שבת צב ע"ב

ואם תימצא [תרצה] לומר כי אנשי הוצל עושין כן — בטלה דעתן אצל כל שאר אדם.

א משנה המתכוין להוציא חפץ ושיהא החפץ מצוי לפניו, ובא לו אותו חפץ בתוך כדי הילוך לאחריו — פטור. אבל אם התכוון להוציאו לאחריו ובא לו לפניו — חייב. באמת אמרו: האשה החוגרת בסינר (מעין מכנסים) ושמה חפץ בין מלפניה ובין מלאחריה — חייבת, שכן ראוי (דרכו) להיות חוזר (מסתובב). ר' יהודה אומר: אף מקבלי פתקין, שהם שליחי המלכות המעבירים ידיעות ושמים את הפתקין בחגורותיהם שאין מקפידים בהם באיזה צד היה הפתק (רה"ג) חייבים על הוצאת הפתקים בין מלפניהם בין לאחריהם.

ב גמרא שואלים: מאי שנא [במה שונה] מי שרצה שיהא החפץ לפניו ובא לו לאחריו שפטור, שטעמו שלא אתעביד [נעשתה] מחשבתו, ופטור, שלא לזה התכוון. אם כן, גם אם רצה שיהא לאחריו ובא לו לפניו נמי, הא [גם כן, הרי] לא אתעביד [נעשתה] מחשבתו! אמר ר' אלעזר: תברא [שבורה], כלומר, משנה זו מבטאת דעות שני חכמים, ומי ששנה הלכה זו לא שנה הלכה זו. אמר רבא: ומאי קושיא [ומהי הקושיה] שיש בדבר זה? דילמא [שמא] אפשר להסביר זאת היטב בדרך זו: רצה שיהא החפץ לפניו ובא לו לאחריו היינו טעמא [זהו הטעם] שפטור — משום שנתכוון לשמירה מעולה שיוכל לראות את החפץ תמיד, ועלתה בידו לבסוף שמירה פחותה, ומכיון שאין רצונו בכך אין בכך כדי להחשיבה כמלאכה, ולכן פטור, ואילו דבר ששם לאחריו ובא לו לפניו היינו טעמא [זהו הטעם] שחייב — משום שנתכוון מתחילה לשמירה פחותה ועלתה בידו לבסוף שמירה מעולה.

אלא מאי קושיא [מהי הקושיה] — דיוקא דמתניתין קשיא [הדיוק שאפשר לדייק מן המשנה הוא שקשה], וכך נדייק: המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו — פטור, ומכאן נבין: הא [הרי] אם נתכוין מתחילה שיהיה לאחריו ובא לו אכן כרצונו ונשאר לאחריו — חייב. אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה]: לאחריו ובא לו לפניו הוא שחייב, ונדייק: הא [הרי] אם לא נתכוין מתחילה שיהיה לאחריו ובא לו (נשאר) לאחריו — פטור. ויש איפוא סתירה בין הדיוק מן המשפט הראשון ובין הדיוק במשפט השני, ועל כך אמר ר' אלעזר: תברא [שבורה] משנה זו, מי ששנה הלכה זו לא הלכה שנה זו.

אמר רב אשי: מאי קושיא [מה הקושיה]? דילמא [שמא] בסגנון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר], וכך נבין: לא מיבעיא [נצרכה] לומר בנתכוין שיהא החפץ לאחריו ובא לו לאחריו שהוא חייב, דאיתעבידא [שכן נעשתה] מחשבתו, אלא אפילו כשנתכוין שיהא החפץ לאחריו ובא לו לבסוף לפניו איצטריכא ליה [נצרכה לו] לומר שהוא חייב, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי הואיל ולא איתעביד [נעשתה] מחשבתו שלא ליחייב [יתחייב], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמאחר שנתכוון לשמירה פחותה ועלתה בידו שמירה מעולה — שהוא חייב.

ג ולגופו של דבר, בענין חפץ שנתכוין שיהא לאחריו ובא לו לאחריו תנאי [מחלוקת תנאים] היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המוציא מעות בפונדתו (חגורה חלולה), ופיה למעלה — חייב, שכן זוהי דרך הוצאה רגילה. ואם הוציאה כשפיה למטה — ר' יהודה מחייב, וחכמים פוטרין. אמר להן ר' יהודה לחכמים: האם אי (אין) אתם מודים בלאחריו ובא לו לאחריו שהוא חייב? נמצא שאם רוצה אדם לשמור את חפציו מתחילה שמירה פחותה והוציא בדרך זו הריהו חייב. ואמרו לו: ואי אתה מודה במוציא כלאחר ידו ורגלו שהוא פטור? הרי שהמוציא שלא כדרך הכל אין זו נחשבת כהוצאה!

אמר ר' יהודה: אני אמרתי להם דבר אחד כחיזוק לדברי והן אמרו לי דבר אחד. אני לא מצאתי תשובה לדבריהם והן לא מצאו תשובה לדברי. ומכאן נדייק: מדקאמר להו [ממה שאמר להם] "אי אתם מודין "שיש לחייבו בשהוציא מעות בפונדתו ופיה למטה — לאו [האם לא] נלמד מכלל הדברים דפטרי רבנן [שפוטרים חכמים] בכגון זה? ואם כן מחלוקת היא בין ר' יהודה וחכמים בענין זה. ושואלים: וליטעמיך, דקאמרי ליה [ולטעמך, לשיטתך] בפירוש הדברים, מה דקאמרי ליה [שאמרו לו] חכמים "אי אתה מודה", האם נלמד מכלל הדברים שמחייב ר' יהודה אפילו כלאחר יד? והתניא [והרי שנינו בברייתא] במפורש: המוציא לאחר ידו ורגלו — לדברי הכל פטור!

אלא יש להבין את הדברים כך: לאחריו ובא לו לאחריו — לדברי הכל חייב. לאחר ידו ורגלו — לדברי הכל פטור. כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה במוציא מעות בפונדתו ופיה למטה. מר מדמי ליה [חכם זה, ר' יהודה מדמה אותה] לאחריו ובא לו לאחריו, ומחייב, ומר מדמי ליה [וחכם זה, חכמים, מדמה אותה] למקרה שלאחר ידו ורגלו, ופוטרים.

שנינו במשנה: באמת אמרו שהאשה החוגרת בסינר והוציאה חפץ בשבת בין מלפניה ובין מלאחריה — חייבת. והוסיפו מן התוספתא: כל מקום ששנו בלשון "באמת" — הלכה היא ובה לא נחלקו. עוד שנינו במשנה שר' יהודה אומר שאף מקבלי פתקין שהם שליחי המלכות המעבירים ידיעות ושמים את הפתקים בחגורותיהם שאין מקפידים בהם באיזה צד היה הפתק (רה"ג) חייבים על הוצאת הפתקים בין מלפניהם בין לאחריהם. תנא [שנינו] בהסבר הדבר: שכן לבלרי מלכות עושין כן, והפתקים שלהם נמצאים בכל צד של חגורתם.

ד משנה המוציא בשבת ככר (גוש גדול) לרשות הרבים — חייב. אבל אם הוציאוהו שנים ביחד — פטורין, כיון שאף אחד מהם לא עשה מלאכה שלמה. ואולם אם לא יכול אחד להוציאו בעצמו ולכן הוציאוהו שנים — חייבין. ור' שמעון פוטר אפילו במקרה זה.

ה גמרא אמר רב יהודה אמר רב, ואמרי ליה [ויש אומרים] שאמר זאת אביי, ואמרי ליה [ויש אומרים] כי במתניתא תנא [בברייתא שנינו] שכך נחלקו הדעות: חפץ או מעשה שעשו אותו שניים כאשר זה יכול לעשות בעצמו וזה יכול לעשותו בעצמו — ר' מאיר מחייב, ור' יהודה ור' שמעון פוטרים. וכאשר זה אינו יכול וזה אינו יכול, שכל אחד מהם אינו יכול לעשות מלאכה זו לבדו ולכן עשו אותה שניים — ר' יהודה ור' מאיר מחייבים ור' שמעון פוטר. וכאשר זה יכול וזה אינו יכול ועשו שניהם — לדברי הכל חייב.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: המוציא ככר לרשות הרבים — חייב. הוציאו שנים — ר' מאיר מחייב, ור' יהודה אומר: אם לא יכול אחד להוציאו והוציאו שנים — חייבין, ואם לאו [לא], שכל אחר יכול להוציאו לבדו והוציאוהו יחד — פטורים. ור' שמעון פוטר אפילו כששניהם אינם יכולים. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? מה מקורם במקרא? ומשיבים, דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] בתורת כהנים: נאמר "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשתה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ואשם" (ויקרא ד, כז). ודקדקו: "בעשתה" משמעו — בעשותו אותה, כלומר את כולה, ולכן מתחייב העושה את העבירה כולה ולא העושה את מקצתה, כיצד? שנים שהיו אוחזין במלגז (קלשון) ולוגזין (אוספים) את השבלים, או בכרכר (מכלי האריגה) ושובטין (אורגים את חוטי הערב), או בקולמוס וכותבין, או מחזיקים בקנה והוציאו אותו לרשות הרבים, יכול יהו חייבין — תלמוד לומר: "בעשתה" — לומר שדווקא העושה את כולה חייב ולא העושה רק את מקצתה.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צב - ב

אלא אי איתמר הכי איתמר: המוציא משוי על ראשו פטור. ואם תימצי לומר: הרי אנשי הוצל עושין כן? בטלה דעתן אצל כל אדם! ולא הוי דרך הוצאה בכך. ^[1]

מתניתין:

המתכוין להוציא לפניו. כגון שצרר מעות בטליתו כדי שיהיו תלוין לו מלפניו וישתמרו כראוי, ובא לו לאחריו, שהטלית התהפכה, והמעות הגיעו לאחוריו בשעת ההוצאה, באופן שאינן משתמרין יפה - פטור, לפי שלא נתקיימה מחשבתו. שכונתו היתה לשמירה מעולה ובסוף נעשתה שמירה פחותה, והוי ליה כ"מתעסק".

אבל נתכוין להוציא לאחריו ובא לו לפניו - חייב, כדמפרש בגמרא.

באמת אמרו: האשה החוגרת בסינר ותלתה בו דבר להוציאו בשבת, בין מלפניה ובין מלאחריה, כלומר אפילו נתכונה להוציא מלפניה ובא לו לאחריה - חייבת. שכן ראוי להיות חוזר. שדרכו של סינר להתהפך, ומלכתחילה ידעה שסופו להתהפך, והרי נתקיימה מחשבתה.

רבי יהודה אומר: אף מקבלי פתקין של המלך כדי למוסרם לרצים חייבים, אפילו לא נתקיימה מחשבתן. כגון שהוציאו על מנת למוסרם לרץ זה ונתנו לרץ אחר. לפי שהדבר מצוי כשדבר המלך נחוץ ואינו מוצא רץ זה ונותנו לאחר, ועל דעת כן הוציא מלכתחילה. ^[2]

גמרא:

והוינן בה: מאי שנא לפניו ובא לו לאחריו דפטור, משום דלא אתעביד מחשבתו.

הרי לאחריו ובא לו לפניו נמי, אמאי חייב, הא לא אתעביד מחשבתו?

ומתרצינן: אמר רבי אלעזר: תברא! מי ששנה זו לא שנה זו. תנא דרישא פוטר אף בסיפא, ותנא דסיפא מחייב אף ברישא, שדין אחד להם. ^[3]

אמר רבא: ומאי קושיא? דילמא לפניו ובא לו לאחריו היינו טעמא דפטור, דנתכוון לשמירה מעולה ועלתה בידו שמירה פחותה. ואנן סהדי דלא ניחא ליה בכך.

אבל לאחריו ובא לו לפניו, היינו טעמא דחייב, דנתכוון לשמירה פחותה ועלתה בידו שמירה מעולה, וכל שכן דניחא ליה.

אלא מאי, מה היתה הקושיא לכתחילה, שהרי רבא תירץ כה פשוט?

דיוקא דמתניתין קשיא!

דקתני רישא המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור, ומשמע שדוקא משום שעלתה בידו שמירה פחותה ממה שהתכוין. הא מתכוין לאחריו ובא לו לאחריו, כלומר שלא זז החפץ ממקומו, חייב. ולא אמרינן שאין זו דרך הוצאה, שהרי אינו משתמר שם יפה.

אימא סיפא: לאחריו ובא לו לפניו הוא דחייב, שעלתה בידו שמירה מעולה. הא מתכוין לאחריו ובא לו לאחריו פטור, שאין זו דרך הוצאה. ^[4]

ומתרצינן: אמר רבי אלעזר: תברא! מי ששנה זו לא שנה זו. שתנא דרישא ותנא דסיפא אכן חולקין בדין דלאחריו ובא לו לאחריו.

אמר רב אשי: מאי קושיא? דילמא סיפא "לא מיבעיא" קא אמר:

לא מיבעיא לאחריו ובא לו לאחריו דחייב, דהא איתעבידא מחשבתו. אלא אפילו לאחריו ובא לו לפניו איצטריכא ליה לאשמעינן, כי סלקא דעתך אמינא: הואיל ולא איתעביד מחשבתו לא ליחייב.

קא משמע לן: כיון דנתכוון לשמירה פחותה ועלתה בידו שמירה מעולה דחייב שאף זה נתקיימה מחשבתו. כי כל שכן דניחא ליה בכך.

ואמרינן: לאחריו ובא לו לאחריו - תנאי היא, אי חייב אי לא.

דתניא: המוציא מעות בפונדתו ופיה למעלה, חייב. פיה למטה - רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין שאין דרך הוצאה בכך לפי שהמעות נופלים.

אמר להן רבי יהודה: אי אתם מודים בלאחריו ובא לו לאחריו שהוא חייב?! על אף שאין זו דרך הוצאה. והוא הדין בפונדתו ופיה למטה.

ואמרו לו חכמים: אי אתה מודה בהוציא כלאחר ידו ורגלו שהוא פטור?! משום שלא הוציא כדרך המוציאין, הוא הדין בפונדתו ופיה למטה.

אמר רבי יהודה: אני אמרתי לחכמים דבר אחד, ש"אי אתם מודים לי", והן אמרו לי דבר אחד ש"אי אתה מודה לנו".

אני לא מצאתי תשובה לדבריהם! והן לא מצאו תשובה לדברי!

ומדייקינן: מדקאמר להו רבי יהודה "אי אתם מודים", לאו, מכלל, דפטרי רבנן בלאחריו ובא לו לאחריו [עיין עיונים ^[5]].

הרי שנחלקו בזה חכמים ורבי יהודה.

ודחינן: וליטעמך, הא דקאמרי ליה חכמים לרבי יהודה: אי אתה מודה בכלאחר ידו ורגליו שהוא פטור. האם הכי נמי תאמר דמכלל, דמחייב רבי יהודה בכך? והתניא: לאחר ידו ורגלו - דברי הכל פטור?

אלא ודאי, כך ביאור הדברים: לאחריו ובא לו לאחריו - דברי הכל חייב. לפי שיש המוציאין כן ואעפ"י שהיא שמירה פחותה. לאחר ידו ורגלו - דברי הכל פטור, שאין זו דרך הוצאה כלל.

כי פליגי: בפונדתו ופיה למטה.

מר רבי יהודה מדמי ליה לאחריו ובא לו לאחריו.

ומר חכמים מדמי ליה לאחר ידו ורגלו, שאינו דומה לאחריו ובא לו לאחריו, דהתם משתמר קצת. אבל בפיה של פונדתו למטה הרי נופלים המעות, ואין זו דרך הוצאה כלל.

שנינו במשנה: באמת אמרו האשה.

תנא: כל "באמת אמרו" - הלכה היא, ואין לגמגם בדבר.

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר מקבלי פתקין:

תנא: שכן לבלרי מלכות סופרי המלך עושין כן, כשדבר המלך נחוץ, שמוסרו לרץ אחר כשאינו מוצא את מי שהיה בדעתו לתת לו מלכתחילה.

מתניתין:

המוציא ככר לרה"ר, חייב. ^[6]

הוציאוהו שנים, פטורין כדילפינן בגמרא.

לא יכול אף אחד מהם להוציאו מחמת כובדו והוציאוהו שנים - חייבין. ^[7]

ורבי שמעון פוטר. ובגמרא תתבאר מחלוקתם.

גמרא:

אמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה, אמר אביי, ואמרי לה, במתניתא תנא:

א. זה יכול להוציאו לבדו וזה יכול להוציאו לבדו, והוציאוהו שניהם -

רבי מאיר מחייב,

ורבי יהודה ורבי שמעון פוטרים לפי שאין הדרך ששנים יוציאו דבר שאחד לבד יכול להוציאו, ולקמן ממעט ליה מקרא.

ב. זה אינו יכול וזה אינו יכול -

רבי יהודה ורבי מאיר מחייבים, שרבי יהודה מודה כאן שהם חייבים, לפי שבאופן כזה, הדרך הוא ששנים מוציאים. ^[8]

ורבי שמעון פוטר.

ג. זה יכול וזה אינו יכול והוציאו שניהם - דברי הכל חייב רק זה שיכול.

תניא נמי הכי: המוציא ככר לרה"ר חייב.

הוציאו שנים, רבי מאיר מחייב ואפילו כל אחד יכול לבדו.

ורבי יהודה אומר: אם לא יכול אחד להוציאו, כלומר כל אחד ואחד מהם, והוציאו שנים, חייבין. ואם לאו, אלא זה יכול לבדו וזה יכול לבדו, והוציאוהו יחד - שניהם פטורים.

ורבי שמעון פוטר אפילו כשכל אחד אינו יכול לבדו.

והוינן בה: מנא הני מילי, מנין למד כל אחד מהם את שיטתו?

דתנו רבנן: כתיב בחטאת "ואם נפש אחת תחטא בשגגה ... בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה". ודרשינן מדכתיב "בעשותה", כי דוקא העושה את המלאכה כולה חייב עליה, ולא העושה את מקצתה. כיצד?

שנים שהיו אוחזין במלגז [מלשון מזלג] מגריפה, ולוגזין מאספין את השיבולים בגורן, שעושים מלאכת מעמר.

או שהיו שנים אוחזין בכרכר שבט, ושובטין בו לישר את חוטי השתי שהוא בכלל מלאכת מיסך.

או אוחזין בקולמוס וכותבין ביחד.

או אוחזין בקנה והוציאו אותו לרה"ר.

וכל אלו, זה יכול וזה יכול הם.

יכול יהיו חייבין?

תלמוד לומר "בעשותה" - העושה את כולה ולא העושה מקצתה.

הערות

^[1] מכאן הוכיחו תו' בד"ה ואת"ל, שגם על מקום שלא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם, ולפעמים לא אמרינן כן על מקום, והיינו שאם כל העולם היו נוהגין כאותו מקום אילו היו באותו מצב, כגון שבמקום אחד סוחטין רימונים כי גדלים אצלם הרבה רמונים, בזה לא אמרינן בטלה דעתן אצל כל אדם, וכל העולם נאסר בגללן לסחוט רימונים בשבת, כי כל העולם היו נוהגין כן אילו היו להם הרבה רימונים, וחשיב דבר העומד לסחיטה.

^[2] וכל הראשונים מפרשים דומיא דאשה החוגרת בסינר, שיש אדם ממונה מהמלך שנושא פתקין של המלך בכיס התלוי בחגורתו והכיס מתהפך לפעמים לאחוריו, ות"ק חולק על רבי יהודה לפי שאינו מתהפך כ"כ כמו באשה.

^[3] לכאורה א"כ הו"ל לתנא דרישא למינקט לאחריו ובא לפניו דפטור ותנא דסיפא הו"ל למינקט לפניו ובא לו לאחריו דחייב שהוא יותר רבותא, אלא דהגמ' סברה השתא דאין חילוק ביניהם ואין רבותא בזה יותר מזה, תוד"ה תברא.

^[4] הקשה הרע"א דאם כן אף בלאחריו ובא לו לפניו אמאי חייב שהרי לא התכוין לעשות מלאכה שחייב עליה, כמו נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר דפטור מחטאת דהוי מתעסק. והרא"מ הורוויץ תירץ, דאולי כיון שהוא התכוין למלאכה לפי דעתו ועלתה בידו מלאכה ממש, חייב.

^[5] הקשו הראשונים, דאדרבה האי לישנא משמע בכל דוכתא דמודים רבנן בזה דחייב, דה"ק כשם שאתם מודים בזה כך הודו לי בזה. ותירצו דהראיה היא מהסיפא דקאמר רבי יהודה "הם לא מצאו תשובה לדברי" וסברה הגמ' דה"ק הם לא מצאו טעם לחלק בין פונדתו למטה לבין לאחריו ובא לאחריו, ואעפי"כ לא חזרו בהן, וע"כ משום דפטרי אף בלאחריו. ולמסקנת הגמ' הוי פירוש "אי אתם מודים לי" כבכל הש"ס.

^[6] כתב הריטב"א דלא איצטריכא ליה למיתני אלא נקיט ליה אגב סיפא.

^[7] היינו כל אחד מביא חטאת בפני עצמו, ותו' בב"ק מ, א ד"ה כופר, הקשו, דשם אמרינן בשור של שותפין שנגח שאי אפשר לומר שכל אחד ישלם כופר שלם שהרי כופר אחד אמר רחמנא ולמה לגבי חטאת לא אמרינן דחטתא אחד אמר רחמנא ולא שתים. ותירצו שכיון שבמזיד חייב כל אחד כרת ה"ה שהוא חייב חטאת בשוגג, ועוד תירצו דיש לחלק בין חיוב לגבוה ששייך שכל אחד יתחייב קרבן, אבל בחיוב לחבירו למה ירויח זה מכך שהשור שייך לשנים.

^[8] והריטב"א כתב הטעם, דכיון שכל אחד עשה בה בכל כחו הרי זה חשיב כעושה את הכל. ועוד טעם, מפני שהמלאכה תלויה בכל אחד מהם, דכיון שהיא צריכה לזה כמו לזה אחשבה רחמנא כאילו כל אחד מהם עשאה כולה.

ואם תימצא [תרצה] לומר כי אנשי הוצל עושין כן — בטלה דעתן אצל כל שאר אדם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if you say that the people of Hotzal do so and therefore they should be liable, their intention is rendered irrelevant by the opinions of all other people.

MISHNA: One who intends to carry out an object with the object before him, and as he was walking the object came to be carried behind him, is exempt. However, if he intended to carry it out behind him and it came to be carried before him, he is liable. In truth they said: A woman who girded herself in a pants-like sinar worn beneath the outer garments, whether she placed an object before her or behind her, and it came to be carried on the other side, she is liable, as it is common for the sinar to be reversed. Rabbi Yehuda says: Even those royal couriers, who receive notes [pittakin], carry those notes in their belts, and are not particular where on their belt they carry the notes (Rav Hai Gaon), are liable for carrying out the notes whether they carried them before them or behind them.

GEMARA: The Gemara asks: What is different about the case of one who intended to carry an object before him and it came to be carried behind him that he is exempt? The reason is that his intention was not realized. Since he did not perform the act that he intended to perform, he is exempt. If so, then even in the case of one who intended to carry an object behind him, and it came to be carried before him, he should also be exempt because his intention was not realized. Rabbi Elazar said: This mishna is disjointed, in the sense that it cites the opinions of two different Sages. He who taught this halakha did not teach that halakha. Rava said: And what difficulty is there here? Perhaps it can be explained as follows. With regard to one who intended to carry an object before him, and it came to be carried behind him, this is the reason that he is exempt: He intended to provide the object with outstanding protection, seeing it at all times, and ultimately he managed to provide the object with reduced protection. Since that was not his intention, it is not considered a prohibited labor and he is exempt. Whereas one who intended to carry an object behind him, and it came to be carried before him, this is the reason he is liable: He intended to provide the object with reduced protection, and ultimately he managed to provide the object with outstanding protection.

Rather, what is the difficulty here? It is the inference inferred from the mishna that is difficult. One who intends to carry out an object before him, and the object came to be carried behind him, is exempt. By inference: One who intends to carry out an object behind him, and indeed, the object came to be carried behind him, is liable. Say the latter clause of the mishna: One who intends to carry out an object behind him, and it came to be carried before him, is the case where he is liable. By inference: One who intends to carry out an object behind him, and indeed, the object came to be carried behind him, is exempt. The inference from the first clause contradicts the inference from the latter clause. Rabbi Elazar said: This mishna is disjointed. He who taught this halakha did not teach that halakha.

Rav Ashi said: What difficulty is there here? Perhaps the mishna is stating the halakha utilizing the following didactic style: It was not necessary, and it should be understood as follows. It was not necessary to teach that a person who intended to carry the object behind him, and it came to be carried behind him, is liable. That is obvious because his intention was realized. However, it was necessary for the mishna to teach that even in a case where he intended to carry the object behind him, and it came to be carried before him, he is liable. It would have entered your mind to say: Since his intention was not realized, he should not be liable. Therefore, the mishna teaches us: Since he intended to provide the object with reduced protection, and ultimately he managed to provide the object with outstanding protection, he is liable.

And the case where one intended to carry out the object behind him, and it came to be carried behind him, is the subject of a dispute between the tanna’im, as it was taught in a baraita: One who carried out coins in his money belt, and its opening was facing up, is liable because this is the typical method of carrying coins. However, if one carried it out with its opening facing down, Rabbi Yehuda deems him liable, and the Rabbis deem him exempt. Rabbi Yehuda said to the Rabbis: Do you not agree that in a case where one intends to carry the object behind him, and it came to be carried behind him, that he is liable? Apparently, one who intended to provide his object with reduced protection and realized that intention is liable. And they said to him: And do you not agree that one who carries out an object in a backhanded manner or with his foot is exempt? Apparently, carrying out an object in an atypical manner is not considered carrying.

Rabbi Yehuda said: I said one thing to the Rabbis in support of my opinion, and they said one thing to me. I did not find a response to their statement, and they did not find a response to my statement. From the fact that he said to them: Do you not agree that in a case where one intends to carry the object behind him, and it came to be carried behind him, he is liable? Can it not be inferred that the Sages deem one exempt in that case? Apparently, Rabbi Yehuda and the Rabbis dispute this matter. The Gemara asks: And according to your reasoning, from the fact that the Rabbis said to Rabbi Yehuda: Do you not agree that one who carries out an object in a backhanded manner is exempt, can it not be inferred that Rabbi Yehuda deems one liable, even for carrying out in a backhanded manner? Wasn’t it taught explicitly in a baraita: With regard to one who carries an object out in a backhanded manner or with his foot, everyone agrees that he is exempt?

Rather, the baraita should be understood as follows. With regard to one who intended to carry an object behind him, and the object came to be carried out behind him, everyone agrees that he is liable. With regard to one who carried out an object in a backhanded manner or with his foot, everyone agrees that he is exempt. Where they disagree is in a case where one carried coins in his money belt with its opening facing down. This Master, Rabbi Yehuda, likens it to the case of one who intended to carry an object behind him and the object came to be carried out behind him, and deems him liable; and this Master, the Rabbis, liken it to the case of one who carried out an object in a backhanded manner or with his foot, and deems him exempt.

We learned in the mishna: In truth they said: A woman who girded herself in a pants-like sinar, whether she placed an object before her or behind her, and it came to be carried on the other side, she is liable. It was taught in the Tosefta: In every instance that the mishna employs the phrase: In truth, that is the undisputed halakha. And we learned in the mishna: Rabbi Yehuda says that even those who receive notes, i.e., royal couriers who transmit messages, place notes in their belts, and are not particular about which side the note is on (Rav Hai Gaon), are liable for carrying out notes, whether they carry the notes out in front of them or behind them. We learned a different explanation: Because the royal scribes do this, they place their notes on all sides of their belts.

MISHNA: One who carries a large mass out to the public domain on Shabbat is liable. If two carried it out together, they are exempt because neither performed a complete prohibited labor. However, if one person is unable to carry it out alone, and therefore two people carried it out, they are liable. And Rabbi Shimon deems them exempt even in that case.

GEMARA: Rav Yehuda said that Rav said, and some say that Abaye said this, and some say that it was taught in a baraita: With regard to an action performed by two people, when this person is capable of performing it alone, and that person is capable of performing it alone, Rabbi Meir deems them liable, and Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon deem them exempt. If both this person is incapable and that person is incapable of performing the action alone, and therefore they performed it together, Rabbi Yehuda and Rabbi Meir deem them liable, and Rabbi Shimon deems them exempt. If this person is capable, and that person is incapable, and they performed it together, everyone agrees that he is liable.

That was also taught in a baraita: One who carries a large mass out to the public domain on Shabbat is liable. If two carried it out together, Rabbi Meir deems them liable, and Rabbi Yehuda says: If one is incapable of carrying it out, and two carried it out, they are liable. And if not, if each person is capable of carrying it out himself, and nevertheless they carried it out together, they are exempt. And Rabbi Shimon deems them exempt even if neither was capable of performing the action alone. The Gemara asks: From where are these matters derived? What is the biblical source of these halakhot? The Gemara answers that the source is as our Sages taught in Torat Kohanim, the halakhic midrash on Leviticus. It is written: “And if one person among the common people sins unwittingly by performing it, any one of God’s commandments not to be done, and be guilty” (Leviticus 4:27). The Gemara interpreted: “By performing it,” means that one who performs a transgression in its entirety is liable, and not one who performs part of it. How so? If two people were holding a pitchfork and gathering the stalks, or holding a shuttle and weaving the threads of the warp, or holding a quill and writing, or holding a reed and carrying it out to the public domain, I might have thought they are liable, therefore the verse states: “By performing it.” One who performs a transgression in its entirety is liable, and not one who performs only part of it.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והכין פירשוהו רבותינו ובו אתא דילמא לענין מאי דקאי אי דאפקיה דרך פיו הכי נמי דאלמ' מחייב משום דאי בעי שקיל ונמצא בא לידי גנבה קודם שיבא לידי איסור שבת ועלה קא מקשי למה לי אגרויי בכי האי מלתא והיכי [מצי לה] למשקל מדרך פיו קמיה דנפקי' לשוליה והאידנא שנינו דאינן לולאות דידיעין בערי אל בריטה ואל כדאטת די גובי על שוליו בהדי הדדי והכין הוה מנהא דכיסי דההוא זמן כההיא דתנן כיס של שנאצות שניטלו שנאציו טמא נפשט טהור וכי האי (לא) מיצי למשרייה לגישיה אלא מכלפי שולי' דאלמ' צריך להוציא כולו ודחינן איכא כיסי דלית להו שנצי [אי נמי] דאית להו שנצי ומכרכי על פומייהו ואינן (עקורין) [כרוכין] כלפי שוליו. ורבא סברה כחזקיה דאגד כלי לאו שמיה אגד ואביי סברה כר"י דאגד כלי שמיה אגד קם אביי בשיטתיה (ורבא) פי' קם בשיטתיה והדר מן מימרא דנפשיה וא' כמימרא דרבא דחייב אלמא אגד כלי לא שמיה אגד כחזקיה קם רבא כשיטתיה דאביי פי' דסבר רבא כאביי דאגד כלי שמיה אגד ואיסקופה מליאה פירות פטור כרבי יוחנן והלכה כרבא דכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא לבר יע"ל קג"ם. ורמי דרבא אדרבא ורמי דאביי אדאביי דאיתמר המוציא פירות לרה"ר אמר אביי ביד חייב בכלי פטור ורבא אמר ביד פטור בכלי חייב והשתא דהדר אביי וא' אגד כלי (שמיה) לא שמיה אגד וחייב קשיא הא דקא' הכא בכלי פטור ורבא דקאמר אפילו מליאה חרדל פטור קשיא אהא דקא' הכא בכלי חייב. ואמרינן איפוך אביי אמר בכלי חייב רבא אמר בכלי פטור וקא סלקא דעתך דהא דאביי ורבא כגון שהיה עומד ברה"י והוציא כלי שיש בו פירות לרה"ר וכי אפכינן דהמוציא פירות אבל הא שמעתא דחזקיה ורבי יוחנן קבלה הוא דהדר ביה אביי ממימריה וקם בשיטתיה דרבא דאיפליג עליה רבא ולענין הוציא ביד סליקא ליה דליכא פלוגתא דמאן דאמר חייב בזמן ששלשל ידו למטה משלשה ומאן דאמר פטור למעלה משלשה והתם ביציאות השבת כי תני העני חייב אקשינן והא בעינן עקירה מע"ג מקום ארבעה ואמרי' בה כמה טעמי ואיפריכו ולבסוף אמרי' א"ר אבהו כגון ששלשל ידו למטה משלשה וקבלה ואקשינא והא עומד קתני ואוקימנא בשוחה אי נמי דקאי בגומא ואי איתא נפק הך טעמא מהלכתא ואע"ג דלא קמה ביה מתניתין מדאקשינן איכפל תנא לאשמעינן כולהי הני ולא משום דמימרא בטל הוא ובפירקא אחרינא (לקמן בהזורק צז.) אמרי' אמר רב חלקיה בר טובי לא תוך שלשה דברי הכל חייב למעלה מעשרה דברי הכל פטור מג' ועד י' באין למחלוקת ר' עקיבא ורבנן ושמעתא דכל פחות מג' כלבוד דמי גמרא גמירי לה ובהא דוכתי מפרשי לה כתיקונה בסייעתא דשמיא והא מלתא דאמרנה לענין קם אביי בשיטתיה דרבא דפרישנא הדר מן מימריה ואמר כמימריה דרבא והוי תרווייהו שיטה אית לה דומיא בכמה דוכתי מגמרא. בלולב וערבה אמרי' לוי אמר אתרוג בשמיני נמי אסורה אבוה דשמואל אמר אתרוג בשביעי אסורה בשמיני מותרת קם ר' זירא בשיטתיה דאבוה דשמואל קם אבוה דשמואל בשיטתיה דלוי דא"ר זירא אתרוג שנפסלה אסור לאכילה כל שבעה פירושיה ברור דא"ר זירא כמימרא דאבוה דשמואל קמא שאסורה כל שבעה ובשמיני מותרת והדר אבוה דשמואל כמימרא דלוי. ובהא מסכתא דשבתא בפ' ר"א דתולין אתמר חרדל שלשו מע"ש אמר רב ממחו בכלי ואין ממחו ביד ומפרש אלא אמר שמואל ממחו ביד ואין ממחו בכלי איתמר רבי אלעזר אמר אחד זה ואחד זה אסור למחות ר' יוחנן אמר אחד זה ואחד זה מותר אביי ורבא דאמרי תרווייהו אין הלכה כר' יוחנן קם ר' אלעזר בשיטתא דשמואל פי' הדר מן מאי דאמר זה וזה אסור וא' ממחו ביד ואין ממחו בכלי קם ר' יוחנן בשיטתא דר' אלעזר הדר ביה ר' יוחנן מן מאי דאמר זה וזה מותר ואמר זה וזה אסור כי היכי דהוה א"ר אלעזר מעיקרא אביי ורבא דאמרי תרווייהו הלכה כר' יוחנן מן מאי דהכי קאמר הלכתא לא יטרוף אלא יערב בסוף מי שמת (בבא בתרא דף קנח) א"ר עקיבא מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן ואמרינן עלה בחזקת מי ר' אילא אמר בחזקת יורשי האם רבי זירא אמר בחזקת יורשי הבן כי סליק ר' זירא קם בשיטתיה דר' (אלעזר) [אילא] קם רבא בשיטתא דר' זירא א"ר זירא שמע מינה אוירא דא"י מחכים פי' משום דהוא הדר למימרא דר' אילא דמן א"י ורבא דמן בבל קם במימרא קמא דר' זירא דהוה אמר בבבל:

והא דתנן נמי אף מקבלי פתקין. במתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו קאמר שכן דרך לבלרי מלכות לחגור קופסא א' קטנה שיש בה לולאות בחגור שלהן והלולאות רחבין ומתהפכת הקופסא מלפניו ובאה לו לאחריו ודרכה להיות חוזרת כן, ואין פירש"י ז"ל מחוור כלל:

מדקאמר אי אתם מודים לו לאו מכלל דפטרי רבנן. פי' ולא משום שמשמע לשון זה כן דאדרבה משמע שמחייבין שאל"כ מאי ראי' הביא ר"י לדבריו וכל השנויים בתלמוד נמי דרכם כן אלא מהא דאמר והן לא מצאו תשובה לדברי משמע דה"ק והם לא מצאו תשובה וטעם לפירכא שאני מקשה להם שזה דומה לנתכוין להוציא לאחריו ובא לו לאחריו דודאי הודו לי שהן דומין אלא שהן פוטרין בכולן דבלא טעם ודאי לא פטרי בהא ומיחייבי בהא, אלא לא מצאו תשובה ופטרו קאמר ואסיפא דבריית' קא סמיך בפטורא דרבנן ולא מלישנא דאי אתם מודים דייק לה כלל ומפרקי' לה אלא מר מדמי לי' לחיובה ומר מדמי לי' לפטורא ולא מצאו לה תשובה לזה ופירכא אלא עדיין היא מחלוקת:

זה יכול וזה יכול. מפורש בתוס', לא שיש לו כח לתקן ולאחזה כרצונו ולהוציאה אלא שיש בו יכולת להוציא' באחיזה זו שהוא אוחז בה עכשיו, וזה פי' נכון:

מדקאמר להו אי אתם מודים בלאחריו ובא לו לאחריו שהוא חייב מכלל דפטרי רבנן. פירוש: לאו ממאי דקאמר להו אי אתם מודים קא דייקי, דאדרבא בכל מקום אמאי דלא פליגי קאמרי הכי, ולומר כמו שאתם מודים בזה אודו לי בזה, אלא מדקאמר הם לא מצאו תשובה לדברי קא דייק, דקא סלקא דעתך דהכי קאמר הם לא מצאו תשובה וחלוק לחלוק ביניהם ואעפ"כ לא חזרו בהן, דאלמא סברי דאף במוציא [לאחריו ובא לו לאחריו הוי] כלאחר ידו ופטורין.

אף מקבלי פתקין כן. פירש רש"י ז"ל: פתקי המלך פעמים מוציאין אותן למוסרן לרץ זה וכשאינו מוצאו לזה מוסרו לרץ אחר ומפני שדבר המלך נחוץ, ואע"פ שלא נתקיימה מחשבתו שהוציא על מנת שיתנו לרץ זה ונתנו לרץ אחר. ואינו מחוור. דאינו דומה לנתנו לאחריו ובא לו לפניו או לאחריו [ובא לפניו], אבל רב האי גאון ז"ל פירש לבלרי מלכות חוגרין בסינר, ותולין פתקין במתניהם פעמים שבאים לפניהם פעמים שבאים לאחור ולא אכפת להון. וזה נכון.

זה יכול וזה אינו יכול. פירוש: כל יכול שבכאן הוא שיכול להוציאו באותו ענין שהוא אוחזו עכשיו וכל שאינו יכול פירושו שאינו יכול להוציאו באותו ענין שהוא אוחזו עכשיו, ואע"פ שיש בכחו לתקנו ולהוציאו בענין אחר, דמכל מקום כיון שהוא אוחזו עכשיו בענין שהוא אינו יכול להוציאו, לא איכפת לן אם יש בו כח להוציאו בענין אחר.

המשנה הרביעית המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור לאחריו ובא לו לפניו חייב באמת אמרו האשה החוגרת בסינר בין מלפניה בין מלאחריה חייבת שכן ראוי להיות חוזר ר' יודה אומר אף במקבלי פתקין אמר הר"ם פי' סינר חגור וכאשר תתלה דבר בסינר שלה בין מלפניה בין מלאחריה חייבת לפי שהוא סובב כלומ' חוזר ומקבלו פתקין הם הלוקחים הכתבים והאגרות ר"ל שלוחי המלך הרגליים כלומ' הרצים כי הם נותנים אלו הפתקין בעצים חלולים בצורת קנה חלול ותולין אותו בצואריהם ר' יהודה אומ' כי זה הקנה החלול הוא סובב בצוארו וחוזר מצד אל צד כלומר לפניו ולאחריו ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי והוא שאמר המתכוין להוציא לפניו והוציא לאחריו כגון שצרר מעות בסדינו וכיון בהם שיהו תלויים לפניו כדי שיהו נשמרים כראוי ובא לו לאחריו פטור שהרי לא נתקיימה מחשבתו ואין דנין אותו אלא כמתעסק אבל אם היה מתכוין להוציא מאחוריו ובא לו לפניו חייב שהרי לשמירה פחותה כיון ועלתה בידו מעולה וכך הוא כלל הדברים שכל שכיון לעשות מלאכה ועלה בידו יתר ממה שלא נתכון חייב פחות ממה שנתכוון פטור הא כל שנתקיימה מחשבתו אף בנתכוון להוציא לאחריו ובא לו לאחריו חייב שהרי מ"מ נתקיימה מחשבתו:

באמת אמרו האשה החוגרת בסינר בין מלפניה בין מלאחריה חייבת פי' שהאשה חוגרת בסינר והוא כעין סדין קטן לפניה לצניעות שלא יראו שפולי מעיה ואם היא תולה דבר באותו סינר אפי' כוונה להוציא לפניה ובא לו לאחריה חייבת שכן דרך סינר זה להתהפך תמיד והרי ידעה שסופו להתהפך ולבא משאה לאחריה והרי זו כמתכוונת לכך ר' יהודה אומר אף מקבלי פתקין והם אותם השלוחים הרגילים להביא כתבים ממקום למקום ומניחי' את הכתבי' בכלי קטן עגול ותוכו חקוק ויש לו כיסוי ותולין אותו בחגורתם ואפי' נתנו לפניו ובא לו לאחריו חייב שכן דרכו להיות חוזר ומתגלגל ויש שפרשוה בקבלת פתקין של מלך להוליכם הנה והנה ואף הם דרכם לחגור בסינר ותולין פתקיהם במתניהם ופעמים שבאים לפניהם וחוזרים לאחוריהם ובא ולימד שאף בדברי מלכות שצריכים שמירה מעולה חייב שעל דעת כן נתכוון וראשון עיקר ומ"מ ר' יהודה אינו חולק בזו עם תנא קמא אלא שניהם מודים בה:

וזהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

המשנה החמשית המוציא ככר לרה"ר חייב הוציאוה שנים פטורין אם לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבין ר' שמעון פוטר אמר הר"ם פי' השמיעך בזאת ההלכה העקר שהקדמנו בראש פרק ראשון מזאת המסכתא והוא כי המלאכה כששנים גומרין אותה שהן פטורין העושה את כלה ולא העושה את מקצתה ור' שמעון אומר אפי' לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים פטורין ואין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי המשנה החמשית והכונה בה לבאר ענין החלק החמשי והוא שאמר המוציא ככר לרה"ר חייב וזו לא הוצרכה ללמדה אלא מתוך שרצה ללמד בדין שנים שהוציאו הוא מתחיל כן דרך סידור הדברים הוציאוה שנים פטורין ופרשוה בגמ' בזה יכול וזה יכול וכל שכל אחד מהם יכול לעשותה בלא חבירו ונשתתפו שניהם בה בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה כגון שזה עקר וזה הניח בין שעשאוה שניהם כאחד מתחלה ועד סוף פטורים ואפי' לא היתה הוצאה זו נאותה באחד כבשנים הואיל ומ"מ יכול להוציאה אין אחד יכול להוציאו והוציאוהו שנים שניהם חייבים שכל שאין כח באחד מהם לעשותה ונשתתפו שניהם ועשאוה חייבין כשעשאוה כאחד מתחלה ועד סוף לא שיהא זה עוקר וזה מניח ור' שמעון פוטר אף בזה אינו יכול וזה אינו יכול וכן פי' בגמ' שר' מאיר מחייב אף בזה יכול וזה יכול וסתם משנתנו כר' יהודה והלכה כסתם משנתנו הא בזה יכול וזה אינו יכול יתבאר בגמ' שהיכול חייב והשני אינו אלא מסייע ומסייע אין בו ממש:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ממה שכתבנו למדת שאם שנים אוחזין במזלג וזולגים בכרכר ושובטים בקולמוס וכותבים בקנה ומוציאים לרה"ר הואיל וכל אלו דברים קלים הם וכל אחד מהם יכול לעשותם שניהם פטורין ועל זה נאמר בעשותה יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורים אבל בעגול של דבילה והוציאוה לרה"ר וכן בקורה הואיל ומתוך כבדותם של אלו אין אחד מהם יכול לעשותה שניהם חייבים וכן כל כיוצא באלו בכל המלאכות:

תוס' בד"ה ואת"ל אנשי כו' ופריך בית מנשיא הוי רובא דעלמא ומשני אין כו' עכ"ל לעיל גבי ואנשי הוצל רובא דעלמא כו' הוה להו למסמך קושייתם זאת אלא כדי לחזק קושייתם נטרי עד הכא בקושייתם דהכא אפילו לגבי עצמן של עיר לא הוי אתרא דאנשי הוצל רובא דעלמא ובטלה דעתן כו' והתם אמרינן דאתרא דערבייא הוי רובא דעלמא אפילו למיזל בתרייהו במקומות אחרים ודו"ק:

בד"ה רבי יהודה כו' כלומר שחוזר דבענין זה מיירי רישא דברייתא עכ"ל דברישא נמי גבי אשה החוגרת נקט במלתיה ראוי להיות חוזר ושייך לומר שכן לבלרי כו' ולאפוקי מפרש"י דלא שייך לומר שכן לבלרי כו' כיון שלא נזכר זה לעיל מיניה וק"ל:

בגמ' והתנן לאחר ידו וכו' נ"ל דברייתא היא זו וכן משמע לעיל בתוס' בד"ה לאחר ידו לכן צ"ל והתניא וכו':

ברש"י ד"ה דיוקא דמתני' קשיא וכו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הא לאחריו ובא לאחריו פטור לעיל כו' כצ"ל:

[גמ' ואי אתה מודה בלאחר ידו כו'. כצ"ל בבי"ת] :

תוס' ד"ה תברא וכו' שיש בזה שום חילוק. עי' תוס' כתובות דף עה ע"ב ד"ה מי ששנה וביבמות דף י ע"ב ד"ה וליתני:

גמרא המתכוין להוציא לאחריו ובא לו לפניו חייב [דהא עלתה בידו שמירה מעולה] הא לאחריו ובא לו לאחריו פטור.
קשה לי דא"כ גם לאחריו ובא לו לפניו לפטור דהא מתעסק, כיון דמה דרצה לעשות לא הוי מלאכה, דהוי כמתכוין לחתוך תלוש ונמצאת מחובר דלרבא לשיטתי' (לעיל דף עג) הוי מתעסק:

אמר רב יהודה אמר רב וכו' ר"מ מחייב ור"י ור"ש פוטרים וכו'. ולקמן סוף הסוגי' תנא תנא קמי' דר"נ שנים שהוציאו קנה של גרדי וכו' כלפי לייא וכו' ע"ש. מיהו בירושלמי דשמעתין איתא הך ברייתא דקנה של גרדי ופליגי רבי ור"א ב"ש דרבי קיבל מר"ש לפטור כדמהפך ר"נ וראב"ש קיבל מאביו לחייב דס"ל כר"מ לחייב אפי' זה יכול וזה יכול ודלא כש"ס דילן. והנה גי' רש"י ר"ש לטעמיה והתוס' הקשו ממתני' דהוריות ועי' חי' רשב"א שיש לפרש מתני' דהוריות בשני אופנים דלא תיקשי ארש"י די"ל התם שרוב הצבור עשו וצריכים כפרה גם היחיד מתכפר עמהם אבל אם צבור לא עשו שאין הב"ד מביאים פר ואין כאן כפרה כלל ס"ל לר"ש שהיחיד מביא א"כ התם היינו טעמא הואיל ותחילת שגגתו נתלה בב"ד ושוב כשנודע להם ה"ל כתחילתו שגגה וסופו זדון דאינו בר כפרה. אבל כשלא נודע לב"ד חייב היחיד אלו דברי רשב"א. מ"מ התוס' נזהר מזה וכ' דהא לשנויי דרב התם טעמא דר"ש משום דאונס הוא א"כ הרי מבואר טעמא דר"ש במתני' דלא כפי' הרשב"א הנ"ל אע"ג דאיכא התם אוקימתא אחרת וכ"כ מגיני שלמה. מ"מ מוכח מרב דלר"ש לית לי' דיחיד חייב. אמנם להנ"ל ניחא דהא איכא פלוגתא דתנאי בהא בירושלמי. וא"כ רב סבר כמ"ד דברייתא דקנה של גרדי אתי' ר"ש כרבי ויחיד פטור. ושמעתין אזלה למ"ד דר"ש ס"ל אפי' זה אינו יכול פטור ויחיד חייב ובזה ניחא נמי הא דיבמות צ"א ריש ע"ב רבינא אמר וכו' ע"ש וק"ל. ואע"ג דהכא איתא אמר ר"י אמר רב ורב מוקי התם בהוריות טעמא דר"ש משום אונס כבר הרגיש בזה מגי"ש וכ' אפשר תרי אמוראי נינהו:

ומ"ש רש"י ר"ש לטעמי' י"ל היינו מדאפליגו התם ר"מ ס"ל ב"ד מביאים פר ולא צבור ור"י ס"ל צבור ולא ב"ד. ור"ש ס"ל ב"ד וגם צבור ע"ש ג' ע"א. ונ"ל דלר"מ דב"ד מביאין ולא צבור והיינו משום דמאי ה"ל למיעבד א"כ ה"ה יש סברא פשוטה לומר דגם יחיד פטור דאונס הוא ונהי דאין ללמוד לגמרי יחיד מצבור דשאני צבור דיש להו כפרה בפר של ב"ד משא"כ יחיד ומש"ה איצטריך קרא למיפטר יחיד מ"מ סברא פשוטה הוא למיפטר יחיד ונפקא מיני' דמוקמינן קרא קמא נפש אחת למעוטי יחיד שעשה בהוראת ב"ד. ואידך בעשותה לזה עוקר וזה מניח. ומיושב בזה קושי' תוס' לעיל ג' ע"א ד"ה בעשותה וכו' אך קשה דבפ' המצניע וכו' ע"ש. ולהנ"ל י"ל דס"ל כר"מ. ואמנם ר' יהודה דס"ל התם צבור מביאים ולא ב"ד א"כ אין כאן סברא פשוטה כ"כ למיפטר היחיד אע"ג דהצבור שמביאים בשביל ב"ד שלהם מביאים. מ"מ אין ראי' למיפטר היחיד מש"ה דריש קראי קמייתא לזה עוקר ולזה יכול וקרא האחרון ליחיד שעשה בהוראה דע"כ איכא טפי סברא למפטרי' משום דאנוס הוא ממה דנפטר זה אינו יכול וזה אינו יכול. אך ר"ש הא ס"ל דאע"ג דב"ד מביאים על הוראתם מכל מקום גם צבור מביאים על מעשה חטאם אם כן מכל שכן דיחיד חייב וטפי מסתבר למיפטר זה אינו יכול וזה אינו יכול מלמיפטר יחיד שעשה בהוראה כן נראה לי נכון בעהשי"ת. עיין מ"ש לחם משנה בדברי הרמב"ם ודבריו נכונים בדעת הרמב"ם:

בגמרא מ"ש לפניו ובא לו לאחריו וכו' אמר ר"א תברא מי ששנה זו לא שנה זו אמר רבא מאי קושיא וכו'. ולכאורה יש לתמוה טובא על ר"א גופא דאמר תברא כיון דבפשיטות איכא לאוקמי כחד תנא וכדאמר רבא ומעיקרא נמי מאי מקשה הש"ס מ"ש כיון דטעמא רבא איכא לחלק והנראה בזה דמעיקרא סבר דאפי' בדבר ששינוי למעליותא אפ"ה שייך לפוטרו כיון דלא איתעביד מחשבתיה והו"ל כשני שמות דאשכחן בכריתות דפלוגתא דתנאי היא גבי תאנים וענבים דלא שני לן התם בין שינוי למעליותא או לגריעותא וכמ"ש כן נראה מלשון הירושלמי דשמעתין ע"ש ועל דרך זה יש ליישב כל הסוגיא דהאי דאחריו ובא לו לאחריו היינו בענין ששינה קצת ממה שחישב בראשונה וא"כ שייך נמי בהך פלוגתא דתנאי בכריתות. כן נראה לי:

שם במשנה המוציא ככר וכו' לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבים ור"ש פוטר. ואין להקשות א"כ לר"ש מושיט דחייב רחמנא היכי משכחת ליה דבדבר קל הו"ל זה יכול וזה יכול ובדברים כבדים כגון קרשים דהוי במשכן הוי כזה אינו יכול וזה אינו יכול דאפשר דשאני מושיט דגזירת הכתוב הוא כיון דאשכחן בעגלות המשכן דקריה רחמנא עבודה וע"כ היינו משום הושטת קרשי המשכן מעגלה לעגלה כדאיתא לקמן בריש פרק הזורק וכדפרישית לעיל בפירקין לענין המוציא משאוי למעלה מיו"ד וכן מצאתי להדיא בירושלמי שם בר"פ הזורק ע"ש ובלשון התוס' לעיל דף ג' בד"ה בעשותה שמפרשים שיטת הירושלמי בע"א ואין להאריך:

מתני' המתכוין להוציא לפניו. כגון שצרר מעות בסדינו כדי שיהיו תלוין לפניו ובא לו לאחריו: פטור. דלא נתקיימה מחשבתו וה''ל כמתעסק ולא מתכוין: לאחריו ובא לו לפניו חייב. בגמ' מפרש טעמא: סינר. כעין מכנסיים קטנים וחוגרת אותו לצניעות ואם תלתה בו שום דבר להוציא ובא לו לצד אחר חייבת: שכן ראוי להיות חוזר. דרכו להיות חוזר סביבותיה ומתחלתה ידעה שסופו להתהפך: ר' יהודה אומר אף מקבלי פתקין. של מלך למוסרם לרצים אף הם חייבים בהוצאתן אפילו לא נתקיימה מחשבתן כגון הוציאן על מנת לתתן לרץ זה ונתנו לזה כך לשון רבותי ולבי מגמגם: גמ' מי ששנה זו לא שנה זו. ת''ק פטר בתרוייהו ותנא בתרא מחייב בתרוייהו: ועלתה בידו שמירה פחותה. ואנן סהדי דלא ניחא ליה אבל סיפא כל שכן דניחא ליה: דיוקא דמתני' קשיא. דיוקא דמצינן למידק ממתני': לאחריו ובא לו לפניו הוא דחייב. דעלתה בידו שמירה מעולה: וחכמים פוטרין. שאין דרך הוצאה בכך: אני אמרתי דבר אחד. אי אתם מודים כו': והם אמרו דבר א'. אי אתה מודה כו': מכלל דמחייב רבי יהודה. בתמיה הא ודאי דברי הכל פטור דלא מפקי אינשי הכי: לאחריו ובא לו לאחריו דברי הכל חייב. דיש מוציאין כן בשמירה פחותה: לאחר ידו דברי הכל פטור. דאין מוציאין כן: מר מדמי לה לאחריו. דשמירה פחותה היא ומר מדמי לה לאחר ידו דלא דמי למוציא לאחריו דהתם משתמרים הן מן הגנבים אבל אלו נופלין מאליהן ואין מוציאין כן: שכן לבלרי מלכות עושין כן. בדעתו למוסרן לזה ואין מוצאו ודבר המלך נחוץ ומצא אחר ומוסרו לו: מתני הוציאו שנים פטורין. כדילפינן בעשותה יחיד ולא שנים: חייבים. וטעמא מפרש בגמרא: גמ' זה יכול. להוציאו לבדו וזה יכול להוציאו לבדו והוציאו שניהם: ר''מ מחייב. דלא דריש בעשותה להכי אלא לפטור יחיד שעשה בהוראת ב''ד כדלקמן: ור' יהודה פוטר. דלאו אורחיה בהכי וסתם מתני' ר' יהודה היא: זה אינו יכול וזה אינו יכול . דאורחייהו להוציא בשנים בהא סבירא ליה לרבי יהודה כרבי מאיר דחייב ורבי שמעון פוטר דיליף מקראי כדלקמן: זה יכול וזה אינו יכול. והוציאו שניהן דברי הכל חייב ולקמן מפרש הי מינייהו חייב: ה''ג הוציאוהו שנים ר' מאיר מחייב ול''ג פטור: ר' יהודה אומר אם לא יכול אחד. כלומר כל אחד ואחד: ואם לאו. אלא זה יכול וזה יכול פטור וממילא דבכי האי גוונא ר' מאיר מחייב: מלגז. פורק''א בת ג' שיניים ומהפכין בה תבואה בגורן והוא מעמר דהוא אב מלאכה: ולוגזין. מאספין השבלין: בכרכר ושובטין. דהוא מיסך כדאמר בפרק כלל גדול (לעיל דף עה) שובט הרי הוא בכלל מיסך: בקנה והוציאוהו כו'. וכל הנך זה יכול וזה יכול נינהו:

ואת''ל אנשי הוצל עושין כן בטלה דעתן אצל כל אדם. משמע דעל אתרא נמי אמר דבטלה דעתן וכן בריש בכל מערבין (עירובין דף כח.) פריך ובבל הוי רובא דעלמא והתניא כו' וכן בתר הכי פריך ופרסאי הוי רובא דעלמא וקשה דבפ' חבית (לקמן קמד:) גבי של בית מנשיא היו סוחטים ברמונים ופריך בית מנשיא הוי רובא דעלמא ומשני אין דהתנן המקיים קוצים בכרם כו' שכן בערביא מקיימין קוצים לגמליהן ופריך מי דמי ערביא אתרא הוא הכא בטלה דעתו אצל כל אדם וי''ל דהתם חשוב מנהג ערביא דלכל העולם נמי אם היה להם רוב גמלים הוו נמי מקיימי אבל בית מנשיא דחד גברא בטלה דעתו אע''ג דלכל העולם אם היה להם רמונים הרבה היו סוחטין: רבי יהודה אומר אף מקבלי ... פיתקין. מפרש רבינו שמואל שיש אדם ממונה למלך שנושא פיתקין של מלך לידע מנין גבוריו וחייליו ובית אוצרותיו ונושאין אותן בכיסיהן התלויין באזוריהן ואותן כיסין חוזרין פעמים לפניהן ופעמים לאחוריהן והוי ממש דומיא דסינר דלעיל שהוא חוזר ות''ק דר' יהודה לא חשיב ליה חוזר והא דמייתי בגמרא תנא שכן לבלרי מלכות עושין כן כלומר שחוזר דבענין זה מיירי רישא (דברייתא) [דמתני']: תברא מי ששנה זו כו' ת''ק ה''ל למינקט לאחריו ובא לו לפניו פטור ולתנא בתרא דמחייב הוה לו למינקט לפניו ובא לו לאחריו דהוי רבותא טפי אלא דהשתא לא ידע שיש בזה שום חילוק: הא לאחריו ובא לאחריו פטור. לעיל (דף צא:) גבי חזקיה משני נעשה ובפ''ק דקדושין (דף ה.) גבי נתנה היא ואמרה היא ובכמה דוכתי לא משני: זה אינו יכול וזה אינו יכול ר''מ ורבי יהודה מחייבין. מה שהקשה ריב''א אמאי לא אמרינן חטאת אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה כדאמר גבי כופר מפורש בפרק ד' וה' (ב''ק דף מ. ד''ה כופר):

שבת צב ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף צב - ב

מתניתין:

גמרא:

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד