יוצא (שאסור להוציא מן הלחם המקודש לחוץ לחומת העזרה) שיעורו — כדי להתחייב בכזית, אף לענין שבת נמי [גם כן] יהא שיעורו — בכזית! ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! התם, [שם] — מדאפקיה [מרגע שהוציאו] מחוץ לחומת העזרה איפסיל ליה [נפסל לו] באיסור יוצא, אבל לענין שבת לא מיחייב [אינו מתחייב] עד דמפיק ליה [שמוציא אותו] לרשות הרבים הרחוקה מחומת העזרה, הכא [כאן] — שבת וטומאה בהדי הדדי קאתיין [ביחד הן באות] ומאחר שכזית זה נחשב לענין טומאה — ייחשב אף לענין שבת.

א שנינו במשנה שאם חזר והכניסו המצניע לאותו חפץ ושוב אינו מתכוון להשתמש בו לאותו צורך מיוחד שהחשיב אותו, שוב אינו חייב על הוצאתו אלא כאשר הוציאו כשיעורו הרגיל והקבוע. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי כיון שהחזירו, נראה שאינו מחשיבו באופן מיוחד, ונעשה החפץ כשל כל אדם! אמר אביי: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שזרקו לאוצר (מחסן) ומקומו ניכר עדיין לזורק, שיודע היכן מונח. מהו דתימא [שתאמר] כי כיון שמקומו ניכר הרי עדיין במילתיה קמייתא קאי [בענינו, בדינו, הראשון עומד], על כן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שמדזרקיה [מתוך זה שזרקו] לאוצר בכך הראה כי בטולי בטליה [ביטלו] מחשיבותו הראשונה.

ב משנה המוציא אוכלין מביתו בשבת ונתנן על האסקופה (מפתן) הדלת, בין שחזר הוא והוציאן מן האיסקופה לרשות הרבים, בין שהוציאן אחר — פטור, מפני שלא עשה מלאכתו (מלאכת ההוצאה) בבת אחת, ובדומה לזה, קופה (סל) שהיא מלאה פירות ונתנה על אסקופה החיצונה שהיא ברשות הרבים, ועדיין חלק מן הקופה מונחת בפנים, אף על פי שרוב הפירות מצויים כבר מבחוץ — פטור, עד שיוציא את כל הקופה, ואינו מתחייב על אותם הפירות שבקופה שהוציא לרשות הרבים.

ג גמרא מתחילה שואלים: האי אסקופה מאי [איסקופה זו שעוסקים בה מה] הגדרתה לענין שבת? אילימא [אם תאמר] שעוסקים באסקופה שהיא בגדר רשות הרבים, שאינה גבוהה יותר מתשעה טפחים ורחבה ארבעה על ארבעה וראויה לשימוש הרבים, מדוע יהא פטור? הא קא מפיק [הרי הוא מוציא] את הפירות מרשות היחיד לרשות הרבים! אלא תאמר שמדובר באסקופה המוגדרת כרשות היחיד, שגבוהה עשרה טפחים ורחבה ארבעה על ארבעה, מדוע נאמר במשנה "בין שחזר והוציאן ובין שהוציאן אחר — פטור", מדוע יהא פטור? הא קא מפיק [הרי בהוצאה השניה הוא מוציא] מרשות היחיד לרשות הרבים!

אלא יש לומר שאסקופה זו כרמלית היא, והא קא משמע לן [ודבר זה משמיע לנו]: טעמא [טעם] הדבר שאמרו שפטור הוא משום שמדובר דווקא כשנח החפץ בכרמלית, הא [הרי] אם לא נח בכרמלית — מיחייב [חייב]. אף שעבר על גבי כרמלית, וללמדנו כי מתניתין [משנתנו] היא לא כשיטת בן עזאי. דתניא [ששנויה ברייתא]: המוציא מחנות שהיא רשות היחיד לפלטיא (רחבה) שהיא רשות הרבים דרך סטיו (שדרת עמודים) שהוא כרמלית — חייב, כיון שעקר ברשות היחיד והניח ברשות הרבים, ובן עזאי פוטר, שלשיטתו כיון שיש בין הרשויות מקום שאין חייבים עליו — פטור.

ד שנינו במשנה שקופה (סל) שהיא מליאה פירות — אין חייבים עליה אלא אם כן הוציאוה כולה. ועל כך אמר חזקיה: לא שנו דין זה אלא בקופה מליאה קישואין ודלועין שהם ארוכים, שאף כשמוציא את רוב הקופה עדיין נשאר חלק מכל הפרי בפנים, אבל אם היתה הקופה מליאה זרעוני חרדל — חייב, משום שהוציא כמות של גרגירי חרדל אל רשות הרבים. ומסיקים: אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] שאגד (חיבור) של כמה פריטים באמצעות כלי אחד — לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] לאגד, כלומר, אף שהכל נמצא בסל אחד, אין אנו רואים את הנמצא בסל כיחידה אחת. ור' יוחנן אמר: אפילו מליאה אותה קופה בזרעוני חרדל — פטור. אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] שאגד כלי — שמיה [שמו, נחשב] אגד.

אמר ר' זירא: מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת חזקיה דיקא [מדוייקת], ושלא כשיטת ר' יוחנן דיקא [מדוייקת]. ומסבירים: כשיטת חזקיה לא דיקא [אינה מדוייקת] — דקתני [שכן שנינו] בה: "עד שיוציא את כל הקופה", ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שיוציא את כל הקופה, הא [הרי] אף אם הוציא את כל הפירות אם חלק מן הקופה נשאר בפנים — פטור, אלמא קסבר [מכאן שהיא, המשנה סבורה] כי אגד כלי — שמיה [שמו, נחשב] אגד, שכן מאחר והכלי הוא המאגד אותן והוא עצמו עדיין חלקו בפנים ונחשב כאילו לא יצא — ממילא גם הפירות נחשבים עדיין כנמצאים בפנים. וכשיטת ר' יוחנן גם כן לא דיקא [אינה מדוייקת] — דקתני [שכן שנינו] בה: "אף על פי שרוב הפירות מבחוץ", ומכאן נדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שרוב פירות מבחוץ, הא [הרי] אם כל הפירות היו כבר בחוץ, אף על גב דאגידא [אף על פי שאגודה] הקופה מגואי [מבפנים] — חייב, אלמא קסבר [מכאן שהיא, המשנה סבורה] כי אגד כלי — לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] לאגד.

ושואלים: ואלא אם כן הוא, הרי קשיא [קשה] המשנה עצמה מן הסתירה הפנימית שבה! ומסבירים: חזקיה מתרץ לטעמיה [מיישב את הסתירה לטעמו, לשיטתו], ור' יוחנן מתרץ לטעמיה [מיישב את הסתירה לטעמו, לשיטתו]. ומפרטים: לדעת שניהם מדברת המשנה בשני מקרים שונים, וחזקיה מתרץ לטעמיה [מיישב את הסתירה לטעמו, לשיטתו]: מה ששנינו "עד שיוציא את כל הקופה", במה דברים אמורים — בקופה שהיא מליאה קישואין ודלועין, אבל שהיא מליאה זרעוני חרדל — נעשה כמי שהוציא את כל הקופה, וחייב על הוצאת החרדל. ור' יוחנן מתרץ לטעמיה [מיישב את הסתירה לטעמו, לשיטתו], מה ששנינו "אף על פי שרוב הפירות כבר בחוץ", יש לומר כי הכוונה היא: ולא אם הוציא את רוב הפירות בלבד, אלא אפילו אם הוציא את כל פירות — גם כן פטור, עד שיוציא את כל הקופה.

ה מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: המוציא בשבת קופת הרוכלין שיש בה מינים שונים, בעיקר מיני בשמים, ונתנה על אסקופה החיצונה של הבית, אף על פי שרוב המינין שבתוכה כבר בחוץ — פטור, עד שיוציא את כל הקופה. קא סלקא דעתך [עלה על דעתנו] לומר שהמדובר בקופה המלאה בצררי [בצרורות] של מיני בשמים, ואם כן קשיא [קשה] לשיטת חזקיה, שהרי יצאו כבר רוב הצרורות לרשות הרבים, ועם זאת פטור! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך חזקיה : הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — באורנסי [בקנים], שהבשמים ושאר מינים עשויים כקנים מאורכים, וכל עוד לא הוצאה כל הקופה נשאר חלקם בפנים.

ועוד מתיב [מקשה] רב ביבי בר אביי ממה ששנינו: הגונב כיס (ארנק) בשבת — חייב על גניבת הכיס. ואף שהעובר שתי עבירות בבת אחת אין דנים אותו בשני עונשים. וכאן, כיון שחייב סקילה על חילול שבת לא היה לו להתחייב על הגניבה, ואולם מקרה זה שונה, שכבר נתחייב בגניבה שהתחיל לקחת את החפץ מרשות בעליו וזכה בו קודם שיבא לידי איסור שבת כשהוציאו לרשות הרבים. אולם אם לא הגביה את הכיס ממקומו אלא שהיה מגרר (גורר) אותו על הארץ ויוצא, שבמקרה זה אין גרירת הכיס נחשבת לגניבה עד שיצא מרשות הבעלים, פטור מעונש על הגניבה, שהרי איסור גניבה ואיסור שבת באין כאחד, ברגע שיצא הכיס לרשות הרבים. ולעניננו: ואי סלקא דעתך [ואם יעלה על דעתך] לומר שאגד כלי — שמיה [שנו, נחשב] אגד, הרי כאן קדים ליה [הקדים] איסור גניבה לאיסור שבת! שכן עם יציאת פי הכיס לרשות הרבים נתחייב בגניבה, כי בכך נחשב הדבר כאילו הוציא כבר את הכסף שבתוכו, ואילו לענין שבת לא יתחייב עד שיוציא את הכיס כולו!

ומסבירים: אי [אם] מדובר באופן דאפקיה [שהוציאו] דרך פיו תחילה — הכי נמי [כך גם כן] ומתחייב בגניבה. אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — דאפקיה [שהוציאו] דרך שוליו (אחוריו) ועד שלא יצא הכיס כולו אינו יכול להשתמש בכסף שבו. ומקשים: והאיכא [והרי יש] מקום חלמה [תפירה], שהרי יכול להוציא את הכסף מן הכיס אף מצידו הסגור על ידי קריעת התפרים שמאחוריו,