שבת צג ע"א

בעיגול של דבילה שהוא כבד מכדי משא אדם אחד והוציאו אותו לרשות הרבים, או שהיו מחזיקים בקורה והוציאו אותה לרשות הרבים, ר' יהודה אומר: אם לא יכול אחד להוציאו לבדו והוציאוהו שנים — חייבין, ואם לאו [לא], שיכול להוציאו לבדו — פטורין. ר' שמעון אומר: אף על פי שלא יכול אחד להוציאו, והוציאוהו שנים — פטורים, לכך (לכן) נאמר "בעשתה" (ויקרא ד, כז) — לקבוע כלל: יחיד שעשאה — חייב, שנים שעשאוה — פטורין.

א ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, הם נחלקו]? ומשיבים: נחלקו בפירושו של האי קרא [פסוק זה] שנאמר "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשתה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ואשם". ר' שמעון סבר [סבור]: תלתא מיעוטי כתיבי [שלושה מיעוטים נאמרו בפסוק], שכאילו נאמר "נפש תחטא", "אחת תחטא", "בעשתה תחטא", ולכאורה די היה בכתוב "ואם יחטא מעם הארץ" כדי להביע אותה משמעות, ועל כן ודאי יש לומר שהמילים היתירות באו למעט, וכך יש להבין: "נפש" — ולא נפשות, "אחת" — ולא שתיים, "בעשותה" — ולא בעשיית שניים. חד למעוטי [כתוב אחד בא למעט] כאשר שני אנשים עושים שני חלקיה של עבירה, וכגון שזה, אדם אחד עוקר מרשות אחת וזה, אחר, מניח ברשות אחרת. וחד למעוטי [וכתוב אחד בא למעט] כאשר זה יכול וזה יכול לעשות את הדבר בעצמו, ועשו שניהם יחד. וחד למעוטי [וכתוב אחד בא למעט] אפילו כאשר זה אינו יכול וזה אינו יכול, אבל כיון שעשו שניהם יחד אותה עבירה — שניהם פטורים.

ור' יהודה סבור כי חד למעוטי [כתוב אחד בא למעט] כאשר זה עוקר וזה מניח, שאף ר' יהודה מודה שפטור, וחד למעוטי [וכתוב אחד בא למעט] זה יכול וזה יכול, וחד למעוטי [וכתוב אחד בא למעט] יחיד שעשאה לעבירה בהוראת בית דין. שאם הורה בית דין בטעות והתיר את האסור, והלך יחיד ועשה על פי הוראת בית הדין, הרי הוא פטור אף מקרבן חטאת, כאנוס. ואילו ר' שמעון סבור כי יחיד שעשאה לעבירה בהוראת בית דין — חייב להביא קרבן חטאת על שגגתו, שאמנם אין דינו כמזיד בדבר, אבל עבירה זו נכללת בתחום השגגות.

ושואלים: ור' מאיר המחייב גם כאשר זה יכול וזה יכול, כיצד מבין הוא את המיעוט השלישי? ומשיבים לשיטתו: מי כתיב [האם נאמר] "נפש תחטא " "אחת תחטא " "בעשתה תחטא "? והרי לא שלושה מיעוטים כתובים בפסוק במפורש אלא רק תרי מעוטי כתיבי [שני מיעוטים נאמרו], שכן מה שנאמר "נפש אחת תחטא" ביטוי אחד הוא, שזו היא דרך לשון הכתוב, ואם כן חד למעוטי [כתוב אחד בא למעט] כאשר זה עוקר וזה מניח, וחד למעוטי [וכתוב אחד בא למעט] את היחיד שעשאה בהוראת בית דין.

ב מקודם שנינו שאמר מר [החכם]: כאשר זה יכול לעבור עבירה לבדו וזה אינו יכול, אם עשו שניהם יחד — לדברי הכל חייב. ומבררים: הי מנייהו מיחייב [איזה, מי מהם חייב]? אמר רב חסדא: זה שיכול לעשותה לבדו הוא שחייב, דאי [שאם] הכוונה לזה שאינו יכול — מאי קא עביד [מה הוא עושה] והרי אין במעשהו כדי לעבור! אמר ליה [לו] רב המנונא לרב חסדא: הרבה עושה, דקא [שהוא] מסייע בהדיה [לו]! אמר ליה [לו]: כל המסייע לדבר שאחר יכול לעשותו לבדו אין בו בסיוע זה ממש, ואינו נחשב לכל ענין.

אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא : אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] כשיטה זו בענין משכב הזב ומרכבו, שדין תורה הוא שכל דבר שהזב יושב או רוכב עליו טמא, אף אם אינו נוגע בו במישרין. ואמרו: היה הזב יושב על גבי המטה וארבע טליות (טליתות, בגדים) תחת רגלי המטה — טמאות כולן, שאנו אומרים כי כובד הזב נשען על כולן כאחת, מפני שהמיטה אינה יכולה לעמוד על שלש רגלים בלבד. ור' שמעון מטהר, כיון שרק חלק ממשקלו של הזב מונח על טלית אחת. ואולם אם היה רוכב על גבי בהמה וארבע טליות תחת רגלי הבהמה — טהורות כולן, מפני שיכולה בהמה לעמוד על שלש רגלים. ואמאי [ומדוע]? הא קמסייע בהדי הדדי [הרי כל רגל מסייעת עם האחרות]! אלא לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים] שמסייע אין בו ממש?

אמר רב יהודה מדיסקרתא: לעולם אימא [אומר] לך כי מסייע יש בו ממש, ושאני הכא דעקרה לה [ואולם שונה כאן, בבהמה שהיא עוקרת אותה, את רגלה] לגמרי, שלא רק שהבהמה מסוגלת לעמוד על שלוש רגלים, אלא בפועל מרימה היא את רגלה ואינה נשענת עליה. את דברי רב יהודה מדיסקרתא דוחים: וכיון דזימנין עקרה הא, וזימנין עקרה הא [שלפעמים עוקרת רגל זו, ולפעמים עוקרת את זו], אם כן ליהוי [שתהיה] כזב המתהפך! מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה]: זב שהיה מוטל על חמשה ספסלין או על חמש פונדאות (חגורות חלולות רחבות וארוכות), אם היה מונח עליהן לאורכן — טמאים, כיון שהיה כל גופו מונח על אחד הספסלים או אחת הפונדאות. ואם היה מוטל עליהן לרחבן — טהורין, כיון שאין כל משקלו נשען על אחת מהן. ואולם אם ישן עליהם לרוחבן, ספק היה מתהפך עליהן ושמא הזדמן שבתוך שנתו שכב לאורך אחד הספסלים — טמאין. הרי שזב המעביר את כובד משקלו ממקום אחד למשנהו מטמא כל מקום ומקום, ולכן הנימוק שהבהמה מרימה רגל אחת בכל פעם אינו מספיק להחשיבה כאילו אינה נושאת עליה כלל את הזב.

אלא לאו [האם לא] טיהרו בבהמה משום דאמרינן [שאנו אומרים] כי מסייע אין בו ממש וכל רגל אינה אלא בבחינת מסייע. וכן אמר רב פפי משמיה [משמו] של רבא: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] סיוע לשיטה זו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צג - א

אבל אם היו אוחזין בעיגול של דבילה והוציאו אותו לרה"ר, או בקורה והוציאו אותה לרה"ר, שהם כבדים מיכולת אדם אחד לשאתם.

רבי יהודה אומר: אם לא יכול כל אחד מהם להוציאו, והוציאוהו שנים - חייבין. ואם לאו, אלא כל אחד לחוד יכול - שניהם פטורין.

רבי שמעון אומר: אעפ"י שלא יכול כל אחד לחוד להוציאו והוציאוהו שנים - הרי הם פטורין.

שלכך נאמר "בעשותה", ללמד שדוקא יחיד שעשאה חייב. אבל שנים שעשאוה פטורין. ^[1]

ומבארינן: במאי קמיפלגי? בהאי קרא!

דכתיב "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ, בעשותה".

רבי שמעון סבר: תלתא מיעוטא כתיבי הכא.

א. "נפש - תחטא" דמשמע נפש אחת ולא נפשות הרבה.

ב. אחת - תחטא".

ג. "בעשותה - תחטא" שהוא לשון יחיד.

חד - למעוטי: זה עוקר מרה"ר וזה מניח ברה"י. ^[2] שהוא המסתבר ביותר למעט, שכל אחד עשה רק חצי מלאכה, ואפילו לא סייע בחצי השני של המלאכה.

וחד - למעוטי: שנים שעשו כל המלאכה ביחד, וזה לחוד יכול וזה לחוד יכול לעשותה, דפטורין לפי שאין הדרך לעשות מלאכה בשנים כשכל אחד יכול לעשות לבד.

וחד - למעוטי: זה אינו יכול וזה אינו יכול, דפטורין, אעפ"י שבאופן כזה הדרך לעשותה בשנים.

ורבי יהודה סבר:

חד - למעוטי: זה עוקר וזה מניח.

וחד - למעוטי: זה יכול וזה יכול.

וחד - למעוטי: יחיד שעשאה בהוראת בית דין, שאם הורו בי"ד שחלב מסוים מותר באכילה, ועשה היחיד על פי הוראתם המוטעית - פטור מחטאת. דאינו שוגג אלא אנוס. דילפינן מחד מהנך מיעוטי, דמשמע שדוקא כשעשה היחיד מפי עצמו ולא עפ"י הוראת ב"ד.

ורבי שמעון סבר: יחיד שעשה בהוראת בי"ד נמי חייב חטאת. הילכך אייתר ליה חד מיעוטא.

ורבי מאיר סבר: מי כתיב "נפש תחטא"

- "אחת תחטא" - "בעשותה תחטא"

דליהוי תלתא מיעוטי?

תרי מיעוטי בלבד כתיבי! ד"נפש" אינו מיעוט, שדרך הכתוב לומר "נפש" אפילו על נפשות הרבה [ריטב"א]. אלא:

חד - למעוטי: זה עוקר וזה מניח. וחד - למעוטי: יחיד שעשאה בהוראת בית דין.

אמר מר: זה יכול וזה אינו יכול ^[3] דברי הכל חייב.

והוינן בה: הי מינייהו מיחייב? ^[4]

אמר רב חסדא: זה שיכול! שנחשב כאילו הוא עשה הכל, דאי זה שאינו יכול, מאי קא עביד?

אמר ליה רב המנונא: הא קא מסייע בהדיה?

אמר ליה רב חסדא: מסייע - אין בו ממש! מי שאינו יכול לבד לעשות המלאכה ורק מסייע בדבר אינו נחשב לכלום.

אמר רב זביד משמיה דרבא: אף אנן נמי תנינא דמסייע אין בו ממש.

זב מטמא את הדברים שיושב או שוכב עליהם, בטומאת מדרס, שהיא טומאה חמורה. ובתנאי שרוב כובדו של הזב נשען עליהם.

ותנן במסכת זבים:

א. היה יושב הזב על גבי המטה, וארבע טליות טליתות תחת רגלי המטה, טלית תחת כל רגל - טמאות כל הטליתות בטומאת מדרס.

ואף על פי שלכאורה אין נשען רוב כובדו של הזב על כל רגל מרגלי המטה, אלא מתחלק הכובד לארבעה, בכל זאת נחשב כל מה שנמצא מתחת לכל רגל כאילו רוב כובדו של הזב נשען עליו.

מפני שאינה יכולה המטה לעמוד על שלש רגלים בלבד, ונמצא שכל רגל מארבעת רגלי המטה הרי היא כאילו היא נושאת את רובו של הזב. דהוי כזה אינו יכול וזה אינו יכול, שנחשב כאילו כל אחד עשה את כל המעשה.

ורבי שמעון מטהר את הטליתות. משום דאזיל לשיטתו בסוגיין, דאפילו זה אינו יכול וזה אינו יכול פטורין שניהם, דכל אחד חשיב כמסייע בלבד. והוא הדין לרגלי המטה, שכל אחת אינה נחשבת כנושאת את רובו של הזב. ^[5]

ב. היה הזב רוכב על גבי בהמה והבהמה עומדת, ^[6] וארבע טליות תחת רגלי הבהמה - טהורות הטליתות, מפני שיכולה הבהמה לעמוד על שלש רגלים, וכל רגל נחשבת כאילו היא הרגל הרביעית, ואינה אלא כמסייע.

דלגבי כל רגל אמרינן שהיא אינה יכולה והשלש אחרות יכולות [תוד"ה מפני, ורש"י כתב דהוי זה יכול וזה יכול, ועיין מהרש"א].

ומסקינן לראיה: ואמאי טהורות הטליתות? הא כל רגל מהבהמה קמסייע בהדי הדדי לשלש האחרות?

אלא, לאו, משום דאמרינן: מסייע - אין בו ממש!

ודחינן: אמר רב יהודה מדיסקרתא: לעולם אימא לך מסייע יש בו ממש. ושאני הכא דעקרה לה הבהמה את רגלה הרביעית לגמרי מהארץ כשהיא עומדת, ואפילו מסייע לא הוי.

ומקשינן: וכיון דזימנין עקרה הא וזימנין עקרה הא, כלומר, שאין אנו יודעים איזו רגל היא עוקרת, וכל אחת בספק שמא היא מהשלש שלא נעקרו, ^[7] ליהוי כזב המתהפך שמטמא מספק? ^[8]

מי לא תנן: זב שהיה מוטל על חמשה ספסלים, או על חמשה פונדאות ארנקים ארוכים שמשמשים גם לשכיבה: אם היה שוכב לאורכן - טמאים, לפי שכל אחד בספק שמא נישא רוב הזב עליו, שהרי לפעמים הוא שוכב על זה ופעמים על זה. ^[9]

אבל אם היה שוכב לרחבן - טהורין ממשכב הזב, לפי שאין רובו נישא על אחד מהם. ^[10]

היה ישן עליהם לרחבן, וספק שמא מתהפך עליהן בשנתו עד שהיה מוטל עליהן לאורכן - טמאין, שעל כל אחד יש להסתפק שמא עליה התהפך.

הרי שמטמאין מדרס מספק, ולמה לא נטמא את כל הטליתות מספק?

אלא לאו, אין הטעם משום שעוקרת תמיד רגל אחת, אלא לעולם עומדת הבהמה על ארבעת רגליה וכל אחת מסייעת, ואעפי"כ טהורות הטליות משום דאמרינן: מסייע - אין בו ממש!

אמר רב פפי משמיה דרבא: אף אנן נמי תנינא דמסייע אין בו ממש:

הערות

^[1] היינו הא דדריש לעיל מבעשותה דהעושה את כולה ולא העושה מקצתה, ואינו אלא שינוי לשון לפרש הא דלעיל, שהעושה את כולה היינו הוא לבדו ולא העושה מקצתה וחבירו מקצתה כלומר שעשאוה שניהם ביחד, ראשונים. והתו' בד"ה בעשותה, כתבו שלכך שינה בלשונו, דהאי לישנא משמע טפי שזה אינו יכול וזה אינו יכול.

^[2] בשאר מלאכות כגון זה כותב אות אחת וזה אות שניה, אי"צ למעט, ורק בהוצאה הו"א שהראשון יתחייב, כיון שעשה את ההוצאה מרשות לרשות אלא שלא עשה את ההנחה וס"ד שהנחת השני תועיל לחייבו. ובתו' הרא"ש כתב בסגנון אחר, דשאני כתיבה שכל אחד עשה רק בחצי שיעור, משא"כ כאן שכל אחד נתעסק בשיעור שלם.

^[3] כתבו תו' בד"ה אמר, דזה אינו יכול היינו אפילו אם יש בכחו לשאתה לבדו אלא שבצורת אחיזה זו אינו יכול לבדו, כגון שנושאה באצבעו, דמה לנו לכחו כיון דהשתא עכ"פ אינו יכול לנושאה.

^[4] הקשו הראשונים דמה הספק, וכי אפשר לומר דהאינו יכול שאינו רק מסייע יתחייב ואילו היכול יפטר. ואיך אמר כן רב המנונא. ותירצו דהספק הוא שמא אותו שאינו יכול יתחייב טפי מפני שהוא עושה בכל כחו והוי כזה אינו יכול וזה אינו יכול [עיין לעיל צב, ב הערה 8] ואילו היכול יפטר שהרי לא עשה בכל כחו והוי כזה יכול וזה יכול. וכן דעת רב המנונא באמת. ומה שאמר "מסייע" היינו שמשום שמסייע בכל כחו יש לחייבו. והתו' בד"ה הי, ביארו דהגמ' לא נסתפקה איזה מהם יתחייב אלא שמא שניהם חייבים שגם האינו יכול יתחייב כמו בזה אינו יכול וזה אינו יכול. והרשב"א ביאר שיטה זו, דאפילו לרבי שמעון דפטר אפילו בזה אינו יכול וזה אינו יכול יש סברא כאן לחייב [וזו דעת רב המנונא], דכיון שהיכול ודאי חייב שהרי הוא עשה עיקר המעשה ואם נפטור את האינו יכול משום שנים שעשאוה א"כ גם היכול יהא פטור, וע"כ יש לחייב את האינו יכול שהרי הוא עכ"פ מסייע. והריטב"א מבאר, דאפילו ר"ש לא פטר אלא כששניהם שוים שהם יכולים או אין יכולים והרי הם כשותפים במלאכה ההיא, אבל כשאינם שוים שהאחד יכול והשני אינו יכול הרי הם כל אחד מהם לעצמו וכאילו לא נשתתף חבירו עמו ולא הוי שנים שעשאוהו.

^[5] רש"י. והתו' בד"ה וכ"ש, חולקים, דשאני התם גבי שבת דפוטר ר"ש בזה אינו יכול וזה אינו יכול משום דאיכא קרא לפטור ואין ללמוד מזה לכל התורה כולה, אלא טעמא דר"ש דבעי שכל טלית בפני עצמה תישא את הזב עליה [ועיין לקמן בע"ב הערה 4].

^[6] דאם היתה דמהלכת הרי כל שעה היא עוקרת רגל אחת ועומדת על שלש, ונמצא שכל רגל פעמים שהיא אחת מהשלש ומטמאה שהרי אינה יכולה לעמוד על שתי רגלים מהשלש, תוד"ה היה.

^[7] הקשה החזו"א בזבים סי' ג' סקי"א דמאי ס"ד דרב יהודה, דהא כיון דעקרא חדא א"כ שלש האחרות טמאות ויש כאן רוב טמאים וכל דפריש מרובא פריש, ואפילו ברה"ר לא מהני ספק טומאה כשיש רוב טומאה.

^[8] ואפילו ברה"ר טמא, דכיון דודאי הוא שנטמאו אותן טליות שתחת שלש הרגלים שלא עקרה אלא שאיננו יודעים איזה הם, בכה"ג לא אמרינן ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור כמו בשני שבילין, תוד"ה וכיון, ומהרש"א שם. ובחזו"א שם כתב שהוא גזירת חכמים וכדמצינו כן בהרבה מקומות שהחמירו חכמים במדרס בספק ברה"ר.

^[9] ומזה לבד אפשר להוכיח דזב מטמא מספק, אלא הגמ' ניחא ליה להוכיח מהסיפא דישן, דמפרש בהדיא שטעם הטומאה בגלל ספק, תוד"ה לאורכן.

^[10] היינו כר"ש דסבר דבעינן שכל ספסל ישא את רוב הזב עליו [עיין הערה 5]. ותוד"ה לאורכן, כתבו דאתיא אפילו כרבנן, דכל ספסל הוי כמסייע [כזה יכול וזה יכול, שאילו היה מוציאים ספסל אחד היה נשאר שוכב על האחרים].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

In contrast, if two people held a round cake of figs, which is too heavy for one person to carry, and they carried it out to the public domain, or if they held a beam and carried it out to the public domain, Rabbi Yehuda says: If one person is incapable of carrying it out alone, and two people carried it out, they are liable. And if not, if one person is capable of carrying it out alone, they are exempt. Rabbi Shimon says: Even if one person is incapable of carrying it out alone, and two people carried it out, they are exempt. It is with regard to that case that it is stated: “By performing it” (Leviticus 4:27), to establish a principle: An individual who performs a transgression is liable, two people who perform a transgression are exempt.

The Gemara asks: With regard to what do they disagree? The Gemara answers: They disagree over the interpretation of this verse: “And if one person among the common people sins unwittingly by performing it, any one of God’s commandments not to be done, and be guilty” (Leviticus 4:27). Rabbi Shimon holds: Three exclusionary statements are written in this verse. It is as if it were written: A person who sins, one who sins, and by performing it he sins. The Torah could have conveyed the same meaning by saying simply: And if one of the common people. Apparently, the superfluous words in the verse are exclusionary and the verse should be understood as follows: A person, and not many people; one, and not two; by performing it, and not by two performing it. One of the terms comes to exclude from liability a case where each of the two people performs a part of the transgression, i.e., this person lifts an object from one domain, and that person places it in another domain. And one of the terms comes to exclude a case where this person is capable of performing the action alone, and that person is also capable, and the two of them perform the action together. And one of the terms comes to exclude even a case where this person is incapable of performing the action alone, and that person is incapable of performing the action alone. Since the two of them violated this prohibition together, they are both exempt.

And Rabbi Yehuda holds: One of the terms comes to exclude a case where this person lifts an object, and that person places it, as he agrees that they are exempt in this case. And one of the terms comes to exclude a case where this person is capable of performing the action alone, and that person is also capable. And one of the terms comes to exclude the case of an individual who performed a transgression in accordance with the ruling of a court. If a court issued a mistaken ruling that a prohibited action is permitted, and an individual performed that action based on that ruling, he is exempt from bringing a sin-offering and is considered to have sinned due to circumstances beyond his control. And Rabbi Shimon holds that an individual who performed a transgression in accordance with the ruling of a court is liable to bring a sin-offering for his mistake. His action is not considered intentional, but falls into the category of an unwitting act.

The Gemara asks: And how does Rabbi Meir, who deems them liable in a case where each was capable of performing the act alone, interpret the third exclusionary term? The Gemara answers: Is it written in the verse: A person who sins, one who sins, and by performing it he sins? There are not three exclusionary terms in the verse. Only two exclusionary terms are written, as the words: “One person who sins,” constitutes a single phrase. Therefore, one term comes to exclude from liability a case where this person lifts an object, and that one places it; and one term comes to exclude an individual who performed a transgression in accordance with the ruling of a court.

We learned earlier that the Master said: In a case where this person is capable, and this person is incapable, and they performed it together, everyone agrees that he is liable. The Gemara seeks to clarify: Which of them is liable? Rav Ḥisda said: The one who is capable of performing the act alone is liable, as if it was the one who is incapable of performing the act alone that was liable, what is he doing that would render him liable? His efforts are inadequate to perform the task. Rav Hamnuna said to Rav Ḥisda: He is doing quite a bit, as he is assisting him. He said to him: The assistance provided by one who assists another to perform a task that the other could have performed himself is insubstantial.

Rav Zevid said in the name of Rava: We, too, also learned that halakha in a mishna, with regard to vessels upon which a zav lies or rides. By Torah law, any vessel designated for lying and riding, upon which a zav lies or rides, becomes impure even if the zav did not come into direct contact with it. If a zav was sitting on a bed, and there were four garments beneath the four legs of the bed, they are all ritually impure. The weight of the zav is considered to have rested on each of the garments because the bed is incapable of standing on three legs. And Rabbi Shimon deems the garments ritually pure, since only a portion of his weight rested on each garment. However, if he was riding on an animal, and there were four garments beneath the legs of the animal, they are all ritually pure because the animal is capable of standing on three legs. And why are the garments ritually pure? Aren’t the animal’s legs assisting each other in supporting the weight of the zav? Is it not because we say: An object that assists is insubstantial?

Rav Yehuda of Diskarta said: Actually, I will say to you that a person or an object that assists is substantial. However, it is different here, in this case, as the animal lifted its foot completely. The mishna is not discussing the case of an animal that could theoretically stand on three legs, but an actual situation where it completely lifted one of its feet and the fourth foot did not even assist in supporting the animal’s weight. The Gemara rejects the suggestion of Rav Yehuda of Diskarta. And since it sometimes lifts this foot and sometimes lifts that foot, it should have the legal status of a zav who turns over. Didn’t we learn in a mishna: With regard to a zav who was lying on five benches or on five money belts, if he was lying along their length, they are impure. At different times, his entire body was lying on each of the benches or on each of the money belts. If he was lying across their width, they are ritually pure because at no point was his entire weight supported by one of the benches or the money belts. However, if he slept across their width, there is uncertainty whether or not, while sleeping, he turned over on them. This raises the possibility that, at some point, he lay along their length, and his entire weight was supported by one of the benches. Therefore, all of the benches are impure. A zav who moves his weight from one place to another renders all of those places ritually impure. Similarly, the fact that the animal lifts different legs is not sufficient for each to be considered as not assisting to support the weight of the zav.

Rather, is it not that the garments beneath the legs of the animal remain ritually pure because we say: An object that assists is insubstantial? Each foot merely assists in supporting the weight of the zav. Similarly, Rav Pappi said in the name of Rava: We, too, also learned support for this halakha,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

זב שהיה מוטל על ה' ספסלין או על ה' פונדאות לאורכן טמאין לרחבן טהורין. פירוש דבר זה מצוי בתוספתא (זבים פרק ד) זב שהיה מוטל על ו' כסאות לרחבן טהורות שאין אחד מהן נושא רובו ומשכחת לה בתורת בת"כ [סוף פ' מצורע] אשר ישב עליו עד שינשא רובו עליו:

בין בימינו ובין בשמאלו ובחיקו ועל כתפו הני ארבע דתנן חייב שכן משא בני קהת והוה אמרינן רבוואתא שכן הוה אלעזר בן אהרן נושא שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה ואשכחינן בתלמוד א"י שמן המאור בימינו וקטורת הסמים בשמאלו ומנחת התמיד תלויה בזרועו ושמן המשחה ר' אבין בשם ר' אלעזר כמין צלוחה קטנה היתה תלויה באפונדתו:
א"ר אלעזר המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת ומנ"ל דמשא בני קהת למעלה מעשרה טפחים דאשכחינן דמזבח עשר אמות היה גובהו וקא פרסו לוים פריסא עליה וכו' ופרשו עליו כסוי עור תחש ומיכן את למד ללוים שקומתן עשר אמות ואי לאו הכין לא יכלין למפרס פרסא אמזבח ומנ"ל דמזבח גובהו עשר אמות דאיתקש למשכן דכתיב ואת קלעי החצר ואת מסך [פתח] שער (המזבח) [החצר] אשר על המשכן ועל המזבח סביב מקיש מזבח למשכן מה משכן עשר אמות דכתיב עשר אמות אורך הקרש אף מזבח עשר אמות ואשכחן במשה רבינו שהיתה קומתו עשר אמות דכתיב ויפרוש את האהל על המשכן ואמר רב משה פירשו והא מלתא דגובהה דמזבח עשר אמות אע"ג דכתיב ושלש אמות קומתו מפרשא בגמרא דקדשים בפרק קדשי קדשים והכין אמרי' שם ר' יהודה לטעמיה דאמר מזבח משה גדול היה דתניא ה' אמות אורך וה' אמות רחב רבוע היה המזבח וגו' דברים ככתבן דברי רבי יוסי ר' יהודה [אומר] נאמר כאן רבוע ונאמר להלן רבוע מה להלן מאמצעיתו הוא מודד אף כאן מאמצעיתו הוא מודד ואמרינן ור' יוסי כי גמיר גזירה שוה בגובהא גמירי דתניא ושלש אמות קומתו דברים ככתבן דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר נאמר כאן רבוע ונאמר להלן במזבח הזהב רבוע מה להלן גובהן כשנים כרחבו אף כאן גובהו כשנים כרחבו א"ל רבי יהודה והלא כבר נאמר ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים וקומה חמש אמות אפשר כהן עומד ע"ג מזבח ועבודה בידו וכל העם רואין אותו מבחוץ א"ל ר' יוסי ואתה אי אתה אומר כן גבהו והלא כבר נאמר אשר על המשכן ועל המזבח סביב מה משכן עשר אמות אף מזבח עשר אמות ואומר קלעים חמש עשרה אמה לכתף ומה ת"ל וחמש אמות קומתו משפת מזבח ולמעלה ומה ת"ל ושלש אמות קומתו משפת סובב ולמעלה ור' יהודה כי גמיר ג"ש ברוחבה לר' יהודה נמי קא מיתחזי כהן נהי דכהן מיתחזי עבודה בידו מי מתחזיא וכיון שקומת הלוים עשר אמות וראה שאפי' המזבח שגבהו עשר אמות הוא נשוי למעלה מי"ט משום דטבעות שהן בתים לבדים קבועות בסוף שליש העליון של מזבח וגמירי דכל טעונא דמידלי במטות תילתא מלעיל ותרי תילתא מלתחת ומשכחת תילתיה עילאה לעיל מן כתפיהן דהוא ג' אמות (ושליש) [וששה] מכתף לוי ולמטה והויא קומתם עשר אמות צא מהם שש אמות ושני שליש אמה שאר המזבח נשתייר ג' אמות ושליש שהן כי"ז טפחים והיינו דקא אשתכח דקא מידלי טובא ואי [בעית] אימא מארון דאמר מר ארון ט' וכפרת טפח ובדים למעל' משליש העליון נשתייר מכתפי לוים ועד סוף ארון פחות מז' טפחים ואפילו אין אנו למידין לגובהן של לוים שהוא עשר אמות אלא אמרינן קומתו מן כתיפו למטה ג' אמות שהן י"ח טפחים צא מהן ו' טפחים ושני שלישים לשני שלישי ארון שמלמטה נמצא המשוי למעלה מי"א טפחים ושליש ומקשינן למה לי דקא יליף לקומות הלוים מן קומת מזבח דאתי בהקישא ובגזירה שוה כדמפרש לעילא.

ור"ש לטעמי' דאמר יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. איכא דקשי' לי', והא תנן במס' הוריות (ג:) הורו ב"ד וידעו שטעו וחזרו בהן בין שהביאו כפרתן בין שלא הביאו כפרתן והלך היחיד ועשה על פיהן ר"ש פוטר ר"א אומר ספק וה"ר משה ב"ר יוסף ז"ל תירץ דהתם איכא כפרה הכא ליכא כפרה ואחרים תירצו דשאני התם כיון דחזרו בהם ונזכרו (דמי הנזכר) [כמי שנזכר הוא] דמי שהרי עליהן הוא סומך וידיעתן כידיעתו. וכ"ז אינו מספיק, חדא מאי לטעמי', היכן אמרה ר"ש לזו וכ"ת משום דנקט לה התם בדאיכא כפרה א"נ בשנזכר דלמא משום דר"א ועוד דגרסי' בפ' האשה רבה (יבמות צא.) הורו ב"ד כזדון איש ואשה לא מתיא קרבן ולר"ש קאמר, אלמא הורו ב"ד ליחיד ועשה על פיהן פטור. לכך נראה כגי' ר"ח ז"ל שהוא גורס, ור"ש, יחיד שעשאה ב"ד ל"צ קרא פי' דאנוס הוה ומאי הו"ל למיעבד א"נ דממילא ממעט לגמרי מקרא קמא דכתיב ועשו כל העדה הא יחיד פטור אפי' מקרבן דשגגת מעשה:

הי מינייהו מחייב. יש שואלין כאן פשיטא דמאן דיכול מחייב והאיך אפשר לומ' שזה שיכול פטור וזה שאינו יכול חייב ורב המנונא היכי ס"ד לחייב המסייע ולפטור העושה ומפרש לה דה"ק מדקאמרת ד"ה חייב ש"מ חד מחייב הי מינייהו מחייב (טפי) וא"ר חסדא זה שיכול דזה שאינו יכול מאי קא עביד בודאי בטל הוא כחו שלו אצל היכול ואע"פ שחייב ר"י זה אינו יכול וזה אינו יכול הכא לא ורב המנונא אמר לעולם אימא לך ר"י האי נמי מחייב משום דמסייע כדמחייב בזה אינו יכול וזה אינו יכול וא"ל מסייע אין בו ממש כיון שהא' יכול אבל זה אינו יכול

לכך נאמר (ויקרא ד, כז) בעשותה, יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין. עיקר דרשא העושה את כולה ולא העושה את מקצתה, אלא הא דאמר הכא בעשותה יחיד שעשאה חייב, פירושו הוא לומר בעשותה העושה את כולה הוא לבדו ולא העושה את מקצתה וחברו מקצתה, כלומר: אף על פי שעשאוה כולה בין שניהם.

רש"י ז"ל גריס: רבי שמעון לטעמיה דאמר יחיד שעשאה בהוראת בית דין חייב. ואין הגירסא מחוורת. דאדרבה בהוריות (ג, ב) תנינן הורו ב"ד וידעו שטעו וחזרו בהן בין שהביאו כפרתן בין שלא הביאו כפרתן, והלך היחיד ועשה על פיהן ר"ש פוטר ר"א אומר ספק. ויש מתרצים דשאני התם דכיון שחזרו בהם וידעו שטעו, ידיעתן כידיעתו וכמי שנזכר הוא דמי שהרי עליהן היה סומך. והר"ם בר' יוסף תירץ דהתם הוא דאיכא כפרה הכא ליכא כפרה. ואינו מחוור. דמכל מקום מנא לן דר' שמעון אית ליה הכי, והיכן אמרה דנימא רבי שמעון לטעמיה. אבל רבנו האי גאון והגאונים ז"ל גורסים, ורבי שמעון יחיד שעשאה בהוראת ב"ד לא צריך קרא, כלומר: דפשיטא משום דאנוס הוא.

הי מנייהו מחייב וכו' רב המנונא אמר משום דקא מסייע בהדיה. יש מקשים והיאך אפשר שזה שיכול ועושה המלאכה פטור, וזה שאינו יכול ואינו עושה המלאכה יהא חייב, והיאך אמר כן רב המנונא. ותירץ הר"מ בר יוסף ז"ל, משום דמספקא לן דשמא אותו שיכול חייב, לפי שהוא עושה עיקר המעשה, או שמא אותו שאינו יכול חייב, לפי שהוא עושה בכל כחו, ומחייבים ליה משום דמדמינן ליה לזה אינו יכול וזה אינו יכול דחייבין לרבי מאיר ורבי יהודה, (והלכך) [והיכול] לפטור מדמינן ליה לזה יכול ולזה יכול דפטור לרבי יהודה, ופשיט רב חסדא דזה שיכול יש לחייב מפני שהוא עיקר, ואמר ליה רב המנונא, דאדרבה זה שאינו יכול ומסייע בכל כחו יש לחייב, ואמר ליה מסייע אין בו ממש. ומכל מקום בין רב חסדא בין רב המנונא שניהם מודים דאין לחייב אלא האחד לבדו.
ואינו מחוור. שהטעם בזה אינו יכול וזה אינו יכול אינו מפני שמסייע בכל כחו, אלא מפני שתלויה בכל אחד. ועוד קשיא לי דאי משום הא, שאינו יכול לר' שמעון אמאי חייב, דהא לר' שמעון זה אינו יכול וזה אינו יכול פטורין. ועוד יכול אמאי פטור לרבי מאיר, דהא זה יכול וזה יכול לרבי מאיר שניהם חייבין, וסתמא דמלתא הכא אינו חייב אפילו לרבי מאיר אלא האחד, וכולהו שוו בהא, דאינו סברא שיהיו שניהם חייבין לרבי מאיר ולא יהא חייב אלא האחד לרבי יהודה ורבי שמעון, שכיון דכיילינן ואמרינן זה יכול וזה אינו יכול דברי הכל חייב, משמע דכולן שוין בהא בין בחיוב בין במהות החיוב.
ויש מפרשים דמשום דקתני דברי הכל חייב, הוה משמע להו דאינו חייב אלא האחד, ומשום כך שאלו איזה ראוי לחייב יותר, ואמר רב חסדא זה שיכול, שהמלאכה נעשית על ידו, דזה שאינו יכול בטל הוא אצל היכול, אע"ג דמחייב ר' יהודה בזה אינו יכול וזה אינו יכול הכא לא, ורב המנונא אמר דאפילו שאינו יכול חייב לרבי יהודה מפני שמסייע, וכדמחייב ר"י בזה אינו יכול וזה אינו יכול, ואמר ר"ח מסייע אין בו ממש, ואינו דומה לזה אינו יכול וזה אינו יכול, דהתם המלאכה נעשית ע"י שניהם ואי אפשר להעשות ע"י האחד, ולפיכך אין אחד מהם מסייע אלא שניהן עושין מעשה. וגם זה אינו מחוור בעיני כל הצורך מן הטענה שכתבתי. דאי אפשר לחלק בדבר זה ולומר דאליבא דר"י קאמר רב המנונא ולאו אליבא דהנך, דלדידהו מאי איכא למימר, וכולהו שוין בדבר זה.
ומסתברא ודאי דלרב המנונא אף מי שאינו יכול קאמר דחייב וכדברי הפירוש האחרון, אלא דהכי פירושא: רב חסדא אמר יכול חייב לכולי עלמא, ואפילו לרבי יהודה ור' שמעון מפני שהמלאכה כולה נעשית על ידו, ואינו דומה לזה יכול וזה יכול, דהתם כל אחד עושה מלאכה וראוי לעשות את כולה וכשלא עשאה כולה התורה פטרתו, אבל זה יכול וזה אינו יכול יחיד שעשאה קרינן ביה, ומי שאינו יכול אינו אלא מסייע ומסייע אין בו ממש ואפילו לר"מ, ואינו דומה לזה אינו יכול וזה אינו יכול, דהתם כל אחד עושה מעשה ואין אחד מהם מסייע אלא עושה מעשה כחבירו. ורב המנונא אמר שאפילו המסייע יש לחייב לכולי עלמא, לר"מ מפני שעושה מעשה בכל כחו, ור"מ בכל ענין מחייב, וזה גם כן עושה הוא מעשה בכל כחו, והוי ליה כזה אינו יכול וזה אינו יכול, והוא הדין לרבי יהודה מן הטענה הזו לדעת רב המנונא, ולרבי שמעון דפטר בכל ענין בין בשניהם יכולין בין זה לעצמו וזה לעצמו בין בזה אינו יכול וזה אינו יכול, סבירא ליה לרב המנונא דהכא מודה, משום דכשזה יכול וזה יכול והוי ליה לחד למעבד כולה ולא עבד, קרינן ביה העושה כולה ולא העושה מקצתה, והוא הדין והוא הטעם לזה אינו יכול וזה אינו יכול, כיון שאין אחד מהם יכול לעשותה, דלא קרינן בהו יחיד שעשאה, אבל בזה יכול וזה אינו יכול, היכול חייב על כרחו דבדידיה קרינן ביה יחיד שעשאה, וכיון שהיכול חייב, אי אפשר לפטור את השני משום שנים שעשאוה, שאם כן אף היכול ליפטר, וכיון שכן מחייבין אותו מיהא משום מסייע, ואמר ליה רב חסדא מסייע אין בו ממש ופטור.

היה יושב על גבי מטה וארבע טליות וכו' ורבי שמעון מטהר. מה שפירש רש"י ז"ל בפירוש שני דטעמא דר' שמעון דבעיא שיעור זיבה לזה ושיעור זיבה לזה, כלומר: שיהא זב מכביד על כל אחד ואחד, אינו מחוור, דהא אתיא למפשט מהא דמתניתין דלא בעיא שיעור לכל אחד ואחד, ואם איתא תנאי היא דהא ר' שמעון בעי שיעור זיבה לכל אחד ואחד, אלא הלשון הראשון עיקר, דר"ש לטעמיה בזה אינו יכול וזה אינו יכול.

היה רוכב על גבי בהמה וכו' טהורות מפני שיכולה לעמוד על שלש. פירש רש"י ז"ל: דכל אחד ואחד הוי ליה רביעי ואינו אלא כמסייע, וסתמא כר' יהודה דזה יכול וזה יכול קרי מסייע. ומסתברא דאפילו ר"מ מודה בהא דעד לא קאמר ר"מ אלא בזה יכול וזה יכול, דכיון דכל אחד יכול אנו רואין [כאילו] כל אחד עושה מעשה, דאיזה מהם יקרא עושה ואיזה מהם יקרא מסייע, וכן בזה אינו יכול וזה אינו יכול, כיון ששניהם צריכין לה הרי כל אחד עושה מעשה ואפילו לרבי יהודה, אבל כאן כיון שאין הרביעי צריך לשלשה ואותו הרביעי אינו מסויים נמצא שכל אחד מהם ראוי להקרא מסייע, ואינו כזה יכול וזה יכול שאין האחד ראוי ליקרא אלא מסייע. ולפי מה שכתבתי אני פטורין לכ"ע ואפילו לר"מ.

וכיון דזימנין עקרה הא וזימנין עקרה הא, ליהוי כזב המתהפך. קשיא לי מאי כיון, דכשתמצא לומר דלא עקרה כל שכן דהיה לנו לטמא אליבא דמ"ד מסייע יש בו ממש, ולא הל"ל כיון, אלא ה"ל למימר אע"ג דזימנין עקרה לה לגמרי ליהוי כזב המתהפך, ונ"ל דה"פ דאם איתא דמסייע יש בו ממש, אלא דהכא אתי לטהורי' משום דזימנין דעקרה ליה לגמרי, אדרבה כ"ש שיש לטמויינהו לא מחמת מסייע אלא מחמת שהזב נשען עליו ממש דהוי כזב המתהפך, ואלומי הוא דאלים לקושייה.

בית דין הגדול שטעה בדבר ששגגתו חטאת להתירו ועשו רוב ציבור על פי הוראתם מביאין קרבן והוא הנקרא פר העלם דבר של ציבור אבל ב"ד שהורה וטעו ועשה היחיד על פי הוראתם חייב חטאת והב"ד פטורין כמו שיתבאר במקומו והוא הדין אם הורו לו לבד והתירו לו דבר ששגגתו חטאת:

זב שהיה יושב על המטה וארבע טליות תחת רגלי המטה טמאות מפני שאינה יכולה לעמוד על שלש ומעתה הרי זה כזה אינו יכול וזה אינו יכול שצירופן מחייבן היה רכוב על גבי בהמה וארבע טליות תחת ארבע רגלי הבהמה טהורות מפני שיכולה לעמוד על שלש ונמצאת הרביעית כמסייע שאין בו ממש ודנין אותה כמי שאינו נשען עליה כלל והואיל וכל אחת ראויה לומר עליה שהיא אותה שאינו נשען עליה לא הוחזקה טומאה באחת מהם ולפיכך כלן טהורות ויראה לי אף ברה"י וי"מ אותה ברה"ר ומספק טומאה ואע"פ שבאבן מושמא מטמאין כלים שתחתיה אע"פ שאינה מכבדת עליהן בזו מיהא יש אחת שהיא כמי שאינה וכתבו גדולי הדורות שכל שתחתיה גם כן טהור ולמדת מ"מ שאם היה טלאי אחד מונח תחת שתי רגלים שלה טמא שהרי ודאי נשא הזב על משכב זה שהרי אין הבהמה יכולה לעמוד בשתים וכן כל מה שתחתיה טמא לדעת האומר באבן מושמא שמטמאה אף בלא נגיעה:

זב שהיה מוטל על חמשה ספסלים או על חמשה פונדאו' והם כעין שקים ארוכים אם היו ספסלים מונחים לאורכם עד שהוא שוכב עליהם לאורכם טמאים שהרי נשא רובו עליהן על כל אחד מהם אבל אם היה שוכב עליהם לרחבם טהורים שהרי לא נשא רובו על כל אחד מהם ואם ישן עליהם בין כך ובין כך טמאים שמא נתהפך עליהם ונמצא רובו נשא על כל אחד ואחד וי"מ בפונדאות הנזכרים כאן שהם כיסים ארוכים מלאים מעות והם מפקיעים מהם דין עמוד ונעשה מלאכתנו מתוך שאיפשר לו להוציאם דרך פי הארנקי ואין הדברים נראין וי"מ את השמועה לנוסחא זו שאינו שוכב אלא על אחד מהם והואיל ויש שם אחד טמא בודאי ואין ידוע איזהו יש לספק בכל אחד מהם שזהו ומטמאים את כלן והראשון עיקר וכן כתבוהו גדולי המחברים ויש גורסין לארכן טהורים ופרשו בו מפני שרובו נשא על אחד מהם בודאי והוא יודע איזהו והוא טמא וכלן טהורים אבל לרחבן כלם טמאים שהרי שכב על כלם ואין זה כלום שהרי לא נשא רובו עליהם וסוף דבר הגירסא הראשונה עם הביאור הראשון הוא עקר:

בד"ה אמר מר זה יכול וזה אינו יכול נראה לר"י דהאי אינו יכול היינו כו' עכ"ל נראה דלעיל גבי זה אינו יכול וזה אינו יכול לא פירש כן לר"ש דפוטר משום דלעיל לא פוטר ר"ש משום דמסייע הוי אלא משום דגלי קרא לפטור אע"ג דכל אחד ואחד כולה מעשה עביד כמ"ש התוס' לקמן והשתא איכא למימר דתפשת מועט תפשת ולא פוטר קרא אלא באינו יכול כלל אבל תופסה בענין שאינו יכול ויכול הוא בכחו לא פטר קרא אבל הכא בזה יכול וזה אינו יכול לא פטר ליה קרא אלא דאנן מסברא פטרינן לזה שאינו יכול דה"ל מסייע א"כ מה לנו לכחו כיון דהשתא מיהא אינו יכול והשני יכול לא ה"ל זה שאינו יכול אלא מסייע בעלמא וק"ל:

בד"ה הי מינייהו כו' אפילו שאינו יכול כמו לר"י ור"מ דאמרי לעיל זה אינו יכול כו' עכ"ל אע"ג דר"ש פוטר בזה אינו יכול וזה אינו יכול ומשמע דלד"ה קאמר הכא לפטור מדכתבו דלהתחייב נמי זה שאינו יכול י"ל דר"ש דפוטר לזה אינו יכול וזה אינו יכול היינו משום דגלי קרא בעשותה כמ"ש התוס' לקמן אבל בזה יכול וזה אינו יכול כיון דזה היכול ודאי חייב אימא דלחייב נמי זה שאינו יכול כמו לר"מ ור"י כו' ודו"ק:

בד"ה מפני כו' כיון דזימנין עקרה כו' כזב המתהפך ואפילו בר"ה טמא עכ"ל ר"ל דליכא לאוקמא הך דתחת רגלי בהמה טהורות משום ספק טומאה בר"ה דטהור בעלמא דספק טומאה כה"ג דודאי איכא רגלים מינייהו דטמאות בשעה שעקרה אחת הני ג' אחרים טמאים אלא דלא ידעינן הי מינייהו יטמא אפילו בר"ה כמ"ש בכמה דוכתין מהך דב' שבילין וק"ל:

בפרש"י בד"ה מפני שיכול כו' ואינו אלא מסייע וסתמא כר"י דזה יכול כו' עכ"ל לכאורה פירושו תמוה כיון דמדמה הך דתחת רגלי הבהמה טהורות לזה יכול וזה יכול וסתמא כר"י ומייתי מיניה לזה יכול ולזה אינו יכול א"כ מדר' יהודה גופיה דסבר גבי שבת בזה יכול וזה יכול דפטור ה"ל לאתויי אזה יכול וזה אינו יכול דגבי שבת אבל התוספות נשמרו מזה דמדמין הך דתחת רגלי בהמה טהורות לזה יכול וזה אינו יכול דהשתא מייתו ליה שפיר אזה יכול וזה אינו יכול ויש ליישב פרש"י לפי מה שנדקדק דכתב טעמא לפטור זה יכול וזה יכול לרבי יהודה משום דלאו אורחיה למיעבד בתרי משא"כ זה אינו יכול וזה אינו יכול דאורחייהו למיעבד בתרי ול"ל האי טעמא הא איכא טעמא אחרינא דהיינו דזה יכול וזה יכול אינו אלא מסייע בעלמא משא"כ זה אינו יכול וזה אינו יכול דכל אחד כולה מעשה עביד כפירש"י הכא אלא דאי ליכא טעמא דזה יכול וזה יכול אלא משום דמסייע א"כ תפשוט מדרבי יהודה גופיה דפוטר זה יכול וזה יכול אזה יכול וזה אינו יכול אלא דליכא למפשט משום דאיכא למימר בזה יכול וזה יכול טעמא אחרינא דהיינו דלאו אורחייהו למיעבד בתרי משא"כ זה יכול וזה אינו יכול ולכך הוצרך לאתויי דתחת רגלי בהמה טהורות דזה יכול וזה יכול הוא ולית ביה טעמא אלא משום דמסייע וה"ה לזה יכול וזה אינו יכול וכיון דבזה יכול וזה יכול הכא ליכא טעמא אלא משום דמסייע אית לן למימר דזה יכול וזה יכול גבי שבת לפטור לרבי יהודה נמי טעמיה משום דמסייע הוא וסתמא דהכא כר"י ודו"ק:

ברש"י ד"ה לארכן כגון וכו' או פרקדן וארכו מוטל על אורכן כצ"ל:

בתוס' ד"ה אמר רב זביד וכו' קשה לר"י דהכא אית ליה וכו' כצ"ל:

בא"ד אמר ליה איכא רב זביד דקאי וכו' כצ"ל:

ד"ה ור"ש וכו' ואין נראה לרשב"א דשאני התם וכו' כצ"ל:

ד"ה מפני שיכולה וכו' עד והג' אחרים כו' והוא סה"ד ומה שכתבו התוס' אח"כ וכיון דזימנין וכו' הוא חתחלת דבור אחר:

גמ' ואם לאו פטורין כו' ורבי שמעון לטעמיה דאמר יחיד שעשאה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ור"ש כו' לישנא אחרינא נמחק עד ואפי' מסייע לא הוי. ונ"ב פי' של תוספות הוא:

תוס' בד"ה הי מנייהו כו' לא בעי למימר שיהא פטור כו'. נ"ב אבל מלשון רש"י דפי' לא מיפטר לא משמע אלא שאחד יהא חייב והשני פטור ודו"ק:

בד"ה ור' שמעון מטהר כו' ואין נראה לרשב"א כו' כצ"ל:

בד"ה מפני כו' אחרים יכולין הס"ד:

בד"ה וכיון כו' כזב המתהפך כו' כצ"ל:

בד"ה לאורכן כו' מסייע שאין בו ממש כו' כצ"ל:

תד"ה לארכן. ולפ"ז אתיא כר"ש. לע"ד דבריהם תמוהים. דודאי אפי' לרבנן בעינן שיהא רובו נישא כדאיתא שם בפ"ה מ"ה מקצת טמא על המשכב כו' טהור. ומ"מ בד' טליות חחת ד' רגלי המטה הוה כאלו כ"א מרגליה נושאת את כולו הואיל דבלתה אינה יכולה לעמוד. וזהו ג"כ טעמם בכף מאזנים. כי זולת כ"א מהמו"מ לא נכרע הזב. או כ"כ כמו עתה:

תוס' ד"ה אמר רב זביד וכו' ולא מרבא עצמו. עיין חולין קיג ע"ב ברש"י ד"ה הא דרביה:

גמרא, א"ר זביד כו' אף אנן נמי תנינא [דמסייע היינו זה שאינו יכול] אין בו ממש.
וא"ת הא בפ"ק דביצה (דף כב) בכוחל עינו ע"י עכו"ם סובר ר"ז דאסור משום דישראל מסייע בהדי' דקא עמיץ ופתח, ובתוס' הקשו כן וי"ל דמה דקרי ליה התם מסייע הוא ענין אחר ואינו דומה לדהכא, דהא התם אלו לא פתח עינו לא הי' הנכרי יכול לכחול עינו, וא"כ הוי כזה אינו יכול וזה אינו יכול, והאי דפטור התם משום מסייע אין בו ממש צ"ל דזה אינו יכול וזה א"י אינו חייב אלא כששניהם עושים מלאכה ממש, אבל התם במה דעמיץ ופתח אינו עושה במלאכה כלום ואינו חלק מאיסורא דכוחל אלא שעושה הכנה לשיוכל הנכרי לכחול, וקרי להכנה זו מסייע, ומסייע כהאי כיון דהנכרי אינו יכול בלעדו סובר ר"ז דיש בו ממש, אבל ענין מסייע דהכא דחברו יכול ואינו צריך לו, מסייע כזה סבר ר"ז דאין בו ממש, ובתוס' דחקו ואיני מבין למה:

זה עוקר וזה מניח כ' תוס' ד"ה חד דהוה ס"ד לחייב אהוצאה בלי הנחה. פי' אי לא הוה כתיב קרא אבל השתא דאהנחה קפיד קרא הוה הנחה טפי חיוב חטאת מעקירה עיין לעיל ג' ע"א תוס' ד"ה פטורי וכו' ע"ש וק"ל:

הי מינייהו מחייב אמר רב חסדא זה שיכול. נראה מפירש"י דהשאלה הי' הי מינייהו דאפשר שהיכול חייב ולא שאינו יכול דהוא רק המסייעו וי"ל נמי בהיפוך דאינו יכול חייב דאורחי' בהכי שישתתף אחר עמו במלאכתו משא"כ היכול דלאו אורחי' ודלא כמ"ש תוס' דמיירי שזה נמי יכול אלא שנושא הקורה בענין זה שאינו יכול כגון באצבעו. דלפ"ז גם האינו יכול לאו אורחי' ופשיטא שא"א לומר שהוא חייב והיכול פטור מש"ה הוצרכו לדחוק בד"ה הי מינייהו וכו' לא בעי למימר וכו'. אך רש"י מפרש כפשוטו שאינו יכול ממש והוה איהו אורחי' ואותו שיכול לאו אורחי' לנושאו בשותפות ואיכא סברא לכאן ולכאן ויוצדק טפי לשון הי מינייהו מיחייב. ומש"ה פירש"י ד"ה אין בו ממש וכו' ולא מיפטר אידך עכ"ל מבואר דהוה ס"ד למיפטר אידך ולחייב האי המסייע ומש"ה כדמסיק מסייע אין בו ממש הדר בי' רש"י מפירושו שפי' בהס"ד דזה יכול וזה יכול פטור משום דלאו אורחי' דאינו כן אלא משום דכל א' הוה מסייע לחבירו ואין בו ממש. ומש"ה פי' ג"כ בד"ה מפני שיכולה וכו' כל א' ה"ל רביעי וכו'. ודלא כמ"ש תוס' ד"ה מפני וכו' ועי' מהרש"א בזה וק"ל:

מסייע אין בו ממש עיין תוס' ד"ה אמר רב זביד והקשה ט"ז או"ח ריש סי' שכ"ח ממס' מכות כ' ע"ב רב אשי אמר במסייע וד"ה ע"ש ותי' התם מתחיל להטות ראשו וכיון שהוא המתחיל ה"ל מסייע שיש בו ממש ואמנם ש"ך בנכה"ק סי' קצ"ח כ' שאין לחלק ולעולם אין בו ממש. והש"ס דמכות לא בא אלא לומר דהוה לאו שיש בו מעשה. פי' שהתורה גזרה לאו על הניגוף אפי' אינו מסייע כלל רק דלא הוה לקי אלא ע"י שמסייע מיקרי יש בו מעשה. ואני מצאתי ב' התירוצים בריטב"א מכות שם חד כט"ז וחד כהש"ך. ובשיטה מקובצת ביצה כ"ב ע"א לא מייתי רק הך דט"ז. וכן נראה מש"ס מכות דעיקור קו' הש"ס הי' על התורה מ"ט למיסרי' כלל הא לא עביד מידי וה"ל למשרי' לגמרי מדקאמר אטו מאן דאכיל תמרי בארבלי משמע דה"ל למשרי לגמרי ועל זה משני דמסייע מבואר דכל האיסור הוא רק הסיוע ההוא. וכבר הרגיש בזה הריטב"א ונדחק מאד בהאי דאכיל תמרי בארבלי ע"ש. ומ"מ גם להט"ז אי לא מטה ראשו כלל וכלל מ"מ איסורא עביד דנהי דהש"ס הקשה אטו מאן דאכיל תמרי ואין סברא לאוסרו כלל. מ"מ כיון דמשני דמסייע וכיון דרוב פעמים מסייע והוה לאו שיש בו מעשה ואוסרו קרא לניגוף ממילא אסור נמי אפי' לא עביד מעשה וכ"כ תוס' ב"מ י' ע"ב ד"ה אקפי' וכו' ע"ש. ולענין דין להוציא שן ע"י גוי נ"ל דאסור כהט"ז אמנם לענין נטילת צפרנים עיין מג"א ריש סי' ש"מ וסדרי טהרה סי' קצ"ח ס"ק ל"ט להתיר משום מלאכה שאצ"ל ע"ש. ועיין מ"ש חכם צבי סי' פ"ב. ומה דמייתי מש"ס ברכות פ' אלו דברים לענין ברכת המזון שמאל מהו שתסייע לימין נראה דהתוס' שם נזהרו מזה שכ' דמיירי בכוס גדול או בר"ח טבת שחל להיות בשבת פי' דאז ה"ל זה אינו יכול וזה אינו יכול ולא רק מסייע בעלמא כנלע"ד ועיין היטב מ"ש בזה מג"א סי' קפ"ג סק"ו ומשמע כוס גדול יש להקל טפי ולפע"ד איפוך אנא:

בגמרא במאי קמיפלגי כו' ר"ש סבר תלתא מיעוטי כתיבי חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וכו'. הא דמשמע הכא דמיעוטא דקרא קמא דהיינו נפש ואוקימנא ליה למעוטי זה עוקר ולעיל בריש מכילתין דף ג' משמע דזה עוקר ממעטינן מבעשותה כבר כתבתי שם ליישב בלשון התוס' בד"ה בעשותה ע"ש. ויש לי לפרש עוד בדרך אחר דודאי אי לא הוי כתיב אלא חד מיעוטא הוי מוקמינן ליה טפי למעוטי בדדמי במאי דמסתברא טפי דהיינו זה עוקר משא"כ השתא דאיכא ג' מיעוטי ניחא לן טפי לאוקמא מיעוטא דקרא קמא לענין זה יכול וזה יכול דשייך נמי בשאר איסורי חיובי חטאת וכ"ש לענין אחד שעשה בהוראת ב"ד דשייך בכל איסורים משא"כ זה עוקר וזה מניח דלא שייך אלא באיסור שבת לחוד לא שייך למעט אלא מקרא בתרא דבעשותה אי משום דלשון עשייה שייך טפי בענין עשיית מלאכה או משום דכתיב בעשותה אחת ממצות ה' כן נ"ל. מיהו בעיקר מילתא דזה יכול וזה יכול נראה דלא שייך בשאר כל איסורים היכא דמשכחת לה בכה"ג דהא לענין שחוטי חוץ אשכחן דשנים אוחזין בסכין אחד ושחטו חייבים ובשנים שאחזו באבר אחד והעלוהו פטורים כדאיתא בזבחים בפרק השוחט והמעלה מקראי ע"ש אם כן לענין שאר איסורין צ"ע בסוגיית הש"ס:

שם בתוס' בד"ה ה"ג ור"ש כו' ולא גרסינן ר"ש לטעמיה וכו' עס"ה. ועיין בחידושי רשב"א שכתב לתרץ בשם הר"ן בר יוסף דשאני התם דאיכא כפרה וכו' וכתב על זה דאינו מחוור דמ"מ מנ"ל דר"ש אית ליה הכי וכו' ע"ש. אבל מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש כתב ליישב גירסת רש"י לנכון ע"ש באריכות:

פרק המצניע

תרי מעוטי כתיבי כו'. לפי גרסת התוס' בד"ה ה"ג הי' יכול לומר גם לר"י תרי מעוטי כתיבי ויחיד בהוראה ל"צ קרא ומדלא קאמר הכי נסתר תירוץ הל"מ וטוב יותר הי' להגמ' לומר כן שאז הי' נשאר דרש דבעשותה לענין שנים שעשאוהו כדנקט בברייתא אמנם בהוריות מפורש דר"י דריש תלתא מעוטי. והנה לפי גרסת רש"י ר"ש ור"מ ע"כ בסברות הפוכות פליגי דר"ש אפילו זה אינו יכול וזה אינו יכול יותר מסתבר לי' למפטר מלמפטר יחיד בהוראת ב"ד שהרי מוקי קרא לזה א"י כו' ולא מוקי לעושה בהוראת ב"ד ולר"מ מוקי להוראת ב"ד ולא מוקי אפילו לזה יכול וזה יכול מכלל דיותר מסתבר לי' למפטר בהוראת ב"ד מלמפטר אפי' זה יכול וכו' ור"י ס"ל סברה ממוצעת דזה יכול מסתבר לי' יותר למפטר מהוראת ב"ד ולכך דריש תחלה לזה יכול אבל עכ"פ הוראת ב"ד מסתבר לי' טפי למפטר מזה אינו יכול לכך דריש קרא בתרא להוראת ב"ד ומחייב בזה אינו יכול ולפי גרסת התוספות ר"ש ור"מ שוים בזה דיותר מסתבר למפטר הוראת ב"ד אפי' מזה יכול אלא דר"ש א"צ אפילו קרא להוראת ב"ד ור"מ מוקי הקרא להוראת ב"ד ולא מוקי אפילו לזה יכול' וא"כ קשה למה נקט אליבא דר"י סברה הפוכה ודריש מתחלה לזה יכול ואח"כ להוראת ב"ד:

ונראה משום דאף לפי גי' התוס' דר"ש פוטר בהוראת ב"ד מ"מ עכ"פ איכא תנאי דמחייבי בהוראת ב"ד ולדידהו ע"כ במאי מוקמי לקרא הא אפילו אי סברי תרי מעוטי כתיבי במאי מוקמי להו וע"כ חדא לזה אינו יכול וחדא לזה יכול וא"כ לדידהו ע"כ יותר מסתבר למפטר זה יכול מלמפטר הוראת ב"ד ומוקי בסברה זו לר"י כותייהו. ולומר דהני חכמים סברי תלתא מעוטי כתיבי ומוקי חד לזה עוקר וחד לזה יכול וחד לזה אינו יכול א"כ הוי פלוגתא רחוקה דלר"מ ור"ש אפי' זה יכול אית מסתבר יותר מהוראת ב"ד ולדידהו אפילו זה אינו יכול מסתבר יותר. ולכן ע"כ הני רבנן סברי תרי מעוטי כתיבי וא"כ מתורץ קושית הל"מ והרמב"ם פסק כחכמים הללו:

(צג א תוס') ד"ה אמר וכו' קשה לר"י וכו'.—בס' דורות הראשונים ח"ג עמ' 70 תירץ דרב זביד שאמימר אמר בשמו הוא רב זביד מנהרדעא מקום אמימר (ב"ב לא א) ואינו רב זביד סתם כמבואר בקידושין (עב ב).

עיגול וקורה גדולים הן ואין אחד יכול להוציאו: ואם לאו. שיכול אחד להוציאו: נפש תחטא. משמע נפש ולא נפשות: חד למעוטי זה עוקר. מרשות הרבים: וזה מניח. ברשות היחיד דכל כמה דלא כתיב אלא חד מיעוט מסתברא דהאי הוא דממעט דהאי קעביד פלגא והאי פלגא וליכא חד דמסייע בכולהו: וחד. יתורא למעוטי אף על פי דעבדי כי הדדי דהאי עביד כולה והאי עביד כולה ומיהו זה יכול וזה יכול הוא דממעיט דלאו אורחיה למעבדה בתרי: וחד. יתורא למעוטי תו זה אינו יכול וזה אינו יכול דאף על גב דאורחייהו למיעבד בתרי מעטינהו: יחיד שעשה בהוראת ב''ד. הורו ב''ד שחלב מותר והלך היחיד ועשה על פיהם דאנוס הוא ורבי שמעון לטעמיה דאמר בהוריות יחיד שעשה בהוראת ב''ד חייב: תרי מיעוטי כתיבי. נפש אחת חד מיעוטא הוא דאורחיה דקרא לאישתעי הכי: זה שיכול. דאיהו עבדה לכולה: אין בו ממש. מי שאינו אלא מסייע בדבר ואם בא לעשותו לבדו אינו יכול אין בו ממש ולא חשיב מידי ולא מיפטר אידך: אף אנן נמי תנינא. דמסייע אין בו ממש: היה. זב יושב על גבי מטה: וד' טליות. טליתות: שאינה יכולה לעמוד על ג'. וכיון דזה אינו יכול וזה אינו יכול כל אחד ואחד כולי מעשה עביד וגבי מדרס הזב בעינן שינשא רובו עליו בת''כ: ור' שמעון מטהר. ר' שמעון לטעמיה דאמר זה אינו יכול וזה אינו יכול נמי אינו אלא כמסייע ופטור (ל''א דבעי שיעור זיבה לזה ושיעור זיבה לזה כלומר רובו של זה מכביד על כל אחד ואחד ואפילו מסייע לא הוי): מפני שיכולה לעמוד על ג'. הלכך כל אחד ואחד ה''ל רביעי ואינו אלא מסייע וסתמא כר' יהודה דזה יכול וזה יכול קרי מסייע: דעקרה ליה לגמרי. עוקרת הרגל מן הארץ ואפי' מסייע לא הוי. ופרכינן ואי טעמא משום דעקרה ליה כיון דזימנין דעקרה האי וזימנין עקרה האי ובכל ג' איכא לספוקי שמא הכבידה עליהן ולא עקרתן לטמינהו מספק כזב המהפך על ה' פונדאות דמטמינן ליה מספק: פונדאות. כמין חריטין כיסים ארוכים ונותנין בהן מעות ובלעז בריד''ש וראויין לשמש שכיבה עם מלאכתן שיושב עליהם והם מלאות מעות ופותח פיהם ונוטל ואין צריך לומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו: לאורכן. כגון שהיה שוכב על מיעיו או פרקדן ואורכו מוטל על אורכן: טמאים. גרסינן במשנה דטהרות דיש לומר בכל אחת מהן שנישא רובו עליו פעמים על זו ופעמים על זו: לרחבן טהורין. לפי שארכו מוטל על רחבן ואין רובו נישא על אחת מהן: ישן. לו עליהן לרחבן: ספק נתהפך. על ארכו ונמצא כולו נשען על אחת מהן: טמאות. דכל חדא איכא למימר על זו נתהפך אלמא מטמינן מספק והתם נמי אי משום עקירה הוא ניטמינהו מספיקא אלא לאו טעמא משום דכולהו הוו כל חדא וחדא מסייע ואין בו ממש כן נראה בעיני משנה זו ורבותי גורסין לאורכן טהורין ופירשו טעמא דלאורכן טהורין משום דאמרי שמא ביניהן שכב ולא עליהם וקשיא לי א''כ לקולא תלינן ואמאי תני סיפא ספק נתהפך טמאים:

תלתא מיעוטי כתיבי. והא דנקט בעשותה בברייתא טפי מהנך משום שהוא מיעוט אחרון שבפסוק ובהא פליגי ולא ידע ר''י דאמאי נקט דמילתיה דר' שמעון יחיד שעשאה חייב כו' ולא נקט לישנא דלעיל העושה את כולה ולא העושה את מקצתה ושמא לישנא דשנים שעשאוה פטורין משמע טפי אפי' זה אינו יכול וזה אינו יכול: חד למעוטי זה עוקר וזה מניח. וזה כתב אות אחת ובא חבירו וכתב אות שניה לא איצטריך קרא אלא אהוצאה דה''א אהכנסה ואהוצא' הוא דקפיד רחמנא וליחייב אפי' בלא הנחה: ה''ג ורבי שמעון יחיד שעשאה בהוראת ב''ד לא צריך קרא ול''ג ר''ש לטעמיה דאמר יחיד שעשאה בהוראת ב''ד חייב כדפירש בקונטרס דהא תנן בהדיא בפ''ק דהוריות (ד' נ.) הלך ועשה על פיהן בין הביאו כפרתן בין לא כו' ר' שמעון פוטר ומפרש טעמא תולה בב''ד אנוס הוא: אמר מר זה יכול וזה אינו יכול. נראה לר''י דהאי אינו יכול היינו אפי' בעל כח הרבה אלא שהוא נושא הקורה בענין זה בכי האי גוונא שאלמלא אחר לא היה יכול לנושאה לבדו כגון באצבע או תופשה בענין זה שאינו יכול לנושאה לבדו דמה לנו לכחו כיון דהשתא מיהא אינו יכול לנושאה: הי מינייהו מיחייב. לא בעי למימר שיהא פטור אותו שיכול וליחייב שאינו יכול דאין זה סברא אלא קאמר דליתחייב נמי אפילו שאינו יכול כמו לר' יהודה ור''מ דאמרי לעיל זה אינו יכול וזה אינו יכול חייב: אמר רב זביד משמיה דרבא אף אנן נמי תנינא. פירוש דמסייע אין בו ממש קשה לר''י דהכא אית ליה לרב זביד דמסייע אין בו ממש וכן רב אשי בסמוך ובפ''ב דביצה (דף כב.) אמרינן אמימר כחל עינא. על יד נכרי בשבת א''ל רב אשי מאי דעתיך כו' ואמר רב כהנא חולה שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה הא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח א''ל איכא רב זביד דקאי כוותך ושני ליה מסייע אין בו ממש משמע דרב זביד ורב אשי סוברים דיש בו ממש ואין לומר דהא דאמר הכא אין בו ממש לא שיפטר לגמרי אלא דאין בו חיוב חטאת דהא מייתי רב אשי דעבודתו כשרה משמע דאפי' פסולא דרבנן ליכא א''כ לענין שבת נמי מנלן שיש בו איסורא דרבנן ומיהו לרב אשי איכא למימר דבתר דשמעה מאמימר סברה אלא לרב זביד קשה דאיהו גופיה קאמר משמיה דרבא דאין בו ממש ואמימר היה הרבה אחר רבא ואפי' אחר רב פפא שהיה תלמידו של רבא ושמא בתר מעשה דאמימר שמעה רב זביד משמיה דרבא ולא מרבא עצמו ועוד אור''י דהכי פריך התם והא קא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח ואע''ג דמסייע אין בו ממש בעלמא הא אית לן למימר דאסרו משום שחיקת סממנין ומשני דאין בו ממש אפילו לענין זה: ור''ש מטהר. פי' בקונטרס דר''ש לטעמיה דפטר זה אינו יכול וזה אינו יכול [ואינו] נראה לרשב''א דשאני התם דגלי רחמנא דאיכא קרא לפטור ונראה דטעמא משום דבעי שיהיה רוב הזב נישא על כל אחד וכן משמע במסכת זבים פ''ד (משנה ה) דתנן הזב בכף מאזנים ומשכב ומושב כנגדו כרע הזב טהורין כרעו הן טמאין ר''ש אומר ביחיד טמאין פי' כשאין אלא משכב אחד או מושב אחד במרובין טהורין שאין כ''א נושא רובו: היה רוכב ע''ג בהמה. בעומדת איירי דאי במהלכת כל שעה עוקרת רגל הא' ועומדת על ג' וטמא מה שתחתיהן שאינה יכולה לעמוד על שתים: מפני שיכולה לעמוד על ג'. וה''ל כל רגל אינו יכול והג' אחרים יכולין: וכיון דזימנין עקרה הא וזימנין הא ליהוי כזב המתהפך. ואפילו ברה''ר טמא: לאורכן טמאין. כן גריס הקונטרס ופי' דטמאין משום דאיכא למימר דכל אחד נושא רובו עליו פעמים על זה ופעמים על זה לרוחבן טהורין שאין רובו נישא על כל אחד מהן ולפי זה אתיא כר''ש דבעי שיהא רוב הזב נישא עליו ור''י אומר דמצי למימר דאתיא אפילו כרבנן וטעמא דטהורות משום דה''ל כל אחד מסייע שאין בו ממש ומהך רישא הוה מצי למיפרך דמטמאין לאורכן מספיקא אלא ניחא ליה למיפרך מסיפא דמפרש בה טעמא אמאי טמאין:

שבת צג ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף צג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד