ומשיבים: ההבדל למעשה הוא לענין לאהדורי [להחזיר] גט אשה על פי סימנים. אי אמרת [אם אומר אתה] שהשבת אבידה על פי סימנים זה דאורייתא [מן התורה] — מהדרינן [מחזירים], שהרי התורה אמרה שסימן מועיל, ואולם אי אמרת [אם אומר אתה] שהשבת אבידה על פי סימנים זה רק דרבנן [מתקנת חכמים] כי עבוד רבנן תקנתא [כאשר עשו חכמים תקנה] עשו זאת בממונא [בעניני ממונות], אבל באיסורא [בדיני איסורים] לא עבוד רבנן תקנתא [עשו חכמים תקנה], שאינם יכולים לתקן ולהפקיע חשש איסור מן התורה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה ששנינו במשנתנו: אף השמלה היתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת (יצאה) מן הכלל להיאמר בכתוב במפורש? — להקיש (להשוות) אליה דברים אחרים, ולומר לך: מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין חייב להכריז, אף כל דבר שיש לו סימנין ויש לו תובעין חייב להכריז. הרי שסימנים מן התורה! ודוחים: התנא עיקר דבריו וחידושו לענין תובעין אצטריכא ליה [הוצרך לו לומר], ואילו סימנין כדי נסבא [רק הביא], שאת הסימנים הזכיר רק בדרך אגב, מאחר שמדברי חכמים מחזירים בסימנים. אבל הלימוד מן התורה הוא לגבי תובעים בלבד.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בהמשך שמחזירים חמור בסימני אוכף. הרי שסימנים מן התורה! ושוב דוחים: אימא [אמור] ותקן בלשון: לא "בסימני אוכף" אלא "בעדי אוכף", כלומר, שמביא עדים שהאוכף שייך לו.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא: נאמר בתורה "והיה עמך עד דרש אחיך אתו" (דברים כב, ב) ואמרו חכמים: וכי תעלה על דעתך שיתננו לו קודם שידרשנו, הרי איננו יודע מיהו! אלא הכוונה שאתה צריך לדרוש ולחקור אותו, כלומר, דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי.

ומדייקים: מאי לאו [האם לא] הכוונה שיבדוק אותו בסימנים שהוא נותן אם הם סימנים ראויים! ודוחים: לא, הכוונה היא בעדים, שיבדוק אם העדים אינם משקרים.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת: אין מעידין על אדם שמת כדי להתיר לאשתו להינשא, אלא על פרצוף הפנים עם החוטם שראו העדים והכירוהו, אף על פי שיש סימנין אחרים בגופו ובכליו (בגדיו) אין סומכים עליהם.

שמע מינה [למד מכאן] כי סימנין לאו דאורייתא [אינם מן התורה] שהרי אין סומכים עליהם בענין זה של איסור! אמרי [אומרים] ודוחים: משם אין ראיה, שכן שם מדובר כשהסימנים הם בלתי מובהקים שאין לסמוך עליהם, סימנים שבגופו כגון שהוא ארוך או שהוא גוץ. ולענין סימנים של כליו אין סומכים עליהם משום דחיישינן [שאנו חוששים] לשאלה, שמא המת שאל אותם מבעליהם, ואינם שלו.

ומקשים: אי חיישינן [אם חוששים אנו] לשאלה, אם כן חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן [איך אנו מחזירים]? אמרי [אומרים]: אוכף, לא שאולי אינשי אוכפא [אין משאילים אנשים אוכף] משום דמסקב ליה לחמרא [שפוצע את החמור] כי האוכף צריך להיות בדיוק לפי מידתו.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] ותדחה באופן אחר: כליו שנתנו בהם רק סימנים כלליים, כלומר בחיורי ובסומקי [בלבנים ובאדומים].

ומקשים: אלא הא דתניא [זו ששנינו בברייתא]: מצאו השליח את הגט שאבד ממנו קשור בכיס או בארנקי ובטבעת, או שמצאו בין כליו, אפילו לזמן מרובה לאחר האבידה — כשר. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי חיישינן לשאלה [חוששים אנו להשאלה], כי [כאשר] מצאו קשור בכיס אמאי [מדוע] כשר? ניחוש [נחשוש] לשאלה!

אמרי [אומרים]: כיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי [משאילים אנשים]. כיס וארנקי — הטעם משום שרואים בהם ענין של מסמני [סימן וניחוש], שהאדם המוסר את כיסו וארנקו לאחר כמי שמסר לו את מזלו. וטבעת — משום שיש חשש דמזייף [לזיוף], שבטבעת היה כרגיל מצוי החותם, ואין אדם משאיל לחבירו את חותמו.

ומציעים: לימא כתנאי [האם נאמר שנושא זה שנוי במחלוקת תנאים] שכבר נחלקו בו. שכן שנינו בדיני עדות על המת: אין מעידין על השומא (יבלת) שנמצאת בגוף המת שנמצא, שדבר זה אינו מספיק לסמוך עליו להתיר את אשתו. ואלעזר בן מהבאי אומר: מעידין על השומא. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בנושא זה נחלקו]; שהתנא קמא סבר [הראשון סבור]: סימנין דרבנן [מדברי חכמים], ולכן אין סומכים על השומא, ואילו אלעזר בן מהבאי סבר [סבור]: סימנין דאורייתא [מן התורה]!

אמר רבא, אפשר לדחות ולומר: דכולי עלמא [לדעת הכל] סימנין דאורייתא [מן התורה], ואולם הכא [כאן] בשאלה האם שומא מצויה בבן גילו קמיפלגי [חלוקים הם], האם אפשר לחשוש שיש אדם אחר, בן גילו ומזלו של המת, ואף בו מצוי סימן זה או לא. מר סבר [חכם זה, תנא קמא, סבור]: שומא מצויה בבן גילו, ומר סבר [וחכם זה, אלעזר בן מהבאי, סבור]: שומא אינה מצויה בבן גילו.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] אפשרות אחרת לדחות: דכולי עלמא [לדעת הכל] שומא אינה מצויה בבן גילו, והכא [וכאן] בשאלה אם סימנין העשוין להשתנות לאחר מיתה קמיפלגי [חלוקים הם]; מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור] שסימנין עשוים להשתנות לאחר מיתה, ויתכן שנשתנה גודל או צבע השומא, ולכן אינה יכולה לשמש עוד כסימן. ומר סבר [וחכם זה, אלעזר בן מהבאי, סבור]: סימנין אין עשויים להשתנות לאחר מיתה.

ועוד, איבעית אימא [אם תרצה אמור]: דכולי עלמא [לדעת הכל] שומא אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה, וסימנין לדעת הכל הם דרבנן [מדברי חכמים], אלא הכא [כאן] בשאלה האם שומא סימן מובהק הוא קמיפלגי [חלוקים הם], מר סבר [חנם זה, אלעזר בן מהבאי, סבור] ששומא סימן מובהק הוא, שאין בו אפשרות לטעות או לכפילות, ולכן אפשר לסמוך עליו בשלימות אפילו אין השימוש בסימנים מפורש בתורה, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: שומא לאו [אין] סימן מובהק הוא.

בהמשך לדיון שהובא כאן אמר רבא: אם תמצי [תרצה] לומר כי סימנין לאו דאורייתא [אינם מן התורה], אם כן היכי מהדרינן אבידתא [כיצד מחזירים אבידה] בסימנין? שהרי יתכן שאין בסימנים משום הוכחה ומוסרים רכושו של אדם אחר למישהו שאינו זכאי לו! והתשובה היא שיש לראות בכך הסכמה כללית, דניחא ליה [שנוח לו] למוצא אבידה דנהדר [שיחזיר] בסימנין, והוא מוכן לוותר על זכותו במציאה אם יתנו לו סימנים, כי היכי דכי אבדה לדידה נמי נהדרו ליה [שכאשר תאבד לו עצמו אבידה גם כן יחזירו לו] בסימנין.

אמר ליה [לו] רב ספרא לרבא: וכי אדם עושה טובה לעצמו בממון שאינו שלו? כלומר, כיצד אתה יכול לתלות את ההיתר בכך שמוצא האבידה מוכן להחזיר על פי סימנים, והלא החפץ איננו שייך לו, וכיצד הוא יכול לעשות לגביו הסכמים?!

אלא יש להסביר באופן שונה במקצת: ניחא ליה [נוח לו] לבעל האבידה עצמו למיהב [לתת] סימנין ולמשקליה [ולקחת אותה, את אבידתו] ולא להזדקק להוכחות מושלמות יותר. שכן מידע ידע [יודע הוא] שעדים לית ליה [אין לו], ומימר אמר [ואומר בעצמו]: כולי עלמא לא ידעי [הכל אינם יודעים] סימנין מובהקים דידה [שלה], ואנא יהיבנא [ואני אתן] סימנין מובהקים דידה [שלה] ושקלנא לה [ואקח אותה], ונוח לו להסכים לסידור כללי שיבדקו את זהות הבעלים על פי הסימנים, שהרי סבור הוא שבוודאי יודע סימנים יותר מאחרים.

ושואלים: אלא הא דתנן [זו ששנינו במשנה] רבן שמעון בן גמליאל אומר: מצא שלושה שטרות והיו אלה שטרות של אחד הלוה משלשה — יחזיר ללוה, ואם היו שטרות של שלשה שלוו מן האחד — יחזיר למלוה. ואם ענין זה של השבת אבידה בסימנים תלוי במעין הסכמה כללית, וכי ניחא ליה [נוח לו] ללוה לאהדורי ליה [להחזיר לו] את השטרות למלוה? מוטב לו שלא יסמכו על הסימנים ולא יחזירו!

אמר ליה [לו]: התם [שם] סברא הוא, ובגללה אנו מחזירים, ולא משום סימנים בלבד. כי אחד הלוה משלשה יחזיר ללוה — דגבי [שאצל] הלוה שכיחי [מצויים] שיהיו בידו שלושה שטרות שחייב היה לשלושה אנשים, ואילו גבי [אצל] המלוה לא שכיחי [מצויים] שטרות של אחרים, ולכן שמע מינה [למד מכאן] כי ודאי מלוה נפול [נפלו]. ולהיפך, שלשה שלוו מאחד יחזיר למלוה — דגבי [שאצל] המלוה שכיחי [מצויים] שלושה שטרות של אנשים שונים שלוו ממנו, ואילו גבי [אצל] הלוה לא שכיחי [מצויים] שטרות של אחרים, ולכן אין מסתבר ששלו הם.