סקר
עם סיום מס' שבת





 

פירוש שטיינזלץ

דשיילינן להו לסהדי [ששואלים אנו את העדים החתומים] אי [אם] החוב פרוע אי [או] לא פרוע, ועל פיהם עושים.

ושוב מציעים: תא שמע [בוא ושמע], פתרון לדבר ממה ששנינו: סמפון שיש עליו עדיםכשר, ומשמע שאין חילוק בידי מי היה! ומסבירים: מאי [מה פירוש] "עדים"? עדי קיום, שהיה הסימפון מקויים בבית דין, ואין בית דין מקיימים סימפון אלא אם כן יודעים שהשטר פרוע.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לפרש, מדקתני סיפא מה ששנינו בסופה] של אותה ברייתא: ושאין עליו עדיםפסול. ונברר: מאי [מה פירוש] "אין עליו עדים"? אילימא דליכא עלויה [אם תאמר שאין עליו] עדים כלל, וכי צריכא למימר [צריך היה לומר] בכגון זה שהוא פסול, הרי אין כל הוכחה לאמיתותו?! אלא לאו [האם לא] הכוונה כפי שפירשנו שאין עליו עדי קיום.

כיון שהבאנו ברייתא זו, דנים בה לגופא. סמפון שיש עליו עדיםיתקיים בחותמיו. אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש, שהוא אדם שלישי שהפקידו בידו הצדדים את הסימפון, או שיוצא לאחר חיתום שטרות, שהסימפון כתוב בגופו של השטר לאחר החתימה — הרי זה כשר.

ומסבירים: יוצא מתחת ידי שליש כשר — דהא הימניה [שהרי האמין בו] מלוה לשליש כפי שמוכח ממסירת הסימפון לידו, ויש לקבל את טענת השליש שהחוב נפרע. יוצא לאחר חיתום שטרות נמי [גם כן], דאי לאו דפריע [שאם לא שהיה החוב פרוע] לא הוה מרע ליה לשטריה [היה מקלקל את שטרו] וכותב את הסימפון על גוף השטר.

א משנה אלו מציאות שלו, של המוצא, ואלו חייב להכריז עליהן שמצא, כדי שיוכל בעל האבידה לבוא ולזהות את אבידתו?

אלו מציאות שלו: מצא פירות מפוזרין, או מעות (מטבעות) מפוזרות, כריכות (אלומות תבואה) ברשות הרבים, או עיגולי דבילה (תאנים מיובשות הכבושות בצורת עיגול), או ככרות לחם של נחתום (אופה), או מחרוזות של דגים, או חתיכות של בשר, או גיזי צמר הלקוחין ממדינתן (מן הכפר) לאחר הגז ללא עיבוד נוסף, או אניצי (גבעולי) פשתן צרורים, או לשונות של ארגמן (חתיכות צמר סרוק הצבוע בצבע ארגמן) — הרי אלו שלו, אלו דברי ר' מאיר. שכל אלה הם דברים בעלי צורה אחידה ואין בהם סימנים מיוחדים שעל פיהם יוכלו המאבדים לזהות את אבידותיהם.

ר' יהודה אומר: כל שמצא חפץ שיש בו שינוי מצורתו הרגילה — חייב להכריז עליו. כיצד? מצא עגול דבילה ואולם בתוכו היה גם חרס, או שמצא ככר ובתוכו מעות — חייב להכריז כי יתכן שבעל האבידה הוא ששם שם את אלה, ויש לו איפוא סימן בהם.

ר' שמעון בן אלעזר אומר: כל כלי אנפוריא (כלים הבאים זה עתה מן השוק) שיש להם צורה אחידה ועדיין אין בהם סימני היכר אין חייב להכריז עליהם.

ב גמרא שנינו במשנה בין שאר הדברים שאין בהם סימן מיוחד גם שמצא פירות מפוזרין. ושואלים: וכמה נחשב פיזור? אמר ר' יצחק: אם קב של פירות מפוזר בשטח של ארבע אמות.

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] דרך נפילה, שהפירות מפוזרים באופן כזה שנראה שנפלו ולא הונחו שם — אפילו היו טובא [הרבה] יותר מקב, כיון שאין בהם סימן ולא יוכל המאבד לזהותם נמי [גם כן] יהיו הם של המוצא! ואי [ואם] דרך הינוח, שנראה שהונחו שם בכוונה — אפילו בציר מהכי נמי [פחות מכאן גם כן] לא, שוודאי יבוא בעל הפירות ויקח אותם!

אמר רב עוקבא בר חמא: במכנשתא דבי דרי עסקינן זמן כינוס תבואה בבית הגרנות אנו עוסקים], שנשארו גרגירי חיטה במקום שהיתה בו הגורן, וחיטים אלה נשארו ולא נלקחו. וכן הוא הסבר דברי ר' יצחק: קב גרעיני חיטה בארבע אמות דנפיש טרחייהו [שמרובה טירחתם] לאסוף אותם — לא טרח איניש ולא הדר אתי ושקיל להו [אין אדם טורח ואינו חוזר ובא ולוקח אותם], אלא אפקורי מפקר להו [מפקיר הוא אותם] ולכן רשאי המוצא לקחתם. בציר מהכי פיזור קטן מזה] טרח והדר אתי ושקיל להו, ולא מפקר להו [טורח וחוזר ובא ולוקח אותם, ואינו מפקיר אותם]. ביררנו איפוא את שיטת ההסבר של ר' יצחק, ואולם מתעוררות שאלות מעשיות שונות.

בעי [שאל] ר' ירמיה: אם היה חצי קב מפוזר בשתי אמות, מהו? וצדדי השאלה: קב בארבע אמות טעמא מאי [מה הטעם] מפקיר? — משום דנפיש טרחייהו [שמרובה טירחתם לאוספם], ואם כן חצי קב המפוזר בשתי אמות, כיון דלא נפיש טרחייהו [שאין טירחתם מרובה] ששתי אמות הן שטח קטן, לא מפקר להו [אינו מפקיר אותם]. או דלמא [שמא] נסביר באופן אחר: קב בארבע אמות מפקיר הבעלים משום דלא חשיבי [שאינם חשובים] לחזור עבור כמות קטנה כזו, וחצי קב בשתי אמות, כיון שבוודאי לא חשיבי [אינם חשובים] — ודאי שמפקר להו [מפקיר אותם].

ועל אותו בסיס אפשר לשאול שאלה אחרת: קביים (שני קבים) המפוזרים בשמונה אמות, מהו? וצדדי השאלה: קב בארבע אמות טעמא מאי [מה הטעם] מותרים למוצא? — משום דנפיש טרחייהו [שמרובה טירחתם] לאוספם, וכל שכן קביים בשמונה אמות, כיון דנפישא טרחייהו טפי [שמרובה טירחתם יותר]מפקר להו [מפקיר אותם], או דלמא [שמא] הטעם בקב המפוזר בארבע אמות הוא משום דלא חשיבי הכמות אינה חשובה] וקביים בשמונה אמות כיון דחשיבי הם חשובים]לא מפקר להו [אינו מפקיר אותם].

ועוד שאלה אחרת: קב שומשמין המפוזר בארבע אמות, מהו? וצדדי השאלה: קב בארבע אמות טעמא מאי [מה הטעם]?משום דלא חשיבי [שאינם חשובים], ושומשמין כיון דחשיבי הם חשובים] ויקרים — לא מפקר להו [אינו מפקיר אותם]. או דלמא [שמא] הטעם בקב חיטים הוא משום דנפיש טרחייהו [שמרובה טירחתם] וכל שכן שומשמין, כיון שהם זרעים קטנים ביותר דנפיש טרחייהו טפי [שמרובה טירחתם יותר]מפקר להו [מפקיר אותם].

ולצד אחר: קב תמרי [תמרים] בארבע אמות, קב רמוני [רמונים] בארבע אמות, מהו? וצדדי השאלה: קב גרעיני חיטה המפוזרים בארבע אמות טעמא מאי [מה הטעם]?משום דלא חשיבי [שאינם חשובים], אם כן קב תמרי [תמרים] בארבע אמות, קב רמוני [רמונים] בארבע אמות נמי [גם כן] כיון דלא חשיבי [שאינם חשובים]מפקר להו [מפקיר אותם].

או דלמא [שמא] משום דנפישא טרחייהו [שמרובה טירחתם באיסוף], וקב תמרי [תמרים] בארבע אמות, וקב רמוני [רמונים] בארבע אמות, כיון דלא נפיש טרחייהו [שאין טירחתם מרובה]לא מפקר להו [אינו מפקיר אותם]. מאי [מה] הדין בכל אלה? לשאלות אלה לא נמצאה תשובה, ועל כן תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ג איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה:

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר