סקר
איך הלימוד שלך בעקבת הקורונה?






 

פירוש שטיינזלץ

אינן בגדר של "כי יתן", ואינן מקבלות טומאה.

ומעתה נברר: טעמא מאי [מהו הטעם] של הלכה זו? לאו [האם לא] משום דלא אמרינן [שאין אנו אומרים] כיון דאיגלאי מילתא דהשתא ניחא ליה [שנתגלה הדבר שעכשיו נוח לו], מעיקרא נמי ניחא ליה [מתחילה גם כן נוח לו], שהרי אין הסכמתו והנאתו מועילות לאחר מעשה לענין פירות שנרטבו ויבשו, ולכאורה כן יהא גם בענין יאוש שלא מדעת, וקשה לרבא! ודוחים: שאני התם [שונה שם] בהלכות הכשרה לטומאה, דכתיב [שכתוב] בתורה לא "כי יותן" בכתיב מלא, אלא בכתיב חסר "כי יתן", ללמדנו שאין טומאה חלה עד שיתן האדם את המים על הפירות.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה אומר, רישא נמי [בתחילה גם כן] לא יחשב הדבר כהכשר לטומאה שהרי לא נתן את הטל בעצמו! ומסבירים: התם [שם] יש להבין את כל הנושא כדברי רב פפא. שרב פפא רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [כתוב] בתורה "כי יתן" ומשמעו שהאדם עצמו יתן בידים, וקרינן [ואנו קוראים] את הפסוק לפי הניקוד המקובל "כי יתן", משמע: יותן מעצמו, ללא מעשה ידי אדם! הא [הרי] כיצד מיישבים אנו את הקרי והכתיב?

— אנו יוצרים כעין פשרה, בעינן [צריכים אנו] ש"כי יתן" יהא דומיא [בדומה] ל"כי יתן". מה "יתן" פירושו נתינה לדעת, אף "כי יתן" נמי [גם כן] לדעת הבעלים. ומשום כך מסקנת ההלכה היא שמים שנפלו מעצמם על הזרעים מכשירים לטומאה רק אם היו הבעלים בשעת נפילת המים, והיה הדבר לרצון הבעלים. ואם כן, מכאן אין להוכיח לענייננו.

א ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' ישמעאל בן יהוצדק: מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת לכל מוצא? — דכתיב [שנאמר] בתורה: "וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה" (דברים כב, ג), ומכאן למדו: מי שאבודה הימנו (ממנו) ומצויה אצל כל אדם, ואבידה כזו נחשבת להפקר, ולכן כל המוצא זכה בה. יצאתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם.

ומהלכה זו נמשיך ונדייק: לענין עיקר ההלכה ואיסורא דומיא דהיתירא [ואיסור דומה להיתר], מה היתירא [אבידת היתר] כלומר, במציאה המותרת לכל, שמדין התורה מותר לקחתה, קיים דין זה ובין דאית [שיש] בה סימן בין דלית [שאין] בה סימןשרא [מותרת], אף איסורא [אבידה אסורה], כלומר, אותה שאסור לכל אדם לקחתה לעצמה אין לחלק בה ובין דאית [שיש] בה סימן בין דלית [שאין] בה סימןאסורה, עד שיוכח שאכן התייאשו הבעלים. ומכאן תיובתא [הרי זו קושיה חמורה] לדברי רבא! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] והושבו ונדחו דבריו, ואין הלכה כמותו.

והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של אביי בשש הלכות אלה שסימנן הוא יע"ל קג"ם (י אוש, ע ד זומם, לחי העומד מאליו, ק דושין שלא נמסרו לביאה, ג לוי דעת בגט,

מומר להכעיס). ב אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: וכי מאחר דאיתותב [שהושבו ונדחו] דברי רבא, ויאוש שלא מדעת — אסור, אם כן הני תמרי דזיקא היכי אכלינן להו [אותם תמרים שמשירה הרוח מן הדקל איך אוכלים אנו אותם] מיד, ואין חוששים שמא בעל התמרים לא התייאש מהם? אמר ליה [לו]: כיון שהכל יודעים דאיכא [שיש] שקצים ורמשים דקא אכלי להו [שאוכלים אותם], מעיקרא יאושי מיאש מנייהו [מתחילה מתייאש מהם] בעל התמרים, ולכן כל המוצא זוכה.

ושואלים: ואם היה זה דקל של יתמי דלאו [יתומים שלא] בני מחילה נינהו [הם], מאי [מהו] הדין? שהרי יתומים קטנים שאין בהם דעת אינם יכולים למחול על המגיע להם, ולכן אין לומר שהתייאשו מתחילה, וכיצד יכולים אנו לאכול מן הפירות? אמר ליה [לו]: באגא בארעא דיתמי לא מחזקינן [בקעה, מישור שלם, אין אנו מניחים] שהוא בחזקת אדמת יתומים, ואין צורך לחשוש לכך.

שאל אותו עוד: ואם היה השדה מוחזק ועומד שהוא של יתומים, מאי [מה] יהא הדין? וכן כרכתא [גדרות] אם היו מסביב לדקלים שאין השקצים והרמשים יכולים להכנס בהם, מאי [מה] יהא הדין? אמר ליה [לו] רב אשי: אכן, במקרים כאלה אסירן [אסורים] התמרים שנשרו.

ג שנינו במשנה שאם מצא כריכות (עומרים, אלומות) ברשות הרביםהרי אלו שלו. אמר רבה: ואפילו בדבר שיש בו סימן, שגם אם היו העומרים קשורים באופן מיוחד, או בדבר שיש בו סימן הרי אלו של המוצא. ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שסבור] רבה כי סימן העשוי לידרסלא הוי [אינו נחשב] סימן, כלומר, המאבד יודע כי סימן זה ידרס ברגלים ויישחת, ולכן איננו סומך עליו ומתייאש מן האבידה. רבא אמר: לא שנו אלא בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימןחייב להכריז. ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שסבר] רבא סימן העשוי לידרסהוי [הריהו] סימן.

ומעירים: ואיכא דמתני להא שמעתא באנפי נפשה [ויש ששונים הלכה זו בפני עצמה], לא כמחלוקת בפירוש המשנה אלא כמחלוקת לעצמה: סימן העשוי לידרס, רבה אמר: לא הוי [אינו נחשב] סימן, ורבא אמר: הוי [הריהו] סימן.

תנן [שנינו במשנתנו : שאם מצא כריכות ברשות הרביםהרי אלו שלו, מצא אותו ברשות היחידנוטל ומכריז. ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דלית בהו [אם בכריכות שאין בהן] סימן, אם כן ברשות היחיד מאי [על מה] הוא מכריז? הלא המאבד לא יוכל לתת בהם סימן! אלא לאו [האם לא] מדובר דאית בהו [שיש בהן] סימן, וקתני [ושנה]: ברשות הרביםהרי אלו שלו. אלמא [מכאן] כי סימן העשוי לידרס לא הוי [אינו נחשב] סימן, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לרבא!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רבא: לעולם תפרש דלית בהו [שאין בהן] סימן, ודקא אמרת [ושאמרת] ברשות היחיד מאי [מה] מכריז? אין זה קושי כי מכריז מקום, שמכריז שמצא אבידה במקום מסויים, אבל אינו אומר מה מצא, ואם הכריכות אכן הונחו שם מדעת, יאמר המאבד: כריכות היו לי באותו מקום. ומעירים: ורבה אמר בכלל: מקום לא הוי [איננו] סימן. שאם אמר אדם שבמקום מסויים איבד דבר מה אין זה סימן מספיק להשיב לו את החפץ. דאיתמר [שנאמר] שבנושא זה עצמן נחלקו אותם אמוראים. מקום, רבה אמר: לא הוי [אינו נחשב] סימן, ורבא אמר: הוי [הריהו] סימן. ונמצא ששיטות רבה ורבא בשתי המחלוקות קשורות זו בזו.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: מצא כריכות ברשות הרביםהרי אלו שלו, ברשות היחידנוטל ומכריז. והאלומות, שהן עומרים גדולים, בין ברשות הרבים בין ברשות היחידנוטל ומכריז. ושואלים: רבה היכי מתרץ לה [איך הוא מיישב אותה] את הברייתא הזו לשיטתו, ורבא היכי מתרץ לה [איך הוא מיישב אותה]? ומסבירים: רבה מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שמדובר בכריכות ואלומות שיש בהן סימן, ורבא מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שהסימן הוא במקום המציאה עצמו.

ומפרטים: רבה מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] בסימן, וכך הוא מפרש: כריכות ברשות הרביםהרי אלו שלו, משום

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר