על דעת אשתו ובניו של השומר הוא מפקיד. כלומר, מתוך הנחה שהשומר ימסור את החפצים לאשתו ובניו שישמרום, ולא הוא לבדו ישמור עליהם כל העת, ומלכתחילה מסכים הוא לכך והדבר על דעתו.

אמרי נהרדעי [אמרו חכמי נהרדעא]: דיקא נמי [מדוייק גם כן] שכך הוא מלשון המשנה דקתני [ששנה בה]: או שמסרן לבנו ולבתו הקטנים — חייב. ונדייק: הא [הרי] אם מסר לבנו ולבתו הגדולים — פטור. ואולם מכלל הדברים, מן העובדה שתמיד מדובר כאן בבניו, אפשר לדייק שאם מסר לאחרים, אז לא שנא [אינו שונה] אם היו גדולים ולא שנא [אינה שונה] אם היו אלה קטנים — חייב בכל מקרה, דאם כן, כלומר, אם לא לכך נתכוין ליתני [שישנה] קטנים סתמא [סתם] בלשון "או שמסר לקטנים" וכיון שהדגיש בניו הקטנים, משמע שלבניו מותר לו למסור, אלא מכיון שקטנים היו אין שמירתם שמירה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אמר רבא, הלכתא [הלכה] בענין זה היא: שומר שמסר לשומר — חייב, לא מבעיא [נצרכה] לומר שכן הדין בשומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעה [שגרע] את שמירתו, אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר — חייב, ומאי טעמא [מה הטעם], לא בדיוק כפי שאמרנו, אלא דאמר ליה [שאומר לו] המפקיד לשומר: את מהימנת [אתה נאמן] לי בשבועה, שלך אני מוכן להאמין אם תשבע ותאמר שהחפץ נגנב או אבד, אבל האיך לא מהימן [אותו אדם אינו נאמן] לי אף בשבועה ולכן אינני רוצה שיהא חפץ שלי בידיו, שאצטרך לסמוך על שבועתו.

א אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה הבאה: אם פשע בה (התרשל בשמירת הבהמה) ויצאת (יצאה) הבהמה לאגם, למקום מרעה ליד הנהר שיש בו סכנת גנבים וחיות רעות, ואולם למרות רשלנותו לא נגנבה ולא נטרפה שם אלא מתה כדרכה. אביי משמיה [משמו] של רבה אמר: חייב השומר, ורבא משמיה [משמו] של רבה אמר: פטור.

ומסבירים ומפרטים: אביי משמיה [משמו] של רבה אמר: חייב, והוסיף כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא [כל דיין שאינו דן כדין זה שאני אומר אינו דיין], שהדבר פשוט; לא מבעיא [נצרכה] לומר למאן דאמר [לדעת מי שאומר] בכלל שכל שהיתה תחילתו בפשיעה אף על פי שסופו באונס — חייב, שלפי שיטה זו ברור שכאן חייב. אלא אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאמר] שם פטור, הכא [כאן] חייב הוא. מאי טעמא [מה הטעם], — דאמרינן [שאנו אומרים]: הבלא דאגמא קטלה [ההבל של האגם הוא שהרגה, את הפרה] ונמצא שרשלנותו היא שגרמה שמתה הפרה, ולא היה זה אונס גמור.

ואילו רבא משמיה [משמו] של רבה אמר: פטור, ואף הוא סבור: כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא [כל דיין שאינו דן כדין זה אינו דיין], לא מיבעיא למאן דאמר [נצרכה לדעת מי שאומר] תחילתו בפשיעה וסופו באונס — פטור, שאף כאן מקרה כזה ופטור, אלא אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] בכלל חייב, הכא [כאן] פטור. מאי טעמא [ומה טעם] הדבר — דאמרינן לגבי מלאך המות שפגע בה שהרי מתה כדרכה: מה לי אם היתה הכא [כאן] ומה לי אם היתה התם [שם], שוודאי מתה מעצמה, ולא בגלל המקום שהיתה בו, על כן בוודאי פטור.

ומעירים: ומודי [ומודה] אביי, דאי הדרא לבי מרה [שאם חזרה הפרה לבית בעליה] ומתה אחר שהיתה באגם — פטור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — דהא הדרא [שהרי חזרה] לה וליכא למימר הבלא דאגמא קטלה [ואין לומר שהבל האגם הרג אותה], שהרי רואים שיכלה לחזור. ומצד שני מודי [מודה] רבא כל היכא דאיגנבה גנב [שנגנבה] באגם [כל היכן שאם נגנבה הפרה באגם] ואחר כך מתה כדרכה בי [בבית] הגנב — שהשומר דחייב מתה כדרכה בבית הגנב שהשומר חייב]. ומאי טעמא [מה טעם] הדבר] — דאי שבקה [שאילו היה מניח אותה] מלאך המות ולא היתה מתה — בביתיה דגנבא הוה קיימא [בביתו של הננב היתה נמצאת] ונמצא שבגלל רשלנותו נגנבה הפרה ממנו.

אמר ליה אביי לרבא: לדידך דאמרת [לשיטתך שאתה אומר] לגבי מלאך המות מה לי הכא [כאן] ומה לי התם [שם], האי דאותביה [אותה קושיה שהקשה לו] ר' אבא בר ממל לר' אמי בענין שומר שמסר לשומר ושני ליה [ותירץ לו] בשנתנו לו בעלים רשות להשאיל, ולימא ליה [ושיאמר לו] טעם זה שאתה אומר: מלאך המות מה לי הכא [כאן] ומה לי התם [שם], שאם אומר אני שהמוות היה קורה בכל מקום, אין כל חשיבות אצל מי היתה מצויה?

אמר ליה [לו]: לדידכו דמתניתו [לשיטתכם שאתם שונים] ומסבירים טעם ששומר שמסר לשומר חייב מפני "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר" אכן, איכא לאותבה לההיא [יש מקום להקשות את הקושיה ההיא] שהקשית, אולם לדידי דאמינא [לשיטתי שאני אומר] שאין שומר רשאי למסור לשומר מן הטעם של אנת מהימנת [אתה נאמן] לי בשבועה והאיך לא מהימן [וההוטא אינו נאמן] לי בשבועה ליכא לאותבה [אין מקום להקשותה] כלל.

מתיב [מקשה] רמי בר חמא על אביי ממה ששנינו: העלה את הבהמה לראשי צוקין ונפלה — אין זה קרוי אונס, וחייב. ונדייק: הא [הרי] אילו מתה כדרכה הרי זה אונס, ופטור. ואמאי [ומדוע]? לימא ליה [שיאמר לו] בעל הפרה לשומר: אתה אשם בדבר, כי אוירא [אויר] ההר קטלה [הרג אותה], אי נמי אובצנא דהר קטלה [טרחת עייפות העליה להר היא שהרגה אותה]!

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — שהעלה את הבהמה למרעה שמן וטוב, שאין לומר שמתה מפני אויר ההרים או העייפות שבעליה לשם. ושואלים: אי הכי [אם כן] עשה, שלמקום מרעה שמן וטוב הביאה, הרי לא היתה בכך רשלנות כלל, ואם נפלה נמי [גם כן] מדוע חייב עליה? שהרי הביא אותה למקום טוב, ובאונס מתה! ומשיבים: שהיה לו לתוקפה [להחזיקה] ולא תקפה [החזיקה], ובשל כך משלם.

ומקשים: אי הכי, אימא רישא [אם כך אמור את ראשה של המשנה]: עלתה הבהמה בעצמה לראשי צוקין ונפלה — הרי זה אונס, ולפי ההסבר שנתת איבעי ליה למיתקפה [היה צריך להחזיק אותה]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא שתקפתו ועלתה, תקפתו וירדה, שהבהמה התגברה עליו, ולמרות שהחזיק בה עלתה על ראשי הצוקים, ואף שניסה לשמור אותה שלא תיפול, היא תקפתו וירדה, ושם נפלה.

ב שנינו במשנה שאמר ר' יוסי: כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו, שהשוכר מקבל תשלום תמורת פרה שבעצם שייכת לבעלים? אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יוסי. אמר ליה [לו] רב שמואל בר יהודה לרב יהודה, אמרת לן משמיה [לנו משמו] של שמואל: חלוק היה ר' יוסי