רבה לענין אחר. שאמר רבה מה ששנו שם "נגנבו" כוונתו בלסטים מזויין — על ידי שודד, שהוא אונס, ו"אבדו" כוונתו שטבעה ספינתו בים שאף הוא אונס.

אמר רב יהודה אמר שמואל: לענין זה הלכה כר' טרפון. מסופר: ביד החכם רחבה הוה ליה הנהו זוזי דיתמי [היו לו אותם כספים של יתומים] שהוא היה שומר אותם, אתא לקמיה [בא לפני] רב יוסף בשאלה, אמר ליה [לו]: מהו הדין האם מותר לאשתמושי בגוייהו [להשתמש בהם]? אמר ליה [לו]: הכי אמר [כך אמר] רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' טרפון ואם כן מותר.

אמר ליה [לו] אביי: ולאו אתמר עלה [וכי לא נאמר עליה] על הלכה זו שאמר ר' חלבו אמר רב הונא: לא שנו היתר זה של שימוש אלא בדמי אבידה, כלומר, הכסף שקיבל עבור אבידה שמצא ואחר כך הוצרך למוכרה, הואיל וטרח בה בטיפול קודם לכן, והתירו לו להשתמש בכספים, אבל מעות אבידה אם מצא כסף מזומן שלא טרח בהו [בהם] לא. והני [ואלה] כספי היתומים הלא כמעות אבידה דמו [נחשבים] ואם כן אין להשתמש בהם. אמר ליה [לו] רב יוסף לרחבה: זיל [לך] לא שבקו [נתנו] לי דאשרי [שאתיר] לך, שהרי הוכיח אביי שאין הדבר מותר.

א משנה מצא ספרים והספרים היו אז עשויים בקלף או נייר גלול כמגילה — קורא בהן אחד לשלשים יום כדי שיתאווררו על ידי כך ולא יתעפשו. ואם אינו יודע לקרות — גוללן בלבד. אבל לא ילמוד בהן בתחילה בנושא שלא למד בו עדיין, שכיוון שצריך להשתהות יותר בעיון על ידי זה מקלקל קצת את הספרים, וכן לא יקרא אחר עמו, שמא ימשכו זה לצד זה וזה לצד זה ועלול הספר להיקרע.

מצא כסות — מנערה אחד לשלשים יום ושוטחה לצרכה כדי שתתאוורר, אבל לא לכבודו, כלומר, לא ישטח אותו כדי לקשט את ביתו לכבוד עצמו.

מצא כלי כסף וכלי נחושת — משתמש בהן לצרכן כדי שלא יחלידו, אבל לא במדה שיש בה כדי לשחקן (לשחוק אותן). מצא כלי זהב וכלי זכוכית שאין מתקלקלים אם משאיר אותם כמות שהם — לא יגע בהן ולא ישתמש בהן עד שיבוא אליהו ויאמר של מי הם. ומכאן לדין שונה בדיני מציאות.

מצא אדם שק או קופה (סל) וכל דבר שאין דרכו ליטול, שהמוצא הזה אדם מכובד הוא ואין דרכו לטלטל דברים כגון אלה — הרי זה לא יטול, שאינו צריך לבזות עצמו, ואינו עובר משום "לא תוכל להתעלם" (דברים כב, ג).

ב גמרא אמר שמואל: המוצא תפילין בשוק אם זקוק לתפילין בעצמו — שם (מעריך) דמיהן כמה הן ומניחן לאלתר [מיד].

מתיב [מקשה] על כך רבינא ממה ששנינו: מצא ספרים — קורא בהן אחד לשלשים יום, ואם אינו יודע לקרות — גוללן. ונדייק: גוללן — אין [כן], שם דמיהן ומניחן — לא, ומדוע מותר לו לעשות זאת בתפילין? אמר אביי: תפילין בי [בבית] בר חבו משכח שכיחי [מצויים הם], שבית בר חבו היה כעין בית מלאכה של תפילין, ועשה הרבה מאוד תפילין, ובכל עת יכול אדם לקנות זוג תפילין, ואין יחוד בזוג מסויים זה, ולכן אין בעיה במה שישום אותם ויניחם לאלתר. ואילו ספרים לא שכיחי [אינם מצויים] שהרי ספרים היו מועתקים בטפסים מועטים ויתכן שלא ימצא ספר כיוצא בזה, ולכן אסור לו לעשות בהם כן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: השואל ספר תורה מחבירו הרי זה לא ישאילנו לאחר, פותחו וקורא בו ובלבד שלא ילמוד בו בתחילה ענין חדש, שלא יתעכב בלימוד ויבלה את הספר, ולא יקרא אחר עמו שמא יקרע הספר.

וכן המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו כל שנים עשר חדש ובאותה שעה פותחו וקורא בו, אם בשבילו פתחו, שהוא עצמו צריך לעיין בו — אסור. סומכוס אומר: בספר תורה חדש יש לגוללו כל שלשים יום מפני שהוא לח עדיין וצריך לאווררו ולייבשו הרבה, בישן אין צריך לגוללו אלא כל שנים עשר חדש. ר' אליעזר בן יעקב אמר: אין לחשוש לקלקול ספר חדש אלא אחד זה ואחד זה גוללו אחת לשנים עשר חדש.

ג אמר מר [החכם] בברייתא שהבאנו: השואל ספר תורה מחבירו הרי זה לא ישאילנו לאחר. ושואלים: מאי אריא [מה שייך, מדוע דווקא] ספר תורה? אפילו כל מילי נמי [כל דבר גם כן] ששואלים אסור להשאיל לאחר, שהרי כבר אמר ר' שמעון בן לקיש במקום אחר כהערה למשנה בגיטין: כאן שנה רבי ברמז את הכלל שאין השואל רשאי להשאיל את החפץ ששאל לאחר בלי רשות המשאיל, ואין השוכר רשאי להשכיר!

ומשיבים: ספר תורה דווקא איצטריכא ליה [הוצרך לו] לומר במיוחד, שכן מהו דתימא [שתאמר]: ניחא ליה לאיניש דתיעביד [נוח לו לאדם שתיעשה] מצוה בממוניה [בממונו], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאפילו ספר תורה אסרו לשואל להשאילו לאחר בלא רשות.

שנינו שם: פותחו וקורא בו. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ואלא למאי שייליה מיניה [למה שאל אותו ממנו]? בוודאי כדי לקרוא בו! ומשיבים: סיפא איצטריכא ליה [סופה של הברייתא הוצרכה לו לומר], ששנינו בה: ובלבד שלא ילמוד בו בתחלה, שמן הסתם לא לכך השאילו.

עוד שנינו שם וכן המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו כל שנים עשר חדש, פותחו וקורא בו. ותוהים: מאי עבידתיה גביה [מה מעשהו אצלו] כלומר, מה לו לפתוח ולקרוא בספר שאינו שלו? ותו [ועוד] אמרו שם: אם בשבילו פתחו — אסור, הא [הרי] אמרת קודם שפותחו וקורא בו! ומשיבים על שתי השאלות כאחת: הכי קאמר [כך אמר]: אם כשהוא גוללו כדי לאווררו פתחו וקורא בו — מותר לקרוא, אם בשבילו פתחו לשם קריאה — הרי זה אסור.

עוד שנינו שם שסומכוס אומר: בחדש גוללו כל שלשים יום, בישן די בגלילתו אחת לשנים עשר חדש. ר' אליעזר בן יעקב אומר: אחד זה ואחד זה אין גוללם אלא אחת לשנים עשר חדש. ותוהים: ר' אליעזר בן יעקב היינו [זהו] שיטת תנא קמא, שהרי גם תנא קמא אינו מחלק, ואמר בכלל: שנים עשר חדש. אלא אימא [אמור] ותקן את הגרסה כך: ר' אליעזר בן יעקב אומר אחד זה ואחד זה שלשים יום, שהוא סבור שאפילו ספר תורה ישן צריך לאוורר אותו אחת לשלושים יום.

שנינו: אבל לא ילמוד בו בתחלה ולא יקרא אחר עמו. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: לא יקרא בספר תורה שאול פרשה אחת וישנה, ולא יקרא בו פרשה ויתרגם, ששוהה זמן רב יותר בקריאה, ולא יפתח בו יותר משלשה דפין שעלול להתגלגל ולהקרע, ולא יקראו בו שלשה בני אדם בכרך אחד, ומשמע: הא [הרי] שנים — קורין, והרי אמרנו שאף שנים לא יקראו!

אמר אביי: לא קשיא [אינו קשה], כאן בענין אחד מותר לשנים לקרוא שהרי הם קוראים באותו דבר, כאן בשני ענינים אינם שמים לב זה לזה ומושכים זה מזה את הספר (רמב"ם).

ג שנינו במשנה שאם מצא כסות הריהו מנערה אחד לשלשים יום. ושואלים: למימרא [האם נאמר] מכאן כי הניעור מעלי [יפה] לה לכסות? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן כעצה טובה: מי שיש לו גרדי אומן בתוך ביתו, כלומר, רק מי שיש לו אורג העובד תמיד בתוך ביתו ואיננו חושש להשחתת בגדים יכול להרשות לעצמו שינער כסותו בכל יום! אמרי [אומרים] ומתרצים: ניעור בכל יום — קשי [קשה, מזיק] לה לגלימה, ואולם אחד לשלשים יום — מעלי [מועיל] לה.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] ותרץ בדרך אחרת: לא קשיא [אינו קשה], הא [זה] שהוא מועיל הרי זה בחד [באדם אחד] שמנער, והא [וזה] שזה מזיק הרי זה בתרי [בשנים] שמנערים יחד.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ אחר: לא קשיא [אינו קשה], הא [זה] שיפה הוא ניעור בידא [ביד], והא [וזה] שמזיק הרי זה בניעור בחוטרא [במקל].

איבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ אחר: לא קשיא [אינו קשה]: הא בדעמרא [זה בבגד של צמר] יפה לו הניעור, הא בדכיתנא [זה בבגד של פשתן] מזיק לו הניעור (רי"ף).

ועוד ממה שאמר ר' יוחנן כעצות לחיי מעשה: כסא דחרשין [כוס של כישוף] ולא כסא [כוס] של מים פושרין שהם מזיקים ביותר לבריאות. ומעירים: ולא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא כששותה בכלי מתכות, אבל בכלי חרש — לית לן [אין לנו] בה חשש זה. ובכלי מתכות נמי [גם כן] לא אמרן [אמרנו] אלא באופן שלא צויץ [רתח], אבל דצויץ [אם רתח] — לית לן [אין לנו] בה חשש. ולא אמרן [אמרנו] אלא באופן שלא שדא ביה ציביא [זרק בו עצים, מיני עשבים ותבלין] אבל אם שדא ביה ציביא [הטיל בו עצים, עשבים] — לית לן [אין לנו] בה חשש.

ואמר ר' יוחנן: מי שהניח לו אביו מעות הרבה ורוצה לאבדן מה יעשה? כלומר, הרי רשימה של דברים הגורמים לאיבוד ממון, שצריך אדם להיזהר מהם. והם: ילבש בגדי פשתן, וישתמש בכלי זכוכית, וישכור פועלים ואל ישב עמהם להשגיח. ומסבירים: ילבש בכלי פשתן מדובר בכיתנא רומיתא [בפשתן רומי] שהוא יקר ומהיר להתקלקל. וישתמש בכלי זכוכית — בזוגיתא חיורתא [בזכוכית לבנה] שהיא יקרה ביותר. וישכור פועלים ואל ישב עמהן — תרגומא [מתרגמים, מסבירים זאת]