וחזר ואמר "איני משלם", מאי [מה דינו]? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי מהדר קא הדר ביה [חזר בו] מכוונתו לשלם, וממילא אין לו זכות בכפל, או דלמא במלתיה קאי ודחויי הוא דקא מדחי ליה [שמא בדבריו הראשונים הוא עומד ובינתיים הוא שדוחה אותו מלשלם מיד] וכבר נקנה לו הכפל?

ועוד שאלה: אמר השומר "הריני משלם", ומת לפני שהספיק לשלם, ובאו ואמרו בניו "אין אנו משלמים" מאי [מה הדין]? מי אמרינן מהדר קא הדרי בהו [האם אומרים אנו שחזרו בהם] מהבטחת אביהם, או דלמא במלתא דאבוהון קיימי, ודחויי הוא דקא מדחו ליה [שמא בדברי אביהם הם עומדים עדיין, והם רק דוחים אותו] עד שיוכלו לשלם?

וכן אם מת האב לפני שהספיק לומר דבר ושלמו הבנים מאי [מה הדין]? האם מצי אמר להו [יכול לומר להם] בעל החפץ: כי אקנאי כפילא [כאשר הקניתי את הכפל] — הקניתיו לאבוכון דעבד [לאביכם שעשה] לי נייח נפשאי [נחת רוח], ואולם לדידכו [לכם] לא הקניתי, או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה] שכל המשלם קנה.

וכן אם שילם אדם לבנים, שבינתיים מת המפקיד והשומר שילם לבניו, מאי [מה הדין]? האם מצו אמרי ליה [יכולים הם לומר לו]: כי אקני [כאשר הקנה] לך אבונא כפילא [אבינו את הכפל] — הרי זה משום דעבדת ליה נייח נפשיה [שעשית לו נחת רוח], אבל אנן לדידן [אנחנו לנו] לא עשית, או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]. וכן, אם שלמו בנים של השומר שנפטר לבנים של המפקיד שאף הוא נפטר בינתיים, מאי [מה הדין]?

וכן אם שילם מחצה מן הסכום ולא הספיק לשלם עד שנמצא הגנב, מאי [מה הדין]? למי שייך הכפל? וכן אם שאל שתי פרות ונגנבו, ושילם השומר רק עבור אחת מהן, מאי [מה יהא הדין] כשיתפס הגנב? וכן, שאל מן השותפין חפץ השייך להם ושילם לאחד מהן, מאי [מה] הדין? או להיפך, שותפין ששאלו ושילם אחד מהן, מאי [מה הדין]? שאל מן האשה ושילם לבעלה מאי [מה הדין]? או אשה ששאלה ושילם בעלה מאי [מה הדין]? לכל השאלות הרבות הללו לא נמצאה תשובה, ועל כל תיקו [תעמוד] השאלה במקומה, שאין לנו פתרונות לשאלות אלה.

א אמר רב הונא: אף על פי שאומר אדם הריני משלם, מכל מקום משביעין אותו שבועה נוספת שאינה ברשותו אלא נגנבה או אבדה. מאי טעמא [מה טעם] שבועה יתירה זו — חיישינן [חוששים אנו] שמא עיניו נתן בה. כלומר, שמא חשקה נפשו של השומר באותו חפץ דווקא, וחומס אותו מבעליו בדרך זו, ולכן משביעים אותו שאינה ברשותו.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: המלוה את חבירו על המשכון, ואבד המשכון, ואמר לו המלוה: סלע (שהוא שני שקלים) הלויתיך עליו, עבור המשכון הזה, והמשכון עצמו רק שקל היה שוה, ואתה חייב לי איפוא עוד שקל אחד. והלה, הלווה, אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו, וסלע היה שוה — הרי הלוה פטור מלשלם.

ואולם אם טען המלוה: סלע הלויתיך עליו ושקל בלבד היה שוה, והלה, הלווה, אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים (שהם שלשת רבעי הסלע) היה שוה — הרי זה חייב שבועה, שכן הוא מודה במקצת הטענה.

אמר הלווה: סלע הלויתני עליו, שניים היה שוה, והלה, המלוה, אומר: לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו סלע היה שוה — הרי זה פטור.

אמר הלוה: סלע הלויתני עליו שנים היה שוה, והלה, המלוה, אומר: לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו ובאמת חמשה דינרים היה שוה — הרי חייב בשבועה כדין מודה במקצת.

ומעירים: מי נשבע בכל המקרים הללו — מי שהפקדון אצלו. ומדוע תיקנו כך — שמא יקרה שישבע זה, כלומר, הלווה, הטוען בדבר ערכו של הפקדון, ויוציא הלה, המחזיק, את הפקדון ויוכיח שהיתה זו שבועת שקר. וכיון שאין אנו רוצים להביא את הדברים לידי כך, ישבע זה שהפקדון היה אצלו לגבי ערך הפקדון, וממילא לא תבוא הוכחה אחרת בדבר.

ומבררים: אהייא [על מה] נאמרו דברים אלה בהסבר מי ישבע? אילימא אסיפא [אם תאמר לגבי סופה] של המשנה כאשר הלווה רוצה לקבל עבור פקדונו — אולם במקרה זה אין צורך בנימוק זה, ותיפוק ליה [ותצא לו] עם אחר שחיוב השבועה גבי [אצל] המלוה היא, דהא קא מודי [שהרי הוא מודה] במקצת הטענה ומדין תורה הוא נשבע! אלא אמר שמואל: חייבים לפרש זאת ארישא [על ראשה] של המשנה.

ומאי [מה] פירוש ארישא — אסיפא דרישא [על סופה של ההתחלה] שחייבוהו להשבע, שהמלוה אומר סלע הלויתיך עליו שקל היה שוה, והלה, הלווה בעל המשכון, אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו שלשה דינרים היה שוה, הרי זה חייב בשבועה. שמעיקר הדין שבועה גבי לוה הוא, שהלוה היה צריך להישבע, שהרי הוא הנתבע והודה במקצת הטענה, ואמור רבנן [אמרו חכמים]: לשתבע [שישתבע] מלוה שטענתו צודקת, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון.

עד כאן לבירור הברייתא לגופה, ומעתה לצד הנוגע לעניננו: ואם