שבת צא ע"א

מהו דתימא [שתאמר] כי בכך בטולי [ביטול] מוחלט בטלה מחשבתו הראשונה, כיון שאינו יודע לשם מה הצניע, על כן קא משמע לן [הוא התנא במשנתנו משמיע לנו] כי כל העושה פעולה בדבר מסויים שעסק בו כבר בעבר — על דעת ראשונה הוא עושה.

א אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מחייב היה ר' מאיר אף במוציא בשבת חטה אחת לצורך זריעה. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי כאשר שנינו במשנה שיעור הוצאה האסורה בזרעים לשון "כל שהוא" תנן [שנינו], וכיון שכלל הוא שכל סתם משנה שלא נזכר שם אומרה, כשיטת ר' מאיר היא, אם כן הרי שדבר זה מפורש כבר! וזה כולל בודאי גם שיעור של פחות מחיטה. ומתרצים שהיה בכל זאת צורך בכך, שכן מהו דתימא [שתאמר] שלשון "כל שהוא" ששנינו — הכוונה היא לאפוקי [להוציא] מן ההכרח שיהא שיעור גרוגרת, ואולם לעולם אינו חייב עד דאיכא [שיש] במה שהוא מוציא שיעור של לפחות כזית, על כן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] ש"כל שהוא" הריהו אף גרעין אחד. מתקיף לה [מקשה עליה] על השיטה הראשונה רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה: אלא מעתה שאנו תולים כל דבר רק בכוונתו של המוציא ולא בשיעורים המקובלים, אם חישב להוציא את כל ביתו בבת אחת, הכי נמי דלא מיחייב [כך גם כן תאמר שאינו מתחייב] עד דמפיק לכוליה [עד שמוציא את כולו] בבת אחת?! ומשיבים: אין להשוות, שכן התם [שם] במחשב להוציא את כל ביתו — בטלה דעתו אצל כל אדם, שכן רוב האנשים אינם עושים כך, ולכן אין כוונתו נחשבת.

ב ועוד שנינו במשנה שכל אדם, שאינו רגיל להצניע דברים אלו אין חייבין עליו (אינו חייב על הוצאה) בשיעור קטן, אפילו על דבר שהוצנע אלא כשיעורו המקובל. ומעירים: מתניתין [משנתנו זו] היא לא כשיטת ר' שמעון בן אלעזר. דתניא [שכן שנינו בברייתא], כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר: כל שאינו כשר להצניע (שאינו ראוי בעיני אנשים ולכן אף אין מצניעים כמוהו), ואין מצניעין (רגילים להצניע) כמוהו, והוכשר משום מה לאדם זה והצניעו, ובא אדם אחר והוציא אותו — נתחייב זה המוציא במחשבתו של זה המצניע.

ג אמר רבא שכך אמר רב נחמן: הוציא בשבת כשיעור גרוגרת זרעים לאכילה, ונמלך עליה בתוך כדי דרכו להשתמש בה לזריעה, אי נמי [או גם כן] התכוון להוציאה לזריעה, ונמלך עליה לאכילה — חייב, ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שכן זיל הכא — איכא שיעורא, וזיל הכא — איכא שיעורא [אם תלך לכאן, על פי המחשבה הראשונה — יש שיעור הראוי לחייבו, ואם תלך לכאן, אחרי המחשבה השנייה — יש שיעור הראוי לחייבו]! ומשיבים: בכל זאת יש בדבר חידוש, שכן מהו דתימא [שתאמר] כי כדי שיתחייב בהוצאה בעינן [צריכים אנו] שתהא העקירה והנחה בחדא מחשבה [במחשבה אחת], והא ליכא [והרי אינה], ושמא משום שינוי הכוונה, הריהו כאילו עשה שני חצאי מלאכה נפרדים, על כן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שהרי זו מלאכה אחת האסורה ולכן חייב.

על סמך הלכה זו בעי [שאל] רבא: הוציא זרעים בשיעור של כחצי גרוגרת, שהוא פחות מכדי שיעור הוצאה, לצורך זריעה, ובינתיים נרטבו הזרעים ותפחה עד כגרוגרת, ונמלך עליה שתהא לאכילה, מהו הדין בכגון זה? וצדדי השאלה: אם תמצי [תרצה] לומר כי התם [שם] במקרה הראשון הוא דמיחייב [שמתחייב], משום דזיל הכא — איכא שיעורא וזיל הכא — איכא שיעורא [שאם תלך לכאן, אחר מחשבתו הראשונה — יהא שיעור, ואם תלך לכאן אחר מחשבתו השניה — יהא שיעור], ואולם הלא הכא [כאן], כיון דבעידנא דאפקה [שבזמן שהוציאה] לא הוה ביה [היה בה] שיעור אכילה ולכן לא מיחייב [מתחייב], או דילמא [שמא]: כיון שאילו אישתיק [היה שותק] ולא חשיב [היה חושב] עליה כלל היה מיחייב [מתחייב] על המחשבה של הוצאה לצורך זריעה, ואם כן השתא נמי מיחייב [עכשיו גם כן יתחייב], שהרי אפילו לפי המחשבה השנייה היתה זו הוצאה עכשיו.

ואם תמצי [תרצה] לומר כי כיון שאילו אישתיק ולא חשיב [חשב] עליה — הריהו מיחייב [מתחייב] על המחשבה של הזריעה, השתא נמי מיחייב [עכשיו גם כן מתחייב], אם הוציא זרעים בשיעור כגרוגרת לצורך אכילה, וצמקה ונפחתה משיעורה ונמלך עליה לזריעה, מהו הדין בכגון זה? הכא [כאן] ודאי כי אישתיק [כאשר הוא שותק] ולא היה משנה את מחשבתו — על המחשבה קמייתא [הראשונה] לא מיחייב [היה מתחייב], שהרי אין בה כשיעור הראוי לה, או דילמא [שמא] בתר השתא אזלינן, ומיחייב [אחרי מחשבה של עכשיו אנחנו הולכים, ומתחייב], ואם תמצי [תרצה] לומר כי בתר השתא אזלינן (אחרי מחשבה של עכשיו אנו הולכים], ומיחייב [ומתחייב], ואם כן, נשאל, אם הוציא כגרוגרת לצורך אכילה וצמקה בדרך ונהייתה פחות מכגרוגרת, וחזרה ותפחה לכדי שיעור גרוגרת, מהו הדין בכגון זה, האם יש דיחוי לענין שבת, ונאמר כי כיון שברגע מסויים לא היתה הגרוגרת ראוייה לאכילה שוב אין כאן מקום לחיוב, או שמא אין דיחוי לענין שבת, והרגע הקובע הוא רק זה של העקירה וההנחה? לכל אחת מן השאלות הללו לא נמצא פתרון, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

ד בעא מיניה [שאל ממנו] רבא מרב נחמן: זרק כזית תרומה לבית טמא מהו? ומתחילה מבררים את השאלה: למאי [למה, לאיזה ענין] נשאלה שאלה זו? אי [אם] לענין שבת — הרי כדי לחייבו בהוצאה כשיעור גרוגרת בעינן [צריכים אנו] שיהיה ואין די בכזית, ואי [אם] לענין טומאה — כביצה אוכלין בעינן [צריכים אנו] שיהיה לכל הפחות, ובפחות משיעור זה אין טומאה חלה עליו! ומשיבים: לעולם לענין שבת היתה השאלה, וכגון דאיכא [שיש] כבר באותו בית פחות מכביצה אוכלין, והאי [וזה] שיעור הכזית שנזרק משלימו לכדי שיעור כביצה. והשאלה היא מאי [מה] יהא הדין בכגון זה, האם נאמר כי מאחר שכזית זה מצטרף למצוי בבית ומתחייב לענין טומאה — מיחייב נמי [יתחייב גם כן] לענין שבת, או דילמא [שמא]: כל שהוא לענין שבת שיעור של כגרוגרת בעינן [צריכים אנו] שיהיה כדי לחייבו. אמר ליה [לו] רב נחמן: כבר תניתוה [שניתם אותה] את הברייתא שיש בה תשובה לשאלה זו. ששנינו, אבא שאול אומר: שתי הלחם ולחם הפנים שבמקדש, שיעורן — כגרוגרת להוצאת שבת, ואמאי [ומדוע] יהא שיעורן כך? לימא [נאמר]: מכיון שלענין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צא - א

מהו דתימא כיון דשכח, בטולי בטלה מחשבתו הראשונה, והרי אין כאן לא מחשבת הצנעה ולא מחשבת הוצאה.

קמשמע לן: כל העושה סתם - על דעת ראשונה הוא עושה! וחשיבות מחשבת הצנעה בעינה עומדת.

אמר רב יהודה אמר שמואל: מחייב היה רבי מאיר אף במוציא חטה אחת לזריעה.

ומקשינן: פשיטא? שהרי "כל שהוא" תנן במתניתין [במצניע, והוא הדין במוציא], וסתם משנה רבי מאיר היא.

ומתרצינן: מהו דתימא הא דקתני "כל שהוא" היינו לאפוקי מגרוגרת, שהמצניע אין צריך גרוגרת כבשאר אוכלין אלא די בפחות מכן, ולעולם עד דאיכא כזית אינו חייב. ^[1]

קמשמע לן דבכל שהוא ממש, חייב.

מתקיף לה רב יצחק בריה דרב יהודה: אלא מעתה, שכל כך אנו מחשיבים את דעתו עד שאפילו בסתמא אמרינן דעל דעת ראשונה הוא עושה, ^[2] חישב להוציא כל ביתו בהוצאה אחת, דהשתא אין להם חשיבות בעיניו אלא כשכולם יחד, האם הכי נמי נאמר דלא מיחייב עד דמפיק לכוליה. ואם יוציא מהבית מעט מעט לא יתחייב?! ^[3]

ומתרצינן: התם - בטלה דעתו אצל כל אדם. שהואיל ואצל כל העולם יש חשיבות לדבר כשהגיע לשיעורו הקבוע, אין בכח היחיד לבטל חשיבותו. מה שאין כן להחשיב הדבר יש בכח היחיד אפילו כשאצל כל העולם אינו חשוב. ^[4]

שנינו במשנה: וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו.

מתניתין דלא כרבי שמעון בן אלעזר. דתניא: כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר: כל שאינו כשר להצניע, שאינו ראוי להצניעו כי אין בו שימוש, או שאין מצניעין כמוהו שאין בו שיעור, והוכשר לזה, אדם אחד החשיבו והצניעו, ובא אחר והוציאו - נתחייב זה במחשבתו של זה. שמעתה כולם חייבין על הוצאתו.

ואילו מתניתין קתני שרק המצניעו חייב עליו.

אמר רבא אמר רב נחמן: הוציא כגרוגרת ממיני אוכלין לאכילה, ונמלך עליה בין עקירה להנחה להשתמש בה לזריעה, והניחה. אי נמי הוציאה לזריעה ונמלך עליה לאכילה - חייב.

והוינן בה: פשיטא? שהרי זיל הכא איכא שיעורא וזיל הכא איכא שיעורא. שהרי יש כאן שיעור בין לדבר המיועד לאכילה שהוא כגרוגרת, וכל שכן לדבר המיועד לזריעה, ששיעורו בכל שהוא?

ומתרצינן: מהו דתימא בעינן שתהא עקירה והנחה בחדא מחשבה, ששניהם יהיו או במחשבת אכילה או במחשבת זריעה, והא ליכא.

קמשמע לן דאפילו הכי חייב.

בעי רבא: הוציא חצי גרוגרת לזריעה, ותפחה והגיעה לגרוגרת, ^[5] ונמלך עליה לאחר עקירה להשתמש בה לאכילה, והניחה - מהו שיתחייב עליה?

אם תימצי לומר: התם, בדין הקודם של רבא אמר רב נחמן, הוא דמחייב אעפ"י שהעקירה וההנחה לא היו באותה מחשבה, דזיל הכא איכא שיעורא וזיל הכא איכא שיעורא, שמשעת מחשבתו הראשונה כבר היה שיעור שמספיק גם עבור מחשבתו השניה, ולכן מצטרפין העקירה וההנחה.

אבל הכא, כיון דבעידנא דאפקה לא הוה ביה עדיין שיעור למחשבתו השניה של אכילה, לא מצטרפין העקירה וההנחה, ולא מיחייב.

או דלמא, כיון דאילו אישתיק והיה נשאר במחשבתו הראשונה ולא חשיב עליה מחשבה אחרת בשעת הנחה, הוי מיחייב אמחשבה הראשונה דזריעה, שהרי יש עכשיו שיעור שמספיק למחשבת זריעה [גם אם לא תפחה, וכ"ש כשתפחה], השתא נמי, ששינה מחשבתו למחשבת אכילה, נמי מיחייב. שהרי יש שיעור עכשיו גם לאכילה ושיעור זה מספיק גם למחשבתו הראשונה.

ואם תימצי לומר: כיון דאילו אישתיק ולא חשיב עליה מיחייב אמחשבה דזריעה, השתא נמי מיחייב, אכתי תיבעי:

הוציא כגרוגרת לאכילה, וצמקה לפחות מגרוגרת, ונמלך עליה לזריעה - מהו?

מי אמרינן, הכא ודאי כי אישתיק והיה נשאר במחשבת אכילה עד ההנחה, הרי אמחשבה קמייתא לא הוי מיחייב, כי לא נשאר עתה שיעור גרוגרת.

או דלמא, בתר השתא אזלינן. ולגבי מחשבה דהשתא יש לו שיעור, ומיחייב?

ואם תימצי לומר: בתר השתא אזלינן ומיחייב, אכתי תיבעי:

הוציא כגרוגרת לאכילה, וצמקה, וחזרה ותפחה לשיעור גרוגרת והניחה במחשבת אכילה - מהו? ^[6]

האם יש דיחוי לענין שבת, שהואיל ובאמצע נפחת מהשיעור ואילו היה עושה אז הנחה לא היה מתחייב, נמצא שנדחה אז מחיוב חטאת ובטלה העקירה, וגם אחר שתפחה והניחה, פטור, כיון שיש כאן הנחה בלא עקירה. או אין דיחוי לענין שבת?

ומסקינן: תיקו!

בעא מיניה רבא מרב נחמן: זרק כזית תרומה לתוך בית טמא - מהו?

והוינן בה: למאי נפקא מינה?

אי לענין שבת - שזרקו מרשות הרבים אל הבית שהוא רשות היחיד, פשיטא שפטור, שהרי כגרוגרת בעינן, וכזית הוא פחות מכגרוגרת?

אי לענין טומאה, לקבל טומאת אוכלין, הרי כביצה אוכלין בעינן כדי להיטמא, ^[7] שהוא יותר מכזית?

ומתרצינן: לעולם לענין שבת איירי. וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין ^[8] בתוך הבית הטמא, והאי כזית שזרק, נח עליו ומשלימו לכביצה, וביחד הם מקבלים טומאה מהבית. ^[9]

מאי? מי אמרינן מדמצטרף לענין טומאה ע"י זריקה זו, הרי שהיא זריקה חשובה, ולכן מיחייב נמי לענין שבת כאילו הוא בשיעור כגרוגרת. ^[10]

או דילמא, כל לענין שבת - כגרוגרת בעינן? ^[11]

אמר ליה רב נחמן: תניתוה בברייתא: אבא שאול אומר: שתי הלחם ולחם הפנים שיעורן לענין הוצאה בשבת כגרוגרת. ואמאי צריך כגרוגרת?

הערות

^[1] הקשה רע"א: מאי ס"ד לומר כן, והרי ממה נפשך, אי אזלינן בתר מחשבתו לזריעה יהא חייב כשיעור מוציא זרעונים שהוא פחות מגרוגרת. ואי לא אזלינן בתר מחשבתו יצטרך כגרוגרת ככל אוכלין. ותירץ, דפחות מכגרוגרת האמור לענין זרעוני גינה היינו כזית, וזוהי באמת כונת הגמרא, דהוה אמינא דמחשבתו מועלת רק שיהיה כזרעונים דעלמא, ולא שיהא בכל שהוא.

^[2] רש"י. והיינו דהקושיא לאביי דמתרץ לעיל דהעושה על דעת ראשונה עושה. והתו' בד"ה מתקיף, הקשו, דא"כ אמאי לא הקשתה הגמ' לעיל מיד על דברי אביי. ולכן הם מבארים דהקושיא לרב יהודה אמר שמואל, דאמר דאזלינן בתר מחשבתו, שאפילו במוציא חטה אחת לזריעה חייב אעפ"י שאין הרגילות לעשות כן, וא"כ כשחישב להוציא כל ביתו נמי ניזיל בתר מחשבתו, ולא נחייבו על פחות מכן. ומתרצת הגמ' דהתם בטלה דעתו אצל כל אדם, שאין לך אדם שלא יהא חשוב בעיניו פחות מבית שלם, אבל חטה אחת יש בנ"א שחשובה להם להוציאה לזריעה.

^[3] הקשה הריטב"א, מאי קשיא, דהא עי"ז שבסוף לא הוציא כל ביתו ביטל מחשבתו הקודמת. ותירץ, דמיירי ששכח בשעת הוצאה ממחשבתו הראשונה, שיש לומר דעושה על דעת ראשונה כמו במתניתין.

^[4] כיון שבעצם גם גרעין אחד חשוב לכל אדם אלא שאין טורחין לכתחילה עבורו, וזה, כיון שרוצה לטרוח הרי הוא נעשה חשוב, ראשונים.

^[5] הקשו הראשונים, דכאן משמע דאחר שתפחה יש בה שיעור גרוגרת ואילו במנחות אמר רבא גופיה שמעיקר הדין אין התפיחה מגדילה את השיעור, אלא משערין אותו כפי שהיה קודם. ותירץ הרשב"א דאינו דומה שיעור הוצאת שבת לשיעור שאר איסורים, דשם לא חייבה התורה אלא בשיעור אכילה, דהיינו בכזית, וכיון שאין בו כזית באמת אלא שתפח ונראה ככזית הרי לא נהנה גרונו בכזית. אבל הוצאת שבת בחשיבות תליא מילתא וכל שדרך הבריות להחשיב ולהצניע חייבין עליו. וכיון שתפח ונראה כגרוגרת מחשיבין אותו, הלכך חייבין עליו.

^[6] לכאורה קשה, למה לא הסתפק רבא כן גם באופן הקודם, כשצמקה ונמלך לזריעה. שהרי בשעה שצמקה נדחתה מאיסור שבת. וי"ל שדוקא כאן שמתחילה ועד סוף היתה מחשבת אכילה ונמצא שבשעת הצימוק לא היה בה שיעור לא למחשבה ראשונה ולא למחשבה אחרונה. אבל כשנמלך לזריעה, כיון שאפילו בעת הצימוק היה בה שיעור, בשביל המחשבה האחרונה לא הוי דיחוי. תוד"ה או. ובעל המאור כתב דלעיל מיירי שנמלך עליה לזריעה בבת אחת עם צמיקתה ולכן לא הוי דיחוי.

^[7] נחלקו הראשונים, יש אומרים דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה, ויש אומרים שרק אינו מטמא אחרים אבל הוא עצמו מקבל טומאה בכל שהוא. והתו' בד"ה אי, כתבו דמסוגין משמע דאפילו קבלת טומאה אין בפחות מכביצה [ביאור כונתם עיין הערה 9].

^[8] כתבו התו' בד"ה פחות [בע"ב], דהוי מצי למימר אף באופן שהיה שם כביצה אוכלין, שהוא אמנם אינו צריך את הצירוף של הכזית אבל הכזית צריך לו. ועוד כתבו, דאפשר דבכה"ג לא יטמא הכזית, כיון שהכביצה כבר נטמא מקודם לכן הרי "שבע לה טומאה", ושוב אינו מקבל טומאה, וממילא אינו מצטרף אח"כ עם הכזית לקבלת טומאה ביחד.

^[9] בתוד"ה כגון, מבארים למה נקט האיבעיא בזרק ולא במכניס בידו, שדוקא בזרק באין איסור טומאה ושבת ביחד, שאין נחשבת הנחה עד שינוח ממש, ואז הוא מצטרף עם הפחות מכביצה, אבל מכניס הוי הנחה מיד שהגיע תוך שלשה טפחים לקרקע, כמבואר לעיל פ, א ואילו טומאה לא באה עד שיצטרף עם הפחות מכביצה. ולכן נקט בכזית דוקא, ולא בפחות מכזית שהצטרף ונשלם לכביצה, משום שדוקא בכזית נפק"מ בו עצמו במה שהצטרף, שעתה יש עליו איסור של אכילת תרומה בטומאה, משא"כ בפחות מכזית אינו אלא חצי שיעור. ולכן נקט דוקא בכזית תרומה ולא חולין, אעפ"י שיש נפק"מ שע"י ההצטרפות הוא נטמא, מ"מ כיון דאין איסור לאכול חולין בטומאה לא שייך לומר מיגו דמצטרף לענין טומאה מצטרף נמי לענין שבת [וזו כוונת התוס' לעיל [עיין הערה 7] דמסוגיין משמע דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה. שאם הנידון היה רק לענין לטמא אחרים לא שייך לומר מיגו, שהרי עדיין לא חל שום איסור מחודש ע"י ההצטרפות עד שיטמא אחרים. מהרש"א [וכ"ה ברמב"ן].

^[10] הקשו הראשונים, הא בעינן עקירה והנחה כדי להתחייב בשבת, ובשלמא הנחה יש לומר דחשובה הנחה זו שעל ידה מצטרף לענין טומאה, אבל עקירה, למה יתחייב עליה, מאחר שאין בה אלא כזית. ותירצו דאף העקירה חשובה כיון שלצורך הנחה חשובה עשה אותה. ועוד תירצו בשם רבינו שמואל, דעל העקירה בלאו הכי חייב בכזית בלבד, כיון שאז עדיין היתה תרומה טהורה וזר לוקה עליה בכזית, וגם ראויה לאכילת כהנים, הלכך חשיבא היא. וכל הנידון הוא רק על ההנחה לאחר שנטמאה, שבטל ממנה איסור זרות, ואין חשיבותה רק משום הצירוף עם הפחות מכביצה. והראשונים האריכו בביאור שיטה זו, ועיין בספר תוצאות חיים סי' י"ח.

^[11] הקשה הרש"ש, הרי כל השיעור של גרוגרת נאמר רק במאכל אדם וכאן שהתרומה נטמאת

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Lest you say that in doing so his original intention is completely nullified, since when he carries it out he is no longer conscious of the reason that he stored it, the tanna of the mishna teaches us that anyone who performs an action with an object with which he had dealings in the past, performs the action with the original intention in mind.

Rav Yehuda said that Shmuel said: Rabbi Meir deemed liable one who carried out even a single wheat seed for sowing on Shabbat. The Gemara asks: This is obvious. We learned in the mishna that the measure that determines liability for one who carries out seeds for sowing on Shabbat is any amount. Since the principle is that an unattributed mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, clearly Rabbi Meir would deem him liable for carrying out one seed. He would even deem him liable for carrying out less than one seed. The Gemara answers that Shmuel’s statement was necessary. Lest you say that when the mishna employs the term any amount it is to exclude the standard measure for carrying out food on Shabbat, a dried fig-bulk; and actually one is only liable if there is at least an olive-bulk of whatever he is carrying out. Therefore, Shmuel teaches us that any amount refers to even a single seed. Rav Yitzḥak the son of Rav Yehuda strongly objects to this: But now, based on the approach that the measure of liability depends solely on the intention of the person carrying out the object and not on objective measures, one who planned to carry out the contents of his entire house at once, so too, is he only liable when he carries it out at once? The Gemara answers: There is no comparison. There, with regard to a person who plans to carry out the contents of his entire house, his intention is rendered irrelevant by the opinions of all other people, as most people do not conduct themselves in that manner.

We also learned in the mishna: And any other person is only liable for carrying it out on Shabbat if he carries out its measure for liability. The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar, as it was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar stated a principle: Anything that is not fit to be stored, and therefore people do not typically store items like it, but it was deemed fit for storage by this person and he stored it, and another person came and carried out the object that was stored, that person, who carried it out, is rendered liable by the thought of this person, who stored it.

Rava said that Rav Naḥman said: If one carried out on Shabbat a dried fig-bulk of seeds for eating, and along the way he reconsidered and decided to use them for sowing; or, alternatively, if one intended to carry them out for sowing and reconsidered and decided to use them for eating, he is liable. The Gemara wonders: This is obvious. Whichever way you view this case, he is clearly liable. Go here and examine his initial intention, there is a measure that determines liability; and go here and examine his ultimate intention, there is a measure that determines liability. The Gemara replies that Rav Naḥman’s statement teaches a novel concept. Lest you say that in order to be deemed liable for carrying out an object on Shabbat, we require that the lifting and placing of the object be performed with a single, identical, intention, and that is not the situation here, i.e., that the change in his intention transforms his action into two separate half-labors, therefore Rav Naḥman teaches us that it is considered a single prohibited act, and the person who performed it is liable.

On the basis of this halakha, Rava raised a dilemma: With regard to one who carried out half a dried fig-bulk of seeds for the purpose of sowing, which is less than the measure that determines liability, and in the meantime the seeds became moist and expanded to a dried fig-bulk, and he reconsidered his plans for the dried fig-bulk of seeds and decided to use it for eating, what is the halakha? The two sides of the dilemma are: If you say that there, in the first case, he is liable because go here and examine his initial intention, there is a measure that determines liability; and go here and examine his ultimate intention, there is a measure that determines liability; but here, in this case, since at the time that he carried it out there was not a measure that determines liability for one who carries out seeds for the purpose of eating, then he is not liable. Or, perhaps, since had he been silent and had no intention with regard to the seeds at all, he would be liable for the intention of carrying it out for the purpose of sowing, then now too, he is liable because, even based on his reconsidered intention, he completed the prohibited labor of carrying out.

And if you say that since had he been silent and had no intention with regard to the seeds at all, he would be liable for the intention of carrying it out for the purpose of sowing, now too, he is liable, if he carried out seeds in the measure of a dried fig-bulk for the purpose of eating, and they shriveled until there was less than that measure, and he reconsidered and decided to use them for the purpose of sowing, then what is the halakha? Here, certainly had he been silent and had no intention with regard to the seeds at all, for the original intention he is not liable because there remains less than the measure for liability; or perhaps we follow his intention at present and he is liable. And if you say that we follow his intention at present, and he is liable, the dilemma arises: If one carried out a dried fig-bulk of seeds for the purpose of eating, and it shriveled until there was less than that measure, and then it expanded to a fig-bulk, what is the halakha? Is there disqualification with regard to the halakhot of Shabbat? Since at a certain point there was less than the measure that determines liability, he can no longer be held liable for carrying it out even if it expands. Or, perhaps there is no disqualification with regard to the halakhot of Shabbat. The crucial moments that determine liability for carrying an object are the moment that it is lifted and the moment that it is placed. At both of those junctures, the measure for liability was whole. No resolution was found to any of these dilemmas. Therefore, let them stand unresolved.

Rava raised a dilemma before Rav Naḥman: If one threw an olive-bulk of teruma into an impure house, what is the halakha? The Gemara attempts to clarify the question. With regard to what matter was this dilemma raised? If it was raised with regard to Shabbat, the measure that we require to determine liability for carrying out is a dried fig-bulk, and an olive-bulk is smaller than that. And if it was raised with regard to ritual impurity, the measure that we require to determine impurity for food is at least an egg-bulk, and an olive-bulk is smaller than that as well. The Gemara answers: Actually, this dilemma was raised with regard to Shabbat. And it is referring to a case where there is less than an egg-bulk of food in the house, and this olive-bulk that was thrown into the house completes the measure of the food in the house to an egg-bulk. The dilemma is: What is the halakha in that case? Is it from the fact that the olive-bulk joins together with the food in the house with regard to ritual impurity that he is also liable with regard to Shabbat? Or perhaps, all matters concerning carrying out on Shabbat require a dried fig-bulk in order to be liable. Rav Naḥman said to him: We already learned the resolution to that dilemma in a baraita: Abba Shaul says: The measure that determines liability for carrying out the wave-offering of the two loaves of bread and the showbread that were in the Temple is a dried fig-bulk. The Gemara asks: And why is that their measure? Let us say: From the fact that with regard to the matter of

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

סליק פרק אמר רבי עקיבא פ"י למאי אי לענין שבת כגרוגרת בעינן אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן. אימא כגרוגרת להוצאת שבת הא אמור בכמה מקומות במשנה (דף עו) המוציא אוכלין כגרוגרת והרבה כזה ואסמכתא דילה מקרא דכתיב (דברים ח׳:ח׳) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ואמרו תאנה כגרוגרת להוצאת שבת וכביצה לענין טומאת אוכלין בתורת כהנים [פ' שמיני] אוכל יטמא מלמד שהוא מיטמא בכל שהוא * ת"ל אשר יאכל הא אינו מיטמא אלא בכביצה ובפרק יום הכפורים (יומא פ) תניא ר' אומר כל איסורין שבתורה בכזית חוץ מטומאת אוכלין כו' וטומאת אוכלין מנלן דאמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר אמר קרא (ויקרא י״א:ל״ד) מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול לאוכלו בבת אחת ושיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק יתר מביצת תרנגולת והזכרנו דבר זה בברכות (ופי אל) משנה במסכת מעילה בפרק קדשי מזבח (מעילה דף יז) שנינו כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגויה בכחצי פרס ומזון ב' סעודות לעירוב וכביצה לטמא טומאת אוכלין וכגרוגרת להוצאת שבת וככותבת ליום הכפורים:

ולא תימא בטולי מבטלא למחשבתו אלא כל העושה על דעת מחשבתו ראשונה הוא עושה אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי מאיר אף במוציא חטה אחת לזריעה פי' הני מילי לענין המצניע אפילו הצניע חטה אחת והוציאה [חייב] וההיא דתנן באידך פרקין זרעוני גינה פחות מגרוגרת ותנן זרע קישואין ודלועין ופול המצרי שנים שיעורין דעלמא דלאו למצניעין שאין אדם מוציא נימה אחת לזריעה אבל המצניע אפי' אחת חייב עליה וכל אדם שהוציאו סתם בשלא הצניעו אינו חייב עליו אלא כשיעור אע"פ [שהצניע הראשון] ואינו מתחייב במחשבת הראשון ומתניתין דלא כרבי שמעון בן אלעזר אבל אם הוציאו השני מדעת המצניע הראשון חייב ואם הוציא כגרוגרת שהוא כשיעור הוצאה [לאכילה] ומעיקרא היתה מחשבתו לאכילה ונמלך עליה לזריעה או לזריעה ונמלך עליה לאכילה חייב ולא אמרינן צריך שתהא עקירה והנחה בחדא מחשבה ובעיי דרבא לא איפשיטו.

הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה והויא כגרוגרת ונמלך עליה לאכילה בעידנא דעקירה הוה מחייב אמחשבתו ושיעור למחשבתו הואי ובעידנא דהנחה נמי שיעורא היא למחשבתו שבאותה שעה ואילו אשתיק ולא חשיב עליה מחייב אמחשב' דזריעה השתא נמי מחייב הוציא כגרוגרת לאכילה והיתה כשיעור בשעת עקירה וכשצמקה וחסרה נמלך עליה לזריעה דמחייב עליה נמי בשעת הנחה ובתר השתא אזלינן ומחייב אבל אם הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה ועדיין מחשבתו כדהות אע"פ דבעת עקירה יש בה כשיעור כיון שחסרה בין כך וכך מספקא לן יש דחוי אצל שבת או אין דחוי אצל שבת וקיימא בתיקו. ועקר דהא מלתא דכולה עקירה והנחה במחשבה דאיסורא דקאמרינן (לעיל שבת ד' ה' ב') אמר רב ספרא א"ר אמי א"ר יוחנן המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן [והוציאן] פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ומפרשא נמי בגמ' דואלו נערות.

בעא מיניה רבא מרב נחמן זרק כזית תרומה לבית טמא מהו (ורמי) כגון שזרק מרה"ר לרה"י אי נמי מרשו' היחיד לרה"ר ורשות הרבים באמצע [ושאלינן] למאי קא בעי רבא הא בעיי אי לענין שבת כגרוגרת בעינן שאם הוציא אוכלין פחות מכגרוגרת פטור אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן שאם טימא תרומה פחות מכביצה פטור האי כזית לענין מאי קא מיבעי ליה לרבא ואהדרינן לעולם לענין שבת וכגון שזרק לאותו בית טמא תרומה פחות מכביצה ואיתא התם וזרק עכשיו כזית שהוא משלימו לההוא דאיתיה התם לכביצה מאי מדמצטרף לענין טומאה קא מחייב עליה נמי לענין שבת ואי לאו דקא מצטרף לענין טומאה ומחייב עליה לא איחייב עליה לענין שבת ומשום דקא מחשב ליה מחייב כי האי דסוף הזורק יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביה"כ ר"מ אומר אם היתה שבת והוציא חייב אמרו לו אינו השם ואמרינן עלה אמאי הא אין דרך הוצאה בכך ומהדרינן כיון דאחשביה מחייב הכא נמי הכין או דלמא כל לענין שבת כגרוגרת בעינן א"ל ר"נ תנינא אבא שאול אמר שתי הלחם ולחם הפנים שיעורן כגרוגרת וקא דייק מינה רב נחמן דהא מפיק מן המקדש בשבת שתי הלחם ולחם הפנים אע"ג דמפסיל לענין יוצא בכזית לא קא מחייב לענין שבת בשבת עד דהוי כגרוגרת ואם איתא דכיון דאחשביה מיחייב ואע"ג דפחות משיעור הוה מחייב בשבת על כזית בהוצאת שתי הלחם ולחם הפנים ואהדר ליה רבא הכי השתא התם מדאפקיה חוץ לחומת עזרה איפסיל ליה ביוצא ועדיין לא מחייב ליה לענין שבת כל עיקר עד דמפיק ליה לרה"ר אבל הכא לענין האי בעיא דהוא זרק כזית תרומה לבית טמא להשלים אוכל לכביצה שבת וטומאה בהדי הדדי קא אתיין ולא איפשיט:

מתקיף לה ר' יצחק ברי' דר' יהודה אלא מעתה חשב להוציא כל ביתו ה"נ דלא מחייב עד דמפיק ליה כולה. פי' אדאבוה מקשי היכי מחייב ר"מ אחטה אחת והלא אין דרך ב"א להוציא פחות מכזית לזריעה ולשום דבר נמי לא חשוב בכל התורה אלא אמרי' בתר דעתי' דידיה אזלי' לגמרי א"כ חשב להוציא כל ביתו לא ליחייב עד דמפיק לי' כוליה אם הלכנו אחר מחשבתו (לקולא) [לחומרא] לא נלך אחר מחשבתו (לחומרא) [לקולא]. ומפרקי' בטלה דעתו אצל כל אדם שאין מחשבתו מבטלת מה שהוא ראוי לכל בני אדם אבל היא ראויה לעשות מה שאינו חשוב לכל כסתם. חשוב לו שהרי חשב עליו לזריעה וזריעה כל דהו ראויה היא וכל אדם מחשבין כן וזה הפירוש יותר ראוי ממה שפי' רש"י ז"ל במקום הזה:

הא דבעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו. ק"ל עלה מאי קמבעיא ליה דהא איהו דאמר במס' מנחות בפרק כל המנחות כל היכי דמעיקרא הוה בי' והשתא לית ביה הא לית בי' וכל היכי דמעיקרא לא הוי בי' והשתא אית ביה מדרבנן כי פליגי היכי דמעיקרא הוה בי' וצמק וחזר ותפח מ"ס יש דיחוי באיסורין ומ"ס אין דיחוי באיסורין וכיון שכן גבי שבת נמי בדלית ביה ותפח היכי מיחייב דהא בהנחה נמי לית ביה שיעור אוכלין לענין שום דבר כדקתני התם בברייתא הרי אלו טהורין ואין חייבין עליהן משום פגול ונותר וחלב וכן נמי לענין תרומה ואין בידי טעם נכון לחלק בין שבת לשאר איסורין בדבר זה. אבל יש לי לתרץ, דהכא בגרוגרות ממש עסקי' ואמרי' התם שאני גרוגרות הואיל ויכול נשלקן ולהחזירן לכמות שהיו וכיון שכן כשתפחה יש בה שיעור ומיהו בעוד שלא תפחה לא חשיבא שיעור ואפי' למ"ד התם גבי תרומה דשיעור הוא א"נ באוכלין שיש בהן שיעור וצמקו והוציאן ותפחן דודאי השתא יש בהן שיעור דהכי אסקי' התם תיובתא למ"ד דיחוי באיסורין לענין שיעורא:

זרק כזית תרומה לבית טמא. פרש"י ז"ל בכמה מקומות בתלמוד שאוכלין מקבלין טומאה בכזית ולטמא אחרים בכביצה ושמעתין ל"ק עלי' דכיון דחשיב צירוף לענין לטמא אחרים מחייב נמי משום שבת אע"פ שכבר נטמאת. ואינו מחוור, דמשמע דהכי מבעי ליה מדמחייב משום מטמא תרומה מחייב נמי משום שבת ואי כזית מקבל טומאה אין עליו תוספת חיוב בצירוף אוכלין בפחות מכביצה עם כזית וכ"ש דלטומאת אחרים לא השתא מתעבדא בהנחתה שאפי' נטמאו זו בפ"ע וזו בפ"ע אף בשעת טומאת אחרים אינן מצטרפין ומטמאין אותן שהרי מכיון שנכנסה נטמאת באויר וצירוף זה שבשעת הנחה אינו מעלה ואינו מוריד ושנינו במסכת אהלות בפי"ג אלו ממעטין בחלון פחות מכביצה אוכלין וקתני כזיפא זה הכלל הטהור ממעט והטמא אינו ממעט משמע מיהא שאין פחות מכביצה אוכלין מקבלין טומאה לא מד"ת ולא מד"ס. וה"ר משה הספרדי ז"ל מפרק להא בשלא הוכשרו וכביצה אין ממעטין לפי שהן חשובין [ואינו מבטלן] (ובמס' חולין פ' השוחט (חולין דף לד ע"א) אשלים זה הענין בסייעתא דשמיא). בתוס' מקשים בשלמא הנחה איכא שיעורא מדמצטרף לענין טומאה אלא אעקירה הא ליכא שיעורא ולדידי ל"ק דאנן הכי אמרי' מדמחייב לענין מטמא תרומה חשיבא זריקה ומחייב נמי לענין שבת דחשיבא זריקה דאי אפשר בלא עקירה והנחה וכדאקשינן מדלענין יוצא בכזית לענין שבת נמי בכזית וכענין ששנינו המוציא כזית מן המת וכעדשה מן השרץ דמגו דחשוב לענין טומאה חשיב נמי לענין שבת אע"פ שאינו דומה לזו לגמרי. והם אמרו בשם ה"ר שמואל, דאשעת עקירה ודאי חייב כיון שהוא אוכל לענין זר שהזר האוכלה לוקה עליו בכזית ואלו זרקה לבית טהור חייב אבל מכיון שנטמאת פרח ממנה איסור זרות שאין זר לוקה עלי' עוד ומ"ה בעי צירוף להנחה, ע"כ. ואיני יודע מה הוא, שהזר בין טמאה בין טהורה לוקה עליו בכזית וחייב עליה מיתה ומפני שהיתה ראויה לאכילת כהנים אף החולין ראוין לאכילת כל אדם וכן נמי בהא דמתרצין בלחם הפנים מדאפקי' אפסיל ליה אכתי ק' דהא חשיב דזר וכהן לוקין עליו בכזית. ועוד שא"כ על כל האוכלין האסורין לחייב בכזית ולא שנינו אלא בגרוגרות לכולן ולא דמי לכזית מן המת דהתם מהני ליה הוצאתו להציל שלא יטמא לעומדין שם ומש"ה הויא הוצאה גופא חשובה ודוקא נקט נמי תרומה, דבחולין כיון שאין טומאתן אוסרת אינה חשובה כלום:

מתקיף לה רב יצחק בריה דרב יהודה וכו'. פירש רש"י ז"ל: דאדאביי קאי דאוקי מתניתין בששכח למה הצניעו, ואפילו הכי אזלינן בתר מחשבתו הראשונה. ואינו מחוור. שאם כן היה לו לבעל הגמרא לסדר דברי ר' יצחק אחר דברי אביי ולא יפסיק ביניהם בהא דרב יהודה. ובתוספות פירשו דאהא דרב יהודה אביו קאי, משום דפירש כל שהוא היינו אפילו חטה אחת הואיל ועל ידי מחשבתו אתה מחייבו בדבר שאינו ראוי להוציאו אפילו לזריעה שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה, אלא שאנו הולכין לגמרי אחר מחשבתו, אם כן חשב להוציא כל ביתו הכי נמי. ופרקינן התם בטלה מחשבתו אצל כל אדם, כלומר: שאין כח בידו שלא להחשיב מה שהוא חשוב אצל הכל, אבל להחשיב מה שאינו חשוב אצל הכל לטרוח בכך לכתחלה הרשות בידו, כיון שאף השיעור הזה ראוי הוא וחשוב אצל הכל אלא שאין טורחין בכך לכתחלה.

פשיטא זיל הכא איכא שיעורא וזיל הכא איכא שיעורא. קשיא לי, מאי קושיא שהרי דרך התלמוד הוא כן בהרבה מקומות לפתוח בדבר פשוט כדי לשאול אחריו מה שצריך לשאול, ואף כאן מפני שרצה רבא לשאול אחריו הוציא חצי גרוגרת לזריעה. והוציא כגרוגרת לאכילה, עשה להן פתח מזה אע"פ שאינו צריכה, ולמה הוצרך לתת טעם מהו דתימא בעינן עקירה והנחה בחדא מחשבה, בלאו הכי ניחא. ובפרקין (צב, ב) תנינן המוציא ככר לרשות הרבים חייב, והא אינה צריכה אלא משום דבעי למיתני הוציאוהו שנים פטורין. וניחא לי דמרא דשמעתא קמייתא ר' נחמן, ואיהו לא בעי הנך בעייתא, אלא רבא הוא דאיבעיא ליה, ומשום הכי אקשינן לר' נחמן, למה ליה לאשמועינן הכי פשיטא.

בהא דבעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו. הקשה הרמב"ן ז"ל, מאי קא מיבעיא ליה, דהא איהו הוא דאמר במסכת מנחות בפ' כל המנחות באות מצה (מנחות נד, א), כל היכא דמעיקרא הות ביה והשתא לית ביה הא לית ביה, וכל היכא דמעיקרא לית ביה והשתא אית ביה מדרבנן, כי פליגי דמעיקרא הוה ביה וצמק וחזר ותפח, מר סבר יש דיחוי באיסורין, ומר סבר אין דחוי באיסורין, וכיון שכן גבי שבת נמי בדלית ביה ותפח היכי מחייב.
ותירץ הוא ז"ל, דהכא בגרוגרת ממש עסקינן, ואמרינן התם שאני גרוגרת הואיל ויכול לשלקן ולהחזירן לכמות שהיו, וכיון שכן כשתפחה יש בה שיעור, ומיהו בעוד שלא תפחה לא חשיבא שיעור ואפילו למאן דאמר התם (שם נה, א) גבי תרומה דשיעור הוא. ואינו מחוור בעיני כל הצורך, דמאי שנא שבת מאי שנא תרומה, הא אפילו קודם ששלקה חשבינן ליה התם לענין תרומת מעשר כתאנה מדתורמין גרוגרת על התאנים במנין, ואף על גב דהשתא בציר ליה שיעורא.
ולי נראה דאינו דומה שיעור הוצאת שבת לשאר האיסורין, דאילו פגול ונותר וחלב לא חייבה התורה בהם אלא בשיעור אכילה דהיינו כזית, וכיון שכן כל שאין בו כזית אף ע"פ שתפח ונראה ככזית הרי אין בו כזית ולא נהנה גרונו בכזית, אבל הוצאות שבת בחשיבותא תליא מלתא, וכל שדרך הבריות להחשיב ולהצניע חייבין עליו בהוצאתו, ועל כן אין שיעור הוצאה אחד לכל הדברים אלא כל אחד ואחד לפי מה שהוא חשוב, עד שהעלו הענין שאפילו מה שאינו חשוב לכל ואין מצניעין כמוהו והצניע המצניע חייב, וכיון שכן אף פחות מכגרוגרת שתפחה ונראה (ככזית) [כגרוגרת] מחשיבין אותו ומצניעין כמוהו ולפיכך חייב. כך נראה לי.

זרק כזית תרומה לבית טמא מהו. ואסיקנא כגון שהיה פחות מכביצה אוכלין וכזית זה מצטרף לכביצה, ומשום דאיסור שבת ואיסור טומאה בהדי הדדי אתיין, ומשום הכי נקט זרק ולא נקט הוציא, דאילו הוציא קדים ליה איסור שבת לטומאה, דכשיצרף ידו למטה משלשה מיד הוה ליה כמונח לענין שבת, ואפילו לרבנן דבעי הנחה על גבי משהו, הני מילי בזורק אבל במעביר לא וכדאמרינן לעיל בפרק המוציא (שבת פ, א), ולענין טומאה לא נטמא עד שנתחבר ממש לאוכלין. ונקט נמי תרומה דאילו חולין לא עבד ולא מידי, שהרי החולין מותרין הן באכילה אף לאחר שנטמאו.

ואם תאמר אע"ג דמצטרף לענין טומאה היאך יתחייב לענין שבת, דהא בעינן עקירה והנחה בדבר חשוב ואילו בהנחה איכא דבר חשוב כיון דמצטרף לאוכלין, אבל בשעת עקירה דלא היה שם אלא כזית אינו חשוב. יש לומר עקירה צורך הנחה היא, וכיון דבשעת הנחתו יהא חשוב, אף עכשיו חשבינן ליה כדבר חשוב, דהא לצורך אותו הנחה עקרה, ודאי חייב, ואילו זרקו לבית טהור פשיטא ליה דחייב הואיל וזר לוקה עליו בכזית גם ראוי לאכילת כהנים, אבל כשנטמא בטל חשיבותו דאף זר אינו לוקה עליה, וכדאמרינן במסכת יבמות בריש פרק הערל (יבמות עג, ב) דהאוכלה בטומאת עצמה אינו לוקה עליה, וליכא אלא איסור עשה דכתיב (דברים טו, כב) בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר ולאו הבא מכלל עשה עשה, והיינו דלא בעי לה הכא אלא שזרקו לבית טמא ומשום צירוף אוכלין שבה, והלכך בשעת עקירה ודאי שיעור הראוי לענין שבת הוה ביה, כן תירץ רבנו שמואל.
אבל הרמב"ן ז"ל הקשה עליו שאם מפני שראויה היתה לאכילת כהנים אם כן אף החולין ראוין לאכילת כל אדם, וכן בהא נמי דמשני בלחם הפנים מדאפקיה איפסיל ליה, אכתי קשיא דהא חשיב הוא דזר וכהן לוקין עליו בכזית. ועוד שאם כן כל האוכלין האסורין ליחייב בכזית. ונראה לי שעיקר טעם רבי שמואל ז"ל אינו אלא מפני שהיא ראויה לאכילת כהנים כלומר: מחייבת להם הכתוב ושמרתם את משמרת תרומותי (במדבר יח, א), מה שאין כן בחולין, ועם דברי רבי שמואל ז"ל עלה לנו תירוץ למה נקט כזית, הואיל ואינו מתחייב אלא משום צירופו ואם כן אפילו פחות מכזית, אבל עם דברי הרב ז"ל אינו קשה, דמשום עקירה נקט כזית דפחות מכזית אינו כלום.
ועוד יש לומר דדוקא כזית משום דחשיב בעלמא ללקות עליו, מה שאין כן בפחות מכזית, דאפילו לרבי יוחנן דאמר (יומא עג, ב) חצי שיעור דאורייתא איסורא בעלמא הוא דאיכא. ואע"ג דלגבי תרומה טמאה ליכא חילוק בין כזית לפחות מכזית, דאפילו בכזית ליכא אלא עשה כדאמרן, ובפחות מכזית נמי איכא איסורא דאורייתא מדרבי יוחנן דאמר חצי שיעור דאורייתא וקיימא לן כותיה, מכל מקום כיון דבעלמא חמירא כזית ללקות עליו ופחות מכזית לעולם לא, הכא נמי כזית הוי חשוב פחות מכזית לא הוי חשוב.

הא דנקט הכא: כגון דאיכא אוכלין פחות מכביצה. ולא אמר דאיכא פחות מכביצה תרומה, מסתברא דאפילו איכא פחות מכביצה אוכלין חולין, והדין נותן דהא תלמודא משום צירוף הוא דבעי, ואפילו על ידי צירוף דחולין מיטמא כזית של תרומה. אבל ראיתי לרבינו האי גאון ז"ל שכתב אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן, שאם טימא תרומה פחות מכביצה פטור, ואהדרינן לעולם לענין שבת וכגון שזרקו לאותו בית טמא תרומה פחות מכביצה ואיתא התם וזרק עכשיו כזית שהוא משלימו לההוא דאיתיה התם לכביצה. ע"כ. ואיני יודע למה הוצרך לפרש כך, דאפילו כזית מקבל טומאה על ידי צירוף ומתחייב הוא עליה משום מטמא תרומה.
ומיהו דוקא בשלא היה שם אלא פחות מכביצה אוכלין, שלא ירדה להן טומאה אלא ע"י צירוף הכזית דאז מקבל טומאה אף כזית זה, אבל אם יש שם כביצה אוכלין כבר נטמאו בלא צירוף כזית זה, ואע"פ שנצטרף להם כזית זה לא נתוסף להם טומאה שכבר שבעו להם טומאה, וכיון שכן אין מצטרפין עם זית זה שיקבל טומאה על ידיהם כאילו הוא משיעור הכביצה, ואינו אלא כזית העומד לעצמו שאינו מקבל טומאה ולפיכך נקט הכא פחות מכביצה וכענין שאמרו במנחות בפרק הקומץ רבה גמ' (כד, א) שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו, בעי רבא עשרון שחלקו ונטמא אחד מהן והניחו בכסא וחזר טבול יום ונגע באותו טמא מהו, מי אמרינן שבע ליה טומאה או לא, כלומר: שבע ליה טומאה אותו חצי שנטמא כבר ולפיכך אינו מצטרף לטהור לטמאו, ואע"פ שאם היו שניהם טהורין ונגע באחד מהם פשיטא ליה דמצטרף.

מהא דאמרינן הכא: למאי אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן. שמעינן דאין אוכלין מקבלין טומאה פחות מכביצה, והכי נמי משמע מדתנן במסכת אהלות (פי"ג, מ"ה) אלו ממעטין בחלון פחות מכביצה אוכלין, וקתני סיפא (במ"ו) זה הכלל, הטהור ממעט והטמא אינו ממעט, אלמא פחות מכביצה אינו מקבל טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים שאילו כן לא היה ממעט.

והא דתניא בספרא (ויקרא יא, לד) מכל האוכל מלמד שהוא מטמא בכל שהוא. יש מפרשים אותה בצירוף כלי כגון ההיא דתניא (פסחים מד, א) המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתן פסל את כולן. והא דתניא בפרק קמא דחולין גמרא (כד, ב) הטהור בכלי חרס תוכו אע"פ שלא נגעו כו', נאמר תוכו לטמא ונאמר תוכו ליטמא מה תוכו האמור לטמא אע"ג שלא נגע, תוכו האמור ליטמא גם כן אע"פ שלא נגע, ואמרינן עלה התם מנא לן אמר רבי יונתן התורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל, כלומר ואילו מחמת נגיעה לא היה אפשר שיטמא אלא לכל היותר בגרגיר שלישי, אלא שכל גרגיר וגרגיר מיטמא מאויר כלי, דאלמא אפילו כל שהוא מקבל טומאה. יש לומר דלאו דוקא מלא חרדל, דהתם לא איירי בהאי דינא דכביצה ופחות מכביצה, אלא הכי קאמר התורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חתיכות כמלא חרדל, ולעולם כשיש בהן חתיכות גדולות כביצה. ורש"י ז"ל כתב בהרבה מקומות (פסחים לג, ב ועוד) דכל שהוא אוכלין מקבלין טומאה, אבל לטמא אחרים בעינן כביצה. ושמעתין דהכא לכאורה הויא תיובתיה, וההיא נמי דאמר באהלות הויא תיובתיה.

מתוך דברינו למדת שהמוציא פחות מכשיעור לזריעה חייב אף בלא הצנעה וכן בסתם ובהצנעה שכל המצניע או המוציא לזריעה ורפואה ודוגמא החשיבו להיות פחות מכשיעור מהם כשיעור הגמור שמא תאמר ואחר שמחשבתו מועלת ליתן דין שיעור לפחות מכשיעור אף אם חישב להוציא שיעור גדול ולא הוציא אלא כשיעור המחייב תועיל מחשבתו ליתן דין פחות מכשיעור לכשיעור ולא יתחייב אלא במה שהיתה מחשבתו עליו אינו כן שכל שמראה בדעתו שאין בשיעור המבואר לכל הדברים חשוב לו בטלה דעתו ואין הוצאה נפקעת ממנו במחשבתו ואע"פ שלא השלים מחשבתו כבר ידעת שכל המתכוין לעשות מלאכה והתחיל בה ועשה ממנה כשיעור חייב אע"פ שלא השלימה שכל כיוצא בזה מלאכת מחשבת הוא שהרי עשה כשיעור ממלאכה שנתכון לה:

מי שהוציא כשיעור אלא שהוציאו מרה"י במחשבה אחת והניחו ברה"ר במחשבה אחרת חייב כיצד הוציא כגרוגרת לאכילה ונמלך עליה לזריעה או שהוציאה לזריעה ונמלך עליה לאכילה אע"פ שעקירתו במחשבה אחת והנחתו במחשבה אחרת חייב הוציא חצי גרוגרת לזריעה וקודם הנחה נמלך עליה לאכילה והניחה פטור שהרי לפי מחשבתו השניה אין כאן שיעור ואם כשנמלך עליה לאכיל' נתפחה והיה בה כגרוגרת והניחה חייב מאחר שאף אם לא נתחדשה לו מחשבה היה חייב בה במחשב' ראשונה מפני שהיה בה שיעור למחשבתו אף עכשיו חייב הואיל ויש בו שיעור גם כן למחשבתו האחרונה הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה ועמדה על חצי גרוגרת והניחה פטור ואם קודם הנחה נמלך עליה לזריעה חייב הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ונתפחה והניח' הרי זה ספק אם יש דיחוי אצל שבת אם לאו ולמדת מ"מ שהמוציא פחות מכשיעור ונתפח קודם הנחה וחזר לכשיעור או שהוציא כשיעור ונצמק קודם הנחה וחזר לפחות מכשיעור פטור:

כבר ידעת ששיעור הוצאת אוכלין בשבת כגרוגרת וכן ידעת ששיעור אוכלין לטמא אחרים הוא בכביצה הרי שזרק כזית אוכלין לבית טמא והיו שם אוכלים אחרים בפחות מכביצה ובא כזית זה והשלימן לכביצה חייב שמאחר שנצטרף כזית זה לפחות מכביצה והשלים את השיעור לענין טומאה אף לענין שבת חייב ואע"פ שבשתי הלחם ולחם הפנים אמרו ששיעורן בכגרוגרת והיה לנו לומר לפי שיטתך שמאחר ששיעורן בכזית לענין אם נפסלו ביוצא ר"ל שיצאו חוץ לחומת העזרה שאם אכלו אח"כ עובר בלאו וכמו שאמרו כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו ושיעור אכילה זו בכזית אף נפסל ולענין שבת יהא שיעורם בכזית אינו דומה שבקדשים משהוציאו חוץ לחומת העזרה נפסל ולענין שבת לא נתחייב עד שיוציאנו לרה"ר ולא נאמר שעזרה רה"ר היא אלא לענין טהרת ספק טומאה הא לענין שבת כל שיש שם מחיצות אין זה רה"ר אבל בזו שבת והשלמת אוכלין לשיעור טומאה באין כאחד וגדולי המחברים כתבו שאף בזו הדבר בספק אם נתחייב לענין שבת אם לאו:

דבר זה י"מ אותו בכזית דוקא הא פחות מכזית וכגון שהיה שם פחות מכביצה מעט והשלימו פחות מכזית זה לכביצה פטור לא שאלוה אלא בכזית שהוא חשוב מיהא לענין איסור ויש חולקין לומר שאף בפחות מכזית כן כל שהוא משלים שיעור טומאה וכן מה שתפשוה בכזית תרומה יש אומרים תרומה דוקא אבל חולין הואיל ואין טהרתו חשובה אצל בני אדם שאין אדם חייב לאכול חוליו בטהרה אלא מדרבנן אין מצטרף לענין שבת אבל תרומה שצירוף טומאתה חשובה טומאה ליאסר מן התורה צירופה מועיל אף לענין שבת וי"מ שלא תפשו לשון תרומה בדוקא ואף גדולי המחברים כתבוה בלשון אוכלין:

זה שכתבנו באוכלין ששיעורן לטומאה בכביצה פירושו לטמא אוכלין אחרים אבל לקבל טומאה לעצמם אף בכל שהוא מקבלין טומאה והוא שאמרו בספרי מכל האוכל מלמד שהוא טמא בכל שהוא ומ"מ גדולי הדורות שלפנינו סוברים שאף לקבלת טומאה הם צריכים לכביצה וזו שבספרי הם מפרשים אותה לענין צירוף כגון כלי מלא חרדל שאם נגעה טומאה בגרגיר אחד מהם נטמא הכל שהכלי מצרפן וי"מ אותה בביריא שלא אמרו שיעור כביצה אלא באוכלין המכונסים כגון פת וכיוצא בו אבל מה שהוא בריה בפני עצמה [מיטמא בפני עצמו] כגון אגוז ולוז וערמון אפי' חטה אפי' עדשה הא בשאר אוכלין אין מקבלים טומאה אלא בכביצה ושמא תאמר לדעת האומרים שכל אוכל מיטמא בכל שהוא מה הוצרך לומר כגון דאיכא פחות מכביצה תיפוק לי שמאחר שהונח כזית זה בבית נטמא ומדלענין טומאה בכזית אף לענין שבת בכזית אין זה כלום שפשוט הוא בזו שאע"פ שנטמא בפני עצמו לענין שבת פטור שהרי שבת וטומאה לא באו כאחד שהרי משנקלט לאויר הבית נטמא וחיוב שבת לא בא עד שהונח ומאחר שצירופו מועיל בשעת הנחה לענין טומאה שמתחלה לא היה ראוי לטמא אחרים ועכשו מטמא צירופו מועיל אף לשבת:

קצת מפרשים כתבו שהאוכלין צריכין כביצה אף לטומאת עצמן ופרשו בשמועה זו תרומה דוקא ולחייב את הזורקה על שהוא מטמאה מדכתיב משמרת תרומותי כלומר שאתה צריך לשמרה מן הטומאה וכן אומרים בכל קדש לא תגע אזהרה לרבות את התרומה שלא תטמאנה בנגיעתה ואין הפרש בין טמא שטימאה בנגיעתו בין טהור שטמאה לבית טמא והענין הוא שמאחר שצירופו מועיל לחייבו על שטמא את התרומה בידים אף לענין שבת כן:

תוספות בד"ה או דילמא כו' ולא מבעי ליה אקמייתא כו' עכ"ל ובבעיא דלעיל בהוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך כו' לא תיקשי להו דאכתי תיבעי ליה אי הוה דיחוי אצל שבת וכגון שנמלך לאכילה ואח"כ תפחה דאין סברא לימלך לאכילה קודם שתפחה כיון שאין בה שיעור אכילה וכן בהך איבעיא דהוציא גרוגרת לאכילה וצמקה כו' לא קמבעיא ליה בנמלך לזריעה קודם שצמקה דאז לא הוי דיחוי דאין סברא לימלך לזריעה קודם שצמקה כיון שיש בו שיעור אכילה ודו"ק:

בד"ה אי לענין כו' כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין כו' מצטרף כו' עכ"ל ק"ק התם ל"ל למימר בכה"ג דלא הוי כביצה אלא ע"י צירוף הא איכא למימר דאיכא מעיקרא בכביצה דאיסורו בפסח חושבו לטמא טומאת אוכלים ובשאר ימות השנה אי קפיד כו' ודו"ק:

בא"ד ועוד דלא כו' מדקתני לא פסל אלא מקום מגעו כו' עכ"ל פירוש דבריהם בתוס' פרק אלו עוברין אמאי פסול מקום מגעו ותו לא כיון דחשיב כמו כולה תרומה ע"י דימוע יפסול הכל או לא כלום עכ"ל ע"ש:

בא"ד ורש"י חזר בו בכריתות וגבי פרה מטמא טומאת אוכלין כו' עכ"ל הלשון מגומגם דהך דפרה מטמא טומאת כו' ליתא בכריתות אבל בפרק אותו ואת בנו איתא ובפרש"י שם מהך דכריתות פרק דם שחיטה דאיירי הכא וק"ל:

בד"ה כגון דאיכא כו' אבל לבית טהור לא אע"ג דחשיב ללקות עליו זר כו' עכ"ל נ"ל דר"ל אבל לבית טהור כו' ולאשכוחי דאתיין בהדי הדדי כגון דזרק פחות מכזית לפחות מכזית שבפנים דהוו אתיין איסור שבת ואיסור זרות בהדי הדדי ואהא תירצו כיון דאיסור זרות לא בא ע"י הוצאה זו עכ"ל ר"ל דאילו לא היה כאן נמי בית ורשות אחרת היה בא איסור זרות ע"י צירוף ואיסור שבת לא בא אלא ע"י בית ורשות אחרת אבל בבית טמא ניחא דאיסור טומאה נמי לא בא אלא ע"י בית ורשות אחרת ואילו לא היה כאן בית לא היה טמא כלל ודו"ק:

רש"י בד"ה חזר כו' והכניסו אינו חייב כו' הכל דבור אחד:

דף צא ע"א רש"י בד"ה התם הוא כו' היה בו כשיעור למחשבתו ושיעור למחשבתו שנייה כו' כצ"ל:

בד"ה יש דיחוי כו' בינתיים אלו כו' לא מיחייב הס"ד והד"א:

תוס' בד"ה אי לענין כו' למ"ד משקין מיבלע בליעי כו'. נ"ב פי' בלועין הן בתוך הזגין והיכא דנטמאו הזגין מבחוץ נטמא אף היין הבלוע בו ולא אמרינן מיפקד פקיד ולא בלוע כי היכי דלא תיהוי חיבור ולא נטמא היין שבפנים לעולם עד שיצא וק"ל:

בא"ד וכן בפרק אלו עוברין וכו'. נ"ב פי' ג"כ לשם יש לדקדק דמשמע דלא כרש"י אלא שצריך ליישבו ודו"ק:

בא"ד אי לא קפיד אלא רוצה בקיומו לא אלא כו' כצ"ל:

בד"ה כגון כו' בהדי הדדי קא אתין כו' כצ"ל:

גמרא א"ד כל לענין שבת כגרוגרת בעינן. ק"ל הא שיעור גרוגרת ל"נ אלא באוכל אדם. והאי כיון דאיטמא תו אינו ראוי למאכל אדם וא"ל כיון דכ"ז דלא נח עדיין לא הוה ביה שיעור לקבלת טומאה ולא נטמאו אלא בשעה שנח ה"ל הנחת חפץ והסרת שם אוכל מיניה בהדדי וחייב הא ליתא חדא דכה"ג מיבעיא ליה לריו"ח לקמן (צט ב') ולרבא מרא דשמעתין פשיטא ליה שם דפטור. או לכה"פ מיבעיא ליה ובאת"ל מיבעיא ליה שם ע"ש בפירש"י. שנית כיון דמ"מ קבל טומאה מדרבנן (כמ"ש התוס' בשם התו"כ) קודם שנח. א"ר לאכילה מיקרי עכ"פ:

תוס' ד"ה אי לענין טומאה. שמעתי קושיא בשם הגמוהר"י בעל או"ת לשיטתם דפחות מכביצה א"מ טומאה מדאורייתא (ומכ"ש לשטת הרשב"א בחדושיו כאן דאף מדרבנן א"מ טומאה) מהא דזבחים רפי"ג א"ל אף טמא שאכל אהט"ה כיון דנגע בו טמאהו. הא מ"ל באוכל פחות מכביצה והיה בו כזית הנה מלבד למש"כ התוס' בחולין (ק"א) ד"ה שפיר ע"ש לק"מ. נ"ל עוד ליישב. דהא דבעינן כביצה לטומאה הוא מקרא דכל האוכל אשר יאכל (יומא פ) ומיניה ילפינן נמי דבר הראוי לאכילה (רמב"ם פ"ח דטהרות מ"ו) ובקדש גלי לן קרא דל"ב ראוי לאכילה לקב"ט מן והבשר לרבות עצים ולבונה והוא דרשה גמורה (ע' זבחים מו ב' לד א' ובתד"ה ואפילו) ותמיהני על הנ"ב חלק יו"ד סי' ד' דישב פסק הרמב"ם דחה"ק דרבנן. מהא דפסחים (לה) דקרי לה מעלה בעלמא. הלא כבר הביאו התוס' ראיה זו שם (יט) בשם רש"י ודחוה בתשובה נצחת. (ועי' מל"מ פ"ו מהל' א"מ ד"ח) א"כ ה"ה נמי דל"ב שיעור אכילה ומכ"ש למאי דמבעיא ליה לרבא בשבועות (כב) שבועה שלא אוכל עפר בכמה לצד דלחייב בכ"ש. ופירש"י דכיון דלאו בר אכילה לא שייך ביה שיעור אכילה. ובזה מתורץ ג"כ קושיית התוספות בחולין (שם) דבתרומה מ"ל שפיר באכל כזית. ועמש"כ בחדושי להרמב"ם רפ"ז מה"ת:

בא"ד המ"ל דנגע שרץ כו' בשאר ימות השנה כו' אי לא לא. תמוה דשרץ אפי' לא קפיד ובטיל לגבי עריבה מ"מ מיטמאה יחד עם העריבה ע"ש בסוגיא ונ"ל דתיבת שרץ ט"ס הוא וצ"ל טומאה ור"ל ראשון דל"מ לעריבה:

גמ' עד דאיכא כזית. עיין עירובין דף פ ע"ב תד"ה אגב. שם ותפחה ונמלך עליה. עי' מנחות דף נד ע"א תד"ה דמעיקרא:

שם וצמקה ונמלך. עיין לעיל עז ע"א תד"ה ועוד:

שם וכגון דאיכא פחות מכביצ' אוכלין. עיין משנה למלך פ"ד ה"א מהל' ט"א:

תוס' ד"ה אי לענין. משמע דלא מקבל אוכל טומאה עי' זבחים דף לא. תד"ה אר"א:

גמרא מהו דתימא כל שהוא (דתני המצניע לזרע חייב בכל שהוא) לאפוקי מגרוגרת ולעולם עד דאיכא כזית.
פירוש דבלא הצניעו הי' שיעורו כגרוגרת דסתם חטין לאכילה קאי, ובהצניע לזרע ליבעי עכ"פ כזית.
וקשה לי אמאי אמרינן עד דאיכא כזית דלזה אין לנו טעם נכון דממנ"פ אי אזלינן בתר מחשבתו לזריעה לחייב כדין מוציא זרעים, ואי לא אזלינן בתר מחשבתו ליהוי כאוכלין דשיעורו בכגרוגרת, אבל שיעור כזית למה, ויותר הו"ל לגמרא לומר דהו"א דהצנעתו לזריעה מועיל לאפוקי מתורת אוכלין ונעשה כזרעים ושיעורו כזרעים אבל לא מועיל מחשבתו לחייבו בפחות משיעור זרעונים.
וי"ל דמה דקתני זרעוני גינה פחות מכגרוגרת ר"ל דהיינו כזית וא"כ זהו באמת כונת הש"ס דס"ד לדונו כדין זרעים, אח"כ ראיתי בתוי"ט שכתב דמשמע מסוגיין דהיכא דקתני פחות מכגרוגרת היינו כזית ואפשר דכוונתו לדברינו.

תד"ה כגון דאיכא, ודוקא נקט כזית תרומה.
ומ"מ הו"מ למינקט בזרק פחות מכזית תרומה, ובבית יש אוכלין דתרומה פחות מכביצה וע"י צרוף זה יהי' כשיעור איסור תרומה טמאה, דהא ליכא למימר דכוונתם דבעינן שיעור בזה האוכל הזורק דיתחייב על אכילתו מבלי צירוף אכילה מדבר אחר, א"כ מה כתבו אח"כ ודוקא לבית טמא וכו' (עי' במהרש"א) דכוונתם בזורק חצי זית תרומה לבית לצרף לחצי זית תרומה שמכבר בבית לאיסור זרות עיי"ש, והרי מ"מ בהך שזורקו ליכא שיעור ללקות עליו, ואפ"ה מחייב, כיון דיתחייב ע"י שיאכל זה האוכל עם דבר המונח בבית, א"כ שפיר הו"מ למינקט ביש בבית טמא פחות מכביצה תרומה וזרק לתוכו מעט שישלים לשיעור ביצה.
והנה לשיטת רש"י ז"ל יקשה אמאי נקט תרומה ולא חולין דהא החשיבות רק ע"י שיצטרף לטמא אחרים, דהא לקבולי טומאה מיד שבא לבית נטמא קודם שנח ומה"ט לא חייב בשביל זריקת הזית תרומה מבלי שיש שם צירוף לכביצה, ולענין לטמא אחרים לכאורה אין הפרש בין תרומה לחולין, ואפשר דס"ל לרש"י ז"ל כדעת ר"ש שהובא ברשב"א דבעינן דגם העקירה יהי' חשובה כיון דתרומה הוי אכילת כהנים חשוב בכזית אלא דבשעת הנחה שנטמא ולא חייש לכהנים אינו חשוב אלא ע"י שמצרף לטומאה עיי"ש, א"כ ממילא בחולין ליכא למבעי כיון דלגבי עקירה בציר ליה שיעורא.
אלא דלפ"ז יש לדקדק דמיד כשבא לאויר הבית ונטמא אזלה לה החשיבות דהא לא חזי לכהנים, והוי כאילו בצר ליה שיעורא ואח"כ כשנח בא חשיבות מכח צירוף טומאה א"כ בין עקירה להנחה בצר לי' שיעורא והוי כצמקה בנתיים וחזרה ותפחה דאיבעי' לעיל אי אמרינן יש דיחוי, ואפשר דהאיבעי' בדרך את"ל דאין דיחוי ויעויין במהרש"א (בפירש"י בד"ה בהדי הדדי) דנדחק בכוונת תוס' במה שכתבו דמסוגיין משמע דלקבלת טומאה בעינן דוקא כביצה, ולענ"ד י"ל למה דנדחק המשנה למלך (פ"ד ה"א מהל' טומאת אוכלין) להסוברים דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה, אם נוגע חצי ביצה בטומאה וחצי ביצה אחרת ג"כ נגע בטומאה אם כשיצטרפו אח"כ טמא דהשתא הוי כביצה או דמ"מ בשעת נגיעה בטומאה לא נטמא אין שייך כאן צירוף, והרב המגיה כתב לפשוט מסוגיין מדמבעי בזרק לבית טמא ולא נקט בזרק לבית חצי ביצה תרומה שנגע בטומאה לבית שיש שם ג"כ חצי ביצה תרומה שנגע בטומאה דמצטרפי לטומאה אם חייב משום שבת, אע"כ דבכה"ג אין מצטרפים, ואני כתבתי בגיליון המ"ל דזה אין ראיה למ"ש מהרש"א ז"ל במ"ש תוס' ודוקא לבית טמא דכוונתם דאמאי ל"א בזרק חצי זית תרומה לבית שמצטרף עם עוד חצי זית תרומה לאסור לזרים, ותירצו תוס' דהאיבעיא דוקא היכא דהרשות גורם הצירוף, אבל בזה דצירוף כזית לאיסור זרים אין הרשות גרמה לו, עיי"ש, א"כ ה"נ בזרק חצי ביצה תרומה שנגע בטומאה לצרף בבית עם חצי ביצה שנגע בטומאה, זהו לאו הרשות גרמה לו, מש"ה מבעיא רק לבית טמא דהרשות גרמה לצירוף הטומאה, אחר זמן רב זיכני ד' בספר שער המלך, וראיתי שכ"כ (בהל' ברכות פ"ד ה"ו).
אמנם י"ל דההוכחה בדרך זה, די"ל דרק אם בשעת ההנחה שנגמר החויב דשבת אז הרשות גורם להצירוף דעד שעת ההנחה לא הי' צירוף לטומאה, ואם איתא דבב' חצאי ביצה שנטמאו תחילה מצטרפי' יחד לכביצה לחול הטומאה עליו, הא תיכף כשבא לאויר נעשה הפעולה זה דכשיצטרפו אלו ב' חצאי ביצים שיחול עליהם הטומאה, ובשעה שמצטרפים שוב אין הרשות גרמה לו, אע"כ דאין מצטרפים, ובשעת ההנחה אם בא הטומאה להם, טומאת הבית והרשות גרמה לזה, לפ"ז דברי תוס' עולים יפה דמשמע משמעתין דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה, דאילו מקבל טומאה והחשיבות בהצירוף לטמא אחרים הא בזה בוודאי אם נטמאו שני חצאי ביצים ונצטרפו אח"כ דמטמא אחרים דהא כל אחד בפני עצמו קיבל הטומאה. וא"כ יקשה הא בזה אין הרשות גרמה לו, דתיכף כשנכנס לאויר הבית נעשה חשיבות זה דכשיצטרפו יחד יטמאו יחד, ואח"כ בשעת הצירוף דזהו בעידן ההנחה אין הרשות גרמה לה, אע"כ דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה, ובשעת הצירוף כביצה יחד בעידן הנחה מצטרפים לקבל טומאה ושפיר הרשות גרמה לה:

תד"ה או דלמא בתר השתא אזלינן, בין משיעור ראשון בין משיעור אחרון.
לפ"ז נראה הדין דבהוציא חצי גרוגרת לזריעה ונמלך עליה לאכילה. ואחר כך תפחה לכגרוגרת דבודאי לא הוי דיחוי, כיון דלגבי שיעור ראשון לא נדחית, וכן נראה בדעת המהרש"א ז"ל.
ולענ"ד הקלושה והנמוכה יש לדון, דמנ"ל לתוס' זה, דעל קושייתם י"ל בפשוטו דבצמקה ואח"כ נמלך עלה לזריעה בזה לא הוי דיחוי, כיון דמה דנראה אח"כ על מחשבתו לזריעה זה היה בידו מיד בתחילת הדיחוי לחשוב לזורעה, מש"ה לא מקרי דיחוי כמו כל דיני דיחוי דמה שבידו לגמרו לא הוי דיחוי, ורק היכא דנראה מכח דתפחה זה לא הי' בידו שיותפח בזה הוא דמבעי' אם יש דיחוי, וא"כ בנדון הנ"ל בהוציא לזריעה חצי גרוגרת ונמלך לאכילה ואח"כ תפחה תלי' ג"כ בהאיבעי' כיון דמה שנראה ע"י תפיחה לא הי' בידו:

מהו דתימא כ"ש לאפוקי מגרוגרת וכו' וצ"ע הא במתני' דלעיל כבר קתני זרעוני גינה פחות מגרוגרת אפי' לא הצניעם. וכבר הרגיש שם בתוס' יו"ט וכ' שרמב"ם בפי' המשנה דלשם נדחק בזה. ולפע"ד י"ל דהא התם בזרעוני גינה דלא חזי לאכילה אבל הכא בחטים דסתמיהו לאכילה ה"א שיעורן כגרוגרת דוקא דהולכים אחר שכיחא להקל ואכילתן שכיחא קמ"ל כיון שהצניען לזריעה ה"ל כשאר זרעוני גינה ולעולם פחות מגרוגרת דוקא אבל לא כ"ש ממש קמ"ל אפי' חיטה א':

אלא מעתה חישב להוציא כל ביתו וכו'. עיין תוס' והנה רש"י מיאן בפי' תוס' דמאי ס"ד להקשות פשיטא דכשחישב עכשיו לזריעה חייב דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל לא להקל על שיעורו של הלכה למשה מסיני. אך אאביי קשה דהרי שכח עתה למה הצניעם רק מחשבתו של אתמול קבעה לי' חשיבות ועשיית מחשבתו כשיעורו של מרע"ה ע"כ פריך. ומיהו אכתי מצינו למימר שאני זרעונים דמהראוי שמרע"ה ה"ל למיהב שיעורא בנימא א' רק משום שאין אדם טורח כפירש"י ועיין רשב"א והכא סגי בגילוי דעתו שהוא טורח ולק"מ מחישב להוציא כל ביתו. אך בצירוף דברי שמואל דבחטה איירי' והוא סתמי' לאכילה ואפ"ה הואיל מחשבתו של אתמול שפיר פריך הקצרתי וק"ל:

בגמרא פשיטא כל שהוא תנן וכו' אע"ג דמתניתין במצניע איירי אפ"ה ליכא למימר דשמואל איצטריך לאשמועינן דאפי' במוציא לזריעה חייב בחטה אחת אע"פ שלא הצניע משום דמסתמא דתלמודא בלא"ה פשיטא ליה דאין לחלק כלל בין מצניע למוציא כדמקשה נמי בפשיטות לעיל אמתני' ל"ל למיתני המצניע ליתני המוציא והיינו כפירש"י שם וא"כ ע"כ דעיקר רבותא דשמואל היינו דחטה אחת מיקרי כל שהוא א"כ מקשה שפיר פשיטא כל שהוא תנן ומשני דלא נימא דהאי כל שהוא היינו בכזית והא דס"ד למימר הכי דבעינן כזית אפי' במוציא או מצניע לזריעה אע"ג דלעיל קתני דאפי' במוציא זרעוני גינה סתם חייב אפי' בפחות מכזית כגון בזרע קישואין ודלועין ואליבא דכ"ע ובשאר זרעוני גינה אליבא דרבי יהודה בן בתירה ולפירש"י בשמעתין משמע דרבנן לא פליגי אדרבי יהודה בן בתירא אלא דאכתי איכא למימר דשאני הנך דלעיל משום דניכרים דקיימו לזריעה ומכ"ש לפי' הרמב"ם דאיירי בזרעים שאינן ראויים לאכילה משא"כ בחטה דראויה לאכילה לעולם דאפי' במוציא או מצניע לזרע אפ"ה בעינן כזית שהוא שיעור אכילה ואכילת חטים שכיח טפי מזריעה קמ"ל דאפי' בחטה אחת מחייב. כן נ"ל:

שם מתקיף ליה רב יצחק וכו' אלא מעתה חישב להוציא כל ביתו הכי נמי וכו' משמע מפירש"י דפריך אאוקימתא דאביי דלעיל ובתוס' הקשו עליו ופירשו בענין אחר דאדרב יהודה אבוה פריך וכו' ולכאורה פירש"י מוכח דהא מדרב יהודה לא שמעינן כלל דבמחשבה לחוד תליא מילת' אלא דבתר שיעור חשוב אזלינן כיון דאיכא אינשי שזורעים חטה אחת משא"כ לאביי פריך שפיר דבתר מחשבה אזלינן. ומה שהקשו בתוס' דא"כ דאדאביי פריך אמאי נטר ליה עד הכא יש ליישב עפמ"ש בסמוך דהך מילתא דר"י אמר שמואל גופא הא דמקשינן עלה נמי פשיטא כל שהוא תנן הכל אאוקימתא דאביי קאי כדפרישית ועיין בחידושי רשב"א ובחידושי מ"ז בספר מג"ש מה שכתבו בזה מיהו אכתי איכא למידק בהא דמתקיף רב יצחק אלא מעתה חישב להוציא כל ביתו ה"נ דלא מחייב עד דמפיק לכוליה וכו' ודקארי ליה מאי קארי אטו מי גרע מכתב שם משמעון וכיוצא בו דפשיטא לן לקמן בפ' הבונה דף ק"ג דחייב וילפינן לה מקרא דמאחת מהנה ומייתי לה הש"ס בכמה דוכתי א"כ ה"נ דכוותיה ואף דרש"י ז"ל הרגיש בזה וכתב האי דחישב להוציא כל ביתו היינו בהוצאה אחת א"כ לא דמי כ"כ לשם משמעון א"כ קשיא איפכא מאי קושיא דלמא אין ה"נ דפטור אע"כ דפשיטא ליה לר' יצחק דחייב כמו בשם משמעון א"כ אכתי לא דמי כלל למוציא חטה אחת דלא שייך הך מלתא כלל דהא דחייב היינו משום דאחשבה לזריעה והנראה לענ"ד בזה דמהך סברא גופא מקשה דהא ודאי מלתא דפשיטא היא דחטה אחת לזריעה לא שכיח כלל ברוב בני אדם וא"כ הוי פחות מכשיעור דהוי לן למיפטר כמו בכתב אות אחת וארג חוט אחד דאע"ג דחשוב בעיניו לשום צורך אפ"ה פטור כיון דהוי פחות מכשיעור לרוב בני אדם א"כ מ"ש מחטה אחת דמחייב ליה במוציא מכ"ש בכה"ג במתניתין באוקימתא דאביי דאע"ג דמפיק השתא סתמא אפ"ה בתר מחשבה ראשונה אזלינן וע"כ היינו משום דשיעור הוצאה לא דמי לשיעור שאר איסורי מלאכת שבת שהדבר מסור לחכמים לכל אחד ואחד לפי החשיבות כמו שכתבתי במשנתינו בריש פרק המוציא וא"כ מקשה רבי יצחק שפיר אלא מעתה חישב להוציא כל ביתו בהוצאה אחת ה"נ דחייב מה"ט גופא למיזל בתר מחשבה אע"ג דבשם משמעון מחייבינן בכה"ג כיון שהוא שיעור חשוב לרוב בני אדם אפ"ה לענין שיעור הוצאה יש לנו לפוטרו דבתר דעת המוציא אזלינן כן נראה לי ודו"ק:

שם בעי מיניה רבא מר"נ זרק כזית תרומה לבית טמא מהו וכו' ועיקר האיבעיא היינו אי אמרינן דכיון דחשיב האי שיעורא לענין טומאה חשיב נמי לענין שבת כמו שפירש"י בהא דמיבעיא ליה דוקא בכזית ולא מיבעיא ליה אפילו בכל שהו והאי טעמא גופא דחזי לאיצטרופי פחות מכביצה כבר הרגיש הרשב"א ז"ל בחידושיו בזה ותירץ דשאני כזית דלוקין עליו בעלמא בכזית בכא"פ אלא דקשיא ליה לרשב"א א"כ מאי איריא בבית טמא אפילו בתרומה טהורה נמי שייך הך מלתא דשיעורא דכזית שייך ביה מלקו' לזר האוכלה ועל זה כתב דבתרומה טהורה פשיטא ליה לאידך גיסא דחייב והאריך שם לתרץ קושיית הרמב"ן ז"ל ע"ש ולענ"ד אף שאיני כדאי מ"מ תורה הוא וללמוד אני צריך דלכאורה איפכא מסתברא דע"כ לא בעי מיניה רבא מר"נ אלא בבית טמא דוקא משום דע"י זריקתו לבית טמא גרם לו הך זריקה לחשיבות האיסור טומאתו מש"ה י"ל דמהני נמי הך חשיבות גופא לענין שבת כיון שעל ידי מעשיו נולד' החשיבות וכה"ג לענין שתי הלחם ולחם הפנים דע"י הוצאתו בשבת חוץ לחומת עזרה גרם לו להיות פסול ביוצא מש"ה איכא למימר דליחייב אפילו פחות מגרוגרת משום חשיבות האיסור עצמו משא"כ בתרומה טהורה ובשאר איסורים נראה דלא שייך הך מלתא כלל כיון דענין חשיבות האיסור לא בא לו ע"י מעשה שבת דהא מקמי הכי נמי הוה אסור כן נ"ל וצ"ע ודו"ק:

בתוס' בד"ה אי לענין טומאה כביצה וכו' עס"ה. עמ"ש בזה בחידושי פסחי' דף ל"ג ע"ב דלענ"ד הך מילתא אי אוכל עצמו טמא פחות מכביצה או לא תליא באשלי רברבי בפלוגתא דתנאי ע"ש אלא דבלאו הכי נ"ל דמסוגיא דשמעתין לא מוכח מידי דהא דמספקא ליה לרבא אי משום חשיבותו לענין טומא' יש לחייבו לענין שבת אפשר דהיינו דוקא כיון שמטמא אחרים בהאי שיעורא דהיינו בכביצה לסברת המקשן ולסברת התרצן נמי ע"י צירוף כזית לפחות מכביצה אבל משום טומאת עצמו בכל שהוא לא איכפת לן כ"כ כיון דאין מלקות באכילתן וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ואפ"ה מקשה שפיר בסמוך בשתי הלחם ולחם הפנים משום דפסול יוצא שייך להחמיר טפי לענין שבת נמי בכזית כיון דיש מלקות ממש באכילת כזית דיוצא ואיכא נמי למ"ד דיוצא מטמא את הידים:

מהו דתימא. כיון דשכח בשעת הוצאה שלא היה זכור בהצנעתו: בטלה לו מחשבתו. ואין כאן לא חשיבות מחשבת הצנעה ולא מחשבת הוצאה: קמ''ל. דכל העושה סתם על דעת הראשונה עושה ובחשיבותיה קמא קאי: כל שהוא תנן. וסתם משנה רבי מאיר: לאפוקי מגרוגרת. דשאר אוכלין: אלא מעתה. דמתני' בדעתיה תלינן כדקאמרת משום דעל דעת ראשונה מחשבת ליה שיעורא: חישב להוציא כל ביתו. בהוצאה אחת דלא אחשבה אלא אם כן הוציא כולה כאחד: הכי נמי. דכי אפקא פורתא פורתא לא מיחייב: בטלה דעתיה. ושיעורא דחשיב לאינשי חשיב: וכל אדם אין חייבין אלא כשיעורו. ואע''פ שהוכשר לזה והצניעו: כגרוגרת. איכא שיעורא לאכילה ולהוצאה וכ''ש לזריעה דשיעורא בכל שהוא: ותפחה. ועמדה על גרוגרת קודם הנחה: ונמלך עליה לאוכלה. והניחה מהו: את''ל. בההיא אע''ג דעקירה והנחה לאו בחדא מחשבה הואי מיחייב: התם הוא דזיל הכא כו'. בשעת מחשבה ראשונה היה בו כשיעור למחשבתו ושיעור למחשבה שניה הלכך מיצטרפי עקירה והנחה: אבל הכא בעידנא דאפקה לא הוה בה שיעור. למחשבה שניה של הנחה ולא מצטרפי הנחה לעקירה: כיון דאילו אשתיק. בהך שניה אית בה שיעור לזריעה ומיחייב: השתא נמי מיחייב. הואיל ויש שיעור למחשבה אחרונה ובשיעור זה איכא שיעורא למחשבה ראשונה ויותר: לא מיחייב. דהא בשעת הנחה ליכא שיעור למחשבה קמייתא: בתר השתא. בתר מחשבה דהשתא אזלינן לענין הנחה: יש דיחוי. מה שחסרה בינתים אילו אנחה בההיא שעתא לא מיחייב מי אמרינן תורת דיחוי דנדחה לו מחיוב חטאת ובטלה לה עקירה וכי הדר תפחה והניחה הוי הנחה בלא עקירה: אי לענין טומאה. דמיבעיא לך אם נטמא לטמא טומאת אוכלין או לאו כביצה בעינן: והאי משלימו. שנחה אצלו והשלימו וע''י הנחה זו נטמאו: מאי. מדחשיב הך זריקה לענין טומאה חשיב נמי לענין שבת כאלו הוא כגרוגרת ומיחייב או לא:

מתקיף לה רב יצחק. פירש בקונטרס דפריך אאביי וקשה דאמאי נטר ליה עד הכא ואומר הרב פור''ת בשם רבינו שמואל דאדרב יהודה אבוה פריך וה''פ כיון דאמרת דמוציא חטה אחת לזריעה חייב אע''פ שאין רגילות משום דבתר מחשבתו אזלינן ה''נ כשחישב להוציא כל ביתו ניזול בתר מחשבתו ולא נחייבנו בפחות כיון דפחות מיכן אינו חשוב בעיניו ומשני התם בטלה דעתו אצל כל אדם דאין אדם שלא יהא חשוב בעיניו פחות מכן אבל הכא יש בני אדם שחשובה להם חטה אחת לזריעה: או דילמא בתר השתא אזלינן. משמע דאי בתר השתא אזלינן ליכא למיבעיא מידי מדקאמר את''ל בתר השתא אזלינן הוציא גרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה מהו ולא מיבעיא ליה אקמייתא ואמאי אכתי תיבעי ליה אי הוה דיחוי אצל שבת או לא כדבעי בסמוך דהא מיד כשצמקה נדחית וי''ל דדוקא ההיא דבסמוך חשיב ליה דיחוי שנדחית בין משיעור ראשון בין משיעור אחרון אבל הכא דמשיעור אחרון מיהא לא נדחית לא חשיב ליה דיחוי: אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן. משמע דלא מקבל אוכל טומאה בפחות מכביצה ומה שהביא רש''י מת''כ דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא דתניא מכל האוכל שמטמא בכל שהוא יכול יהא מטמא אחרים ת''ל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת הוי אומר זה ביצת תרנגולת אומר ר''ת דאסמכתא היא דה''נ מעשר ירק מרבינן בת''כ מוכל מעשר הארץ ולא הוי אלא אסמכתא בעלמא והא דפריך בפרק כל שעה (פסחים ד' לג:) למ''ד משקין מיבלע בליעי מהא דתנן טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת טהורים ואי מיבלע בליעי אמאי טהורים ומוקי לה בענבים שלא הוכשרו לאימת קא מיתכשרי לכי סחיט להו וכי סחיט להו בציר ליה שיעוריה אתי שפיר גם לפי' הקונטרס דאע''ג דמקבל טומאה בכל שהוא מ''מ בציר ליה שיעורא מלקבל הכשר לפירוש הרב פור''ת דמפרש בשם רש''י בפ' חבית (לקמן קמה.) דאין אוכל מקבל הכשר בפחות מכביצה וטעמא משום דמאשר יאכל נפקא לן לטמא אחרים בכביצה ואהא כתב אשר יבא עליו מים וכן בפרק אלו עוברין (פסחים מה.) גבי בצק שבסידקי עריבה דמפרש אביי כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין ונגעו בהאי בצק בפסח דאיסורו חושבו מצטרף אע''ג דבלא צירוף פחות מכביצה הוה מצי לאוקמי דנגע שרץ בכזית שבסידקי עריבה בפסח דאיסורו חושבו מקבל טומאה בשאר ימות השנה אי קפיד אין אי לא לא אלא דלענין קבלת טומאה עצמה לא נפקא לן מינה מידי דבלאו הכי אסורה משום חמץ להכי נקט לענין לטמא אחרים ומייתי רבינו תם ראיה דאין אוכל מקבל טומאה פחות מכביצה דתניא בפרק אלו עוברין (שם מד.) המקפה של תרומה השום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתן פסל את כולן מקפה של חולין ושום ושמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתן לא פסל אלא מקום מגעו והוינן בה מקום מגעו אמאי פסל והא לא הוי כביצה ורש''י ל''ג הכי אלא גריס והא בטל ברובא ומפרש דהכי פריך מקום מגעו אמאי פסול והא בטל שום ושמן אגב מקפה דהא משום הכי קתני ברישא פסל את כולן ואין נראה למחוק הספרים ועוד נהי דבטלי ברישא להחמיר להקל לא אמרינן דבטלי ועוד דלא שייך למימר דבטלי השום והשמן כיון שהן בעין מדקתני לא פסל אלא מקום מגעו ועוד (דתניא בתוספתא) בד''א בזמן שהיא גוש בקערה משמע שהן בעין ואין להאריך ורש''י חזר בו בכריתות (דף כא.) וגבי פרה מיטמא טומאת אוכלין (חולין דף פב.) והא דאמר בפ''ק דחולין (דף כד:) התורה העידה על כלי חרס אפילו מלא חרדל לאו דוקא חרדל אלא כלומר מלא ביצים ומשום דבחרדל איכא טובא ראשון ושני כו' ומקבל טומאה מדרבנן נקט ליה: אי לענין שבת כגרוגרת בעינן. הוה מצי למיפרך אמאי נקט זרק ואמאי נקט תרומה ולבית טמא: כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלים כו'. אור''י דלהכי נקט זרק דהשתא בהדי הדדי קא אתיין דלא מחייב לענין שבת עד דנח כדאמר בפרק המוציא (לעיל דף פ.) תוך ג' לרבנן בעיא הנחה על גבי משהו אבל מכניס מכי אתי תוך ג' איכא איסור שבת ואיסור טומאה ליכא עד דמצטרף ולא .

שבת צא ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף צא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד