דף ט - א
אם אכן נעשה הקנין במדה זאת, קנו!
קנין בהמה נעשה על ידי שמזיז את הבהמה ממקומה. ויש חילוק בין הבהמות, כי גמל, מוליכים אותו על ידי משיכה, ואילו חמור, אין צורך למושכו בחבל, אלא די בכך שמנהיגים אותו על ידי שקוראים לה והיא באה, או על ידי הכאתה, או על ידי הליכה לידה. וזהו שאמרה הברייתא, שלפי תנא קמא, שניים שמשכו גמל או הנהיגו חמור, קנו. וכן אם היה אחד מושך ואחד מנהיג, לדעתו, קנה.
רבי יהודה אומר: לעולם לא קנה, עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור. רבי יהודה חולק על תנא קמא בדין היה אחד מושך ואחד מנהיג, ולדעתו לא קנה אלא רק אם היתה משיכה בגמל או הנהגה בחמור.
קתני מיהת, או שהיה אחד מושך ואחד מ נהיג.
מדייקת הגמרא מדברי תנא קמא, שהוסיף דווקא אם היה אחד מושך והשני מנהיג ולא הזכיר שהיה האחד רכוב, שרק מושך ומנהיג, אין, אבל רכוב, לא קנה הרוכב.
ודוחה הגמרא: הוא הדין דאפילו רכוב. באמת גם אם היה אחד רכוב ואחד מנהיג קנו שניהם, ואין ראיה שרכוב במקום מנהיג לא קני.
והא דקתני רק מושך ומנהיג ולא כתב רוכב ומנהיג, כוונתו היא לאפוקי מדרבי יהודה, דאמר עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור. והיינו, להוציא מדברי רבי יהודה, הסובר שאפילו אחד מושך ואחד מנהיג לא קנה הרוכב, אלא רק אם שניהם מושכים בגמל או שניהם מנהיגים בחמור, קא משמע לן דאפילו איפכא נמי קני! אפילו אם יעשו משיכה בחמור והנהגה בגמל, קנו. כי אף על פי שלא זו הדרך להוליכם, בכל את קנו, ולכן היה אחד מושך ואחד מנהיג קנה.
אך תמהה הגמרא: אי הכי, שסובר התנא שמשיכה והנהגה מועילה בין בחמור ובין בגמל, לערביניהו וליתנינהו, מדוע חילק התנא ואמר שניים שהיו מושכין בגמל, ומנהיגין בחמור, ולא כלל אותם בכלל אחד: שניים שהיו מושכין או מנהיגין בין בגמל ובין בחמור.
ומתרצת הגמרא: התנא לא עירב הנהגה ומשיכה בשניהם, משום שאיכא חד צד דלא קני. באחד מהם, חמור או גמל, לא מועיל שני הקנינים יחד, אלא רק אחד מהם, או בהנהגה או במשיכה
איכא דאמרי, משיכה בחמור.
ואיכא דאמרי, הנהגה בגמל.
יש האומרים שמשיכה בחמור לא מועילה. ולפיהם בחמור מועילה רק הנהגה, ובגמל מועילים שניהם. ומה שאמר התנא "היה אחד מושך ואחד מנהיג קנו שניהם", זה בגמל.
ויש האומרים שהנהגה בגמל לא מועילה. וממילא, בחמור דווקא מועילה הנהגה או משיכה, ובו נאמר "היה אחד מושך ואחד מנהיג קנו". ולכן התנא לא עירב משיכה והנהגה על שניהם.
ואית דמותיב מסיפא, יש שהקשו על רבי יהודה, שפשט שרכוב במקום מנהיג לא קונה מהסיפא, ששנינו בה: במדה זו, קנה.
"במדה זו", למעוטי מאי? לאו, למעוטי רכוב. בלשון הברייתא נאמר שאם היתה הנהגה ומשיכה בגמל או בחמור, דווקא "במידה זאת קני". וההדגשה ב"מידה זו" באה למעט רכוב. ומוכח שרכוב במקום מנהיג לא קנה.
ועל זה דחתה הגמרא: לא בא התנא למעט רכוב אלא למעוטי איפכא. התנא בא לומר כי משיכה בגמל והנהגה בחמור דווקא קונה, וזהו "במידה זו", אבל להיפך, משיכה בחמור או הנהגה בגמל, לא קנה.
ותמהה הגמרא: אי הכי, היינו רבי יהודה! אם מבארים את דברי תנא קמא שאמר "במידה זו", שכוונתו לומר שדווקא משיכה בגמל והנהגה בחמור מועילה ולא להיפך, אם כן, תיקשי, במה חולק תנא קמא על רבי יהודה, והרי כך היא שיטתו של רבי יהודה!?
ומשנינן: איכא בינייהו צד חד, דלא קנה.
אית דאמרי משיכה בחמור. ואית דאמרי הנהגה בגמל.
שיטת תנא קמא שונה משיטת רבי יהודה בכך, שלדברי תנא קמא דווקא נקט באחד מהם, או בחמור או בגמל. כשיש האומרים הנהגה בחמור דווקא מועילה אבל משיכה לא, ויש האומרים שדוקא משיכה בגמל מועילה ולא הנהגה. ואילו רבי יהודה אמר להיפך.
תא שמע ראיה מברייתא כנגד רב יהודה בשם שמואל:
דתניא: היה אחד רכוב על גבי חמור, ואחד היה תפוס במוסירה של החמור, זה קנה חמור, וזה קנה מוסירה.
שמע מינה, רכוב קנה! מברייתא זאת מוכח שהרכוב על החמור קונה את החמור.
וכמו כן מוכח מכאן, שאם רכוב קונה הכל, אזי רכוב במקום מנהיג קונה את חצי הבהמה. [1] ודוחה הגמרא: הכא נמי, במנהיג ברגליו. אין מכאן ראיה, כי זה שהרכוב קונה את הבהמה, הוא משום שמדובר כאן באופן שמלבד מה שהוא רוכב על הבהמה הוא גם מנהיג אותה ברגליו, ולכן הוא קונה אותה בקנין משיכה.
אך מקשה הגמרא: אי הכי, אם מדובר שהרכוב גם מנהיג ברגליו, דהיינו שהוא עושה קנין משיכה, אם כן, ניקני נמי רכוב במוסירה!
שיקנה גם את המוסירה, כי משיכה מועילה לקנות מטלטלין, וכשמושך הבהמה הרי הוא מושך גם את המוסירה.
ובשלמא אם היה מדובר ברכוב לבד, ואינו מנהיגה ברגליו, הרי אף שהוא תפוס במוסירה, בכל זאת הוא לא היה קונה אותה, משום שקנין "מסירה" לא מועיל במטלטלין אלא רק בבהמה [ואילו קנין מטלטלים נעשה במשיכה או בהגבהה].
אבל אם מדובר כאן שמלבד מה שהוא רוכב הוא גם מנהיגה ברגליו, הרי הוא עושה קנין משיכה, וזה מועיל גם למטלטלין שעל הבהמה, ומדוע שלא יקנה את המוסירה במשיכתו!? [2]
ומתרצת הגמרא: אימא כך: זה קנה חמור וחצי מוסירה, וזה קנה חצי מוסירה. באמת מדובר שהרכוב גם הנהיגה ברגליו, ואכן הוא קנה גם חצי מוסירה, משום שאת המוסירה שניהם קנו: הרוכב, שהנהיג ברגליו, קנה בקנין משיכה, [3] ואילו השני, התפוס במוסירה, קנה בקנין הגבהה מעל גבי הקרקע, ולכן הם חולקים אותה ביניהם.
אך מקשה הגמרא, כיצד מועילה הגבהתו של התפוס במוסירה, והרי שנים שהגביהו מציאה אינם קונים אותה אלא אם כן כל אחד מהם הגביה אותה לדעתו ולדעת חבירו, ואילו כאן, הרי הרוכב לא הגביה את חלק המוסירה התלוי בצואר החמור, אלא רק התפוס במוסירה הגביה את הרצועה [הנמשכת ונסרכת] מצדה השני, [מעל הקרקע], ואם כן, כיצד מועילה הגבהת התפוס במוסירה לקנות את חציה לעצמו.
שהרי המוסירה, יש בה גם רצועה ארוכה, שמצד אחד היא תלויה בראש החמור, ומצדה השני היא מסתרכת על גבי הקרקע, וכל זמן שלא הוגבהה כל הרצועה מעל גבי הקרקע, לא יכול אחד מהם לקנותה בקנין הגבהה. ולכן יש לתמוה:
בשלמא רכוב קני את חלקו במוסירה, כיון שמשכה כאשר משך את החמור, על ידי שהנהיגו ברגליו.
וגם אם לא משך, שפיר קנאו בקנין הגבהה, כאילו הגביהו, כי מצידו, אין חסרון בכך שחצייה השני מונח על גבי קרקע, היות דהשני, התפוס עתה ברצועה, קא מגבה ליה, לחצי השני של המוסירה, הרי הוא בן דעת, והגביה את רצועת המוסירה בכוונה לקנותה עבור עצמו וגם עבורו.
אלא תפוס במוסירה, במאי קני!?
והיינו, שעתה דנה הגמרא לגבי קנין ההגבהה, גם על הצד שנאמר שקנין המשיכה אינו מועיל [וכשם שיתבאר להלן שיש צד לומר שלא מועיל קנין משיכה בבהמה כדי לקנות כלים שעליה], וטוענת, שאמנם הרכוב עושה קנין במוסירה בכך שהוא תפוס במוסרה, ולגביו, נחשב שהחפץ כאילו נעקר ממקומו והוגבה על ידו. אבל התפוס במוסירה, היאך הוא קונה במה שהוא מגביה? הרי החלק השני נחשב לגביו כאילו הוא מונח על גבי קרקע, כיון שהשני, הרוכב, אינו מגביה את המוסירה והיא נשארת מונחת במקומה. ואם כן, לגבי התפוס במוסירה, קיים החסרון שהגבהה של חלק אחד מהמציאה אינו מועיל, עד שיגביה את הכל מן הקרקע.
ומשנינן: אימא, זה קנה חמור וכוליה מוסירה, וזה קני מה שתפוס בידו!
והיינו, אכן זה שתפוס במוסירה לא קנה את חציה בקנין הגבהה, אלא קנה רק מה שנמצא בתוך ידו, וקנה אותו ב"קנין יד", כי מה שתפוס החפץ בתוך ידו, נחשב אותו חלק כאילו הגביהו מן הקרקע.
אך עדיין תמהה הגמרא: האי מאי!?
כיצד זה יתכן שתועיל הגבהת התפוס במוסירה כלפי הרוכב, שיקנה את חציה, ולא כלפי עצמו!?
והרי אפילו אם תימצי לומר שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, הני מילי, היכא דקא מגבה ליה אדעתא דחבריה.
אבל האי, התפוס במוסירה, הרי אדעתא דידיה קא מגבה ליה, ואם איהו לא קני לעצמו, וכי לאחריני מקני!?
והיינו, מקשה הגמרא, הרי זה שהרוכב קנה את המוסירה בהגבהה, הרי בהכרח הוא משום שהשני, התפוס במוסירה, הגביה את המוסירה גם עבורו, ומדין המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. אבל זה ניחא במקום שהוא מגביה גם עבור חבירו. אבל כאן, הרי התפוס במוסירה מגביה עבור עצמו, ואם לעצמו לא מועילה ההגבהה, כי לגביו לא הוגבה כל החפץ מהמקום שהיה מונח בו על גבי הבהמה, הרי ברור שאין הוא מגביה עבור חבירו הרוכב בלבד, ואם כן, אמאי קנה הרוכב את המוסירה.
אמר רב אשי: זה קנה חמור ובית פגיה, וזה קנה מה שתפוס בידו. והשאר, לא קנה לא זה ולא זה.
אכן הרוכב על החמור קנה רק את החמור ואת "בית פגיה", שהוא חלק המוסירה הנמצא על החמור עצמו, שהוא נקנה לו מכח קניית החמור, כיון שהוא נחשב כטפל לו. ולכן, אפילו אם היה רכוב ומנהיג ברגליו, הוא לא קנה יותר מכך.
ואילו השני, שתפוס במוסירה, קנה רק החלק שנמצא תחת ידו. ושאר המוסירה, אף אחד מהם לא קנה, ואם יבוא אדם אחר ויחטפנה, יזכה הוא בחלק המוסירה שאינו תחת ידו של התפוס במוסירה.
רבי אבהו אמר: לעולם כדקתני, הואיל ויכול לנתקה ולהביאה אצלו.
רבי אבהו דוחה, וסובר שהרכוב קנה רק את החמור בלבד, ואילו בעל המוסירה קנה את כל המוסירה, אף את בית פגיה שעל החמור. והטעם הוא, כי מי שתופס במוסירה, כיון שעל ידי אחיזתו הוא יכול לנתק ולהביא את כל המוסירה אליו, נחשב הדבר כאילו יש לו אחיזה בכל המוסירה, וגם בבית פגיה, כיון שיכול לנתקו מהחמור. ואם כן, הם מונחים רק ביד התפוס במוסירה, ואינם בטלים לחמור.
והא דרבי אבהו - ברותא היא!
מה שרבי אבהו סובר, שאפילו כשאינו מגביה התפוס את כל החפץ, בכל זאת אם מגביה בצורה שיכול לנתק ולהביא את כל החפץ לידיו נחשב כאילו הגביה את כולו, זה אינו נכון!
דאי לא תימא הכי, טלית שהיא מונחת חציה על גבי קרקע וחציה על גבי עמוד, ובא אחד והגביה חציה מעל גבי קרקע, ובא אחר והגביה חציה מעל גבי עמוד, האם הכי נמי נאמר דקמא קני ובתרא לא קני, הואיל והראשון היה יכול לנתק ולהביא אצלו!?
והיינו, לגמרא היה פשוט, ללא חולק, שאם היתה טלית מונחת חציה על גבי קרקע וחציה על גבי עמוד, והגביה אחד את חציה שהיה על גבי קרקע, והחצי השני נשאר על גבי העמוד ולא נעקרה הטלית כולה ממקומה, עדיין לא קנה המגביה את חציה, ואם בא אחר כך השני והגביה את חציה שנשאר על גבי העמוד, קנו אז שניהם, כי הגבהת הטלית נעשתה אז על ידי שניהם.
ואם נאמר כדברי רבי אבהו, שהגבהה בחלק אחד של הטלית בצורה שיכול למשוך כל הטלית ולהביאה אצלו נחשבת הגבהה בכל הטלית, אם כן, כאן שהיה חצי הטלית מונח על גבי העמוד, יכול המגביה את חציה של הקרקע למשוך אליו בקלות את החצי השני המונח על גבי העמוד. וכיון שבשעה שהראשון הגביה חציה הוא יכל אז למשוך ולנתק גם את חציה המונח על גבי העמוד, ולהביאה אצלו. צריך להיות הדין שהראשון יקנה כולה.
ותיקשי, שלא מצאנו שום תנא המחלק בדין שניים אוחזין בטלית, שיחלוקו, בין אם היתה הטלית כולה על גבי קרקע, ובין אם היתה חציה על גבי קרקע וחציה על גבי עמוד.
אלא בהכרח, הא דרבי אבהו, ברותא היא! דברי רבי אבהו לא נכונים. ובהכרח צריך לומר בברייתא "זה קנה חמור ובית פגיה, וזה שתפוס במוסירה קנה רק במה שהוא תפוס, והשאר לא זה קנה ולא זה קנה".
תא שמע ראיה ממה ששנינו בברייתא:
דתניא: רבי אליעזר אומר: רכוב בשדה ומנהיג בעיר קנה. אם היה רכוב על בהמת הפקר בשדה, קונה את הבהמה על ידי שהוא רכוב בה. אבל אם מנהיג את הבהמה, קונה אף בעיר ולא רק בשדה.
ומוכח שרכוב מועיל לקנות בהמה, על כל פנים, בשדה. ואם רכוב לבד מועיל לקנות בהמה, אם כן, כשזה רכוב וזה מנהיג, יחלוקו.
ודנה הגמרא: הכא נמי במנהיג ברגליו. מה שרבי אליעזר אומר שרכוב מועיל לקנות, זהו ברכוב ומנהיגה ברגליו. דהיינו, שעושה גם משיכה בבהמה על ידי שמנהיגה ברגליו והיא הולכת.
ותמהינן: אי הכי, היינו מנהיג! אם רכוב מדובר שגם מנהיגה ברגליו אם כן, זהו מנהיג. ואילו בברייתא כתוב "רכוב ומנהיג".
ומשנינן: תרי גווני מנהיג. שני סוגי מנהיג נקט רבי אליעזר, ויש הבדל בדין ביניהם, וכפי שיתבאר.
אך טוענת הגמרא: אי הכי, רכוב בעיר, מאי טעמא לא קני!?
אם מדובר שרכוב היינו שמנהיגה ברגליו, מדוע רכוב קנה דווקא בשדה ולא בעיר!?
בשלמא אם הייתי אומר שרכוב הכונה רכוב בלבד ולא מנהיגה ברגליו, הייתי אומר חילוק בין שדה לעיר, כי בשדה אין אנשים, והילוך הבהמה שם הוא רק מחמת הרוכב, ונחשב הדבר כאילו מושך אותה בהנהגתו על ידי רכיבתו. אבל בעיר, שיש עוד אנשים בדרכים, אין הבהמה הולכת מחמת הרוכב אלא מחמת עצמה, לכן לא קנה הרוכב. אבל אם מדובר שרוכב וגם מנהיגה ברגליו, אזי ודאי הוא זה שמוליכה, ואין היא הולכת מחמת עצמה, ואם כן, מדוע בעיר לא קנה, והרי הוא עושה בה מעשה משיכה.
אמר רב כהנא: לפי שאין דרכן של בני אדם לרכוב בעיר. אמנם מדובר שהוא רוכב וגם מנהיג ברגליו, ויש בזה משיכה, מכל מקום לא קונה אלא רק בשדה ולא בעיר, משום שאין דרך לרכוב בעיר, משום צניעות. ולכן, משיכה בצורה שאין דרך לעשות כך, המשיכה לא קונה. ורק על ידי הנהגה בלבד הוא קונה בעיר.
אלא מעתה, הגביה ארנקי בשבת, שאין דרכן של בני אדם להגביה ארנקי בשבת, הכי נמי דלא קני. אם באנו לחדש שבעיר לא קנה משום שאין דרך בני אדם למשוך על ידי רכיבה, וזה מעכב את הקנין, אם כן, אדם שיגביה ארנק בשבת, שאין דרך להגביה בשבת ארנקים, אפילו שזה מחמת השבת, כמו שאין דרך אנשים לרכב בעיר משום צניעות, לא יקנה הארנק בהגבהה זו. ולא מצאנו כן לגבי גניבה בשבת.
אלא מאי דעבד עבד. הכי נמי, מאי דעבד עבד וקני.
אלא בהכרח, אף על פי שאין דרך להגביה בשבת, מכל מקום, אם הגביה קנה. כמו כן, ברכיבה בעיר, אף על פי שאין דרך לרכב בעיר, מכל מקום, אם רכב קנה. ומדוע אם כן, לרבי אליעזר, רכוב בעיר לא קנה.
אלא במקח וממכר עסקינן, וכגון דאמר ליה: קני כדרך שבני אדם קונין!
מתרצת הגמרא, מה שרבי אליעזר אמר שרכוב הוא קנין בשדה ולא בעיר, היינו במקח וממכר דווקא, ומדובר שהמוכר התנה עם הקונה שיעשה מעשה קנין כדרך שבני אדם קונים, ולכן, אף אם היה רכוב ומנהיג ברגליו, מכל מקום, כיון שאין דרך בני אדם לקנות בצורה זו משום שאין זה דרך צניעות, לא קנה בעיר. אלא אם הוא מנהיג את הבהמה.
הערות
[1] רש"י. עיין במהרש"א ובמהר"ם שיף ביאור דבריו. ועיין עוד בתוספות הרא"ש.
[2] לפי ביאור התוספות. אך רש"י ביאר שהמוסירה שבראש החמור נחשבת כתכשיט לו, והוא טפל לחמור, ומשום כך הוא נקנה לו יחד עם החמור. ועיין בריטב"א שלפי רש"י אין גורסים אי הכי, אלא זו קושיה בפני עצמה, שיקנה את המוסירה מצד שהיא בטילה אל החמור.
[3] עיין בהערה הקודמת, שלפי התוספות קונה בקנין משיכה, ואילו לפי רש"י הוא קונה משום שהמוסירה בטילה לגבי החמור, ובקנין החמור נקנית המוסירה מאליה.
מושך ומנהיג אין רכוב לא. אבל סיפא לא קשיא ליה דמאי כמדה זו דקתני כאלו שניהם מושכים ושניהם מנהיגים כלומר כמדה זו שאמרנו למעלה ושמעשה שניהם שוה שקנה כך קנה אפילו אין מעשה שניהם שוה כגון אחד מושך ואחד מנהיג. הרמב"ן.
כתוב בתוספות ואי משום דשיירא אטו וכו'. ומכל מקום הוה משני שפיר הוא הדין אפילו רכוב ולא תנא הכי אלא לאפוקי דרבי יהודה דאי תנא רכוב לא הוה ידענא לאפוקי דרבי יהודה אלא הוה אמינא דפליגי רק ברכוב ולקמן יתיישב שפיר אי הכי דהכי קאמר אי אמרת בשלמא דלמעוטי רכוב אתי ניחא דלא ערבינהו דמדתני מושך ומנהיג ולא תני רכוב בהדיה שמע מינה למעוטי רכוב דאי ערבינהו הוה אמינא דלמעט רק דרבי יהודה אתי. עוד כתוב בתוספת ויש לומר דממשנה יתירה קא דייק וכו'. ואין להקשות דנימא דבא למעוטי רכוב במקום מנהיג או שמא מנהיג במקום רכוב שמנהיג ברגליו ומשום דלא ידעינן הי ניהו לא תפשוט מידי דיש לומר אם כן לימא שנים שהיו מושכין בגמל ומנהיגין בחמור או שהיו מושכים ומנהיגין ואז היה משמע ממשנה יתירה מדלא ערבינהו דאתא למעוטי שנים שהיה אחד רכוב ואחד מנהיג או לימא או שהיו שנים אחד מושך ואחד מנהיג מדקתני או שהיה אחר מושך ואחד מנהיג משמע דבא למעוטי אחד רכוב לחודיה. עוד כתוב בתוספות כדי לאשמועינן דמשיכה אורחיה וכו' אף על גב דהכא ליכא נפקותא דמאי נפקא מינה אי ערבינהו והוה סלקא דעתין דכולהו אורחיה דמכל מקום יש נפקותא בעלמא אי הוה עביד חד קנין שהוא אורחיה והד דלאו אורחיה דתרווייהו קנו. גליון.
כתוב בגליון תוספות על מה שהקשו בתוספות מנלן למעוטי רכוב דילמא הא דלא ערבינהו וכו'. וכן משמע דאתא לאשמועינן הא מדנקט שנים ולא נקט חד ולפי התירוץ צריך לומר דאף על גב דנקט שנים פשיטא דלא מבטל קנין את חברו ועל כרחך כי פריך וליערבינהו וליתנינהו פשיטא ליה דלא מבטל קנין את חברו. עד כאן.
והרא"ש כתב. ואם תאמר והא במתניתין קתני רכוב ומנהיג ולא דייקינן אבל מושך לא ואין לומר דדייק מיתורא וכו' שאם כן אמאי נקט במתניתין שנים שהיו רוכבין או שהיה אחד רכוב ואתד מנהיג לינקוט כולה מילתא בחד. ויש לומר דעיקר מתניתין לא אתא לאשמועינן אלא דיחלוקו ולא להשמיענו קנייני בהמה אבל הכא אתא לאשמועינן קניינים של גמל ולמעוטי דברים שאין נקנין בהם כדממעט נמי רבי יהודה משיכה מחמור וכו' הילכך אם איתא דרכוב קני הוה ליה למיתני רכוב בהדי מנהיג ומושך אף על גב דלא תני הגבהה מילתא דפשיטא היא דהגבהה קונה בכל מקום והא דלא דייק הכי ממתניתין דקידושין דקתני בהמה גסה נקנית במסירה או במשיכה לרב ולא חשיב רכוב התם בכל בהמה גסה איירי ויש דלא שייכא בהו רכיבה אבל הכא גמל וחמור קתני דשייכא בהו רכיבה והוה ליה למיתני ולא מצי לשנויי דתני הני וכל שכן רכוב דהא תפיס בהן דאין זה דבר פשוט כל כך. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: קתני מיהא או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג וכו'. מושך ומנהיג אין אבל רוכב לא. דמדקאמר דהני נמי קנו אף על גב דלאו אורחייהו בהכי אלמא דרכי קנייתן אתא לאשמועינן אם כן ליתני נמי רכוב שנים שהיו מושכין או רוכבין בגמל או רוכבין ומנהיגין בחמור. הוא הדין דאפילו רכוב והאי תנא לא אתא לאשמועינן משפטי קנייתם אלא לאפוקי מדרבי יהודה בלחוד הוא דאתא וקמשמע לן דאפילו איפכא. עד כאן.
אבל רכוב לא. והוא הדין מסירה אית לן למעוטי להאי תנא כדאשכחן פלוגתא דתנאי בקידושין ועוד דמסירה אינה קונה במציאה ומיהו הגבהה לא אסתבר למעוטה כיון דהגבהה קונה בכל מקום. מהר"י כ"ץ.
אי הכי ליערבינהו וליתנינהו. פירש רש"י אי הכי דלתנא קמא איפכא קני אמאי נקט משיכה בגמל. ואינו מחוור דמעיקרא נמי סבירא לן דלתנא קמא אפילו איפכא קני. אלא הכי פירושו אי הכי דמושך ומנהיג לא תנא אלא לאפוקי מדרבי יהודה ליערבינהו וליתנינהו ומפקה מדרבי יהודה מדלא ערבינהו ותנינהו שמע מינה מלישנא יתירה דהא דקתני או שהיה אחד מושך ואמד מנהיג למעוטי רכוב נמי אתא. הרמב"ן והר"ן.
והריטב"א פירש וזה לשונו: אי הכי ליערבינהו וליתנינהו פירוש קא סלקא דעתיה דבעי למימר דלתנא קמא נמי איפכא ממש קני אפילו משיכה בחמור והנהגה בגמל ולהכי אמר ליה בשלמא לדידי לתנא קמא איכא חד צד דאיפכא דלא קני ואיכא חד צד דקני ובהא הוא דפליג על רבי יהודה ומשום הכי לא ערבינהו אבל לדידך ליערבינהו וליתנינהו כיון דכל חד ותד קני בין בזו בין בזו. והוא הדין דהוה ליה למיפרך מאי כמדה זו אלא דחדא מינייהו נקט ופריק דלדידיה נמי לאו איפכא ממש דהא איכא חד צד דלא קני. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: אי הכי ליערבינהו וכו'. קא סלקא דעתיה דהאי דאמרינן דאפילו איפכא בין בגמל בין בחמור קאמר שאם היה אתד מושך ואחד מנהיג קנו ואם כן ליערבינהו. ולדעת המקשה האי כמדה זו דקתני לאו למעוטי אתא אלא הכי קאמר אחד מושך ואתד מנהיג קנו כאלו שניהם מושכין או שניהם מנהיגין וזהו כמדה זו כאותה מדה שאמרנו ושני ליה איכא חד צד דלא קני וכו'. כלומר דהאי אחד מושך ואתד מנהיג יש מי שמעמיד אותו בגמל לבדו אבל משיכה בחמור לא ואיכא דמוקי לה בחמור אבל הנהגה בגמל לא. עד כאן.
והגליון כתב וזה לשונו: אי הכי ליערבינהו קצת קשה מאי אי אמרת בשלמא דלעולם יקשה ליערבינהו וליתני שנים שהיו מושכים או מנהיגין בגמל ובחמור או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג וממשנה יתירה נדע למעוטי רכוב. ויש לומר בקל דכיון דלא הייתי מרויח כלום בקיצור ניחא ליה למינקט מושכים בגמל ומנהיגים בחמור לאשמועינן אף על גב דהאי אורחיה והאי לאו אורחיה כדפירש תוספות אבל הא פריך שפיר לא ליתני סיפא וליערבינהו ברישא דאין זה חידוש כל כך שיאריך בעבור זה ועוד נראה לי לפרש דהכי פריך אבל רכוב פירוש על כרחך אפילו רכוב לחודיה דאי סלקא דעתך רכוב במקום מנהיג או איפכא ותרצה לומר אף על גב דכל חד לחודיה קני מכל מקום במקום רכוב או איפכא לא קני אם כן גם במושך ומנהיג כיון דהאי אורחיה והאי לאו אורחיה אותו שאורחיה יבטל הך דלאו אורחיה כמו ברכוב ומנהיג שאחד מבטל את חברו אף על גב דלחודיה קני אלא ודאי למעט רכוב לחודיה אבל כל מה שקונה לבדו אין האחד יכול לבטלו בענין אחר ממה שפירש בתוספות והשתא ניחא דלא ערבינהו שמכח זה ידעינן דחד אורחיה וחד לאו אורחיה ומכח זה ידעינן דבא למעט רכוב לחודיה כדפירשתי.
ועוד נראה לי לפי פירוש התוספות דמדקדק דלמעוטי רכוב לחודיה אתא דאי במקום מנהיג ליערבינהו וליתני שנים שהיו מושכים ומנהיגים בגמל או בחמור במדה זו קנה ואנא ידענא דאתא למעוטי רכוב במקום מנהיג או איפכא דאי למעוטי שום קנין אחר אם כן אמאי נקט שנים מושכים ומנהיגים לימא היו מושכין או מנהיגין דמה לי חד מה לי תרי אלא מדנקט שנים שמע מינה דאתא למעוטי שנים אחרים דלא קנו תרווייהו אף על גב דכל חד לחודיה הוה קני והיינו רכוב במקום מנהיג או איפכא כדפירשתי אבל להכי לא ערבינהו ותנא אחד מושך ואחד מנהיג לאשמועינן דכמדה זו עלייהו קאי למעוטי רכוב לחודיה דהוה מסתבר למעוטי במקום מנהיג או איפכא אי ערבינהו כדפירשתי דאי לא תנא אחד מושך ואחד מנהיג והוה תני מושכין בגמל ומנהיגין בחמור כמדה זו קנה הוה אמינא דאתא למעוטי מנהיג במקום מושך בגמל או איפכא בחמור כיון דהאי אורחיה והאי לאו אורחיה מדנקט שנים איכא חד צד דלא קני פירוש אבל צד השני קני בשניהם דבתרווייהו הוי אורחיה עד כאן.
איכא דמותיב מסיפא פירש ריב"ן דאין זה תיובתא שהרי סיוע הוא לשמואל אלא לשון ענייה פירוש איכא דמשיב מדסיפא. תלמיד ה"ר פרץ.
דמותיב מסיפא כמדה זו קנה ומשמע לית להאי דמותיב מסיפא דהאי כמדה זו לאו ארישא קאי אלא מיעוטא הוא דהכי קנו אבל מדה אחרה לא קניא בהו ומאי ניהו לאו למעוטי רכוב לא למעוטי איפכא כלומר אם היה אחד מושך ואחד מנהיג מי שהוא כמדה זו שאמרנו בתחילה משיכה בגמל והנהגה בחמור אותו קנה יאחר לא קנה. הראב"ד.
וכתוב בגליון וזה לשונו: איכא דמותיב לה וכו'. נראה לי דהשתא סלקא דעתיה הא דקאמר או שהיה אחד מושך וכו' ארישא קאי שנים שהיו מושכין בגמל ומנהיגים בחמור או שהיה אחד מושך בגמל ומנהיג בחמור ולא הוצרך לפרש שכבר פירש ברישא ולכך קאמר לאו למעוטי רכוב לחודיה דומיא דאחד מושך לחודיה דאם לא כן למה נקט אחד מושך. ומשני לא למעוטי איפכא. ובזה ניחא קושית התוספות דלא הוה קשה מגופה כי הפירוש האחד מושך ארישא קאי מושך בגמל. ואין להקשות מה צריך סיפא לזה מרישא נדע מדנקט מושכים בגמל ולא ערבינהו. דאי מרישא הוה אמינא דנקט מושכין בגמל לאפוקי שנים שהיה אחד מושך ואהד מנהיג בגמל קנה אף על גב דלאו אורחיה לכך תנא סיפא אחד מושך פירוש בגמל למעוטי איפכא אפילו בחד. עד כאן.
היינו רבי יהודה. לא מצי למיפרך מדקתני אחד מושך ואחד מנהיג. דאיכא למימר או או קתני אחד מושך בגמל ואחד מושך בחמור לאו למעוטי איפכא לפי לשון זה היה ראוי לגרוס איכא בינייהו חד צד דקני ודו"ק. מהר"י כ"ץ.
ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: להרמב"ם שנים שראו גמל או חמור של מציאה וקדמו שניהם והנהיגו או משכוהו או שהיה אחד מנהיג ואחד מושך המושך קנה אבל לא המנהיג בהמת מציאה וכו'. וקשיא לי דמחזי מסוגיא דשמעתא דאיכא לאפלוגי בין קניית חמור לקניית גמל דחמור מיקני בהנהגה וגמל מיקני במשיכה ואף על גב דאיכא תרי לישני מכל מקום לישנא בתרא קאמר דהנהגה בגמל לא קני והוה ליה לר"ם לאפלוגי ומימר המושך בגמל קנה והמנהיג בחמור לא קנה והמנהיג ואחר מושך מלפניו אימר שהוא ספק הילכך חולקין דמלישנא בתרא הכי משמע דמשיכה קונה בין בחמור בין בגמל והנהגה בחמור קניא ובגמל לא קניא. ותו נמי הוה ליה למימר דין שניהן מושכין או שניהן מנהיגין שקנו שניהן בין בזה ובין בזה. וכן הדין קדמו שניהם והנהיגוהו או משכוהו קנו בין שניהם היה אחד מושך ואחד מנהיג בגמל המושך קנה והמנהיג לא קנה. ועיין בהרב המגיד שם.
תא שמע אחד רכוב חמור וכו'. אין להקשות דנימא דאיירי במכר דכיון דלאו במוסירה תפיס אין חילוק. קל להבין. גליון.
שמע מינה רכוב קני. פירש רש"י שמע מינה רכוב קני שלא במקום מנהיג וכיון דשלא במקום מנהיג קנה כולה במקום מנהיג פלגי ואינו מחוור דהא פירש רש"י לעיל דרב יהודה מספקא ליה אפילו אם תמצא לומר רכוב לחודיה קני במקום מנהיג אי קני או לא. אלא הכי פירושו שמע מינה רכוב קני וקשיא לרב יהודה דפשיט לעיל דרכוב לחודיה לא קני. הרשב"א והר"ן.
וזה לשון תוספות חיצוניות: פירש הקונטרס שמע מינה דרכוב קני כי ליכא מנהיג כלל ושמע מינה דרכוב במקום מנהיג נוטל החצי ואם כן אפשיטא ליה מילתא דרב יוסף ולא נהירא דמנא ליה למידק הכי דהוא הדין רכוב במקום מנהיג היא גופה קמיבעיא ליה לרב יוסף. לכך נראה לי דקאי אהא דלעיל דבעי למיפשט רכוב מיושב ומסיק תא שמע וכו' שמע מינה רכוב קני פירוש ומני הא אי רבי מאיר השתא יושב קני רכוב מיבעיא ולדידיה לא איצטריך אלא לרבנן דאף על גב דיושב לא קני מכל מקום רכוב מיהא קני ושמע מינה דיש לחלק בין רכוב ליושב והיכי פשיט לעיל רכוב מיושב. ולא חש להאריך משום דכהאי גוונא דאיק תלמודא לעיל. עד כאן.
והרא"ש פירש כן נראה לרש"י דלפי המסקנא דעל רכוב לחודיה קאמר שמואל דלא קנה לא נאמר אותה סברא שהיה רב יוסף רצה לומר תחלה דאפילו אם רכוב קני במקום מנהיג לא קני כי סברא דחוקה היתה ועל ידה הוצרכו לדחוק בפירושא דמתניתין שיש חילוק לענין תפיסה אף על פי שאינן שוין לענין קנייה אלא ודאי אין חילוק ביניהם ומה שלא פירש כן למעלה אמתניתין דבעי למיפשט מינה דרכוב קני משום דעיקר פשיטות הא דרכוב במקום מנהיג. וראיתי ספרים שכתוב בהן ושמע מינה רכוב נמי קני פירוש וגם מנהיג שניהם קונים כאחד. עד כאן.
ומ"ה נר"ו כתב וזה לשונו: ולדידי יפה פירש רש"י דבשלמא מעיקרא דאכתי לא מותבינן ממתניתין הוה מספקא ליה לרב יהודה אפילו תימא דרכוב לחודיה קני אבל לבתר דמותביה ממתניתין לא מספקא ליה דאי רוכב לחודיה קני רוכב בהדי מנהיג רוכב פשיטא דקני לענין דיחלוקו ועל ידי ברייתא זו דמשמע מינה דרכוב לחודיה קני מהדרינן לאוכוחי ממתניתין דרכוב בהדי מנהיג יחלוקו ותיובתא דרב יהודה ודו"ק. עד כאן.
ומהר"י אבוהב כתב וזה לשונו: פירש רש"י וכיון דרכוב לחודיה קני כולה במקום מנהיג פלגי. הקשה הרמב"ן לרש"י שהיאך אפשר לעשות השואה זו מאחר שמבואר לנו שאף על פי שרכוב לחודיה קני מיבעיא ליה לרב יהודה אי רכוב במקום מנהיג פלגי. ונוכל לומר שרש"י אינו אומר שמזו המשנה אנו מוציאין הדין רכוב במקום מנהיג אלא מה שאנו מוציאין הוא מאי דמשמע מפשטא דמתניתין דרכוב לחודיה קני. אבל כוונת רש"י לומר שזו הקושיא אינה בעצם לדינו של רב יהודה דרכוב לחודיה לא קנה אבל לאמת ולפשוט לנו דמשנתנו דלעיל בשנים שהיו רוכבין או שהיה אחד רכוב וכו' מיירי בשאינו מנהיג ברגליו ונפשוט הספק שהיה לרב יהודה באחד רוכב ואחד מנהיג ופירש בזה האופן מאחר שאנו רואין בזו המשנה דרכוב בלי הנהגה ברגליו קני אם כן משנתנו דלעיל גם כו שאומרת היו שנים רוכבין קנו גם כן הוא בהכרח בלא הנהגה ומדרישא בלא הנהגה ברגליו סיפא נמי דאמרה או שהיה אחד רכוב איירי בלא הנהגה ואם כן הקושיא שעשינו למעלה ממשנתנו הדרא לדוכתא וזהו שאמר רש"י כיון דרכוב לחודיה קני כלומר כיון שמזאת המשנה אנו מוציאין דרכוב לחודיה קני בלא הנהגה מוכרח הרא להוציא ממשנתנו שאחד רכוב ואחד מנהיג קנו בלא הנהגה. וההכרח שיש לרש"י לזה הפירוש הוא שאם זה התא שמע בא לכחש הדין שפשט רב יהודה היה לו לומר מיתיבי כמו שאמר למעלה. עד כאן.
והגליון פירש דעת רש"י בענין אחר וזה לשונו: פירש רש"י שמע מינה רכוב קני שלא במקום מנהיג פירוש במקום שאינו מנהיג ברגליו קנה כולה אלמא אזלא מתמתיהן אם כן במקום שהוא מנהיג ברגליו פלגי עם מנהיג לכל הפחות ואי איכא למימר דלא קני היינו מנהיג במקום רכוב. כן נראה לי דעת רש"י. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: תא שמע אחד רכוב חמור וכו'. שמע מינה רכוב קני ואף על גב דלא תפיס במוסירה ואף על פי שאינו הולך בשבילו כלל כדשמואל אלא מפני שהוא רוכבו והוא תפוס ועומד. עד כאן.
וכתוב בגליון תוספות וזה לשונו: אחד רוכב ואחד תופס וכו'. אלמא רכוב קני. הכא נמי פריך מכח מני אילימא רבי מאיר השתא יושב קני וכו' אלא לאו רבנן כדפירש לעיל ואף על גב דהכא האי רכוב לא תפיס במוסירה כדאמר ואחד תופס במוסירה מכל מקום איכא קל וחומר דלעולם כל רכוב תפוס בה בשערה או בבי פגיה ואם אינו תפוס בראש המוסירה מה בכך. ופירש הקונטרס אינו נראה אבל לקמן כדמייתי מרבי אליעזר דרכוב קני הוה מצי למימר דסבר כרבי מאיר דאפילו יושב קנו והא דנקט רכוב לאשמועינן דבעיר לא קנה. עד כאן.
וכתב הגליון. וקשה דנימא רבי מאיר היא כמו שהקשה בהגהה. ונראה לי דהכי פריך שמע מינה דרכוב לא אזלא מחמתיה ואפילו הכי קני משום דתפיס בה ברגליו ואם כן אינו תלוי בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן דפליגי בכלאים דתלוי באזלא מחמתיה דאי סלקא דעתך דקני משום דאזלא מחמתיה כרבי מאיר אם כן אמאי לא קנה מוסירה או תפשוט מהכא דמשוך בהמה וקני כלים דלא קני כדפירש תוספות. ובזה מיושב הא דפריך אי הכי נקני נמי וכו' כדפירש בתוספות אי אמרת בשלמא והוה מצי לשנויי לבסוף כשמגיה הברייתא כרבי מאיר אלא כיון דאפילו הכי היה צריך להגיה ניחא ליה לשנויי כרבנן. ומכל מקום הגליון קשה לו דלעיל נוקי כרבי מאיר דהא גם זה לקמן בעי משוך בהמה וקני כלים וזיל הכא מדחה לה והכא מדחה לה דאי בעי למיפשט דמשוך בהמה וקני כלים לא קני אז נימא דאיירי בלא אזלא מחמתיה וקני לא משום דאזלא מחמתיה אלא משום דתפיס בה ברגליו. אך שזה קשה אם קשה לגליון זה אם כן מאי פריך תלמודא אי הכי נקני נמי רכוב במוסירה או נפשוט משוך בהמה זו וכו' כדפירש התוספות נימא זיל הכא מדחה כדפירשתי אלא ודאי פריך לשמואל דפשיט רוכב מיושב דלא קני לדידיה צריך לאוקמי במנהיג ברגליו שלא יקשה לו מברייתא זו אם כן נקנה נמי מוסירה או תפשוט בעיא דמשוך אם כן גם לא יקשה דנימא רבי מאיר היא.
כתוב בגליון תוספות הכא נמי פריך מכח מני אילימא רבי מאיר וכו'. פירוש דלנקוט יושב. ואין להקשות דנלמא דנקט רכוב לאשמועינן דאפילו הכי לא קנה מוסירה דלא נימא דאזלא מחמתיה והוי כמשוך בהמה וקני כלים. ויש לומר דאם כן לא לימא זה קנה חמור וזה קנה מוסירה אלא היה לו לומר זה לא קנה מוסירה וזה קנה מוסירה דהוי עיקר החדוש ולא הייתי יכול לטעות לומר דאתי כרבנן אם כן היה לו לומר בסתם זה לא קנה פירוש אפילו חמור וזה קנה מוסירה אבל לקמן גבי רכוב בשדה כיון שרצה לחלק בין עיר לשדה לא היה יכול לומר בענין אחר. עד כאן. גליון.
גירסת הספרים המדוייקים אי הכי לקני רכוב במוסירה. ויש מוחקין אותו דמאי קשיא הא למאן דאוקמא במנהיג ברגליו טפי ממאן דסבירא ליה דמיירי ברוכב שאינו מנהיג ברגליו וכי רגליו גורמין לקנות במוסירה והם גורסין וליקני נמי רכוב במוסירה וכן גורס רש"י ולתרווייהו מקשה תלמודא. ויש ליישב גירסת הספרים בשלמא לדידי כיון שלא היה מנהיג ברגליו לא היה צריך במוסירה ולא נתכוון לקנותה אלא הניחה לחברו אלא לדידך דמוקמת לה במנהיג ברגליו הא צריך הוא למוסירה ולא מיאש מינה ואם כן לקני במוסירה בי פגיה שהם טפלים לחמור וזה נכון. הריטב"א.
ומהר"י אבוהב פירש אי אמרת בשלמא דאיירי בלא משיכה ניחא שלא יהיה הרוכב קונה המוסירה שמאחר שזה רוכב וזה תפוס במוסירה כוונתם ללחום ולנגד כל אחד לחברו שהרוכב אינו מנהיג והתופס במוסירה רצונו לנתק המוסירה ולהביאה אצלו או בהיפך שהתופס אין רצונו שיהיה הרוכב מנהיג אם כן הדין שכל אחד יטול מה שבידו זה החמור וזה המוסירה אלא אי אמרת שהרוכב מנהיג ברגליו אם כן התופם במוסירה גם כן רצונו שוה לו ויהיה זה מושך וזה מנהיג וכיון שכן מאחר שאף על פי ששניהן כוונתם שוה להנהיג אמרת שהתופס במוסירה לא יקנה כלל מהחמור ומוכרח הוא שהסיבה היא לפי שנאמר שהתפוס במוסירה אינו אלא כמו עבד של רוכב מאחר שמסכים עם הנהגתו של רוכב אם כן למה אינו קונה הרכוב גם כן במוסירה מיהת מה שבראש החמור. עד כאן.
והתוספות פירש בענין אחר. אי אמרת בשלמא כשאין מנהיג ברגליו וכו' עד סוף הדיבור. ומשני דאיכא לתרוצי זה קנה חמור וחצי מוסירה וכו' ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי הילכך לא אמפשיטא בעיא דרבי אלעזר. עד כאן.
אי הכי נקני רכוב במוסירה. ולא דמי האי למושך בהמה לקנות אותה וכלים שעליה דשאני מוסירה דשמירת הבהמה היא הראב"ד.
וזה לשון הריצב"ש: אי הכי נקני רכוב במוסירה. נראה לי דהכי פירושו אי אמרת בשלמא ברכוב לחודיה שעומדת הבהמה במקומה משום הכי לא קנה רכוב במוסירה דלא קניא ליה משום חצרו דחצר מהלכת היא אלא אי אמרת במנהיג ברגליו ובמשיכה קני לה לבהמה הלא משך גם המוסירה במשיכת הבהמה ואם כן נקני רכוב במוסירה. אלא שקשה לזה דבעיא היא לקמן דבעי לה רבי אלעזר אם במשיכת בהמה יקנה כלים שעליה מדין משיכה כיון שאין המשיכות שוות כמו שפירש התוספות שם. ואפשר לומר לפי פירושם שמקשה כאן אם כן תפשוט דבעי רבי אלעזר אבל בחידושין כתוב דלא גרסינן אי הכי אלא ונקני נמי רכוב במוסירה. עד כאן.
ונקני רכוב נמי במוסירה לאו חצי מוסירה קאמר אלא בי פגיה בלחוד קאמר כמסקנא דשמעתא דאי חצי מוסירה קשיא ליה הא קאזיל ומקשה אפילו אם תמצי לומר המגביה מציאה לחברו קנה וכו'. האי אדעתא דנפשיה קא מגבה איהו לא קני לאחריני מקנה אלמא האי מקשה פשיטא ליה דרכוב לא מצי למקני אלא בי פגיה כגופה דבהמה משום דתכשיט דידה הוא ואהדר ליה דאפילו כולה נמי קני ליה חוץ ממה שתפוס ביד חברו ואמר ליה האי לא מיבעיא לי אלא בי פגיה קא קשיא ליה ופריק רב אשי דאין הכי נמי דזה קנה חמור ובי פגיה וזה קנה מה שבידו והשאר לא זה ולא זה קנה וכל המחזיק בו זכה בו וכך נראה מדברי רש"י. הרשב"א.
אבל הרא"ש כתב וזה לשונו: ונקני נמי רכוב וכו'. פירש רש"י מה שבראש החמור דהוה תכשיט לחמור וכו'. ולא נראה לי שהרי השיב לו זה קנה חמור וחצי מוסירה ואיך יתכן שהוא הקשה לו שיקנה מה שבראש החמור והוא השיב שקונה עוד יותר. ועוד מדקאמר בשלמא רכוב קני דקא מגבה ליה בן דעת ואם לא קנה אלא מה שבראש החמור משום דהוה תכשיט לחמור מה הוא צריך להגבהת בן דעת. ועוד מדקאמר בתר הכי זה קנה חמור ובי פגיה מכלל דעד כאן איירי אפילו במה שאינו בראש החמור. אלא מחצי המוסירה מקשה. עד כאן.
והריטב"א כתב וזה לשונו: אי הכי ליקני רכוב במוסירה השתא קא סלקא דעתיה דבעי לומר דלקני במוסירה רכוב חציה ואהדר ליה אימא הכי כדבריך זה קנה חמור וחצי מוסירה ואקשי ליה בשלמא רכוב קני וכו'. ומשום דנקט האי לישנא בשלמא רכוב קני וכו' קא סלקא דעתיה דקני כולה קאמר חוץ ממה שתפוס בידו ואמר ליה הן לו יהיה כדבריך ואימא זה קנה חמור וכולה מוסירה הדר אמר ליה לאו הכי קאמינא לך דהיכי אפשר לומר כן האי מאי אפילו אם תמצי לומר וכו' והא דאמרי לך בשלמא רכוב קני הכי קאמינא בשלמא רכוב מצי קני דהא מגבה ליה בן דעת אלא תפוס במוסירה היכי קני דהא חמור הוא דמגבה ליה וכיון דתפוס לא קני לנפשיה לחבריה נמי לא קני ולפיכך לא קנו שניהם אמר ליה אימא זה קנה חמור ובי פגיה וכו'. כך יישוב שמועה זו ובפירוש זה לעולם כי עמד המקשה בדעת אחת שהיה סבור שלא יקנה בעל החמור אלא בי פגיה בלבד וכדפירש רש"י בהא דאמרינן דלקני רכוב במוסירה שיקנה בי פגיה זה הקשה תמיד ובזה עמדו דבריו באמצע ובסוף אלא שהתלמוד לא היה מבין דבריו ואלו לפשוטה של הלכה הלכה מקופחת היא דזימנא תדא קא פריך דלקני מקצתה וזימנא חדא קא פריך דלקני כולה והדר פריך דלא ליקני כלל אלא ודאי כדאמרן וכן דרך התלמוד במקומות הרבה מ"ה. עד כאן.
בשלמא רכוב קני דקא מגבה ליה בן דעת. תימה כיון דתפיס במוסירה לא קנה לפי שאינה חשובה הגבהה הואיל וראש האחד מונח על גבי חמור אם כן רוכב היכי קני בהגבהתו. ונראה לי דגבי רוכב לא חשיב חסרון הגבהה שראש השני מונח על ראש החמור כיון דקני ליה בלא הגבהה מטעם דהוי תכשיט של חמור וכחמור דמי והא דאיצטריך למימר דקא מגבה ליה בן דעת היינו לקנות היתר על בי פגיה. מהר"י כ"ץ.
והרא"ש כתב וזה לשונו: בשלמא רכוב קני דקא מגבה ליה בן דעת וכו'. נראה לי דהכא נמי לדבריו קאמר לדידי אפילו רכוב נמי לא קני כדמקשה בתר הכי האי מאי אם תמצי לומר וכו'.
אמר רב אשי זה קנה חמור וכו'. קשיא לי היכי מפרשא מתניתא לפום האי אוקמתא. ותו דאי במנהיג ברגליו פשיטא דקנה את החמור ואי משום בי פגיה הא לא מפרש לה תנא. ותו דבמאי דתפוס במוסירה נמי פשיטא דקנה ויש לפרש דאתא לאשמועינן דאין המוסירה נגררת אחר החמור והכי קאמר אף על גב דזה קנה החמור ואחר כך תפס זה במוסירה קנה מאי דתפס ולא איצטריך לפרושי דלא קנה אלא מאי דתפס דפשיטא הוא דלא אתא אלא לאשמועינן דלא קנה אותו בעל החמור ובעל החמור קנה בי פגיה דהוי תכשיט לחמור. מ"ה נר"ו.
והשאר לא קנה לא זה ולא זה. ואם תאמר אי מהניא משיכת בהמה לגבי כלים אמאי לא יקנה רכוב לכל הפחות חצי מוסירה. ויש לומר משום דחבריה תפוס בחצי האחר מבטל קניינו כדפירשתי לעיל אלא תפוס במוסירה במאי קני אף על פי שהגביה ראש האחד הרכוב מבטל קניינו ומעיקרא נמי כי פריך נקני רכוב במוסירה הוה מצי לתרוצי חברו מבטל קניינו ולא תפשוט דרבי אלעזר אלא שדוחה והולך עד שעומד על האמת. הרא"ש.
ומהר"י כ"ץ כתב וזה לשונו: והשאר לא קנה לא זה ולא זה. תימה אי מהניא משיכה דבהמה לקנות כלים שעליה כדבעי לקמן והאי רכוב מוקמינן במנהיג ברגליו אמאי לא יקנה רכוב כולי מוסירה. ויש לחלק בין מקח וממכר למציאה ולקמן מיירי במקח וממכר. עד כאן. ועד כאן נמצא מחדושי מהר"י כ"ץ.
הואיל ויכול לנתקה וכו'. איכא לפרושי הואיל ויכול לנתקה בכח עד שיגביהנה למעלה מן העמוד ולהביאה אצלו והשתא ניחא ממה שהקשו בתוספות. מורנו הרב נר"ו.
וזה לשון הריטב"א: הואיל ויכול לנתקה וכו'. פירוש כי כשילך לדרכו תנתק ותלך עמו ותהא מוגבהת מאליה מעל גבי הקרקע בלי שיגביה זה ידו כיון שראש החמור מוגבה והיינו דמדמינן לה בשראשה אחד על העמוד כי כיון שהגביה ראשה שהיה בקרקע אידך כמוגבה דמי דכיון דהעמוד גבוה מן הארץ מכיון דמנתקה אצלה תהא מוגבה ראשו שבעמוד מאליו מבלי שיגביה זה ידו למעלה ואם כן היה לנו לומר שהוא כאלו הגביהה כבר ולקני ואנן קיימא לן ומעשים בכל יום דלא קנה. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: לעולם כדקתני זה קנה מוסירה ורוכב ומנהיג ברגליו ואי אמרת לקני רכוב במוסירה דהא מושך גמור הוא לא הואיל והתופס בה בידו יכול לנתקו מן החמור וקודם שיפול ראשו השני לארץ כבר היא מוגבהת שהרי מראש החמור מנתקה ועל זה הקשה לו שהוא דוגמת העמוד וקיימא לן דהתם תרווייהו קנו דהא במתניתין כי אמרי תרווייהו אני מצאתיה לא דייקינן בה היאך מצאוה אלמא האי מתוך לא אמרינן עד כאן.
הא דרבי אבהו בדותא היוג דאי לא תימא הכי וכו'. קשה דאין הכי נמי מה שיגזור כאן יגזור בנושא של עמוד. ונאמר דאינם שוות דנושא של עמוד הוא יותר זר מאד לזה הדין שבשלמא בזה הנושא של רכוב ותפוס במוסירה מאחר שכחו של תפוס במוסירה הוא כל כך גדול השכל גוזר שהראשון יקנה אבל בנושא דעמוד שאין באחד כח גדול מחברו אלא שניהן שוין התפוס הראשון והתפוס השני יש זרות גדול למה יקנה האחד יותר מהאחר. מהר"י אבוהב.
רכוב בשדה קנה וכו'. אין להקשות דנימא דאיירי במכר. דמאיזה טעם נחלק במכר משום מוסירה אם כן בעיר נמי. ונראה לי דלהכי לא מוקי לה כרבי מאיר כיון דאפילו יושב אזלא מחמתיה אם כן רוכב בעיר לא גרע מיושב אפילו בשדה. ועוד דמשמע ליה רבי מאיר מחייב בכל ענין מדלא מפליג וגם רבנן פטרי יושב בכל ענין אבל רכוב בשדה קנה וגם חייב.
מנהיג בעיר קנה. פירש רש"י כל שכן בשדה. ואף הראב"ד פירש כן. ומסתברא דדוקא בעיר קאמר וכולה ברייתא מילי פסיקתא קתני וכי היכי דרוכב בשדה דוקא הוא דקני כדאיתא בגמרא מנהיג דוקא בעיר לפי שדרכן של בני אדם בעיר שאין הבהמה מנתקת עצמה לברוח מפני האנשים אשר שם אבל בשדה כשהיא במקום נרחב היא בורחת אילך ואילך והילכך אין דרך להנהיג בשדה. הרשב"א.
הכי נמי במנהיג ברגליו. שמכה אותה בעקביו כדי שתלך. הראב"ד.
כתוב בספרים: אי הכי היינו מנהיג תרי גווני מנהיג. ולא גרסינן ליה דתרווייהו איצטריך לאשמועינן דהאי קנה בעיר והאי קנה בשדה. הרא"ש.
אי הכי רכוב בעיר אמאי לא קני אי אמרת בשלמא רכוב בלא מנהיג ברגליו קאמר משום הכי רכוב בעיר לא קנה משום דאיכא חזקה דעדיפא מינה והיא הנהגה שכך דרכן של בני אדם להנהיג בעיר אלא השתא דאיכא הנהגה מי איכא דעדיפא מינה אמר רב כהנא לפי שאין דרכן וכו'. כלומר אפילו הכי כיון שאין דרכן לא קני ועל זה הקשו לו אם כן הגביה ארנקי בשבת שאין חזקה גדולה מהגבהה ותאמר בה כיון שאין דרכן של בני אדם לא קני וכו'. הראב"ד ז"ל.
והריצב"ש ז"ל כתב וזה לשונו: אי הכי רכוב בעיר מאי טעמא לא קנה. פירש בחידושין אי אמרת בשלמא בלא מנהיג משום הכי בשדה קנה שהולכת מחמתו מפני כובד רכיבתו שאין מפסיקין אותה עוברי דרכים אבל בעיר שמפסיקין אותה עוברי דרכים אינה הולכת מחמתו ומשום הכי לא קנה אלא אי אמרת במנהיג ברגליו והלא אף בעיר הולכת מחמתו ואמאי לא קנה. ואינו נראה לי דאם כן אין הפרש בין שדה לעיר אלא כל שהולכת מחמתו קנה בכל מקום וכשאינה הולכת מחמתו לא קנה. אלא נראה לי דהכי פירושו אי אמרת בשלמא ברכוב לחודיה והבהמה עומדת במקומה קונה מפני שהוא משתמש בה כדרך שאדם משתמש בבהמתו והוי דומיא דחזקה משום הכי בעיר לא קנה שאין דרך בעיר לרכוב ולעמוד במקומו אבל בשדה דרך הוא לרכוב ולעמוד במקומו שאינו מתבייש וגם שעומד על פועליו ולראות בשדותיו מה הם צריכים אלא אי אמרת במנהיג ברגליו משיכה גמורה היא זו ובעיר אמאי לא קנה דהא אמרת סיפא מנהיג אף בעיר קנה ותירץ רב כהנא דאף על פי שהיא קנייה גמורה מכל מקום כיון שאין דרכן של בני אדם לרכוב בעיר לא קנה. אחר כך מצאתי פירוש זה לרמב"ן בשם הרב אב בית דין. מכל מקום ראיתי קצת נוסחאות שאין בהן אי הכי אלא ורכוב בעיר מאי טעמא לא קני והיא נראית נכונה. עד כאן.
אלא מעתה הגביה ארנקי וכו'. קשה היאך נמשכת זאת הקושיא מהתירוץ שתירצו למעלה דלפשטיה דמתניתא גם כן היא והסיבה דרכוב בשדה קנה ולא בעיר היינו בשביל דדרך הוא להיות רכוב בשדה ולא בעיר. ונאמר דבמתניתא היינו לפי שמצוי הוא להיות עומד רכוב בשדה לשמור גרנו אבל בעיר אינו מצוי כלל אבל אם יהיה מצוי אף על פי שהדרך לא יהיה כך משום צניעותא לית לן בה ועם כל זה יהיה קונה אמנם הגבהת הארנקי בשבת אף על פי שאין דרך להגביהו עם כל זה מצוי הוא להגביהו ולפיכך קנה אבל עכשיו שתירץ שסיבת הקנייה אינו היות הפועל מצוי אלא הסיבה שלא קנה הוא לפי שאין דרכן משום צניעותא אלא מעתה מגביה ארנקי אין דרכו כך בשבת. מהר"י אבוהב ז"ל.
ולענין פסק הלכה איכא למימר דכיון דקאמר רב יהודה משמיה דשמואל דרכוב אפילו לחודיה לא קני ולא אשכחן עליה תיובתא דמאי דפרכינן עליה הא פרקינן להו הילכך קיימא לן כוותיה. ואף על גב דקתני במתניתין היו שנים רוכבין או מנהיגין או אחד מושך ואחד מנהיג יחלוקו הא אוקימנא לה במנהיג ברגליו ואף על גב דאמר רבא לעיל גבי המגביה מציאה לחברו דילמא הא קמשמע לן דרכוב קני דילמא במנהיג ברגליו קאמר וקמשמע לן תרי גווני מנהיג. אבל הריא"ף ז"ל שהביא משנתנו כצורתה נראה שהוא סבור דרכוב קני וכן רכוב במקום מנהיג יחלוקו כסתמא דמתניתין. ולענין מוסירה אם היה אחד רוכב ואחד תופס במוסירה קיימא לן כרב אשי דאמר זה קנה חמור ובי פגיה וכו'. ונראה דהוא הדין לאחד מנהיג ואחד תפוס במוסירה.
אלא שהרמב"ם ז"ל חלק ואמר בזה שקנה תפוס במוסירה כולה מוסירה ולא ירדתי לסוף דעתו. ואפשר במתכוין לקנות הכלים אגב הבהמה כגון כלים מחמת חצרו. הרשב"א.
ירושלמי. ולא הביאו רבינו הגדול ז"ל ור"ח ז"ל הביאו. אשה שהיא רוכבת על החמור וחבילה עליה ושני בני אדם מהלכין לפניה היא אומרת אלו שניהם עבדי והבהמה והחבילה שלי וכל אחד משניהם אומר זו אשתי וזה עבדי וזו חבילתי וזו בהמתי צריכא גט מזה ומזה ומשחררת לשניהם ושניהם משחררין זה את זה וחולקין הבהמה והחבילה שלשתן בשוה. עד כאן. וצריך עיון אי גיטא שקלא תשקול כתובתה מן החבילה ותו לא וכן נראה היכא דשקלא גיטא מדעתה ואי כל חד מינייהו נמי יהיב לה גיטא מנפשיה נראה לומר דשקלה כתובה מכל מנאתא ומנאתא דתרווייהו כיון דקא מודו לה כל חד מינייהו דאית לה כתובה עלייהו וצריך עיון. ואיכא למימר דכיון דאיהי מודית מעיקרא דלית לה כתובה עלייהו כלל לית לה למשקלה כדין טענו חטים והודה לו בשעורים דכיון דהיאך קא מודה דלית ליה עליה שעורים כלל פטור הוא אף מדמי שעורים. מיהו היכא דהדרא איהי מנפשה וקבלה גיטא מינייהו נראה לומר דידה על התחתונה דאי הויא כתובה טפי מתלתא שקלא תלתא בחבילה ובהמה ואי כתובה בציר מתלתא שקלא כתובה חדא ותו לא מן האמצע ואסורה היא על קרובי שניהם דכיון דקבלה מהם גט מדעתה כבר בטלה דבריה שאמרה עבדי הם והודית בקידושין.
מיהו הרמב"ם כתב בפרק י"ב מהלכות גירושין שמותרת היא לכל ואף על פי ששניהם החזיקוה באשת איש כיון שכל אחד מהם מעצמו היה מעיד. וכבר הארכתי בזה בקידושין מיהו לא מציא אמרה איהי לא בעינא גיטא כי היכי דלא איתסר בקריבייהו דהא איהי קאמרה דעבדי נינהו ולא מהאי טעמא מתסרא בהו וצריך עיון. הרמ"ך.
221ימים לסיום הש״ס