ואפילו הגדיל הקטן אחר כך — אין זו חזקה, שמא לא ידע הקטן מעולם שהיו שלו.

ומעירים: ולא אמרן [אמרנו] שאין מורידין קרוב לנכסי קטן אלא באחי דאבא [באחים מן האב] שהם קרובים שיכולים לרשת אותו, אבל באחי דאמא לית לן [באחים מן האם אין לנו] בה חשש, שכן אין להם צד ירושה. ואחי דאבא נמי [ובאחים מן האב גם כן] לא אמרן [אמרנו] אלא בארעתא [בקרקעות], אבל בבתי לית לן [בבתים אין לנו] בה חשש, לפי שיש שכנים והם יכולים להעיד שהבתים לא היו שלהם. ובארעתא נמי [ובקרקע גם כן] לא אמרן [אמרנו] אלא כשלא עביד עיטדא [עשה שטר חלוקה מפורש], אבל כאשר עביד עיטדא [עשה שטר חלוקה] — קלא אית לה [קול יש לכך], כלומר, השמועה יוצאת, והכל יודעים מה חלקו של כל אחד מן האחים.

ואולם מסכמים: ולא היא [ואינו כן] כלומר, אין נוהגים כפי שאמרנו, אלא לא שנא אחי דאבא ולא שנא אחי דאמא [אינו שונה אחים מאב ואינו שונה אחים מן האם], לא שנא ארעתא ולא שנא בתי [אינו שונה בקרקעות ואינו שונה בבתים], ולא שנא עביד עיטדא לא שנא לא עביד עיטדא [ואינו שונה אם עשה שטר חלוקה אינו שונה אם לא עשה שטר חלוקה] — לא מחתינן [אין אנו מורידין] קרוב לנכסי קטן, כדי שלא להגיע לידי חשש.

א מסופר: ההיא סבתא דהויא [זקנה אחת שהיו] לה תלת בנתא [שלוש בנות]. אישתבאי איהי וחדא ברתא [נשבתה היא ובת אחת]. אידך תרתי בנתא שכיבא חדא מינייהו ושבקה ינוקא [ומשתי הבנות האחרות מתה אחת מהן והניחה תינוק]. אמר אביי: היכי נעביד [כיצד נעשה] בענין זה? אם לוקמינהו לנכסי בידא דאחתא [נעמיד את הנכסים בידי האחות הנותרת] יש לחשוש דלמא שכיבא סבתא [שמא כבר מתה הזקנה] והלא אין מורידין קרוב לנכסי קטן, שהרי אם מתה הזקנה ירש הקטן שליש מנכסיה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. ואולם אם נוקמינהו לנכסיה בידא דינוקא [נעמיד את חלק הנכסים בידי הקטן] דלמא [שמא] לא שכיבא [מתה] הסבתא וכלל הוא: אין מורידין קטן לנכסי שבוי!

אמר אביי: הלכך [על כן], פלגא יהבינא [חצי הנכסים נותנים] לה לאחתא [לאחות] שאם מתו שתי השבויות הרי זו יורשת חצי הנכסים, ואם לא מתו — הרי מורידים קרוב לנכסי שבוי. ואידך פלגא מוקמינן ליה אפוטרופא לינוקא [ולחצי האחר מעמידין אפוטרופוס עבור הקטן], שהרי יתכן שהוא ירש את חצי הנכסים. רבא אמר: מגו דמוקמינן אפוטרופא לפלגא, מוקמינן ליה אפוטרופא לאידך פלגא [מתוך שאנו מעמידין אפוטרופוס לחצי, מעמידין אפוטרופוס לחצי האחר] ויהיו כל הנכסים בידי אפוטרופוס, עד שיתבררו הדברים.

לסוף שמעו דשכיבא [שמתה] אותה סבתא ולא שמעו מה אירע לה לבת השבויה. אמר אביי: תילתא יהבינן [שליש מן הנכסים נותנים אנו] לה לאחתא [לאחות החיה], ותילתא יהבינן ליה לינוקא [ושליש נותנים לתינוק], שהרי הוא יורש (על ידי אמו שמתה) את סבתו. ואידך תילתא [והשליש האחר] של האחות השבויה שאין יודעים מה עלה בגורלה, יהבינן דנקא לאחתא [נותנים ששית, חצי השליש, לאחות] ואידך דנקא מוקמינן ליה אפוטרופא לינוקא [ולששית האחרת מעמידין אפוטרופוס לתינוק] שמא מתה האחות ונכס זה הוא שלו. רבא אמר: מגו דמוקים אפוטרופא לדנקא מוקמינן נמי אפוטרופא לאידך דנקא [מתוך שמעמיד אפוטרופוס לשישית מעמידין גם כן אפוטרופוס לששית האחרת] עד שיתברר מה עלה בגורל האחות.

ב מסופר: מרי בר איסק שהיה איש עשיר ותקיף אתא ליה אחא [בא לו אח] שלא הכיר מבי חוזאי שהוא מקום רחוק מבבל. אמר ליה [אמר לו]: פלוג [חלוק] לי בנכסים שהרי אני אחיך. אמר ליה [לו]: לא ידענא לך [אין אני מכיר אותך] ואינני יודע מי אתה.

אתא לקמיה [בא הדין לפני] רב חסדא. אמר לו לתובע: שפיר קאמר [יפה אמר] לך מרי בר איסק, שנאמר: "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו" (בראשית מב, ח), ומסבירים כיצד יכול היה דבר זה לקרות — מלמד שיצא מהם בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן, ואם כן מוכיח הדבר שבהחלט יתכן שאי אפשר להכיר אותך כמבוגר. אמר ליה [לו] רב חסדא לתובע: זיל אייתי סהדי דאחוה את [לך הבא עדים שאתה אחיו]. אמר ליה [לו]: אית [יש] לי סהדי [עדים], ואולם דחלי מיניה [מפחדים הם ממנו], ממרי בר איסק, משום דגברא אלימא [שאדם אלים] הוא וחוששים שמא יפגע בהם. אמר ליה לדידיה [אמר לו למרי בר איסק]: זיל אנת אייתי סהדי דלאו אחוך [לך אתה הבא עדים שאין אחיך] הוא.

אמר ליה [לו] מרי בר איסק: וכי דינא הכי [הדין כך]?! והלא כלל הוא: המוציא מחבירו עליו הראיה, ועליו חובת ההוכחה ולא עלי. אמר ליה [לו]: הכי דיינינא לך ולכל אלימי דחברך [כך אני דן אותך ואת כל האלמים חבריך], שכיון שידוע שאתה איש אלים, אני קונס אותך שעליך להביא עדים. אמר ליה [לו] מרי בר איסק: סוף סוף אם לכך אתה חושש אתו סהדי [יבואו עדים] ולא מסהדי [יעידו] לטובתו אלא לטובתי, שהרי יתכן שישקרו! אמר ליה [לו]: תרתי [שני] דברים לא עבדי [יעשו], כלומר, אינני חושש שתוכל להשפיע שהעדים יעשו שני דברים רעים: גם ימנעו מעדות אמת וגם יבואו להעיד עדות שקר ממש.

לסוף אתו סהדי [לבסוף באו עדים] והעידו על אותו אדם דאחוה [שאחיו] של מרי בר איסק הוא. כיון שהוכח הדבר אמר ליה [אמר לו האח]: לפלוג לי נמי מפרדיסי ובוסתני דשתל [שיחלוק לי גם כן מן הפרדסים והגנים ששתל] בינתיים מאז מות אבינו. אמר ליה [לו] רב חסדא למרי בר איסק: שפיר קאמר [יפה אמר] לך, וכדין אמר, שכן שנינו במשנה: הניח אדם במותו בנים גדולים וקטנים, והשביחו גדולים את הנכסים — השביחו לאמצע. כלומר, כל השבח מתחלק בין כולם, ואין הגדולים יכולים לטעון שהם לבדם עבדו והשבח הוא שלהם בלבד.