צווח ואומר לכל אחד אני אינני מכירך ואיני מוצא מקום לטענתך. ומעירים: מאן דאמר [לדעת מי שאומר] הלה צווח, אבל אם היתה כאן שתיקה, אילו היה שותק, או אומר "אולי אתה צודק" הרי היא כהודאה. ומאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שהלה שותק, לדעתו שתיקה דהכא לאו [של כאן לא] כהודאה הוא, שכן מצי אמר ליה [יכול הוא לומר לו]: האי דשתיקי [זה ששתקתי] לכל חד וחד [אחד ואחד], הרי זה משום דאמינא דלמא האי [שאמרתי שמא זה] הוא, אבל אני אינני מודה שאני חייב יותר מאחד.

אמר מר [החכם]: מניח גזילה ביניהם ומסתלק. ושואלים: ושקלי לה כולהו ואזלי [ולוקחים אותה כולם והולכים] ונמצא שהנגזל האמיתי מפסיד את חלקו? והאמר [והרי אמר] ר' אבא בר זבדא אמר רב: כל ספק הינוח, כלומר, דבר שלא ברור למוצא אם הניחוהו בעליו שם או איבדוהו, לכתחילה — לא יטול, ואם נטל — לא יחזיר, בסימנים בלבד, עד שתהא לו הוכחה בעדים שהתובע הוא אכן בעל האבידה, שהניחה שם. ואם כן, גם כאן צריך היה הגזלן לעכב בידו את הסכום עד שתובא לו ראיה! אמר רב ספרא: הכוונה היא: ויניח בבית דין. כלומר, לא שיניח בפועל את סכום הכסף, אלא כיון שלא נתברר למי הוא, יפקיד את הגזילה בידי בית דין, ויאמר: הרי החזרתי את הגזילה, ומי שיוכיח שהיא שלו יקבלנה.

א אמר ליה [לו] אביי לרבא: מי [האם] אמר ר' עקיבא: לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל חד וחד [אחד ואחד], אלמא [מכאן כי] מספיקא מפקינן ממונא [מספק מוציאים אנו ממון] ולא אמרינן "אוקים ממונא בחזקת מריה" [ואין אנו אומרים "העמד את הכסף בחזקת בעליו"].

ורמינהי [אנו משליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: אדם אשר נפל הבית עליו ועל אמו ולא ברור מי מהם מת קודם, יורשי הבן אומרים: האם מתה ראשונה, וכיון שכן ירש אותה בנה, ורק אחר כך מת, ולכן יורשים הם הכל. ואילו יורשי האם אומרים: הבן מת ראשון, ולכן מגיעה להם את ירושת האם. במקרה זה אלו ואלו גם בית שמאי ובית הלל שנחלקו במקרים דומים מודים שיחלוקו הצדדים בנכסים המסופקים. ואמר ר' עקיבא: אינו כן, אלא מודה אף אני בזו שהנכסים בחזקתן, כלומר, בחזקת מי שהם מגיעים לו לפי הדין, ואין חולקים ביניהם. ואם כן רואים שלשיטת ר' עקיבא עצמו אין מוציאים ממון מן המחזיק בו מחמת הספק!

אמר ליה: אין הדברים דומים, התם [שם] כאשר נפל הבית, טענות שמא ושמא הן, שהרי שני הצדדים אינם יודעים מה בדיוק אירע, ואינם יכולים לטעון טענת ודאי, אלא כל אחד מהם טוען טענת שמא. אבל במקרה של גזל אחד מחמשה — ברי ושמא הוא, שאמנם הגזלן אינו יודע, אבל הנגזל טוען שברור לו כי הצדק עמו. ושואלים: והא מתניתין דהכא [והרי משנתנו של כאן] שאמר לשנים: גזלתי לאחד מכם מנה, שטענות שמא ושמא הוא, וקתני [ושנה] בכל זאת: נותן לזה מנה ולזה מנה.

ושואלים: וממאי [וממה] יודע אתה שכשיטת ר' עקיבא היא? ומשיבים: דקתני עלה דההיא [ששנויה ברייתא מסבירה עליה]: מודה ר' טרפון באומר לשנים "גזלתי לאחד מכם מנה ואיני יודע איזה מכם הוא הנגזל "שהדין הוא יתן לשניהם, ולמאן [למי] מודה הוא? לאו [האם לא] לר' עקיבא בר פלוגתיה [בן מחלוקתו]?

ושואלים: וממאי [וממה] לומד אתה שבמשנתנו הטענות בשמא ושמא? אולי מדובר כאן שהנגזלים טוענים טענת ודאי! ומשיבים: אין הדבר מסתבר, מכמה סיבות, חדא [אחת] שלא קתני [שנה] תובעין אותו, משמע שהם עצמם אינם בטוחים. ועוד, הא תני [הרי שנה] ר' חייא בברייתא מסבירה: זה אומר "איני יודע" וזה אומר "איני יודע", הרי שטענת שמא היא.

את הסתירה בשיטת ר' עקיבא מתרצים: הא אוקימנא לה [הרי כבר העמדנו הסברנו אותה] את המשנה, שמדובר כאן בבא לצאת ידי שמים, ולכן נותן אפילו בטענת שמא, אף שמן הדין אינו חייב לתת.

ב בהמשך לדברים שדנו בהם קודם אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ומי [והאם] אמר רבא שכל דבר שנמסר בשתי כריכות לחוד הוה ליה למידק [היה לו לנפקד לדקדק]? והאמר [והרי אמר] רבא, ואי תימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב פפא: הכל מודים בשנים שהפקידו בהמות אצל הרועה, ואחר כך תובע כל אחד מהם מספר רב יותר של בהמות, שמניח רועה ביניהן ומסתלק! אמר ליה [לו]: התם [שם] מדובר כשהפקידו בעדרו של רועה שלא מדעתו, ובמקרה כזה ודאי שאין עליו כל אחריות לברר מי מהם הפקיד וכמה הפקיד.

ג שנינו במשנה את הדין ביחס למפקידים התובעים מנה או מאתיים, וכן בענין שני כלים אחד יפה מנה ואחד יפה אלף זוז שהופקדו אצל אחד וכל אחד מן המפקידים טוען ששלו הכלי הגדול. ומעירים: וצריכא [ונצרכה] להיאמר בשני המקרים, למרות שהם לכאורה זהים.

דאי אשמועינן הך קמייתא [שאילו היה משמיע לנו רק את זו הראשונה] בכספים בלבד, הייתי אומר: בההיא קאמרי רבנן [אמרו חכמים], משום דליכא פסידא [שאין הפסד בדבר]. אבל בהא, דאיכא פסידא [בזו שיש הפסד] של הכלי הגדול שצריך לשבור או למכור אותו כדי לשלם מתוכו את הקטן אימא מודו ליה [אמור שמודים לו] לר' יוסי. ולהפך, ואי אתמר בהא [ואם היה נאמר בזו], בכלים, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו בלבד אמר] ר' יוסי, אבל בהך [בההיא, בכסף] אימא מודי להו לרבנן [אמור שמודה להם לחכמים], על כן צריכא [נצרכה] להיאמר בשניהם.