סקר
מסכת בבא קמא:





 

פירוש שטיינזלץ

רב פפא אמר הסבר אחר: כי תקינו ליה רבנן [כאשר תקנו לו חכמים] שיקנו לו ארבע אמות — הרי זה בעלמא [בכלל], במקום הפקר, ואלו בשדה של בעל הבית — לא תקינו ליה רבנן [תקנו לו חכמים]. ואף על גב דזכה ליה רחמנא בגוה [שאף על פי שזיכתה לו התורה זכות מסויימת בה], בשדה בעל הבית בזמן חלוקת פאה, מכל מקום כי זכה ליה רחמנא [כאשר זיכתה לו התורה] הרי זה דווקא להלוכי בה ולנקוטי [ללכת בה ולקחת] את הפיאה, ואולם למיהוי [שתהא] חצירולא זכה ליה רחמנא [זכתה לו התורה], ואין אפוא קושיה לדברי ריש לקיש מדין פיאה.

כבר אמרנו שאמר רבא שמותיב [מקשה] היה ר' יעקב בר אידי על הלכה זו מדיני נזיקין, מהמשנה שלנו, ששנינו: ראה את המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בהזה שהחזיק בה זכה בה. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום — אם כן נקנו ליה [שיקנו לו] ארבע אמות דידיה [שלו]!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים — כגון באופן שלא אמר "אקני" ["אקנה"]. ומקשים: ואי תקון רבנן [ואם תקנו חכמים] שאדם זוכה בתוך ארבע אמות כי לא אמר מאי הוי [כאשר אינו אומר, מה היה] והרי סוף סוף שלו הן! ומשיבים: כיון שנפל עליה בכך גלי דעתיה [גילה את דעתו] שבנפילה ניחא ליה דנקני [נוח לו לקנות] ואילו בארבע אמות לא ניחא ליה דנקני [נוח לו לקנות], ומשום כך לא קנה כלל.

רב ששת אמר הבדל אחר: כי תקינו רבנן [כאשר תקנו חכמים] תקנה זו של ארבע אמות הרי זו במקום כגון סמטא (רחוב צר) שלא דחקי [דוחקים] בה רבים ואפשר לומר שארבע אמותיו הן לפי שעה כשלו וקונות לו, אבל ברשות הרבים דקא דחקי [שדוחקים] בה רבים לא תקינו רבנן [תקנו חכמים], כדי שלא להביא לבלבול.

ומקשים: והא [והרי] לשון ההלכה אינה כך, כי "בכל מקום" קאמר [אמר], ומשמע אפילו ברשות הרבים!

ומשיבים: כל מקום איננו ממש כל מקום, אלא לאתויי [להביא] אפילו צידי רשות הרבים, שאף שסמוכים לרשות הרבים, כיון שאין הרבים דוחקים בהם כל כך — ארבע אמותיו קונות לו בהן.

א ועוד הלכה אמר ריש לקיש משום [בשם] אבא כהן ברדלא: קטנה אין לה חצר, כלומר, דבר הנמצא בחצר שלה איננו נקנה לה ואין לה דין ארבע אמות שתקנה בהן. ואילו ר' יוחנן משום [בשם] ר' ינאי אמר: יש לה חצר ויש לה דין ארבע אמות.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו]? ומסבירים: מר סבר [חכם זה, ר' ינאי, סבור] כי כח הקנין של חצר משום כח ידה איתרבאי [התרבה], ואם כן כי היכי דאית [כמו שיש] לה יד הן במובן הממשי והן במובן המשפטי, הרי אף דין חצר נמי אית [גם כן יש] לה, שהיא כהמשך של ידה. ומר סבר [חכם זה, אבא כהן, סבור] כי חצר משום שליחות איתרבאי [התרבתה] וכי היכי [וכמו] ששליחות לית [אין] לה, שקטן אינו יכול למנות שליח, חצר נמי לית [גם כן אין] לה, ותוהים:

מי איכא מאן דאמר [האם יש מי שאומר] כי חצר משום שליחות איתרבאי [התרבתה]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] בענין זה: ממה שנאמר בכתוב "אם המצא תמצא בידו הגניבה משור עד חמור עד שה חיים שניים ישלם" (שמות כב, ג) אין לי ללמוד אלא ידו ממש, ואולם אם נכנסה הבהמה לגגו, או חצירו או קרפיפו (חצר אחורית) ונעל בפניה בכוונה לגונבה מנין שאף בהם הדין כן — תלמוד לומר: "המצא תמצא" מכל מקום.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שחצר משום שליחות איתרבאי [התרבתה], אם כן מצינו (מצאנו) שיש שליח לדבר עבירה והרי קיימא לן [מוחזק בידינו] כי אין שליח לדבר עבירה, שכשנשלח מישהו לעשות דבר עבירה, פוקע קשר השליחות מעצמו!

אמר רבינא: מכאן אין להקשות, שכן היכא אמרינן [היכן אומרים אנו] שאין שליח לדבר עבירההיכא [היכן] שהשליח עצמו בר חיובא [בן חיוב] הוא, ולכן החיוב נופל על השליח ולא על המשלח, אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא [שלא בת־חיוב היא]מיחייב שולחו.

ומקשים על רבינא: אלא מעתה, האומר לאשה ועבד: "צאו גנבו לי" (עבורי) דלאו [שלא] בני חיובא נינהו [חיוב הם], שהרי אין להם רכוש משלהם שאפשר לגבות ממנו, הכי נמי דמיחייב [כך גם כן תאמר שמתחייב] שולחן ולא הם?!

ודוחים: אמרת [אומר אתה] אשה ועבד הלא אלה בני חיובא נינהו [חיוב הם] מצד אישיותם המשפטית, ואולם השתא מיהא לית להו לשלומי [עכשיו בכל אופן אין להם לשלם], ואם כן, אף שאמנם אי אפשר לגבות מהם מכל מקום בעצם מוטל חיוב משפטי עליהם. וראיה לדבר — ממה דתנן [ששנינו במשנה]: נתגרשה האשה וחזר ממונה לידה, או שנשתחרר העבדחייבים לשלם על מה שגנבו או הזיקו בעודם תחת הבעל או האדון.

רב סמא אמר חילוק אחר: היכא אמרינן [היכן אנו אומרים] שאין שליח לדבר עבירה — הרי זה דווקא היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד [אם השליח רוצה לעשות עושה ואם אינו רוצה אינו עושה], אבל חצר שבעל כרחיה מותיב [כרחו מעמיד] הוא בה דברים והחצר איננה בעלת רצון, הרי אז מיחייב [מתחייב] שולחו, כלומר בעליה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם הלכה למעשה] לענין טעם ההלכה ש"אין שליח לדבר עבירה"? ואומרים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל מעשי] כגון בכהן שאמר ליה לישראל: צא וקדש לי (עבורי) אשה גרושה, שהכהן אסור לשאת גרושה וישראל מותר בה, אי נמי [או גם כן] איש שאמר לה לאשה אקפי [הקיפי] לי, עבורי, בשליחותי, את פאת ראשו של קטן, שהקפת הראש, גזיזת פיאות הראש, אסורה מן התורה ("לא תקיפו פאת ראשכם". ויקרא יט, כז) ואסורה היא רק לגברים ולא לנשים.

ומעתה להך לישנא [לאותה לשון] שאמר כל היכא דאי בעי עביד, אי בעי לא עביד [מקום שאם רוצה עושה ואם רוצה אינו עושה]לא מיחייב [מתחייב] שולחו, אלא השליח, הכא נמי [כאן גם כן] אי בעי עביד, אי בעי לא עביד [אם רוצה השליח עושה, ואם אינו רוצה אינו עושה] ולכן לא מיחייב [מתחייב] שולחן. ואולם להך לישנא [לאותה לשון] שאמרת כי כל היכא [מקום] שהשליח לאו בר חיובא [בן חיוב] מיחייב שולחו [מתחייב שולחו], הני נמי [אלה גם כן] כיון דלאו [שלא] בני חיובא נינהו [חיוב הם] מיחייב [מתחייב] שולחן.

ועוד מקשים לגוף בעייתנו: ומי איכא למאן דאמר [והאם יש מי שאומר] שחצר לאו [לא] משום ידה איתרבאי [התרבתה]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת: ממה שנאמר "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" (דברים כד, א) אין לי ללמוד אלא ידה ממש, ואולם אם נתן בתוך גגה חצירה וקרפיפה מנין שכן הוא הדין? — תלמוד לומר: "ונתן" — מכל מקום, משמע שחצר משום יד הוא!

ומשיבים: אכן, לענין גט כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שחצר משום ידה איתרבאי [התרבתה] מטעם אחר, ואולם כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה לענין קנין מציאה של החצר. מר סבר [חכם זה סבור]

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר