאים מהם שיערב הנפקד אלו הפירות עם פירותיו ואכל מן הכל ולא נודע שיעור מה שאכל אבל אם יחד אותם הפירות אומר לו הרי שלך לפניך וכמו כן אם ידע שיעור מה שאכל יחשב לו מהחסרון שיעור מה שראוי לו ואמרו הכל לפי המדה והכל לפי הזמן שיחשב לכל כור מה שזכר מן החסרון בכל שנה וזרע הפשתן הנאמר כאן הוא בגבעולין ואורז הוא שיהיה מקולף וצריך שיחזיר לו בזמן שמדד לו בשעה שהפקיד אצלו לפי שבימות הגשמים יוסיף הדבר המדוד לרטיבות האויר ובימות החמה יחסר ואין הלכה כר' יהודה ולא כר' יוחנן בן נורי לפי שיתפזר ויאבד מוסף על מה שאוכלים העכברים שזכר וזה הדין לא תקיש עליו לפי שהוא בארץ ידועה ר"ל ארץ ישראל ואמנם ידונו בזה הענין כפי הזרעים של אותה מדינה ואויר הידוע אצל הדרים בה מעניני חסרון הזרעים אצלם ודע זה יוציא לו וכו' זה שאמ' ר' יהודה חומש לפי שהיין שבעירו היה חסר חומש וכבר אמרתי לך שהדין בזה הענין הוא נדון כפי הנהוג באותה מדינה ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המפקיד פירות אצל חברו יוציא לו חסרונן וכו' פי' משנה זו בשעבר הנפקד ועירבן עם פירותיו אע"פ שלא היה לו לעשות כן או שעירבן ברשות בעלים ואלו היה יודע שיעור הפירות שנתערבו אלו של פקדון עמהם כמה הוא אף הוא היה רואה כמה חסרון בכלן ומנכה מן הפקדון כפי חשבון אחר שישבע בכך אלא שזה היה מסתפק מפירותיו ואלו ידע כמה נסתפק רואה חסרונו ומנכה לפי חשבון ובשבועה אלא שלא ידע כמה נסתפק עד שידע כמה ישער בפירות שלו על אלו לפי חשבון ובזו הוא אומר שכשהוא מחזיר פירות למפקיד רשאי הוא לנכות לחטים ולאורז תשעה חצאי קבין לכור בשנה וכן בכל שנה ושנה הוא שיעור הנכוי מן הסתם מצד העכברים ופרשוה בגמרא באורז קלוף הא בשאינו קלוף מתחסר הרבה ומנכה לו שלשה סאין לכור לשעורים ולדוחן תשעה קבין לכור לכוסמין ולזרע פשתן שלש סאין לכור ופרשוה בגמרא פשתן בגבעוליו שלא נמרח עדין והגבעולין מתיבשין ונופלין והרוח מנשבתן אבל זרע פשתן שנמרח אינו חסר כל כך ויראה שדינו כשעורים:

הכל לפי המדה ר"ל שכן הדין לכל כור וכור ולפי השיעור לחצי כור ולשליש כור הכל לפי הזמן שזה השיעור מוציא לכל שנה ושנה וכן לפי שיעור זה לחצי שנה או לשליש ור' יוחנן בן נורי חלק על שיעור המדה לומר שאפי' היו כמה כורים אינו מנכה אלא לכור אחד וכן לפחות מכור מנכה כשיעור כור שאין העכברים מצויים להבחין לאכול הרבה מהרבה וקמעא מקמעא אלא שלדעת תנא קמא לא משום עכברים לבד אנו מנכים השיעור אלא מכמה סבות הרבה אובדות הרבה מתפזרות וברבות הטובה רבו הסבות המפזרות והמפסידות אותה ואף העכברים מתקבצים הרבה כשרואים תבואה הרבה דרך צחות אמרו בתלמוד המערב הילין עכבריא רשיעיא כד חמין פירי סגי קרו לחבריהון ואכלין עמהון:

ר' יהודה אומר אם היתה שם מדה מרבה ופירשו בגמרא עשרת כורין אינו מנכה לו כלום מפני שהן מותירות ר"ל שאין דרך לפקדון מרבה כל כך לצמצם במדתו ואדרבא מוותר במדתו כדי שימצאם מיהא בצמצום וזה שמחזיר מחזיר בצמצום ומתפרנס בחסרון בשיעור שבין מדידת הויתור למדידת הצמצום ומ"מ [אין הלכה] לא כר' יוחנן בן נורי ולא כר' יהודה אלא כתנא קמא ומ"מ אף לתנא קמא פירשו בגמרא דוקא בשמדד לו בימות הגרן והחזיר לו בימות הגרן אבל אם מדד לו בימות הגרן והחזיר לו בימות הגשמים אינו מנכה לו כלום שהתבואה מקבלת נפח מצד לחות זמן הגשמים והחסרונות מתפרנסין בשיעור זה:

ויוציא לו שתות ליין ר"ל שאם הפקיד לו יין ועירבו עם שלו על הדרך שהזכרנו בפירות מנכה לו השתות לבליעת הקנקנים ולא הזכירו בכאן לשמרים כמה יוציא ושמא עם שיעור זה הן נבלעות:

ור' יהודה אומר חומש ופירשו בגמרא שלא אמרה ר' יהודה אלא לשיעור מקומו שהיה עפרה בולע הרבה אבל בסתם המקומות אף הוא מודה בשתות וכן הלכה:

ואם הפקיד לו שמן ועירבו עם שלו על הדרך שהזכרנו הואיל והשמן אינו נבלע כל כך אינו מנכה לו אלא שלשה לוגין לכל מאה לוג חציין משום שמרים וכגון שהפקידן בשעת הבדים שהשמן עכור והחזיר לו לאחר זמן וחציין משום בליעת הקנקנים ואם הפקיד לו שמן מזוקק אינו מוציא לו שמרים וכן אם היו הקנקנים שעירב שמן זה בתוכם ישנים ומובלעים כבר בין שהיו מזופפין בין שלא היו מזופפין אינו מוציא לו בלע וכן הלכה:

ר' יהודה אומר אף המוכר וכו' פי' ר' יהודה סובר שכשם שאמרו שמרים במפקיד כך במוכר והוא שהיה דרכן של בעלי בתים ליקח בשעת הבדים שמן לכל השנה מאה לוגין או מאתים או אלף לפי מה שהוא אדם ועומד בחביותיו של חנוני ומוסרו לו מעט מעט על הצד שהוא מסתפק ממנו ואמר שזה המוכר לו את השמן מנכה לו לוג ומחצה לכל מאה לוגין וחכמים חולקין לומר שהמוכר בבת אחת דרכו למחול בנכוי זה ואינו מנכה לו כלום וכן הלכה ולפי פירוש זה מה שאמרו במשנתינו המוכר לחברו שמן מזוקק לא שהתנה לו כן אלא שהוא התנה שמן סתם ומסר לו מזוקק ויש מפרשים שלדעת ר' יהודה אפילו מכרו מזוקק מקבל עליו לוקח לוג ומחצה למאה ולדעת חכמים הואיל והתנה במזוקק אינו מקבל שמרים כלל והמוכר שמן מזוקק שבמשנתנו פרושו שהתנה במזוקק ומ"מ אם מכר שמן סתם אף לדעת חכמים מקבל לוג ומחצה למאה וכן כתבוה גדולי המחברים ומ"מ נראה דוקא בשמסרו לו כאחד בשעת מכירתו:

זהו ביאור המשנה ופסקים שבה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

גדולי המחברים כתבו שאם הפקיד אצלו פירות שאין מדודין ועירבן בלא מדידה הרי זה פושע ואם טען מפקיד כור היה שם ושומר אומר איני יודע כמה היה שם ישלם בלא שבועה וכן בכל שומר שטען לו מפקיד כך וכך היה והוא אומר איני יודע והוא שיטעננה בדבר שהוא אמוד בו שהרי מ"מ הרי הוא כטוען מאתים ושומר אומר ודאי מעות היו שם ואיני יודע כמה שהוא מחוייב לישבע ואינו יכול לישבע ומשלם אלא שרשאי להחרים על כל שתובע ממנו יותר מן הראוי:

התם ברשות נחית. פירש רש"י ז"ל ברשות בית דין ושלא ברשות בית דין. ואינו מחוור כל הצורך דהא היורד לנכסי שבוים אי נמי לנכסי נטושים שלא ברשות בית דין קנחתי ובדתניא היורד לנכסי שבוים אין מוציאין אותן מידו אלמא אף על פי שלא נמלך תחלה בבית דין לא הפסיד. ואף על גב דקאמר ועוד קטן הוה כלומר ואפילו תימא דאף על גב דלא נמלך בבית דין לא הפסיד מכל מקום קטן הוה אכתי לא ניחא דרב חסדא היכי הוה סלקא דעתיה מעיקרא לאפלוגי בין נמלך ללא נמלך. ויש מי שפירש ברשות קא נחית כלומר ברשות של אחרים קא נחית ומשום הכי שקיל כאריס דעל דעת כן נחית אבל הכא לא ברשות אחרים הוה סביר למיחת אלא לרשותא דנפשיה ומאן דנחית לרשותא דנפשיה לאו אדעתא דאריסותא נחית. וגם זה אינו מחוור דקשיא לי דאדרבה מהאי טעמא הוא דקא מזכי ליה אביי למרי בר איסק משום דלא הוה ידע ליה ואי איכא למימר דטעמא דקמזכי ליה לדעת אביי היא הנותנת לחייבו לדעת רב תסדא ורבה אם כן הוה ליה לרבה לאהדורי לאביי אדרבה היא הנותנת ועוד דלשון ברשות קא נחית וברשות לא נחית לא משמע ברשות אחרים ושלא ברשות אחרים. ומצאתי לרב בעל ההלכות דלא גריס ועוד קטן הוה אלא הכי גריס הכא ברשות לא נחית דקטן הוה וחדא בלחוד קאמר והוא הנכון. הרשב"א.

והריטב"א כתב וזה לשונו: התם ברשות נחית וכו'. ועוד קטן הוה וכו'. כך הגירסא בכל הספרים וכן גריס רש"י ופירש התם ירד ברשות בית דין הכא שלא ברשות בית דין. ולא נהירא דאפילו שלא ירד ברשות בית דין לא הפסיד וכדקתני לעיל היורד לנכסי נטושין אין מוציאין מידו ועלה קתני וכולן שמין להן כאריס. לכך גרסינן הכא לאו ברשות נחית דקטן הוא ואין מורידין וכו' ואין צורך למחוק גירסת הספרים דדילמא כי קתני וכולן שמין להן כאריס לאו אנטושין דברייתא אלא אנטושין דעלמא דהורידוהו בית דין ואף על גב דסוגיין דלעיל פרישנא אפילו אברייתא סוגיא דתלמודא בעלמא הוא ואינה קושיא לרב חסדא ואף רב חסדא לא אמרה כאן בדוקא אלא בדרך חדא ועוד שיש בתלמיד שהועוד הוא עיקר ואינך סניפין והיינו דאמר שלא סיימוה קמי דרבי אמי דקטן הוה ולאידך טעמי לא חש רבי אמי וכן עיקר. מעתה לא היה רב מרי ראוי ליטול כאריס כיון דלאו ברשות בית דין נחת דאחוה קטן הוה וליכא למימר דידו ומחיל לגמרי וכדפריך אביי אלא נוטל בחלק אחיו כדין היורד לשדה חברו שלא ברשות וכן פסקו גדולי הפוסקים. עד כאן. ותלמיד הר"ף תירץ דהכי קאמר התם ברשות קא נחית דלא עבד שלא כדין כלל דהא כשירד הקרוב לנכסי שבוי לא ירד בהן בתורת שיהו שלו אלא כדי לשמרן אבל הכא מרי בר איסק לא ברשות קנחית דעבד שלא כדין דירד בנכסים בתורת שהן שלו ועוד אפילו פירש בהדיא דמרי בר איסק דירד לחלק אחיו בתורת אריס מכל מקום שלא כדין עבד דקטן הוה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן.
וזה לשון הראב"ד: מי דמי התם ברשות בית דין נחית שהרי מורידין קרוב לנכסי שבוי אבל הכא כנכסי רטושין הוה שהרי מדעת עצמו יצא ולא ירד ברשות ואין שמין לו. ועוד קטן הוה פירוש ואפילו תימא דקטן כשבוי דמי והאי כיון דקטן יצא מאי הוה ליה למעבד ואין לו דעת למנות לו אפוטרופוס אי הכי קטן הוא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. הואיל ואינו מתפרנס עמה דכמי שחלקו דמי כדפרישנא וכן עיקר שהודה לו רבי אמי אבל משום דשלא ברשות נחית הוא לא אודי ליה דכל היכא דבית דין לא מורידין כי נחית איהו לא מפסיד. ומתחזי לי דרטושין עצמן אף על פי שמוציאין אותם מידו אם לא הספיקו בית דין להוציא מידו עד שהשביח שמין לו כאריס והאי מילתא לא מיחוורא שפיר אבל בנכסי קטן כלל וכלל לא אלא השבח לאמצע עד כאן.
ולענין פסק הלכה קטן בין ידע ליה בין לא ידע ליה השביח לאמצע דאי לא ידע ליה לא שקיל דהא אין מורידין קרוב לנכסי קטן ואי ידע ליה ומתפרנסים יחד אפילו הכי לא שקיל עד שיאמר ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אני עושה ואוכל כדתנן בפרק מי שמת. גדול ולא ידע ליה השביח לעצמו כאתקפתיה דאביי ורבי אמי נמי דסבירא ליה הכי ורב חסדא נמי קבלה אלא משום דקטן הוה הוא דחייבוה הא גדול לא אבל גדול וידע ליה השביח לאמצע דהא אביי ורבי אמי הוה סליק אדעתייהו דגדול הוה משום דיא ידע ליה הוא דפליגו עליה דרב חסדא דרבי אמי נמי כקושיא דאביי סבירא ליה. זו היא שיטתו של הרי"ף ז"ל. ולדבריו מתניתין דקתני והניח בנים גדולים וקטנים לאו דוקא אלא דאורחא דמילתא נקט. ומדברי הראב"ד שכתב בפרק מי שמת נראה דמתניתין דוקא נקט גדולים וקטנים וטעמא דהשביחו לאמצע משום דקטנים נינהו ומצוה קא עבדי הא בגדולים לעולם השביחו לעצמן ואינם צריכין להתנות בפני בית דין והיינו טעמא דשותף שהוא כיורד ברשות. ואף על גב דמשמע הכא לכאורה דאביי ורבי אמי בחדא שיטתא קיימי רבי אמי הא קאמר לא סיימוה קמאי דקטן הוה ומסתמא אביי נמי לא סיימוה קמיה דקטן הוה ומשום הכי קאמר דאי ידע מחל אבל השתא דלא ידע ליה לא מחל ואי משום דאין מורידין קרוב לנכסי קטן קסבר אביי כיון דלא חלקו והקרקעות משותפים היו ברשות הוא יורד מפני חלקן ולית הילכתא כוותיה. כן כתב הרב ז"ל. ואין טעמו בהא דאביי מחוור בעיני דהא אביי גופיה הוא דקאמר במעשה דסבתא לוקמינהו לנכסי בידא דאחתא דילמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן אלמא אף על גב דלא חלקו אין מורידין. ולי נראה דטעמא דאביי משום דמרי לא הוה ידו דאית ליה אמא כלל והילכך כיון שהיה לו שותף בנכסים ולא ידע ליה לאחוה כאלו נחת ברשות הוא ואף על גב דקטן הוה ורבי אמי מוסיף על דברי אביי הוה והיינו דקאמר גדולה מזו אמרו והכא קאמר לא יהא אלא שלא היה לרב מרי חלק בנכסים כלל מכל מקום הרי אחיו זה כשבוי שנשבה שהרי לא יצא לדעת שיצוה על נכסיו או שלא היה כאן או שלא היה יודע בנכסי אביו וכיון שכן אף רב מרי נחת כיורד לנכסי שבוים ושמין לו כאריס. ובהא הוא דקמהדר רב חסדא הכא לאו ברשות נחת דקטן הוה. והדר ביה ר' אמי ואמר לא סיימוה קמאי. ומיהו טעמיה דאביי כדקאי קאי דאפילו בקטן כיון דלא ידע אי אית ליה שותפות בנכסים וירד להם ברשות מחמת חלקו מיהא אף על גב דאיתגלאי דאית ליה אחא זעירא יהבינן ליה כאריס וכשותף דעלמא כן נראה לי. ואתד היורד לנכסי רטושים ואחד קרוב לנכסי קטן אף על פי שמוציאין מידן אם לא הספיקו בית דין להוציא מידן שמין להם במה שהשביחו משלהן כיורד לשדה חברו ונטעה שלא ברשות ששמין להם וידן על התחתונה אם השבח יתר על ההוצאה וכו' הרשב"א.
וזה לשון הר"ן: וכל היכא דאמרינן השביח לאמצע דוקא בשלא הוציא בה או שלא טרח בה הא אלו הוציא בה או שטרח בה נוטל הוצאה ושכר טרחו בין דידע בין דלא ידע שאין לך יורד לנכסי חברו שלא יטול הוצאה שיעור שבח ואפילו יורד שלא כדין כגון קרוב לנכסי קטן ויורד לנכסי רטושין וכיוצא בה עד כאן לשונו. כתוב בספר המאור וזה לשונו: כתב הריא"ף אבל גדול ולא ידע דאיתיה גביה וכו' עד אבל קרוב לנכסי גדול שאינו שבוי אי ידע ליה השביח לאמצע. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם אין לסמוך על זה הפסק דאי אחין שותפין נינהו והאחד השביח שלא בפני חברו לא השביח לאמצע ואפילו השביח מן האמצע דלא גרע משותף דאמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע ומתניתין דקתני השביחו לאמצע טעמא אחרינא הוא משום דקטנים נינהו ואי לא מתזני בהדדי בחזקת אחין ושותפין כי אמרו בבית דין הרי אנו עושין ואוכלין לא שמעי להו בית דין דלא שבקי להו וכל שכן כשהשביחו מחמת עצמן שאנו אומרין השביחו לעצמן אין שומעין להן. ואי קרוב שאינו שותף הוא היינו נכסי נטושין ומוציאין אותן מידו ובכי הא לא אמר הרב. אבל אני אומר קרוב והוא שותף אפילו ידע דאיתיה שמין לו כאריס והיינו דשמואל שותף כיורד ברשות דמי וכדפרישנא. ושמואל לא קא מפליג בין דידע ליה בין דלא ידע ליה. וכן עיקר.
עוד כתוב בספר המאור וקרוב לנכסי קטן דאין מורידין קנסוהו רבנן אף על גב דלא ידע דניחול כמאן דידע דמי והשבח לאמצע. וכתב עליו הראב"ד ז"ל אמר אברהם אם אין מורידין מאי קנסא איכא ומה חטא שנקנוס אותו. עד כאן.

מתניתין: אמר רבי יוחנן בן נורי וכי מה איכפת להם לעכברים קסבר החסרין שנותנין לפירות בין הרקבון והעכברים הוא מחצה לזה ומחצה לזה וקסבר דמחצה של עכברים לא לכל כור וכור וכו'. הראב"ד ז"ל.

רבי יהודה אומר וכו'. פירש רש"י ז"ל שבימות הגורן כשמפקידין התטים יבשות ובימות הגשמים כשמחזירין נופחות. ולפי פירושו הא דהני תנא קמי דרב נחמן במה דברים אמורים וכו' דברי רבי יהודה הם שאמר לחכמים וכן מצאתיה שנויה בתוספתא אמר רבי יהודה במה דברים אמורים בזמן שמדד לו מתוך ביתו אבל מדד לו מתוך גרנו אין יוציא לו חסרונות מפני שהן מותירות. אמרו לו מפני שהן מתפזרות מפני שהן אובדות עד כאן בתוספתא. וכן נראה באמת מפני שהביאוה בגמרא לאחר דברי רבי יהודה ולא הביאוה בפיסקא דרבנן. ואם הדברים כן ההיא דתני תנא ליתא דהא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה לומר דאף על פי שהחזיר לו מתוך ביתו יוציא לו חסרונות מפני שהרבה אובדות והרבה מתפזרות ואין נראה כן מדברי הריא"ף ז"ל שהוא כתב ההיא דמדד לו מתוך גרנו בהלכותיו בפסק הלכה. ועוד קשה לי קצת אם טעמו של רבי יהודה משום דמותירות בימות הגשמים מאי שנא מדה מרובה מאי שנא מדה מועטת. ויש לומר שהנפח של מדה מרובה משלים לחסרונות וכן פירש רש"י ז"ל ודברי התוספות מכריעין.
והראב"ד ז"ל פירש דטעמיה דרבי יהודה במדה מרובה מפני שכשאדם מודד אינו מדקדק במדה כל כך פעמים מוחק פעמים אינו מוחק כל כך מפני שהמלאכה מרובה. ולדבריו ההיא דתני תנא רבנן היא והילכתא היא. וזה היה נכון אלו היתה התוספתא מודה לו אבל מה נעשה לדברי התוספתא ולגמרא שהביאו אותה בפיסקא דרבי יהודה ועוד צריך לעיין. הרשב"א.

אם היתה מדה מרובה לא יוציא לו חסרונות. אבל לכור אחד יוציא לו חסרונות שהרי אינו מותיר אלא כפי כור אחד ולעולם הוא מחסר חסרון דכור אחד דהיינו תשעה חצאי קבין. ופירש הקונטרס דרבי יהודה כרבי יוחנן סבירא ליה דחסרון שני כורין ועשרה כורין שוין ~אז ניחא דיתרון עשרה כורין ממלא שפיר החסרון אבל יתרון שני כורין לא ממלא החסרון. דאי רבי יהודה לאו כרבי יוחנן בן נורי סבירא ליה אם כן מאי איריא מדה מרובה אפילו כור אחד נמי הוה מצי למנקט דלא יוציא לו חסרונו דהא מותיר לפי חסרונו אלא שמע מינה דסבירא ליה כרבי יוחנן בן נורי דלעולם ליכא חסרון כי אם תשעה חצאי קבין והשתא קאמר רבי יהודה דאם היתה מרובה לא יוציא לו חסרונות מפני שהם מותירות אבל לכור אחד ודאי יוציא לו חסרונות כדפרישית. תלמיד הר"ף.

וזה לשון הרא"ש: לא בעי למימר דבעשרה כורין איכא נפחא ובציר מהכי ליכא נפחא כלל דמה סברא היא זו. אלא בעשרה כורין עולה הנפח לפי חשבון החסרונות ואם פחות לפי החשבון ור"מ פירש דאדרבי יוחנן בן נורי קאי וקאמר דבעשרה כורין עולה החסרון לכור אחד. עד כאן.

גמרא: תנא וכן לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה. ונראה לי לחצי שנה נותנים חצי השיעור ולשליש השנה שליש השיעור וכן לפי מה שהוא.

במסתפק מהן וכו'. אבל ידע כמה אסתפק נותנין לו מן החסרון חלק למה שנסתפק ולפי הזמן שעמד שם וכן למה שנשאר שם לשניהם לפי מה שיש לכל אחד ואחד בין שהחסרון מרובה בין שהוא מועט ואין הולכין אחר שיעור המשנה אלא לפי מה שימצא שם חסרון. הראב"ד.

הוה עובדא ופקע. פירוש מפני שלא היה שם איצצא והיינו דאמרינן ואיבעית אימא משום איצצא דכי איכא איצצא לא פקעי. הריטב"א ז"ל.

מתניתין: יוציא לו שתות ליין. היינו בין שמרים ובין בלע כדמוכח בגמרא גבי רב יהודא דקאמר דל תמניא לשתות דרצה לומר מכל החסרון שיוכל להיות בו בין מבלע בין משמרים.
ועוד אומר מורי רבי דיש להביא ראיה מדקאמר בתר כן לוג ומחצה שמרים לוג ומחצה בלע ואם כן הא דקאמר ביין שתות רצה לומר בלע ושמרים. תוספות חיצוניות והרא"ש.
ואמנם קשה אמאי לא חלק כאן כמה לשמרים וכמה לבלע כמו גבי שמן וכן בין קנקנים ישנים לחדשים ובין מזוקק לעכור. הרא"ש.

רבי יהודה אומר אף המוכר וכו'. כתב הראב"ד דלאו באומר לו מפורש שמן מזוקק אני מוכר לך דהתם ודאי מודה רבי יהודה דלא מקבל מיניה אלא כדאתני אלא לאו דוקא באומר לו שמן סתם והוא נתן לו מזוקק ונשארו בידו השמרים שהערה אותם מכלי אל כלי ולפיכך אומר לו אלו בעי לערובי לך וכו'.
וכן מצאתי בירושלמי כדבריו דגרסינן התם אמר רבי הושעיא בשלא אמר לו שמן מזוקק אני מעמיד לך כל השנה אבל אמר לו שמן מזוקק אני מעמיד לך חייב להעמיד לו שמן מזוקק. עד כאן גירסת ירושלמי. הרשב"א.

וזה לשון הראב"ד: רבי יהודה אומר אף המוכר שמן מזוקק לחברו מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה. ארישא קאי כי היכי דמפקיד מקבל שמרים לוקח נמי מקבל. נראה לי כי החנוני מריק אותו מכלי אל כלי ונשארו השמרים בכלי על דעת שמא יבא בעל הבית וישאל ממנו עשרה לוגים או עשרים שמן מזוקק לאכילה וימצאהו אצלו ועכשו בא אליו ושאל ממנו מאה לוגין שמן סתם ואין בידו כי אם זה המזוקק הרי זה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים. והטעם כמו שמפרש בגמרא. אבל אם שאל ממנו מאה לוגין שמן מזוקק אינו נותן לו שמרים שהרי פירש לו מזוקק. וטעמא דרבי יהודה בשמן סתם משום דקסבר מותר לערב שמרים דאמר ליה אלו בעי לערובי מי לא עריבי שהרי לא שאלת ממני מזוקק ולא התניתי אותו לך השתא נמי קביל. עד כאן.
גמרא: ולא פליגי במקומו של תנא קמא היו מכסין פי הדנא בשעוה ולא היה מוצץ לפיכך מוציא לו שתות בחסרון. רבינו חננאל ז"ל.

באתריה דרב יהודה רמו ארבעין ותמני. פירוש בשעת הגתות ומוכרין אותם בעלי בתים לחנונים בשיתא זוזי. פריס בסוף השנה בין חדש לישן חלק להם לחנונים שימכרו אותם שיתא כוזי בזווי. הראב"ד.

וזה לשון רבינו חננאל: באתריה דרב יהודה רמו תמני וארבעין כוזי בדנא וכו'. פירוש במקומו של רב יהודה היו נותנים ארבעים ושמונה טפיחין של יין בחבית והיו קונין החבית והיין שבתוכה בששה זוזים וכאשר היה היין מתישן ושוקעין שמריו בתחתיתו היה מצוה רב יהודה לקונין למכור ששה טפיחין בזוז ששה ושלשים טפיחין בששה זוזין והם דמי כל החבית נשארו שנים עשר טפיחין יצא שמונה מהן שהן שתות לכל החבית בחסרונות כדתנן יוציא לו שתות ליין נשארו לו ארבעה טפיחין ריוח. ומקשינן והיכי עביד רב יהודה הכי והאמר שמואל לא ישתכר אדם יותר משתות ולא פחות משתות והשתות הוא זוז ועוד וזה לא נשתיירו לו אלא ארבעה טפיחין. עד כאן.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: והאמר שמואל המשתכר אל ישתכר פחות משתות. רש"י לא גרס פחות משתות ואתיא כפשטא אבל יש לפרש שאינו חייב להשתכר פחות משתות ודכוותה הא דאמרינן בפרק כל כתבי נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה כלומר אסור לומר לו תכבה ואל תכבה ואין חייבין לומר לו אל תכבה הכא נמי אינו חייב להשתכר פחות משתות ואסור להשתכר יותר משתות. והא דפרכינן הכא מינה משום דכיון דשרי להשתכר עד שתות צורבא מרבנן אין לו לוותר בזה כי מוטב ישתכר כדינו ויאכל יגיע כפיו משיהא נצרך לבריות. כן נראה לי.

ולפי שיטת רבינו חננאל הכתובה לעיל אתי שפיר ופרקינן נשתייר החבית והשמרים שבתוכו ואינון גולפי ושמריא למלאת השתות. ומקשי אי הכי הני כולהו טפי משתות נינהו ופרקינה נשארו לו לקונה ליטול זולתי הריוח אגר טירחיה שמודד לקונה לכל אחד ואחד לזה עכשו ולחברו לממר ומבטל ממלאכתו והדמים שנותן למי שנוקב לו נקבים בחבית להוציא היין מן החבית וזה פירוש דמי ברזנייתיה פירוש ברזא נקב החבית כדגרסינן בעבודה זרה דעד ברזא נוטל אלו כולן בריוח שלו. עד כאן.

בפרש"י בד"ה אם היתה מדה כו' דכולי האי לא אכלי כו' המגיע לשנים או שלשה כורין כו' עכ"ל דקדק לפרש כן דאי הוי אכלי העכברים אפי' מעשרה כור וחסרון מכל כור וכור ט' קבין ונפיחתן משלמת כל החסרונות תקשי לך אפי' שנים או שלשה כורין נמי ואמאי נקט מדה מרובה כמו שהקשו התוס' ולא ניחא ליה לפרש כדברי התוספות דהנפוח מעשרה כורין משלים חסרון של כור אחד דמשמע ליה דמשלים כל החסרונות של עשרה כורין ולא ניחא ליה נמי למימר דס"ל לרבי יהודה דלעשרה כורין לא הוה חסרון אלא כמו לכור אחד וכר' יוחנן בן נורי והנפוח מהן משלימו דמשמע דר"י לא ס"ל כר' יוחנן בן נורי דא"כ הוי פליג ר"י נמי בהך דלעיל כדפליג ר"י בן נורי ומזה דחקו התוס' לפרש דעולה הנפוח חסרון של כור אחד ולא בעו למימר דסבר כר"י בן נורי ודו"ק:

תוס' בד"ה אלא לכור כו' וי"ל דאין להם ריוח להטמין בתוכה ומ"מ לפי חשבון כו' עכ"ל כ"ה לשון התוספות ברוב נוסחות בגמרות שלנו ור"ל דבפחות מכור אין להעכברים מקום להטמין עצמם בתוך הפירות ואינם אוכלים ממנו כמו מכור וק"ק מי הכריח אותם לומר בפחות מכור דיוציא מיהת לפי חשבון הראוי להתחסר כו' דאימא דקושטא הוא בפחות מכור כיון דאין להם מקום להטמין עצמם אינם אוכלים ממנו כלל ולא יוציא ממנו כלום דהא ר"י בן נורי לא איירי אלא בכור וביתר ובדפוס חדש הגיהו בתוספות דאין להם ריוח להטמין בתיבה ומ"מ כו' ורצונם דבכור אין לפירו' ריוח בתיבה שיטמין אותם הנפקד שם אבל פחות מכור היה לו לנפקד להטמין הפירות בתיבה ולא יאכלו ממנו העכברים ולכך לא יוציא ממנו כלום משום דאף בכור היה ראוי למקצת ממנו להטמין בתיבה ולכך קאמרי ומכל מקום לפי חשבון כו' דא"א שלא יתחסרו שהרי א"א להטמין כולם ודברים דחוקים הם ודו"ק:

ד"ה אלא לכור בלבד וא"ת א"כ בפחות מכור נמי יוציא כמו לכור. ר"ל כיון דאמרת דלא איכפת להון לעכברין ואוכלות בין מהרבה בין מקמעה בשוה ואפילו מהרבה כורין אינו מוציא לו כי אם חסרון מכור אחד וא"כ כשהוא בפחות מכור נמי יוציא כמו לכור וק"ל:

ד"ה מדה מרובה וכו' וי"ל דבעשרה כורים עולה להם הנפוח חסרון של כור אחד וכו'. וא"ת הדרא קושיא לדוכתא מכל מקום בהפקיר לו שנים או ג' כורים למה יוציא לו כל החסרונות המגיעים על שנים או על ג' ולמה לא יגבה לו עכ"פ הניפוח המגיע לג' כורים. וי"ל דלרבי יהודה אה"נ דמנכה לו הניפוח אלא דנקיט רבי יהודה י' כורים שאז מנכה לו חסרון של כור שלם דאז לרבי יוחנן בן נורי אין צריך להוציא שום חסרונות ולתנא קמא לא יוציא חסרון של כור אחד ומה שכתבו התוס' ולא יוציא להם חסרונות היינו כל החסרון וכו' לא כתבו זה אלא לסברת ת"ק וק"ל:

גמ' לפי המדה והכל לפי כו' שמן לחבירו מזוקק כל כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה וכן אמר כו' ששבחו נכסים מחמת נכסים כו' נ"ב פי' לא הוציאו משלהם כלום אלא מנכסי אביהן שכרו פועלים והשביחו הנכסים:

תוס' בד"ה וכי מה כו' לית לך טעמא כו' כצ"ל:

גמרא השתא דידיה לא יהבינן ליה פי' רש"י גדולה מזו וכו' זה שעשה והשביחן לדעת עצמו וכו'. והא דלעיל אמרי' הסברא בהיפוך היבא שעשה לדעת עצמו לא יהבינן ליה כאריס ואין משלמין לו אפילו שכר טורחו דטעמא דשמינן באריס הוא משום דלמא מפסיד להו והיכא דעביד אדעתא דנפשיה לא מפסיד להו ודמיא לאשה גדולה כמ"ש התוס' והאשר"י לעיל עיין בר"ן שמפרש התירוץ דגמרא באמת קצת כן ואפשר לפרש ולחלק ועיין:

ברש"י בד"ה וכן אמר רבה וכו' תלמידו דר"ח וכו'. לעיל [בבא מציעא דף ו. ע"ב] אמרינן כי אזלית לקמי' דר"ח לכפרי בעי מיניה [משמע דתלמידו היה] וק"ל:

ברש"י בד"ה אם היתה מדה מרובה וכו' המגיע לב' כורין וכו'. [דקדק לפרש כן] דאי הוי אכלי עכברין אפילו מי' כורין חסרון מכל כור וכור תשעה קבין ונפוחתן משלמת כל החסרונות תקשי לך אפילו שנים או שלשה כורין נמי ואמאי נקיט מדה מרובה כמו שהקשו התוס' ולא ניחא ליה לפרש כתוס' דהניפוח מעשרה כורין משלים חסרון של כור אחד דמשמע ליה דמשלים כל החסרונות של העשרה כורין ולא ניחא ליה נמי למימר דס"ל לר"י דלעשרה כורין לא הוי חסרון אלא כמו לכור אחד וכר"י בן נורי והניפוח מהן משלימן דמשמע דר"י לא ס"ל כריב"ן דא"כ הוי פליג ר"י נמי בהך דלעיל כדפליג ריב"ן ומזה נדחקו התוס' לפרש דעולה הניפוח חסרון של כור אחד ולא בעי למימר דסובר כריב"ן כ"כ מהר"ש ועיין:

בתוס' בד"ה אלא לכור וכו'. מלי דכדי כתב כאן מהר"ש יצ"ו וז"ל וק"ק מי הכריח אותן לומר בפחות מכור דיוציא מיהת לפי חשבון הראוי להתחסר וכו' ואימא דקושטא הוא בפחות מכור כיון דאין להן מקום להטמין עצמן אינן אוכלות ממנו כלל ולא יוציא ממנו כלום דהא ריב"ן לא איירי אלא בכור ויותר וזה ודאי קושיא של הבל הבלים:
ועוד כתב ובדפוס חדש הגיהו בתוס' דאין להם ריוח להטמין בתיבה ומ"מ וכו' ורצונם דבכור אין לפירות ריוח בתיבה שיטמין אותם הנפקד שם אבל פחות מכור היה לו לנפקד להטמין הפירות בתיבה ולא יאכלו ממנו העכברים לכך לא יוציא ממנו כלום ומשום דאף בכור היה ראוי למקצת ממנו להטמין בתיבה לכך קאמרי מ"מ לפי חשבון כו' דא"א שלא יתחסר שהרי א"א להטמין כולו עכ"ל [ור"ל דמזה שאינו יכול להטמין אף דהוא פחות הרבה מכור שלם מ"מ צריך לנכות ט' חצאי קבין כמו מהרבה כורין שלימים דכך אוכלין מן המעט כמו ממרובה] וזה הבל הבלים:

[במשנה אריב"נ וכי מה כו' אלא כו' לכור אחד בלבד. לכאורה כיון דמיירי שעירבן עם פירותיו לא יוציא לו לכור שלם אלא כפי חשבון ואולי דאה"נ קאמר] :

רש"י ד"ה וכ"א רבה. ועוד רבה תלמידיה דר"ח הוה. עי' רא"ש בפ' הפרה סוף סי' ה' שהביא ראיה דר"ח גדול מרבה וצ"ע לשון התוס' במנחות (קו) ד"ה רבה ועמש"כ שם והא ל"ק על לשון רש"י מהא דאשכחן בשבועות (י ב) דא"ל רבה לר"ח ואת כו' ובפסחים (מו ב) לדידך עי' ב"ב (קנח ב) דמצינו ג"כ באביי דא"ל לרבה רבי' את כו' שם (מז ב מח א):

רש"י ד"ה ליחזי דידיה. ויטיל על ש"ח כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ליין. הקנקנין בולעים שתות. ובעד שמרים משמע דאינו מנכה לו כלום ונ"ל משום דשמרי יין אולי שוה כהיין עצמו דחזי לתמד ולשא"ד אבל שמרי שמן לא חזי למאומה (ולקמן בתד"ה לא אמרו משמע שיש בהם שיווי מה) גם נ"ל מה שאמרו בגמרא לקמן גבי עובדא דר"י איכא גולפי ושמריא דר"ל מה שמחיר השמרים עולה יותר מן היין [והנה מבואר כאן דמיין בולע הקנקן טפי משמן. וכן איתא בפ"ג דמכשירין מ"ב. וכ"נ ממתניתין דביין מנכה לו שתות בלע אפי' בקנקנים ישנים וטעמא נ"ל משום דמדייתי לחוץ כדמוכח במכשירין שם. אמנם בע"ז (לג ב) גבי כסי כו' פעם ראשון כו' ג' מותר לפרש"י משמע דבישנים לא בלע כולי האי ועי' ר"ן שם] :

גמ' אהדרוה לקמיה דר"ח כצ"ל:

תוס׳ ד"ה אגלגל מלתא פסק כו'. נ"ב בלבד וק״ל:

בתוספות בד"ה וכן אמר רבה כו' שמעשה כיוצא בזה בא לפני רבה כו' עכ"ל. וקשה מי הכריחם לפ' כן שמעשה אחר היה ולמה לא כתבו בפשיטות שאותו מעשה גופא שבא לפני ר"ח בא אח"כ לפני רבה ופסק ג"כ שהשביחו לאמצע ובזה היו מיושבים כל הקושיות שהקשה בת"ח על פי' התוס' ע"ש וצ"ע אח"ז עיינתי בנ"י ונ"ל מתוך פירושו שכוונתו למה שכתבתי ע"ש:

במשנה ר' יהודה אומר כו' מפני שמותירות. לכאורה נראה דר"י אכל מיני תבואות דקחשיב במתני' קאי וא"כ יש לתמוה דהיאך אפשר ששיעור היתרון בכל מין ממיני התבואה יעלה לחשבון מכוון כפי שיעור הפחת של אותו מין דהיינו כמו ששיעור הפחת בשעורים ודוחן הוא כפל מפחת החיטים ואורז א"כ יהיה שיעור היתרון מחמת מידת הגורן ג"כ בשעורים ודוחן כפל מיתרון החיטים ואורז וכה"ג בכוסמין ופשתן ע"ז הדרך וזה אינו מתקבל על הדעת ועוד דהא גבי פשתן בגבעולין כ' רש"י ז"ל הטעם לפי שהגבעולין מתייבשין ונופלין חסירים כ"כ יותר הרבה משא"כ בזרע פשתן נקי ואם כן זה הטעם שייך דוקא לענין הפחת אבל לענין יתרון מחמת מידת הגורן לא שייך זה הטעם לענין שנאמר דבפשתן בגבעולין מותירות שלשה סאין לכור וכן באורז שאינו קלוף ואילו באורז קלוף וזרע פשתן נקי לא יעלה היתרון אלא תשעה חצאי קבין ונ"ל ליישב דבאמת האי מפני שמותירות דקאמר לאו חשבון מכוון הוא כפי ערך הפחת של אותו המין אלא זימנין דחסר וזימנין דיתיר הלכך צריך להחזיר לו הפקדון כמו שהפקיד אצלו ואין יכול לנכות לו שיעורי הפחת השנויים במשנה דכיון שהן מותירות בודאי ולא ידעינן כמה אינו יכול לנכות לו דשמא הותירו כשיעור הפחת או יותר מזה וא"כ ה"ל כאומר הפקדת אצלי כך וכך ואיני יודע אם החזרתי לך כלום אבל לחייבו מיהא ביותר ממה שהפקיד מחמת היתרון א"א דה"ל כאיני יודע אם נתחייבתי לך כנ"ל נכון אבל לשיטת התוס' בד"ה מידה מרובה צ"ע ויש ליישב ג"כ על זה הדרך ודו"ק:

וכן אמר רבה השביחו לאמצע. לא גרסינן שאין זה לשון גמרא להביא דברי האמוראים סיוע למשנה ועוד רבה תלמידיה דרב חסדא הוה והיכי אמר רב חסדא שמעתא משמיה ואי גרס ליה וכן אמר רב גרסינן שהיה רבו של רב חסדא משום דאיכא למ''ד בבבא בתרא (דף קמג:) לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו מחמת עצמן של אחים השביחו לעצמן אמרה רב חסדא להא דרב הכא למימר דלית לן ההיא שמעתא אלא אפילו השביחו מחמת טורחן של משביחין כי הכא דשתל פרדס השביחו לאמצע: ידעו. אלו שיטלו חלקם: מי ידע. שיש לו אחים: גדולה מזו. קרוב היורד לנכסי שבוי שאם יבאו הבעלים יטלו שלהם: אמרו שמין להם כאריס הכא דידיה לא יהבינן ליה. בתמיה זה שעשה והשביחן לדעת עצמו לא יהבי' ליה כאריס בחלק השני: ברשות ב''ד נחתי. דמורידין קרוב לנכסי שבוי: הכא לא ברשות נחית. כשירד זה לתוכו לא נמלך בב''ד: ועוד. אם בא לימלך לא היו מורידין אותו דהא אחיו קטן הוה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן: מתני' הרי זה יוציא לו חסרונות. כשיחזירם לו יפחות כמה הם רגילים לחסור ובגמ' מוקי לה בשעירבן עם פירותיו: אורז. מי''ל: דוחן. פטי''ל ודומה לאורז: הכל לפי המדה. וכן לכל כור וכור: הכל לפי הזמן. שהניחן בידו לכל שנה ושנה יניח לו כך: ר' יוחנן בן נורי אמר. אהכל לפי המדה פליג: אם היתה מדה מרובה. שהפקיד אצלו הרבה ובגמרא מפרש י' כורים לא יוציא לו חסרונות מפני שהם מותירות שבימות הגורן כשמפקיד החיטין יבשין ובימות הגשמים כשמחזיר נופחות ובאכילת עכברים אינן נחסרים כל כך לכל כור וכור דכולי האי לא אכלי עכברים מי' כורין הלכך נפיחתו משלמת חסרון המגיע לשני כורים או שלשה שהעכברים אוכלין: גמ' זרע פשתן בגבעולין. חסר כל כך לפי שהגבעולין מתייבשין ונופלים והרוח מנשבתן אבל זרע פשתן נקי אינו חסר כ''כ: לכל כור וכור. פירוש דמתניתין הוא: ליחזי דידיה כמה הוו כו'. ויראה כמה חסרו ויטול על של חברו כפי חשבון: מדת הגורן. היתה יתירה על של בתים: בשופטני. שוטים: בכיילא. במדה: בימות הגורן. סמוך ליובשן שנתיבשו בחמה: והחזיר לו בימות הגשמים. חזרו ונתפחו מלחלוחית הגשם והקור: א''כ. שדרכו לתפוח: לפקע כדא. כשממלאין כד חיטין או שעורין בימות הגורן וגפין את הכד יפקע בימות הגשמים מחמת תפיחת התבואה: איצצא. דוחק מתוך שהם במקום צר נדחקו יחד ואין תפוחין: מתני' ליין. אם הפקיד אצלו יין ועירבו עם יינו הקנקנים בולעין שתות: אף המוכר כו'. כשם שאמרו במפקיד כן אמרו במוכר שהמוכר שמן לחבירו ונותן לו מתוך חביותיו כשהוא מסתפק תמיד והוא מזוקק הרי הלוקח מקבל עליו לפחות לו לוג ומחצה מחמת שמרים: למאה. למאה לוג: גמ' חפו בקירא. טחו החביות מבפנים בשעוה כדרך שעושין אנו בזפת: כופרא. זפת: גרגישתא. קרקע שעושין ממנה החביות ארדלי''א בלע''ז: הא. באתריה דר''י מייץ טפי מההיא דאתריה דתנא קמא: באתריה דרב יהודה. מילתא באפי נפשיה היא ולאו אמתניתין קאי: רמו ארבעין ותמניא כוזי בדנא. מדה קטנה היתה במקומו שארבעים ושמונה ממלאין את החבית: אזיל דנא בשיתא. בששה זוזים היתה נמכרת ביחד בימות הבציר: פריס ליה רב יהודה שיתא שיתא בזוזא. נעשה רב יהודה חנווני והיה מוכרן שש כוזי בזוז:

וכן אמר רבה גרס. רש''י גרס וכן אמר רב ופליג אמ''ד בפ' מי שמת (ב''ב דף קמג: ושם ד''ה לא) נכסים ששבחו מחמת עצמן של אחין השבח לעצמן וקאמר דאפי' שבחו מחמת טרחם של משביחין כי הכא דשתל פרדיסא השביחו לאמצע וזהו תימה שחולק רבא על רב דהתם רבא קאמר ולא מייתי התם מילתיה דרב ונראה דגרס רבה וכן בספר ר''ת ולא מדברי רב חסדא הוא שהגמ' מביא שמעשה כיוצא בזה בא לפני רבה ופסק דהשביחו לאמצע כמו רב חסדא והביאו הגמרא משום קושית אביי דא''ל אביי לרבה מי דמי כו' ולא חשש רבה מקושיותיו ודן דהשביחו לאמצע: אגלגל מלתא. פסק של רב חסדא ומטא לקמיה דרבי אמי: וכי מה אכפת להו לעכברים. וטעמייהו דרבנן מפרש בירושלמי הני עכברי רשיעי נינהו כד חמיין עיבור לא מסתייהו דאכלי אלא קריין לחבריהון דאכלי עמהון והא דאמרינן בגמרא אמרו לו הרבה אובדות מהם הרבה מתפזרות מהם י''ל דלדבריו דרבי יוחנן קאמר אפילו לית. לך טעמא דמפרש בירושלמי מ''מ הרבה אובדות מהם: אלא לכור בלבד. וא''ת אם כן בפחות מכור נמי יוציא כמו לכור וי''ל דאין להם ריוח להטמן בתוכה ומ''מ לפי חשבון הראוי להתחסר יוציא דאי אפשר שלא יתחסרו: ולאורז שאינו קלוף ג' סאין לכור. וא''ת ואמאי לא חשיב במתניתין אורז שאינו קלוף עם זרע פשתן כיון דאית להו חד שיעורא וי''ל דפשוט לו דבאורז תתחסר כל כך וברישא גבי אורז קלוף לא חשיב זרע פשתן קלוף דשמא דינם חלוק: מדה מרובה י' כורין. וא''ת אפי' ב' כורין או ג' מתנפחין לפי חשבון החסרונות העולה להם וי''ל דבי' כורין עולה להם הנפוח חסרון של כור אחד ולא יוציא להם חסרונות היינו כל החסרון דחסרון של כור אחד לא יוציא ולהכי נקט י' כורים לאפוקי פחות: