דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

שבת צא ע"ב - Steinsaltz

disqualification of consecrated items due to leaving the Temple courtyard, the significant measure is an olive-bulk, as one who eats that measure of disqualified consecrated items is liable; with regard to Shabbat, its measure for liability should also be an olive-bulk. The Gemara rejects this: How can you make that comparison? There, in the case of the consecrated items, from the moment that he took it beyond the courtyard wall it was disqualified due to the prohibition of leaving. However, with regard to Shabbat, he is only liable when he takes it into the public domain, which is far beyond the courtyard walls. Here, in the case where one threw teruma into the house on Shabbat, the prohibition of Shabbat and the impurity of the teruma come simultaneously. Since the olive-bulk is significant in terms of impurity, it is similarly significant with regard to Shabbat.

We learned in the mishna: If one stored the seed, carried it out, and then brought it back in, he is only liable if he brought in its measure for liability. The Gemara asks: This is obvious. By bringing it back into the house he indicates that he no longer considers it significant, and the object then assumes the legal status of an object belonging to anyone else. Abaye said: With what are we dealing here? We are dealing with a case where he threw it into the storehouse and its place is clearly discernible to the one who threw it, in that he knows where it landed. Lest you say that because its location is discernible it maintains its original status, the mishna teaches us that from the fact that he threw it into the storehouse, he indicated that he nullified the object’s previous significance.

MISHNA: One who carries out food from his house on Shabbat and placed it on the threshold of the door, whether he then carried it out from the threshold into the public domain or another person carried it out, he is exempt because he did not perform his prohibited labor of carrying from domain to domain all at once. Similarly, if one placed a basket that is full of fruit on the outer threshold, which is in the public domain, and part of the basket remained inside, even though most of the fruit is outside in the public domain, he is exempt until he carries out the entire basket.

GEMARA: The Gemara begins by asking: What is the nature of this threshold in terms of Shabbat? If you say that it is a threshold that has the legal status of the public domain, in that it does not extend above nine handbreadths, and its area is four by four handbreadths, and it is suitable for use by the multitudes, why is he exempt? Didn’t he carry out food from the private domain to the public domain? Rather, say that it is a threshold that has the legal status of the private domain, in that it extends above ten handbreadths, and its area is four by four handbreadths. In that case, why does the mishna say: Whether he then carried it out from the threshold into the public domain or another person carried it out, he is exempt? Why should he be exempt? Didn’t he carry out food from the private domain to the public domain?

Rather, the mishna is referring to a threshold that is a karmelit. And it teaches us the following: The reason that he is exempt is due to the fact that the object came to rest in a karmelit. However, if the object did not come to rest in a karmelit, he is liable even if it passed through a karmelit. This comes to teach that the mishna is not in accordance with the opinion of ben Azzai, as it was taught in a baraita: One who carries out an object from a store, which is a private domain, to a plaza, which is a public domain, via a colonnade, which is a karmelit, is liable because he lifted the object in a private domain and placed it in a public domain. And ben Azzai deems him exempt because, in his opinion, an exempt domain separates between the private and public domains.

We learned in the mishna: If one placed a basket that is full of fruit on the outer threshold, he is only liable if he carries out the entire basket. Ḥizkiya said: They only taught this halakha with regard to a basket full of cucumbers and gourds, both of which are long. Part of each fruit remains inside even when most of the basket is in the public domain. However, if the basket was full of mustard seeds, he is liable for carrying out a measure of individual mustard seeds to the public domain. The Gemara concludes: Apparently, he holds that the fusion of several objects in a single vessel is not considered fusion. Even though several objects are in a single basket, they do not have the legal status of a single unit. And Rabbi Yoḥanan said: Even if the basket were full of mustard seeds, he is exempt. Apparently, he holds that the fusion of several objects in a single vessel is considered fusion.

Rabbi Zeira said: The language of the mishna does not precisely correspond with the opinion of Ḥizkiya, and it does not precisely correspond with the opinion of Rabbi Yoḥanan. The Gemara explains: It does not precisely correspond with the opinion of Ḥizkiya, as the mishna taught: Until he carries out the entire basket. The Gemara infers: The reason that he is liable is because he carried out the entire basket. However, if part of the basket remained inside, even if he carried out all the fruit, he is exempt. Apparently, the mishna holds that fusion of several objects in a single vessel is considered fusion. Since the vessel fuses the fruit into one entity, when part of the basket remains inside, by extension its fruit is also considered to have remained inside. And it does not precisely correspond with the opinion of Rabbi Yoḥanan, as the mishna taught: Even though most of the fruit is outside. The Gemara infers: The reason that he is exempt is because only most of the fruit is outside. However, if all the fruit were outside, then even though part of the basket remains bound inside, he is liable. Apparently, the mishna holds that the fusion of several objects in a single vessel is not considered fusion.

The Gemara asks: However, that is difficult. The inferences of the mishna are contradictory. The Gemara explains: Ḥizkiya resolves the contradiction in accordance with his reasoning, and Rabbi Yoḥanan resolves the contradiction in accordance with his reasoning. The Gemara elaborates: According to both of the Sages, the mishna is referring to two distinct cases. Ḥizkiya resolves the contradiction according to his reasoning. The phrase: Until he carries out the entire basket; in what case is this statement said? It is said in the case of a basket full of cucumbers and gourds. However, in the case of a basket full of mustard seeds, he becomes as one who carried out the entire basket, and he is liable for carrying out the mustard seeds. And Rabbi Yoḥanan resolves the contradiction according to his reasoning: When we learned: Even though most of the fruit is outside, he is exempt; and that ruling is true not only if he carried out most of the fruit, but even if he carried out all the fruit he is also exempt, until he carries out the entire basket.

The Gemara raises an objection from that which was taught in a baraita: One who carries out the merchant’s basket on Shabbat that contains different items, primarily spices, and placed it on the outer threshold of the house, even though most of the types of items in the basket are outside, he is exempt until he carries out the entire basket. It might enter your mind to say that this is referring to a basket full of bundles of different spices. That is difficult according to the opinion of Ḥizkiya, as even though most of the bundles entered the public domain, he is exempt. The Gemara answers: Ḥizkiya could have said to you: With what are we dealing here? With stalks [urnasei]. The spices are in the form of stalks that fill the entire length of the basket. As long as part of the basket remains inside, part of each stalk remains inside as well.

And Rav Beivai bar Abaye also raised an objection from that which we learned: One who steals a purse on Shabbat is liable for the theft. Based on the principle that one who is liable to receive two punishments receives the greater of the two, in this case one should be exempt from payment for the theft, since performing a prohibited labor on Shabbat is punishable by stoning. However, this case is different because he was already liable for theft as soon as he lifted the purse. This took place before he came to violate the prohibition of performing prohibited labor on Shabbat by carrying it into the public domain. However, if he did not lift the purse, but was dragging it on the ground and exiting the private domain, he is exempt from paying for the theft, as in that case, he is only liable for the theft when he drags the purse out of the owner’s property into the public domain. The prohibition of theft and the prohibition of Shabbat are violated all at once. For the purposes of this discussion: And if it enters your mind to say that fusion of several objects within a single vessel is considered fusion, in this case the prohibition of theft precedes the prohibition of Shabbat. At the moment that the mouth of the purse enters the public domain, he is liable for theft because it is as if the money inside had been carried out. With regard to Shabbat, he would not be liable until the entire purse entered the public domain.

The Gemara explains: If this is referring to a case where he carried it out by way of its mouth, indeed that is so, he would be liable for theft. However, with what are we dealing here? We are dealing with a case where he carried it out by the underside of the purse. Since none of the money is accessible until the entire purse is in the public domain, he violated the prohibitions simultaneously. The Gemara asks: Isn’t there the area of the seam? He could gain access to the money even if he dragged out the purse by way of its underside,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צא - ב

לימא מדלענין ליפסל  ביוצא מהעזרה, שיעורו בכזית, הרי שחשובה הוצאה זו שעל ידה נפסל הכזית, והאוכלו עובר עליו בלאו, לענין שבת נמי תחשב הוצאתו בכזית?

אלא, ודאי לא אמרינן האי סברא.

ודחינן: הכי השתא!? מהו הדמיון?

התם, מדאפקיה חוץ לחומת העזרה, מיד איפסיל ליה ביוצא.

ואילו אשבת - לא מיחייב עד דמפיק ליה לרשות הרבים. ולכן אין הוצאתו ופסלותו משום יוצא מחשיבה אותו ביחס להוצאת שבת.

אבל הכא, שבת וטומאה - בהדי הדדי קאתיין. שעד שלא נח הכזית על הפחות מכביצה אוכלין לא חלה עליהם הטומאה. ואז גם מתחייב משום שבת.

ועדיין יש להסתפק שמא באופן כזה סגי בכזית גם לענין שבת.

שנינו במשנה: חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו.

והוינן בה: פשיטא? שהרי נמלך מלזורעו ובטלה מחשבתו הקודמת והרי הוא ככל אדם.

ומתרצינן: אמר אביי: הכא במאי עסקינן שלא נמלך בפירוש, אלא כגון שזרקו את הגרעין לאוצר ביחד עם פירותיו, ומקומו ניכר, שלא נתערב היטב.

מהו דתימא, כיון דמקומו ניכר - במילתיה קמייתא קאי, שהרי הוא כאילו הצניעו שם בנפרד, ועדיין בדעתו לזורעו.

קמשמע לן: מדזרקיה לאוצר - בטולי בטליה למחשבתו הראשונה.

מתניתין:

א. המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה, מפתן שלפני הבית, שהיה דינו ככרמלית. הרי בין שחזר הוא עצמו והוציאן לרשות הרבים מהכרמלית, בין שהוציאן אדם אחר לרשות הרבים - פטור מחטאת מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת. שמלאכת הוצאה היא ע"י עקירה ממקום חיוב והנחה במקום חיוב, וכאן הפסיק באמצע ע"י הנחה בכרמלית שהיא מקום פטור [מדאורייתא].

ב. קופה סל שהיא מליאה פירות והוציאה מביתו, ונתנה על אסקופה החיצונה שלפני פתח הבית לצד רה"ר, והמדובר הוא באיסקופה שיש לה דין רה"ר, וכפי שיבואר בגמרא - הרי אעפ"י שרוב הפירות מבחוץ, כיון שמיעוטם נשאר מבפנים, הרי הוא פטור, עד שיוציא את כל הקופה. כלומר, אלא אם כן הוציא מלכתחילה את כל הקופה בבת אחת. וטעמו של דבר יתבאר בגמרא

גמרא:

והוינן בה: האי אסקופה דרישא - מאי היא?

אילימא אסקופה שהיא רה"ר, כגון שהיא גבוהה תשעה טפחים ורחבה ארבעה טפחים, ורבים מכתפים עליה [עיין לעיל ח א], אמאי פטור כשהוציא מביתו לתוך אותה אסקופה, והא קא מפיק מרה"י לרה"ר?

אלא אסקופה שהיא רה"י, כגון שהיא גבוהה עשרה ורחבה ארבעה טפחים. א"כ תיקשי, אמאי קתני "בין שחזר הוא והוציאן, בין שהוציאן אדם אחר פטור"? והא קא מפיק בהוצאה זו השניה מרה"י לרה"ר?

ומתרצינן: אלא, באסקופה שהיא כרמלית עסקינן. כגון שהיא גבוהה משלשה עד תשעה טפחים, ורחבה ארבעה טפחים.

והא קמשמע לן: טעמא דפטור, משום דנח בכרמלית באמצע. הא לא נח בכרמלית, אלא רק העביר דרכה, מיחייב.

מתניתין דלא כבן עזאי. שלדעתו אפילו רק העביר דרך כרמלית פטור.

דתניא: המוציא מחנות שהיא רה"י, לפלטיא שהיא רה"ר, דרך סטיו מקום איצטבאות ברה"ר שיושבים שם הסוחרים, ודינה ככרמלית לפי שאינה עשויה להילוך הרבים - חייב, שהרי לא הניח החפץ באמצע.

ובן עזאי פוטר. דסבר "מהלך כעומד דמי". דהיינו, שבכל פסיעה הוא נחשב שגופו נח ונעקר שוב, ומאחר שהנחת גופו כהנחת חפץ דמי, הרי שעשה הנחה בכרמלית באמצע.

שנינו במשנה: קופה שהיא מליאה פירות.

אמר חזקיה: לא שנו שעד שלא יוציא את כל הקופה אינו חייב אלא בקופה מליאה קישואין ודלועין שהן ארוכין וכל אחד נשאר מקצתו בפנים. אבל מליאה גרגירי חרדל - חייב. שהרי יש מהגרגירים שכולם בחוץ.

אלמא קסבר: אגד כלי לא שמיה אגד. שאין אומרים שהכלי מאגד את מה שבתוכו אל הרשות שהכלי נמצא בה, ושכל עוד חלק מהכלי בפנים עדיין נחשב ביחס להוצאת שבת כאילו לא הוציאו.

ורבי יוחנן אמר: אפילו מליאה חרדל פטור עד שיוציא את כולה.

אלמא קסבר: אגד כלי שמיה אגד.

אמר רבי זירא: מתניתין דלא כחזקיה דיקא, ודלא כרבי יוחנן דיקא. שלשניהם כחזקיה לא דיקא: דקתני "עד שיוציא את כל הקופה".

ודייקינן: טעמא דחייב, דוקא היכא דהוציא את כל הקופה. הא אם הוציא רק את כל הפירות וחלק מהקופה נשאר בפנים פטור.

אלמא קסבר: אגד כלי שמיה אגד.

כרבי יוחנן לא דיקא: דקתני "אעפ"י שרוב פירות בחוץ".

ודייקינן: טעמא דפטור, משום דרק רוב פירות בחוץ, הא אם כל הפירות היו בחוץ, אע"ג דאגידא קופה מגואי שחלק מהקופה נשאר בפנים חייב.

אלמא קסבר: אגד כלי לא שמיה אגד.

ואלא קשיא?

חזקיה מתרץ לטעמיה, ורבי יוחנן מתרץ לטעמיה.

חזקיה מתרץ לטעמיה: הכי קתני עד שיוציא את כל הקופה. במה דברים אמורים: בקופה מליאה קישואין ודלועין שארכן תופס את כל רוחב הקופה ועד שלא יוציא את כל הקופה עדיין נשאר חלק מהפירות עצמן בפנים, אבל מליאה חרדל נעשה כמי שהוציא את כל הקופה, וחייב.

רבי יוחנן מתרץ לטעמיה: ד"לא זו אף זו" קתני. והכי קאמר אעפ"י שרוב פירות בחוץ פטור, ולא רוב פירות בלבד אלא אפילו אם כל הפירות בחוץ פטור - עד שיוציא את כל הקופה.

מיתיבי: תניא: המוציא קופת הרוכלין אסקופה החיצונה שהיא רה"ר, אעפ"י שרוב מינין של הבשמים בחוץ, פטור, עד שיוציא את כל הקופה.

קא סלקא דעתך בצררי שהיו בה צרורות צרורות של בשמים. שגם בהוצאת מקצת הקופה כבר יצאו מקצת מהצרורות לחוץ בשלימות, ואעפי"כ פטור עד שיוציא את כל הקופה. קשיא לחזקיה דאמר שאין הולכין אחר הכלי?

ומתרצינן: אמר לך חזקיה: הכא במאי עסקינן: באורנסי באגודות שרשי בשמים ארוכים שממלאים את כל הקופה.

מתיב רב ביבי בר אביי: תניא: הגונב כיס ארנק בשבת חייב בתשלומי גניבה, ואעפ"י שבגניבה זו הוא מתחייב סקילה על הוצאה בשבת, מ"מ לא אמרינן שיפטר מלשלם משום דקם ליה בדרבה מיניה, שכבר נתחייב בתשלומי גניבה קודם שיבא לידי איסור שבת. שמשעה שהגביה את הארנק בבית הבעלים כבר נתחייב בתשלומין, ואילו החיוב על מלאכת שבת לא בא עד שיוציא מהבית. והפטור של קם ליה בדרבה מיניה אינו אלא כששני החיובים באים בבת אחת.

היה מגרר את הארנק על הארץ ויוצא מהבית, פטור מתשלומין שהרי איסור גניבה ואיסור שבת באין כאחד. שכיון שלא הגביה את הארנק, לא קנאו בקנין גניבה אלא בשעת הוצאתו מבית הבעלים [1] ואז הוא מתחייב גם על שבת.

ואי סלקא דעתך אגד כלי שמיה אגד הרי קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת? שמיד עם הוצאת מקצת הארנק קנה את המעות שבחוץ, שהרי יכול להוציאם דרך פתח הארנק שהוא כבר בחוץ, ואילו איסור שבת לא בא עד שיוציא את כל הארנק.

ומתרצינן: אי דאפקיה דרך פיו - הכי נמי.

הכא במאי עסקינן: דאפקיה דרך שוליו, שאינו יכול להוציא את המעות עד שיוציא את כל הארנק.

הערות

[1] עיין רש"י כיצד הוא קונה את הגניבה ע"י הוצאתה מבית הבעלים.

יוצא (שאסור להוציא מן הלחם המקודש לחוץ לחומת העזרה) שיעורו — כדי להתחייב בכזית, אף לענין שבת נמי [גם כן] יהא שיעורו — בכזית! ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! התם, [שם] — מדאפקיה [מרגע שהוציאו] מחוץ לחומת העזרה איפסיל ליה [נפסל לו] באיסור יוצא, אבל לענין שבת לא מיחייב [אינו מתחייב] עד דמפיק ליה [שמוציא אותו] לרשות הרבים הרחוקה מחומת העזרה, הכא [כאן] — שבת וטומאה בהדי הדדי קאתיין [ביחד הן באות] ומאחר שכזית זה נחשב לענין טומאה — ייחשב אף לענין שבת.

א שנינו במשנה שאם חזר והכניסו המצניע לאותו חפץ ושוב אינו מתכוון להשתמש בו לאותו צורך מיוחד שהחשיב אותו, שוב אינו חייב על הוצאתו אלא כאשר הוציאו כשיעורו הרגיל והקבוע. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי כיון שהחזירו, נראה שאינו מחשיבו באופן מיוחד, ונעשה החפץ כשל כל אדם! אמר אביי: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שזרקו לאוצר (מחסן) ומקומו ניכר עדיין לזורק, שיודע היכן מונח. מהו דתימא [שתאמר] כי כיון שמקומו ניכר הרי עדיין במילתיה קמייתא קאי [בענינו, בדינו, הראשון עומד], על כן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שמדזרקיה [מתוך זה שזרקו] לאוצר בכך הראה כי בטולי בטליה [ביטלו] מחשיבותו הראשונה.

ב משנה המוציא אוכלין מביתו בשבת ונתנן על האסקופה (מפתן) הדלת, בין שחזר הוא והוציאן מן האיסקופה לרשות הרבים, בין שהוציאן אחר — פטור, מפני שלא עשה מלאכתו (מלאכת ההוצאה) בבת אחת, ובדומה לזה, קופה (סל) שהיא מלאה פירות ונתנה על אסקופה החיצונה שהיא ברשות הרבים, ועדיין חלק מן הקופה מונחת בפנים, אף על פי שרוב הפירות מצויים כבר מבחוץ — פטור, עד שיוציא את כל הקופה, ואינו מתחייב על אותם הפירות שבקופה שהוציא לרשות הרבים.

ג גמרא מתחילה שואלים: האי אסקופה מאי [איסקופה זו שעוסקים בה מה] הגדרתה לענין שבת? אילימא [אם תאמר] שעוסקים באסקופה שהיא בגדר רשות הרבים, שאינה גבוהה יותר מתשעה טפחים ורחבה ארבעה על ארבעה וראויה לשימוש הרבים, מדוע יהא פטור? הא קא מפיק [הרי הוא מוציא] את הפירות מרשות היחיד לרשות הרבים! אלא תאמר שמדובר באסקופה המוגדרת כרשות היחיד, שגבוהה עשרה טפחים ורחבה ארבעה על ארבעה, מדוע נאמר במשנה "בין שחזר והוציאן ובין שהוציאן אחר — פטור", מדוע יהא פטור? הא קא מפיק [הרי בהוצאה השניה הוא מוציא] מרשות היחיד לרשות הרבים!

אלא יש לומר שאסקופה זו כרמלית היא, והא קא משמע לן [ודבר זה משמיע לנו]: טעמא [טעם] הדבר שאמרו שפטור הוא משום שמדובר דווקא כשנח החפץ בכרמלית, הא [הרי] אם לא נח בכרמלית — מיחייב [חייב]. אף שעבר על גבי כרמלית, וללמדנו כי מתניתין [משנתנו] היא לא כשיטת בן עזאי. דתניא [ששנויה ברייתא]: המוציא מחנות שהיא רשות היחיד לפלטיא (רחבה) שהיא רשות הרבים דרך סטיו (שדרת עמודים) שהוא כרמלית — חייב, כיון שעקר ברשות היחיד והניח ברשות הרבים, ובן עזאי פוטר, שלשיטתו כיון שיש בין הרשויות מקום שאין חייבים עליו — פטור.

ד שנינו במשנה שקופה (סל) שהיא מליאה פירות — אין חייבים עליה אלא אם כן הוציאוה כולה. ועל כך אמר חזקיה: לא שנו דין זה אלא בקופה מליאה קישואין ודלועין שהם ארוכים, שאף כשמוציא את רוב הקופה עדיין נשאר חלק מכל הפרי בפנים, אבל אם היתה הקופה מליאה זרעוני חרדל — חייב, משום שהוציא כמות של גרגירי חרדל אל רשות הרבים. ומסיקים: אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] שאגד (חיבור) של כמה פריטים באמצעות כלי אחד — לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] לאגד, כלומר, אף שהכל נמצא בסל אחד, אין אנו רואים את הנמצא בסל כיחידה אחת. ור' יוחנן אמר: אפילו מליאה אותה קופה בזרעוני חרדל — פטור. אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] שאגד כלי — שמיה [שמו, נחשב] אגד.

אמר ר' זירא: מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת חזקיה דיקא [מדוייקת], ושלא כשיטת ר' יוחנן דיקא [מדוייקת]. ומסבירים: כשיטת חזקיה לא דיקא [אינה מדוייקת] — דקתני [שכן שנינו] בה: "עד שיוציא את כל הקופה", ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שיוציא את כל הקופה, הא [הרי] אף אם הוציא את כל הפירות אם חלק מן הקופה נשאר בפנים — פטור, אלמא קסבר [מכאן שהיא, המשנה סבורה] כי אגד כלי — שמיה [שמו, נחשב] אגד, שכן מאחר והכלי הוא המאגד אותן והוא עצמו עדיין חלקו בפנים ונחשב כאילו לא יצא — ממילא גם הפירות נחשבים עדיין כנמצאים בפנים. וכשיטת ר' יוחנן גם כן לא דיקא [אינה מדוייקת] — דקתני [שכן שנינו] בה: "אף על פי שרוב הפירות מבחוץ", ומכאן נדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שרוב פירות מבחוץ, הא [הרי] אם כל הפירות היו כבר בחוץ, אף על גב דאגידא [אף על פי שאגודה] הקופה מגואי [מבפנים] — חייב, אלמא קסבר [מכאן שהיא, המשנה סבורה] כי אגד כלי — לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] לאגד.

ושואלים: ואלא אם כן הוא, הרי קשיא [קשה] המשנה עצמה מן הסתירה הפנימית שבה! ומסבירים: חזקיה מתרץ לטעמיה [מיישב את הסתירה לטעמו, לשיטתו], ור' יוחנן מתרץ לטעמיה [מיישב את הסתירה לטעמו, לשיטתו]. ומפרטים: לדעת שניהם מדברת המשנה בשני מקרים שונים, וחזקיה מתרץ לטעמיה [מיישב את הסתירה לטעמו, לשיטתו]: מה ששנינו "עד שיוציא את כל הקופה", במה דברים אמורים — בקופה שהיא מליאה קישואין ודלועין, אבל שהיא מליאה זרעוני חרדל — נעשה כמי שהוציא את כל הקופה, וחייב על הוצאת החרדל. ור' יוחנן מתרץ לטעמיה [מיישב את הסתירה לטעמו, לשיטתו], מה ששנינו "אף על פי שרוב הפירות כבר בחוץ", יש לומר כי הכוונה היא: ולא אם הוציא את רוב הפירות בלבד, אלא אפילו אם הוציא את כל פירות — גם כן פטור, עד שיוציא את כל הקופה.

ה מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: המוציא בשבת קופת הרוכלין שיש בה מינים שונים, בעיקר מיני בשמים, ונתנה על אסקופה החיצונה של הבית, אף על פי שרוב המינין שבתוכה כבר בחוץ — פטור, עד שיוציא את כל הקופה. קא סלקא דעתך [עלה על דעתנו] לומר שהמדובר בקופה המלאה בצררי [בצרורות] של מיני בשמים, ואם כן קשיא [קשה] לשיטת חזקיה, שהרי יצאו כבר רוב הצרורות לרשות הרבים, ועם זאת פטור! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך חזקיה : הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — באורנסי [בקנים], שהבשמים ושאר מינים עשויים כקנים מאורכים, וכל עוד לא הוצאה כל הקופה נשאר חלקם בפנים.

ועוד מתיב [מקשה] רב ביבי בר אביי ממה ששנינו: הגונב כיס (ארנק) בשבת — חייב על גניבת הכיס. ואף שהעובר שתי עבירות בבת אחת אין דנים אותו בשני עונשים. וכאן, כיון שחייב סקילה על חילול שבת לא היה לו להתחייב על הגניבה, ואולם מקרה זה שונה, שכבר נתחייב בגניבה שהתחיל לקחת את החפץ מרשות בעליו וזכה בו קודם שיבא לידי איסור שבת כשהוציאו לרשות הרבים. אולם אם לא הגביה את הכיס ממקומו אלא שהיה מגרר (גורר) אותו על הארץ ויוצא, שבמקרה זה אין גרירת הכיס נחשבת לגניבה עד שיצא מרשות הבעלים, פטור מעונש על הגניבה, שהרי איסור גניבה ואיסור שבת באין כאחד, ברגע שיצא הכיס לרשות הרבים. ולעניננו: ואי סלקא דעתך [ואם יעלה על דעתך] לומר שאגד כלי — שמיה [שנו, נחשב] אגד, הרי כאן קדים ליה [הקדים] איסור גניבה לאיסור שבת! שכן עם יציאת פי הכיס לרשות הרבים נתחייב בגניבה, כי בכך נחשב הדבר כאילו הוציא כבר את הכסף שבתוכו, ואילו לענין שבת לא יתחייב עד שיוציא את הכיס כולו!

ומסבירים: אי [אם] מדובר באופן דאפקיה [שהוציאו] דרך פיו תחילה — הכי נמי [כך גם כן] ומתחייב בגניבה. אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — דאפקיה [שהוציאו] דרך שוליו (אחוריו) ועד שלא יצא הכיס כולו אינו יכול להשתמש בכסף שבו. ומקשים: והאיכא [והרי יש] מקום חלמה [תפירה], שהרי יכול להוציא את הכסף מן הכיס אף מצידו הסגור על ידי קריעת התפרים שמאחוריו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

disqualification of consecrated items due to leaving the Temple courtyard, the significant measure is an olive-bulk, as one who eats that measure of disqualified consecrated items is liable; with regard to Shabbat, its measure for liability should also be an olive-bulk. The Gemara rejects this: How can you make that comparison? There, in the case of the consecrated items, from the moment that he took it beyond the courtyard wall it was disqualified due to the prohibition of leaving. However, with regard to Shabbat, he is only liable when he takes it into the public domain, which is far beyond the courtyard walls. Here, in the case where one threw teruma into the house on Shabbat, the prohibition of Shabbat and the impurity of the teruma come simultaneously. Since the olive-bulk is significant in terms of impurity, it is similarly significant with regard to Shabbat.

We learned in the mishna: If one stored the seed, carried it out, and then brought it back in, he is only liable if he brought in its measure for liability. The Gemara asks: This is obvious. By bringing it back into the house he indicates that he no longer considers it significant, and the object then assumes the legal status of an object belonging to anyone else. Abaye said: With what are we dealing here? We are dealing with a case where he threw it into the storehouse and its place is clearly discernible to the one who threw it, in that he knows where it landed. Lest you say that because its location is discernible it maintains its original status, the mishna teaches us that from the fact that he threw it into the storehouse, he indicated that he nullified the object’s previous significance.

MISHNA: One who carries out food from his house on Shabbat and placed it on the threshold of the door, whether he then carried it out from the threshold into the public domain or another person carried it out, he is exempt because he did not perform his prohibited labor of carrying from domain to domain all at once. Similarly, if one placed a basket that is full of fruit on the outer threshold, which is in the public domain, and part of the basket remained inside, even though most of the fruit is outside in the public domain, he is exempt until he carries out the entire basket.

GEMARA: The Gemara begins by asking: What is the nature of this threshold in terms of Shabbat? If you say that it is a threshold that has the legal status of the public domain, in that it does not extend above nine handbreadths, and its area is four by four handbreadths, and it is suitable for use by the multitudes, why is he exempt? Didn’t he carry out food from the private domain to the public domain? Rather, say that it is a threshold that has the legal status of the private domain, in that it extends above ten handbreadths, and its area is four by four handbreadths. In that case, why does the mishna say: Whether he then carried it out from the threshold into the public domain or another person carried it out, he is exempt? Why should he be exempt? Didn’t he carry out food from the private domain to the public domain?

Rather, the mishna is referring to a threshold that is a karmelit. And it teaches us the following: The reason that he is exempt is due to the fact that the object came to rest in a karmelit. However, if the object did not come to rest in a karmelit, he is liable even if it passed through a karmelit. This comes to teach that the mishna is not in accordance with the opinion of ben Azzai, as it was taught in a baraita: One who carries out an object from a store, which is a private domain, to a plaza, which is a public domain, via a colonnade, which is a karmelit, is liable because he lifted the object in a private domain and placed it in a public domain. And ben Azzai deems him exempt because, in his opinion, an exempt domain separates between the private and public domains.

We learned in the mishna: If one placed a basket that is full of fruit on the outer threshold, he is only liable if he carries out the entire basket. Ḥizkiya said: They only taught this halakha with regard to a basket full of cucumbers and gourds, both of which are long. Part of each fruit remains inside even when most of the basket is in the public domain. However, if the basket was full of mustard seeds, he is liable for carrying out a measure of individual mustard seeds to the public domain. The Gemara concludes: Apparently, he holds that the fusion of several objects in a single vessel is not considered fusion. Even though several objects are in a single basket, they do not have the legal status of a single unit. And Rabbi Yoḥanan said: Even if the basket were full of mustard seeds, he is exempt. Apparently, he holds that the fusion of several objects in a single vessel is considered fusion.

Rabbi Zeira said: The language of the mishna does not precisely correspond with the opinion of Ḥizkiya, and it does not precisely correspond with the opinion of Rabbi Yoḥanan. The Gemara explains: It does not precisely correspond with the opinion of Ḥizkiya, as the mishna taught: Until he carries out the entire basket. The Gemara infers: The reason that he is liable is because he carried out the entire basket. However, if part of the basket remained inside, even if he carried out all the fruit, he is exempt. Apparently, the mishna holds that fusion of several objects in a single vessel is considered fusion. Since the vessel fuses the fruit into one entity, when part of the basket remains inside, by extension its fruit is also considered to have remained inside. And it does not precisely correspond with the opinion of Rabbi Yoḥanan, as the mishna taught: Even though most of the fruit is outside. The Gemara infers: The reason that he is exempt is because only most of the fruit is outside. However, if all the fruit were outside, then even though part of the basket remains bound inside, he is liable. Apparently, the mishna holds that the fusion of several objects in a single vessel is not considered fusion.

The Gemara asks: However, that is difficult. The inferences of the mishna are contradictory. The Gemara explains: Ḥizkiya resolves the contradiction in accordance with his reasoning, and Rabbi Yoḥanan resolves the contradiction in accordance with his reasoning. The Gemara elaborates: According to both of the Sages, the mishna is referring to two distinct cases. Ḥizkiya resolves the contradiction according to his reasoning. The phrase: Until he carries out the entire basket; in what case is this statement said? It is said in the case of a basket full of cucumbers and gourds. However, in the case of a basket full of mustard seeds, he becomes as one who carried out the entire basket, and he is liable for carrying out the mustard seeds. And Rabbi Yoḥanan resolves the contradiction according to his reasoning: When we learned: Even though most of the fruit is outside, he is exempt; and that ruling is true not only if he carried out most of the fruit, but even if he carried out all the fruit he is also exempt, until he carries out the entire basket.

The Gemara raises an objection from that which was taught in a baraita: One who carries out the merchant’s basket on Shabbat that contains different items, primarily spices, and placed it on the outer threshold of the house, even though most of the types of items in the basket are outside, he is exempt until he carries out the entire basket. It might enter your mind to say that this is referring to a basket full of bundles of different spices. That is difficult according to the opinion of Ḥizkiya, as even though most of the bundles entered the public domain, he is exempt. The Gemara answers: Ḥizkiya could have said to you: With what are we dealing here? With stalks [urnasei]. The spices are in the form of stalks that fill the entire length of the basket. As long as part of the basket remains inside, part of each stalk remains inside as well.

And Rav Beivai bar Abaye also raised an objection from that which we learned: One who steals a purse on Shabbat is liable for the theft. Based on the principle that one who is liable to receive two punishments receives the greater of the two, in this case one should be exempt from payment for the theft, since performing a prohibited labor on Shabbat is punishable by stoning. However, this case is different because he was already liable for theft as soon as he lifted the purse. This took place before he came to violate the prohibition of performing prohibited labor on Shabbat by carrying it into the public domain. However, if he did not lift the purse, but was dragging it on the ground and exiting the private domain, he is exempt from paying for the theft, as in that case, he is only liable for the theft when he drags the purse out of the owner’s property into the public domain. The prohibition of theft and the prohibition of Shabbat are violated all at once. For the purposes of this discussion: And if it enters your mind to say that fusion of several objects within a single vessel is considered fusion, in this case the prohibition of theft precedes the prohibition of Shabbat. At the moment that the mouth of the purse enters the public domain, he is liable for theft because it is as if the money inside had been carried out. With regard to Shabbat, he would not be liable until the entire purse entered the public domain.

The Gemara explains: If this is referring to a case where he carried it out by way of its mouth, indeed that is so, he would be liable for theft. However, with what are we dealing here? We are dealing with a case where he carried it out by the underside of the purse. Since none of the money is accessible until the entire purse is in the public domain, he violated the prohibitions simultaneously. The Gemara asks: Isn’t there the area of the seam? He could gain access to the money even if he dragged out the purse by way of its underside,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

התם מדאפקיה חוץ לחומת העזרה איפסיל ליה ביוצא. עיקר זה בתורת כהנים שכל היוצא מן הקדשים חוץ למחיצתו נפסל וישרף באש כמו שנאמר בפירוש פסוק (ויקרא ז) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף אין לי טעון שריפה אלא הטמא והנותר ומנין לנשחטה בלילה ושנשפך דמה חוץ לקלעים הלן והיוצא ת"ל לא יאכל כי קודש הוא כל שהוא קודש [פסול] טעון שריפה הבשר לרבות בשר הפנימי שהוא מותר והלא דין הוא הואיל והטמא פסול והיוצא פסול מה הטמא אם נטמא מקצתו כולו פסול אף היוצא אם יצא מקצתו יהא כולו פסול ת"ל והבשר לרבות בשר הפנימי שהוא מותר מיכן אמרו אבר שיצא מקצתו חוץ לחומה בפסחים חותך עד שמגיע לעצם וקולף עד לפרק ומתירו מן הפרק ובמקדשין גורד כל מקום שהוא יוצא שאין בהם [משום] שבירת העצם ובפרק כיצד צולין את הפסח (פסחים דף פב) שנינו הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד ואמרו בתלמוד בשלמא נטמא דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא אלא יוצא מנלן אלא כל שפסולו בקודש בשרפה הלכתא גמירי לה:

חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעור מידעם דאחשביה והצניעו ואפקיה לצורך ואע"ג דלית ביה כשיעור הוצאה מחייב עליה כד מפיק ליה בשבת אי לא איכוין ליה כשיעור צורכיה וחזר והכניסן בחול אם חזר אח"כ לשבת אחרת והוציאו סתם לא מחייב עליה עד דהוי ביה כשיעור הוצאה אא"כ הוא שחזר והכניסו בתורת מצניע אבל אם הכניסו סתם כגון שזרקו לאוצר אע"פ שישנו (בו) [מקומו] ניכר הוא לא אמרינן כיון שהוא מכיר את מקומו במלתיה קאי וחייב על הוצאתו אלא בטוליה בטליה לההיא הצנעה קמייתא ודיניה בכל מידעם דלא מחייב עליה אלא בשיעורו:

מתני' המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה אם האסקופה שנתן עליה רה"ר [חייב] ואם רשות היחיד פטור הא אם חזר והוציאן ממנה לרה"ר חייב [אבל אם האסקופה כרמלית היא דרה"ר עומדת לפניה אם נחו האוכלין בכרמלית וחזר ועקרן מכרמלית והוציאן לרה"ר פטור] אבל אם לא נחו בכרמלית אע"פ שעברו מרה"י לרה"י דרך כרמלית חייב ואשמעינן מתניתין דלא כבן עזאי דתניא המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ובן עזאי פוטר וחוקי האסקופה מפורשין בגמ' דיציאות השבת היכי הויא רה"ר והיכי הויא רה"י והיכי הויא כרמלית.

ואי סלקא דעתך אגד כלי שמי' אגד קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת. פי' דאלו לענין גניבה כל פרוטה ופרוטה מן הכיס כיון שנמשכה מרשות בעלים למקום הקונה לו קנאה גנב ואע"ג דכלי ודאי לא קני' עד דאפקי' כולי' משיכה קונה הוא בכלי' דמוכר וכן דאמרי' הא איכא מקום חלמא ושנצין ה"נ קאמר למיקנא מאי דנפק וש"מ דהיכא דלא משתקל ליה לא קני. וא"ל דס"ל כמאן דמוקי לה במס' כתובות (לא:) בדאפקי לרה"ר ולענין מיקנא ממש לא קני ומיהו לענין גניבה מחייב מכיון דאפקיה מרשותיה ומ"ה מקשי הכא קדים ליה איסור גניבה שכל פרוטה ופרוטה שהוציא מרשותו נתחייב עליה הואיל ויכול ליטלה ואם אינו יכול ליטלה לא נתחייב בה. ואל תתמה, א"כ איך הקשו כאן סתם אליבא דההוא פירוקא דהא בפ' המוכר את הספינה (ב"ב פו.) מקשי' סתם אליבא דההוא פירוקא אחרינא דאוקים התם בשהוציאה לצדי רה"ר ודלא כמ"ד בששלשל ידו למטה משלשה וקיבלה ושמעתין נמי לכאורא לאו אתיא כמאן דאמר כגון ששלשל ידו למטה משלשה וקיבלה דהא בבת א' הוא מקבלה בידו כולה ואין איסור גניבה באה לו לחצאין. אבל רש"י ז"ל כתב כאן ובכתובות פריך אי דאפקי' לרה"ר איסור גניבה ליכא דרה"ר לאו מקום קניה הוא ומוקי לה בצדי רה"ר א"נ שצירף ידו למטה מג' וקבלה:

ואי סלקא דעתך אגד כלי שמיה אגד, קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת. כתב רש"י ז"ל: במסכת כתובות (לא, ב) פריך דאפקיה היכא, אי דאפקיה לרשות הרבים איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא, ומוקי לה בצדי רשות הרבים, אי נמי דצירף ידו למטה משלשה וקבלה. ולפי דבריו הכי פירושא, קדים ליה איסור גניבה דמכיון שיצא מקצת הכלי בחוץ וקבלו הוא בידו, כל פרוטה ופרוטה שבכיס קנהו בהגבהה, כיון שיצא דרך פיו שהוא יכול להוציא המעות משם, ואי נמי אפילו דרך שוליו משום דאי בעי מפקיע לחלמה. ואוקימנא בנסכא, ומהא שמעינן דבכליו של מוכר היכא דלא משתקיל ליה לא קני ואפילו בהגבהה, ויש מפרשים דהכא סבירא לן כמאן דמוקי לה התם בדאפקיה לרשות הרבים, ולענין מיקנה ממש לא קני, ומיהו לענין גניבה מיחייב, מכיון דאפקיה מרשות בעלים ואי בעי שקיל ליה.

כך היא גירסת הספרים: והא איכא מקום חלמה דאי בעי מפקע לה, בנסכא, וכיון דאיכא שנצין מפיק ליה עד פומיה ושרי ושקיל, ושנצין אגיד מגואי, דליכא שנצין, אי בעית אימא דאית ליה ומכרכי. אבל רבנו האי גאון ז"ל גריס: והא איכא שנצין, דליכא שנצין, אי נמי אית ומכרכי. ופירש משמא דרבוותא ז"ל דקושיא היא אמאן דאיצטריך לאוקומיה בדמפיק ליה דרך שוליו ובנסכא, כלומר למה לן לדחוקי ולאוקמה בהכין, אפילו תימא דמפיק דרך פיו לא מצי שקיל עד דנפק כוליה משום דשנצין שבפיו קשורין שכן דרך אותן כיסין, ופריק דליכא שנצין, כלומר דניחא ליה לאוקומה בכל כיס אפילו דלית ליה שנצין, ואי נמי דאית ליה ומכרכי עלויה.

המשנה השניה המוציא אוכלין ונתון על האסקופה בין שחזר להוציאן בין שהוציאן אחר פטור שלא עשה מלאכתו בבת אחת קפה שהיא מלאה פירות ונתונה על האסקופה הראשונה אע"פ שרוב הפירות מבחוץ פטור עד שיוציא את כל הקופה אמר הר"ם פי' אסקופה נקראת המשקוף התחתון ממשקופי הבתים והדיורין וזולתם כמו שקוראין המשקוף העליון משקוף ואסקופה התחתונה היא אצטיבא שהיא לפני המשקוף פתחי הבתים ונקראת חיצונה לפי שהיא לצד רשות הרבים וזאת האסקופה שמדבר בה בזאת ההלכה היא כרמלית וכבר קדמו מצרי הכרמלית ודיניה בתחלת זאת המסכתא ופי' בבת אחת בפעם אחת לפי שאינה נקראת מלאכה ולא העתקת דבר מרה"י לרה"ר או מרה"ר לרה"י אם לא יהיה ביניהם רשות אחרת כאשר נתננו העקר בתחלת דברינו בזאת המסכתא:

אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר המוציא אוכלין ר"ל מרה"י ונתנן על האסקופה ר"ל קודם שיוציאם לרה"ר ופי' בגמ' באסקפה כרמלית ר"ל גבוהה שלשה ורחבה ארבעה והוציאן אח"כ מן האסקופה לרה"ר פטור ולא סוף דבר בהוציאן אחר שהרי המוציא מרה"י לא הוציא לרה"ר והמוציא לרה"ר לא הוציא מרה"י אלא אפי' חזר הוא עצמו והוציא שנמצא מוציא מרה"י לרה"ר אלא שהניח לכרמלית בנתים פטור שלא עשה מלאכתו בבת אחת אלא עקר ממקום חיוב והניח בכרמלית ואח"כ עקר מכרמלית והניח במקו' חיוב ולמדת לפי דרכך שאם לא הניח לכרמלית בנתים אע"פ שהעביר דרך עליו חייב ואין אומרין מהלך כעומד דמי כמו שכתבנו בפרק ראשון במוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו שהוא חייב:

קופה שהיא מלאה פירות והוציאם מרה"י ונתנם על האסקופה חיצונה ר"ל שחוץ לפתח שהיא רה"ר גמורה אע"פ שרוב פירות מבחוץ ומיעוטן מבפנים אינו חייב עד שיוציא את כל הקופה ובא להשמיענו שלא סוף דבר בחפץ שכלי אחד שהוציא מקצתו ונשאר מקצתו מבפנים שפטור עד שיוציא את כלו אלא אפילו קופה מלאה חפצים ואפי' חרדל שאלו נשברה הקופה נמצא מקצת החרדל ברה"ר אע"פ כן אינו חייב ואפי' היו כל הפירות בחוץ כל שיש מן הקופה בפנים עד שיוציא את כל הקופה שהקופה עושה כל מה שבתוכה כחפץ אחד והוא שאמרו אגד כלי שמיה אגד ואפי' הוציאה אח"כ שהרי לא הוציא את כלה בבת אחת בלא הנחה בנתים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה אלא שיש חולקים בקצת דברים שכתבנו כמו שנבאר עכשיו ודברי' שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הם:

זה שביארנו שאפי' בקופה מלאה חרדל אינו חייב עד שיוציא את כלה ואגד כלי שמיה אגד כך פסקוה גדולי המחברים ואע"פ שנחלקו בה חזקיה ור' יוחנן והיה חזקיה מחייב בחרדל והדבר ידוע חזקיה ור' יוחנן הלכה כחזקיה שהוא רבו ואע"פ שנ' בסוגיא זו קים ליה רבא בשיטתיה דאביי ונמצא רבא כדעת ר' יוחנן כבר הוקשה דידיה אדידיה ותירצנו איפוך ופרשו בה איפוך בתרא ר"ל אותה שמועה של מוציא פירות ולעולם קם רבא בשטתיה דר' יוחנן והלכה כמותו ולא מצד מחלקת אביי ורבא שאין זה מחלקת שלהם אלא מצד שהיה רבא בתרא וגדולי הדורות שלפנינו פוסקים כחזקיה אם מצד שהוא רבו אם מצד מה שנאמר בסוגי' זו בהיה מגרר ויוצא ומה שתירץ בה ר' יוחנן שינויא דחיקא הוא ופירשו באיפוך איפוך קמייתא ולא קם רבא בשטתיה דאביי אלא חזרו לדבריהם וקם רבא כחזקיה או אפי' קם רבא כשטתיה דאביי מ"מ הואיל ואי אתה יכול לבא בה מצד מחלקת אביי ורבא הלכה כחזקיה וכסתם משנת היה מגרר לא נאמר לדעתם שפטור אלא בחפץ א' שמקצתו בפנים ומקצתו בחוץ ובקופה מליאה קשואים ודלועים שהם ארוכים ויש מהם עדיין בפנים מעתה המוציא קופת הרוכלים שיש בה הרבה מיני בשמים על האסקופה החיצונה אע"פ שרוב מינין מבחוץ לדעתנו פטור וכן הדין בכל הפירות כל שיש אפי' אוגן הקופה בפנים ולשיטה שניה חייב אא"כ בעצי קנמון ודומיהם מן השרשים הארוכים הנקראים כאן אורוסי שיש עדיין מגוף הבשמים בפנים:

הגונב כיס בשבת ואע"פ שמתחייב בנפשו בהוצאתו ואין אדם מת ומשלם מ"מ הרי אין מיתה ותשלומין באין כאחד שמשהגביהו בתוך הבית קנאו להתחייב בגניבה וחיוב שבת אין בו עד שיוציא לרה"ר היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור שהרי חיוב שבת וגניבה שניהם בשעת הוצאה ואתה צריך לפרשה בשהגביהה בשעת הוצאה או שצירף ידו למטה משלשה וקבלו שאם במגרר לבד הרי לא קנאה להתחייב בגניבה שמשיכה ברה"ר אינה קונה וכן פירשוה בכתובות או שהוציאה בצדי רה"ר ובסימטא שהוא רה"ר לענין שבת ולענין קניה אינה כרה"ר מכל בכיוצא בזה פטור מלשלם אם אבד הכיס אח"כ ומ"מ אם היא בעין חייב להחזירה ואין אומרים בדמיה קננהו וכמו שיתבאר במסכת סנהדרין פרק סורר:

יראה מסוגיא זו שאם הוציא הכיס ומקצתו בפנים עדיין אם הוא מוציא דרך פיו קנאו להתחייב בגנבה הואיל ויכול להוציא המעות קודם שיוציא את כלה ואף במוציא דרך שוליו אם היו מעות טבועים במטבע ויש בשוליו מקום תפירה שיהא יכול להרחיבה שלא באיסור תורה עד שיצאו משם קנאו שכל שאפשר לו לעשות שלא באיסור הרי הוא כעשוי הא כל שא"א לו לעשות אלא באיסור אין דנין אותו כעשוי אע"פ שהוא מוחזק בעבירה שכל שאפשר לו להביא המעות לידו בלא איסור אינו חשוד לעשות באיסור ולענין שבת מיהא אינו מתחייב אלא בהוצאת כלו כמו שביארנו שאגד כלי שמיה אגד וא"כ אתה צריך לפרשה בהוצאה דרך שוליו ובנסכא ואף זו כשאין שם שנצים שיהו עדיין בתוך הבית אחר הוצאת כל הכיס או שיש שם שנצים ונכרכים על הכיס שאלמלא כן הרי נתחייב בגניבה קודם איסור שבת ומ"מ במקומה לא הזקיקו בה לתנאים אלו עד שמכאן יראה לגדולי הדורות לפסוק אגד כלי לא שמיה אגד וכשהוציא מקצתה נתחייב בשניהם בבת אחת ומ"מ יראה לי שר' יוחנן לא הוזקק לתרץ כן אלא לחזקיה שהיה סובר לחייבו בגניבה בהוצאת מקצתו כלומר אם כך הוא אף אתה מפרשה בדרך זה ומ"מ בין לשבת בין לגניבה אינו מתחייב אלא בהוצאת כלו ואין אומרין הואיל ויכול להוציאו והם ברה"ר קנה שהרי במקח וממכר כל שהקופה ברשות בעלים לא קנה:

בפירש"י בד"ה בהדי הדדי כו' לא קבל טומאתו מן האויר דהא כו' עכ"ל מהרש"ל מחק זה מפירש"י דבכאן משמע להדיא דס"ל כפי' התוס' שפחות מכביצה לא מקבל טומאה כו' ולעיל פי' דאיירי כו' עכ"ל ממה שפירש לעיל ועל ידי הנחה זו נטמאו עכ"ל נמי משמע דלענין טומאת עצמו קאמר אבל אין כל זה מוכרח דטומאת עצמו נקט כדי לטמא שוב אחרים כמו שפי' בכל דוכתא ועיין בפירש"י בפרק אלו עוברין גבי בצק שבסדקי עריבה שפירש כן דנגעה בהן טומאה ואיטמו והדר נגעו בהן אוכלין טהורים עכ"ל והתוס' שכתבו לעיל דמשמע להו מהכא דלענין קבלת טומאת עצמן קאמר ולא כדי לטמא שוב אחרים נראה דהיינו שסמכו עצמם במה שכתבו דנקט כזית תרומה מגו דחל ע"י צירוף איסור טומאה מצטרף לענין שבת לא שייך למימר הכי אלא בטומאת עצמם אבל לטמא אחרים אכתי לא חל השתא איסורו ודו"ק:

רש"י בד"ה שיעורן כו' בשבת הס"ד:

בד"ה בהדי הדדי וכו' לא קיבל טומאתו מן האויר דהא נמחק. ונ"ב בכאן משמע להדיא דס"ל כפי' התוס' שפחות מכביצה לא מקבל טומאה והכא איירי לענין קבלת טומאה ולעיל פי' דאיירי לענין שיכול לטמא טומאת אוכלין והיינו כפירושו בכל דוכתא דלא בעינן בכביצה אלא לטמא ולא ליטמא ע"כ נראה בעיני שפירוש זה אינו מפירש"י הוא אלא מי שהוסיף בהגה"ה אליבא דתוס' ודו"ק (עיין במהרש"א):

בד"ה מלאכתו כו' עקירה ממקום חיוב והנחה במקום חיוב נמחק:

בד"ה אלא אסקופה כו' ועד ט' ולא ט' בכלל ואינו כו' כצ"ל:

בד"ה בד"א כל הקופה הס"ד:

בד"ה ר"י כו' אף זו דסיפא מוכחא דקתני כל הקופה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כגון (בסה"ד). אבל לבית טהור לא אע"ג דחשיב ללקות עליו זר האוכלו. עי' מהרש"א שהבין דר"ל שזרק פחות מכזית לפחות מכזית שבפנים. וכ"נ שהסכים ע"י השעה"מ בפ"ז מהל' ברכות ה"ו והגרע"א בחדושיו. ואנכי תמה דע"כ ל"מ ליה לרבא אלא בזרק כזית דוקא דלאחר שנצטרף עם מה שבתוך הבית להתטמא יש בו חשיבות בעצמו להיות האוכלו עובר בעשה. אבל אם זרק פחות מכזית ובבית היה ג"כ תרומה בפחות מכביצה. דאף שע"י זריקתו יצטרפו ויתטמאו ויעבור האוכל כזית ממנה והמונחת ל"מ ליה דודאי פטור כיון דבהנזרק בעצמו לית ביה חשיבות זו. ולכאורה זה תלי בפלוגתת ר"א וחכמים בר"פ האורג. אכן ברש"י כריתות (יז) ד"ה אלא באחד על האריג משמע דאף לר"א לא מחייב אלא דוקא בעל אריג שיעור הרבה כו' ע"ש. אבל לכאורה דבריו צ"ע דא"כ מאי מקשה שם (יט ב') על ר' יוסי מהא דר"א ע"ש:

במשנה ונתנה על איסקופה החיצונה כו'. התוי"ט פי' שהיא פחותה מג' דהוה ר"ה. ול"נ דגם היא כרמלית כאיסקופה דרישא דנראה שהיא כמו מדרגה לפני הפתח לעלות דרך עליה מר"ה להבית. והאיסקופה דרישא היא לפנים ממנה תחת המשקוף (עי' בפירוש הרמב"ם) גבוהה מהחיצונה ודרך מדרגה להיות גבוה ג"ט כמעלות שבמקדש (מדות פ"ב) שהיה רומן חצי אמה. ולזה אמר אע"פ שרוה"פ מבחוץ ר"ל חוץ להאיסקופה דהיינו בר"ה. והא לא תיקשי דא"כ איך אמר חזקיה דמלאה חרדל חייב דאג"כ ל"ש אגד. והא אמרינן לקמן אליבא דרבא דס"ל דאגד גופו ל"ש אגד. מ"מ בלמעלה מג' פטור. י"ל דהתם טעמא משום דלא נח כפירש"י. והכא הא מונחים בקופה ודמיא לבעיא דרבא לעיל (ה ב') אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים. ויסבור חזקיה כצד דבתר אגוז אזלינן. ואגד גופו יסבור דשמיה אגד. ולכן פטור בפשט בעה"ב את ידו כו'. או כפי' הר"י שבתוס' שם דלמעלה מג' ידו בתר גופו גריר. גם י"ל דמיירי דהקופה מונחת בשיפוע דמתתאי לצד חוץ והוה שם בפחות מג' סמוך לארץ:

גמרא אמר חזקיה ל"ש כו' אבל כו' אג"כ ל"ש אגד. הרע"ב תפס בפירוש מתניתין כוותיה. ולכאורה תמוה דהא קם רבא בשיטתיה דריו"ח במסקנא לקמן. וה"ל לפרושי כוותייהו. וכ"פ הרמב"ם בפי"ב ומט"ז כמו שבאר הה"מ והא ל"ל דהרע"ב מפרש דאיפוך דאמרינן לקמן קאי אקמייתא דהא כבר הכריח הר"ן בפ"ב דגיטין גבי פלוגתת ר"י ור"ל בטעם תקנת זמן בגיטין דסתם איפוך בש"ס קאי אבתרייתא. ואפשר ליישב דבריו ע"פ מש"כ התוס' לקמן ד"ה התם בתירוץ הא' דרבה ס"ל אגד גופו ש"א והוא כאביי. וכיון דרבה ואביי קמו בחדא שיטתא הל' כוותייהו נגד רבא והרא"ש ברפ"ב דב"ק כ' דהלכה כרבה (אפילו לחודיה) נגד רבא. וכן ר' אבהו לעיל ה' ס"ל ג"כ דאגד יד שמיה אגד כמ"ש התוס' שם. לכן פסק ג"כ באגד כלי כאביי:

שם ואס"ד אגד כלי ש"א קדים כו'. נראה דלר"א בכתובות (לא) בהזורק חץ כו' דפטור שעקירה צורך הנחה וללישנא דא"א להנחה בלא עקירה לא פריך מידי ע"ש בהסוגיא:

ד"ה מלאכתו. והדר עקירה כו'. הגרי"פ הגיה עקר ת' עקירה. ואין מובן:

רד"ה עד שיוציא. כלומר כו' בראשונה כו'. כוונתו מבוארת דאם לאחר שהניחה חזר והוציא כולה תו אינו מחייב שכבר היתה מקצתה בר"ה. וכ"כ הה"מ בפי"ב (ולמאי דפרישית דהאיסקופה היא כרמלית מילתא דפשיטא היא שהיה פטור) ומזה ה"נ לכאורה לב"ע דס"ל מהלך כעומד דמי. המוציא מרה"י לר"ה דרך הילוך פטור. דהא בשעה שנעתק מרשות לרשות היה כמונח מקצת החפץ ברה"י ומקצתו ברה"ר (וזהו דוקא כפי משמעות התוס' לעיל (ה ב') ד"ה בשלמא דמעביר ד"א בר"ה הלכתא גמ"ל ול"ג מהלכה. אבל לא לשיטתם בכתובות (לא ב') דגמרי' ממעביר דבמקום חיוב ל"א מהלך כע"ד כאשר אבאר בסמוך בס"ד) והא דתני פלוגתתן דרך סטיו הוא לרבותא דרבנן. ובזה היה א"ש כמין חומר מה שנדחקו ראשונים בהא דרבה גבי לולב וכו' שאמר גזירה שמא יעבירנו ד"א בר"ה ול"א שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר דמשום ב"ע איצטרך. ובפרט לפי מה שהבינו הרא"ש והר"ן בדעת הרי"ף דהל' כוותיה. דלדידיה ליכא חיוב מרה"י לרה"ר. אבל ז"א דהא בכתובות שם מוקי לההיא דהגונב כיס כב"ע וברישא תני קודם שיבוא לידי איסור סקילה (ועי' ב"ק ל"ה ובתד"ה מתני' בשוגג) וכן מסיפא דהיה מגרר כו' משמע בסוגיין דמיד כשבא לרה"ר בא עליו חיוב שבת דמגרר כמונח דמי. ובשעה שנעתק מרשות לרשות ל"א דאז הוה כמונח ולפטור. אבל מ"מ טעמא בעיא מדוע ל"א כמונח דמי בשעת העתקתו מרשות לרשות ולפטר וכקושית הירושלמי לב"ע על העברת ד"א:

וראיתי בתור"ע כאן שהבין בדברי המהרש"א שבתו' כתובות הנ"ל. דלקולא לא גמרינן ממעביר ד"א בר"ה דל"א מהלך כע"ד ע"ש. ובמחילה מכתה"ג שחילוק זה איננו לא בתוס' ולא במהרש"א. רק המהרש"א כתב דלענין חיוב תשלומין דגניבה נשאר הסברא החיצונה דמהלך כע"ד. ול"ג ממעביר. כיון דלענין שבת אין נ"מ שם. אבל מה שנוגע לענין חיוב שבת ילפינן שפיר ממעביר בין לחומרא בין לקולא (רק בהמוציא כו' דרך סטיו לא ילפינן ממעביר מפני שהוא מקום פטור) ולפ"ז מודה ב"ע בדינא דריו"ח דהמפנה כו' ונמלך כו' משום דילפינן ממעביר דלאו כע"ד מפני שהוא מקום חיוב. והא דקאמר הש"ס שם אלא הא מני ב"ע קאי נמי למאי דמוקי ע"מ להוציא. רק לדידיה לא מיירי דעמד. משום דלענין חיוב גניבה אמרינן מהלך כע"ד. ובזה נרויח ליישב דעת הרי"ף שפסק כב"ע. מקושיית הרא"ש והר"ן מהא דריו"ח דהמפנה כו'. ולדברינו אחדים המה:

[רד"ה קס"ד בצררי. שהיו בו צרורות של כו'. כ"נ דצ"ל] :

בגמ' ד"ה דרך שוליו. לא קני בהגבהתו. נראה להגי' בהמשכתו:

גמ' אלמא קסבר אגד כלי שמיה אגד. ע' פסחים דף פה ע"ב תד"ה בנגררין:

שם אי דאפקיה דרך פיו ה"נ. עי' בהרא"ש פ"א דב"מ סימן כג:

גמרא הכי השתא התם כו', הכא [בזרק כזית תרומה לבית טמא והי' שם פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לביצה שפיר איכא למבעי' מדמצטרף לענין טומאה מחייב נמי לענין שבת דהא] שבת וטומאה בהדי הדדי קאתיין.
קשה לי על שיטת רש"י דשיעור ביצה רק לטמא אחרים אבל קבול טומאה אף בכ"ש א"כ לס"ד דלא ידע חילוק זה בין בהדי הדדי קאתיין, איך הבין בפשוטו דלמאי צריך באיכא פחות מכביצה בבית להצטרף לכביצה, הא בלא"ה בזורק כזית תרומה לבית טמא איכא למבעי דהא אחשביה דבהכנסתו נטמא הכזית, ולמסקנא ניחא דמיד דעל בבית נטמא, ומשום שבת לא מחייב עד דנח:

התם מדאפקי' חוץ לחומת עזרה וכו'. פירש"י להיקף חיל שלפני עזרת נשים או לעזרת נשים שהיא בחול כצ"ל ובש"ס חדשים נדפס שהיא בחיל והוא ט"ס וצ"ל בחול בוי"ו. ומ"מ מ"ש להיקף חיל וכו' תמוה דהא אפי' עזרת נשים גופא חול הוא מכ"ש החיל שלפניו. ונ"ל להגיה שלפני עזרת ישראל פי' כי החיל מקיף כל העזרה ועזרת נשים אינה אלא במזרח אבל בשארי צדדים יוצאים מעזרת ישראל לחיל ובאותו חיל שלפני עזרת ישראל מיירי. ויש לעיין נהי בתחלת הוצאה היה ראוי לאכילה מ"מ בשעת הנחה נפסל כבר ביוצא ואינו ראוי לאכילה. וצ"ל נהי דמחשבת עקירה הי' לאכיל' מ"מ ההנחה הי' במחשבת שריפה דקדשים פסולים מצוה לשורפם ושיעורם בכזית ואע"ג דלא הוה עקירה והנחה במחשבה א' מ"מ כיון דזיל הכא איכא שיעורא וזיל הכא איכא שיעורא מיחייב כדלעיל בשמעתין עיין חי' רשב"א בזה:

מתני' דלא כבן עזאי עיין בחידושינו לעיל ה' ע"ב מה דשייך לשמעתין ע"ש וק"ל:

שיעורן כגרוגרת. אם הוציאן לרה''ר בשבת: ואמאי לימא. בכזית מיחייב דהא חשיבה הוצאה לענין איפסולי ביוצא דאי אכליה הוא עובר בלאו דכל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו ואכילה בכזית: חוץ לחומת עזרה. להיקף החיל שלפני עזרת נשים או לעזרת נשים שהיא בחיל: בהדי הדדי אתיין. דעד דאתנח ונצטרף עם השאר (לא קבל טומאתו מן האויר דהא) לא הוי ביה שיעור: פשיטא. כיון דלא זרעיה בטליה ממחשבה קמייתא והוה ליה ככל אדם: אמר אביי. מתניתין בשלא נמלך עליו בפירוש אלא שזרקו לאוצר עם פירותיו וזהו ביטול מחשבה מדלא אצנעיה לחודיה ולמיתנייה איצטריך כגון שמקומו ניכר שלא נתערב יפה עם השאר והרי הוא ניכר ביניהם: מ''ד כיון דמקומו ניכר במילתא קמייתא קאי. דהוה ליה כמאן דאצנעיה לחודיה: ה''ג קמ''ל מדזרקיה לאוצר בטולי בטליה: מתני' על האסקופה. בגמרא מוקי לה באסקופה כרמלית: מלאכתו בבת אחת. עקירה ממקום חיוב והנחה במקום חיוב [והכא] הוה ליה עקירה ממקום חיוב והנחה במקום פטור והדר עקריה ממקום פטור ואנחיה במקום חיוב: עד שיוציא. כלומר אלא אם כן הוציא בראשונה כל הקופה ובגמ' מפרש לה: גמ' אי נימא איסקופה רה''ר. כגון גבוהה ט' ורחב ארבעה ורבים מכתפין עליו דחזיא לרבים לכתופי כדאמר בפ''ק (דף ח.): רשות היחיד. גבוהה י' ורחבה ד' כי חזר והוציאה ליחייב דאיכא עקירה מרה''י והנחה ברה''ר: אלא אסקופה כרמלית. מג' ועד ט' [ולא ט' בכלל] ואינה מקורה ורחבה ד': הא לא נח מיחייב. ואע''ג דהעבירו דרך כרמלית ולא אמר מהלך כעומד דמי ואיכא הנחת גופו דהוי כהנחת חפץ: מחנות. רה''י: פלטיא. רה''ר: סטיו. מקום מוקף איצטבאות לישב והוא כרמלית דלא בקעיה ביה רבים להדיא: קישואין ודילועין. שהן ארוכין ועדיין יש מהם בפנים וכל מה דאגיד לגואי כל דהו לאו הוצאה היא: אבל מליאה חרדל. שהרי יש ממנו כולן בחוץ אע''פ שעל ידי הכלי הוא נאגד לצד פנים חייב דאגד כלי לא שמיה אגד לומר לא יצא כולו ועדיין אגדו בידו בפנים זהו לשון הש''ס לענין שבת כל כמה דלא נפיק ליה כוליה קרי ליה אגוד דאגודו שייך לגבי רשות קמא: בד''א. דעד שיוציא את כל הקופה: במליאה קישואין. שהן ממלאין בארכן את כל רוחב הקופה וכל כמה דלא נפק כולה קופה לא נפיק אינהו: ר' יוחנן מתרץ לטעמיה. תרתי קתני מתניתין לא זו אף זו דסיפא [מוכחא] דקתני כל הקופה ולא קתני כל הפירות והכי קאמר אף על פי שרוב הפירות מבחוץ או אפילו כל הפירות מבחוץ נמי פטור עד שיוציא כל הקופה: רוכלין. מוכרי בשמים: קס''ד בצררי. שהיה בה צרור של בשמים שחוקין דכי אפקה למקצת קופה נפיק בההיא פורתא כמה צרורות כולן וקתני פטור אלמא אגד כלי שמיה אגד: באורנסי. אגודות שרשין ארוכין או קנה או קילופה של קנמון שהן ארוכין: הגונב כיס בשבת חייב. בתשלומין ואע''פ שנדון בנפשו שכבר נתחייב בגניבה בשעה שהגביה הכיס בבית הבעלים: היה מגרר ויוצא. שלא קנאה בהגבהה אלא בהוצאה מבית הבעלים: פטור. מתשלומין: שהרי איסור שבת כו'. ובכתובות פריך אי דאפקיה לרה''ר איסור גניבה ליכא דרשות הרבים לאו מקום קנייה היא ומוקי לה בצדי רה''ר אי נמי שצירוף ידו למטה מג' וקבלה: קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת. דכיון שהוציאו מקצתו קנה כל המעות שמבחוץ שיכול להוציאו דרך פיו ולענין שבת מפטר דאגידי גבי רשות היחיד על ידי הכלי: דרך שוליו. וכיון דלא מצי למשקל לא קני בהגבהתו: הא איכא מקום חלמה. מקום התפירה שיכול לקרוע ולהוציא. חלמה שולדורא כמו בהעור והרוטב (חולין קכג.) שאני עור דחלים:

אתון בהדי הדדי ודוקא נקט כזית תרומה דאיכא איסור לאוכלו בטומאה אבל פחות מכזית לא וכן כזית חולין כיון דאין איסור לאוכלו בטומאה לא שייך לומר מיגו דמצטרף לענין טומאה מצטרף לענין שבת וא''ת מ''ש כזית תרומה מחצי זית דהא בתרומה טמאה ליכא אלא עשה כדמוכח בהערל (יבמות דף ג:) דהאוכלה בטומאת עצמה אינו לוקה וחצי זית נמי הא קי''ל כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה (יומא עד.) וי''ל דמ''מ כזית חמיר טפי שהרי זית הוא שיעור ללקות עליו בכל מקום ודוקא לבית טמא אבל לבית טהור לא אע''ג דחשיב ללקות עליו זר האוכלו מש''ה לא חשיב בפחות מגרוגרת כיון דאיסור זרות לא בא ע''י הוצאה זו: פחות מכביצה אוכלין. ה''ה דה''מ למימר דאיכא כביצה אוכלין שאין הם צריכין לצירוף וכזית לבד צריך לצירופן א''נ אור''י דנקט דוקא פחות מכביצה אבל כביצה אפשר דאין מצטרף כיון שקודם צירוף כבר מטמא דילמא שבע לה טומאה דבעיא היא בהקומץ רבה (מנחות כד.) גבי עשרון שחלקו ונטמא אחד מהן והניחו בכלי ונגע טבול יום בטמא מהו מי אמר שבע לה טומאה ולא נטמא הטהור אע''ג דאם היו שניהם טהורים ונגע טבול יום באחד מהן שניהם טמאין דכלי מצרף מה שבתוכו לקדש השתא דשבע לה טומאה לא מצטריף או דילמא לא אמרי' שבע לה טומאה ומשום דהתם מספקא לן נקט פחות מכביצה: קס''ד בצררי קשיא לחזקיה. ואלימא ליה ממתני' משום דסתם קופת הרוכלים אית ביה צררי וכ''מ מדקתני ובה מינין הרבה ומשני באורנסי ובה מינין הרבה אורחא דמילתא נקט וכל המינין ארוכים:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד