מדברי שניהם, גם תנא קמא וגם ר' שמעון המעדיפים פריקה, נלמד כי ההתחשבות בצער בעלי חיים הוא מצוה דאורייתא [מן התורה]. ואפילו ר' שמעון לא קאמר [אמר] שצריך כתוב מיוחד לפריקה, אלא משום דלא מסיימי קראי [שאין הכתובים מבוררים], אבל אילו היו מסיימי קראי [הכתובים מבוררים] דרשינן [היינו דורשים] קל וחומר, משום מאי [מה] מה הבסיס לקל וחומר זה? לאו [האם לא] משום צער בעלי חיים דרשינן [דורשים אנו] אותו?

ודוחים: דלמא [שמא] משום דאיכא [שיש] חסרון כיס בפריקה. והכי קאמר [וכך אמר], כך יש להבין את הדבר: ומה טעינה דלית [שאין] בה חסרון כיס — חייב, פריקה דאית [שיש] בה חסרון כיס, לא כל שכן!

ודוחים: וכי טעינה אין בה חסרון כיס? מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] אף במקרה דאדהכי והכי בטיל משוקיה [שבין כך ובין כך עד שימצא לטעון יתבטל משוקו] ולא יהיה לו למי למכור את סחורתו, אי נמי אתו גנבי ושקלי [או גם כן יבואו גנבים ויקחו] כל מה דאיכא בהדיה [שיש עמו], ונמצא שקל וחומר זה אין בו ממש.

ומביאים ראיה נוספת, תדע שצער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה] הוא, דקתני סיפא [ששנה בסופה] של המשנה: ר' יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו, על החמור, יתר על משאו הראוי לו לפי בריאות גופו — אין זקוק לו, שנאמר "רובץ תחת משאו" (שמות כג, ה) ומשמע — משאוי שיכול לעמוד בו. לאו [האם לא] מכלל הדברים אתה למד שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] כי אפילו כך זקוק לו לסייע בפריקתו? מאי טעמא [מה טעם] הדבר? לאו [האם לא] משום שצער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה] הוא?

ודוחים: משם אין ראיה, דלמא [שמא] בפירוש הכתוב "תחת משאו" פליגי [חלוקים הם], שר' יוסי סבר: דרשינן [דורשים אנו] "תחת משאו", וכוונתו: משא הראוי לו משאוי שיכול לעמוד בו, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: לא דרשינן [אין אנו דורשים] "תחת משאו" באופן זה.

ולהיפך, תדע שצער בעלי חיים לאו דאורייתא [אינו מן התורה], דקתני רישא [ששנה בראשה] של המשנה: הלך בעל החמור וישב לו ואמר לו למסייע הואיל ועליך מצוה לפרוק, פרוק — פטור מלפרוק, שנאמר "עמו". ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי צער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה] הוא, מה לי אם איתיה למריה בהדיה [ישנו בעליו עמו], ומה לי כי ליתיה למריה בהדיה [אם אין בעליו עמו]? הלא צערו על בעלי חיים אינו משתנה על ידי כך!

ומשיבים: לעולם תפרש כי צער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה] הוא, ואולם מי סברת [האם סבור אתה] שמה שאמרו "פטור" כוונתו פטור לגמרי? ודלמא [ושמא] הכוונה פטור לעשות בחנם, וחייב לעשות, אבל מותר לו לגבות ממנו שכר. והכי קאמר רחמנא [וכך אמרה התורה]: כי איתיה למריה בהדיה [כאשר ישנו בעליו עמו] — עבד גביה [עשה עמו] בחנם, וכי ליתיה למריה בהדיה [וכאשר אין בעליו עמו] — עבד גביה [עשה עמו] בשכר, ולעולם תאמר כי צער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה].

(סימן לראיות הבאות: בהמת, בהמת, אוהב, שונא, רבצן).

ומציעים עוד, לימא מסייע ליה [האם נאמר שנסייע לו] שצער בעלי חיים מן התורה, ממה ששנינו בברייתא: בהמת גוי מטפל בה כבהמת ישראל לענין פריקה. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי צער בעלי חיים דאורייתא הוא — משום הכי [כך] מטפל בה כבהמת ישראל, אלא אי אמרת [אומר אתה] כי צער בעלי חיים לאו דאורייתא [לא מן התורה] הוא, אמאי [מדוע] מטפל בה כבהמת ישראל? ומשיבים: התם [שם] אינו עושה זאת משום מצוה, אלא משום איבה, שכדי שלא תיווצר איבה בין יהודים וגויים, עוזר גם לגויים, אבל לא משום חובת המצוה.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לפרש, דקתני [ששנה שם]: אם היתה הבהמה טעונה בה יין נסך (שהוא איסור הנאה) — אין זקוק לה ואינו צריך לעזרו. אי אמרת בשלמא לאו דאורייתא [נניח אם אומר אתה שצער בעלי חיים לא מן התורה] הוא — משום הכי [כך] אין זקוק לה, לפי שיש כאן צד איסור, אלא אי אמרת דאורייתא [אם אומר אתה כי מן התורה] מצווה על צער בעלי חיים, אמאי [מדוע] אם כן אין זקוק לה? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: ולהטעינה יין נסך — אין זקוק לה כי אין בכך צער בעלי חיים, וגם איבה אין כאן, כיון שיכול לומר לגוי שבדבר של איסור אינו רשאי לסייע לו.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במקום אחר: בהמת גוי ומשאוי של ישראל — על כך נרמז בכתוב "וחדלת מעזוב לו" (שמות כג, ה) כלומר, יכול אתה שלא לעזור. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שצער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה] הוא, אמאי [מדוע] אם כן אתה נותן לו את האפשרות של "וחדלת"? הלא "עזב תעזב" מבעי ליה [צריד היה לו] לומר! ומשיבים: לעולם תאמר כי צער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה] הוא, ואולם התם [שם] מדובר בטעינה, שאין בה צד צער בעלי חיים.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא, ששנינו: היתה זו בהמת ישראל ומשאוי גוי — "עזב תעזב". ואי [ואם] בטעינה, אמאי [מדוע] יש בכך "עזב תעזב"? ומשיבים: מצוה היא שם משום צערא [צער] הישראל שהוא שותף בדבר.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אפילו רישא נמי [בתחילה גם כן] יש לעזור משום צערו של ישראל שהוא שותף בדבר! ומשיבים: רישא [ראשה] של הברייתא מדובר בחמר גוי, סיפא [הסוף] בחמר ישראל. ותוהים: מאי ומה] פסקת, מה חתכת להחליט כי דווקא במקרה הראשון מדובר בגוי ובסוף בישראל, מה ההוכחה בדבר? ומשיבים: סתמא דמלתא [סתמו של דבר] איניש בתר חמריה אזיל [אדם אחר חמורו הוא הולך] ולכן, אם היתה זו בהמת גוי — מן הסתם גם החמר גוי הוא, ולהיפך בבהמת ישראל החמר מן הסתם ישראל.

על ההסבר שבברייתא זו מדובר בטעינה מקשים מצד אחר: והא [והרי] "וחדלת" ו"עזב תעזב" בענין פריקה הוא דכתיבי [שנאמרו]!

על כך יש להסביר בדרך אחרת, ומשיבים אמר ליה: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' יוסי הגלילי היא, שאמר: צער בעלי חיים לאו דאורייתא [לא מן התורה] הוא, ואולם רוב החכמים אינם סבורים כן.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במקום אחר: אם הוא בא לפני אדם שהוא אוהב שלו וצריך לפרוק משא מחמורו, ושונא שהוא צריך לטעון עבורו משא — מצוה בשונא, כדי לכוף את יצרו ולהתגבר על השנאה. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שצער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה] הוא, הא [זה] עדיף ליה [לו] שיפרוק, שהרי יש בכך גם צער בעלי חיים? ודוחים: אפילו הכי [כך] השיקול שיש בכך הוא כדי לכוף את יצרו עדיף אפילו מצער בעלי חיים.

תא שמע [בוא ושמע]: שונא שאמרו בתורה — הכוונה לשונא ישראל ולא לשונא גוי, ומעתה, אי אמרת [אם אומר אתה] כי צער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה] הוא, מה לי אם כן שונא ישראל ומה לי שונא גוי? הלא צריך לדאוג לבהמה!

ומשיבים: מי סברת [האם סבור אתה] שעל השונא דקרא קאי [שבכתוב הוא מוסב], לגבי עצם החיוב לפרוק, לא כך, על שונא דמתניתין קאי [של הברייתא הוא מוסב] שאמרו שמצוה להעדיף טעינה בשונא על פריקה באוהב, מדובר דווקא שהוא מישראל.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע]