|
טקסט הדף מנוקד
מַהוּ דְּתֵימָא בַּטּוֹלֵי בַּטְּלַהּ לְמַחְשַׁבְתּוֹ קָא מַשְׁמַע לַן כׇּל הָעוֹשֶׂה עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה הוּא עוֹשֶׂה
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מְחַיֵּיב הָיָה רַבִּי מֵאִיר אַף בְּמוֹצִיא חִטָּה אַחַת לִזְרִיעָה פְּשִׁיטָא כׇּל שֶׁהוּא תְּנַן מַהוּ דְּתֵימָא כׇּל שֶׁהוּא לְאַפּוֹקֵי מִגְּרוֹגֶרֶת וּלְעוֹלָם עַד דְּאִיכָּא כְּזַיִת קָא מַשְׁמַע לַן מַתְקִיף לַהּ רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה אֶלָּא מֵעַתָּה חִישֵּׁב לְהוֹצִיא כׇּל בֵּיתוֹ הָכִי נָמֵי דְּלָא מִיחַיַּיב עַד דְּמַפֵּיק לְכוּלֵּיהּ הָתָם בָּטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כׇּל אָדָם וְכׇל אָדָם אֵין חַיָּיבִין עָלָיו אֶלָּא כְּשִׁיעוּרוֹ מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר דְּתַנְיָא כְּלָל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר כׇּל שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ וְאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוּכְשַׁר לָזֶה וְהִצְנִיעוֹ וּבָא אַחֵר וְהוֹצִיאוֹ נִתְחַיֵּיב זֶה בְּמַחְשַׁבְתּוֹ שֶׁל זֶה אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן הוֹצִיא כִּגְרוֹגֶרֶת לַאֲכִילָה וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לִזְרִיעָה אִי נָמֵי לִזְרִיעָה וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לַאֲכִילָה חַיָּיב פְּשִׁיטָא זִיל הָכָא אִיכָּא שִׁיעוּרָא וְזִיל הָכָא אִיכָּא שִׁיעוּרָא מַהוּ דְּתֵימָא בָּעֵינַן עֲקִירָה וְהַנָּחָה בַּחֲדָא מַחְשָׁבָה וְהָא לֵיכָּא קָא מַשְׁמַע לַן בָּעֵי רָבָא הוֹצִיא חֲצִי גְרוֹגֶרֶת לִזְרִיעָה וְתָפְחָה וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לַאֲכִילָה מַהוּ אִם תִּמְצֵי לוֹמַר הָתָם הוּא דְּמִיחַיַּיב דְּזִיל הָכָא אִיכָּא שִׁיעוּרָא וְזִיל הָכָא אִיכָּא שִׁיעוּרָא הָכָא כֵּיוָן דִּבְעִידָּנָא דְּאַפְּקֵהּ לָא הֲוָה בֵּיהּ שִׁיעוּר אֲכִילָה לָא מִיחַיַּיב אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דְּאִילּוּ אִישְׁתִּיק וְלָא חַשֵּׁיב עֲלֵיהּ מִיחַיַּיב אַמַּחְשָׁבָה דִזְרִיעָה הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַיַּיב וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר כֵּיוָן דְּאִילּוּ אִישְׁתִּיק וְלָא חַשֵּׁיב עֲלֵיהּ מִיחַיַּיב אַמַּחְשָׁבָה דִזְרִיעָה הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַיַּיב הוֹצִיא כִּגְרוֹגֶרֶת לַאֲכִילָה וְצָמְקָה וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לִזְרִיעָה מַהוּ הָכָא וַדַּאי כִּי אִישְׁתִּיק אַמַּחְשָׁבָה קַמַּיְיתָא לָא מִיחַיַּיב אוֹ דִילְמָא בָּתַר הַשְׁתָּא אָזְלִינַן וּמִיחַיַּיב וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר בָּתַר הַשְׁתָּא אָזְלִינַן וּמִיחַיַּיב הוֹצִיא כִּגְרוֹגֶרֶת לַאֲכִילָה וְצָמְקָה וְחָזְרָה וְתָפְחָה מַהוּ יֵשׁ דִּיחוּי לְעִנְיַן שַׁבָּת אוֹ אֵין דִּיחוּי לְעִנְיַן שַׁבָּת תֵּיקוּ בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן זָרַק כְּזַיִת תְּרוּמָה לְבַיִת טָמֵא מַהוּ לְמַאי אִי לְעִנְיַן שַׁבָּת כִּגְרוֹגֶרֶת בָּעֵינַן אִי לְעִנְיַן טוּמְאָה כְּבֵיצָה אוֹכָלִין בָּעֵינַן לְעוֹלָם לְעִנְיַן שַׁבָּת וּכְגוֹן דְּאִיכָּא פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה אוֹכָלִין וְהַאי מַשְׁלִימוֹ לִכְבֵיצָה מַאי מִדְּמִצְטָרֵף לְעִנְיַן טוּמְאָה מִיחַיַּיב נָמֵי לְעִנְיַן שַׁבָּת אוֹ דִילְמָא כׇּל לְעִנְיַן שַׁבָּת כִּגְרוֹגֶרֶת בָּעֵינַן אֲמַר לֵיהּ תְּנֵיתוּהָ אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים שִׁיעוּרָן כִּגְרוֹגֶרֶת וְאַמַּאי לֵימָא מִדִּלְעִנְיַן רש"י
מהו דתימא. כיון דשכח בשעת הוצאה שלא היה זכור בהצנעתו: בטלה לו מחשבתו. ואין כאן לא חשיבות מחשבת הצנעה ולא מחשבת הוצאה: קמ''ל. דכל העושה סתם על דעת הראשונה עושה ובחשיבותיה קמא קאי: כל שהוא תנן. וסתם משנה רבי מאיר: לאפוקי מגרוגרת. דשאר אוכלין: אלא מעתה. דמתני' בדעתיה תלינן כדקאמרת משום דעל דעת ראשונה מחשבת ליה שיעורא: חישב להוציא כל ביתו. בהוצאה אחת דלא אחשבה אלא אם כן הוציא כולה כאחד: הכי נמי. דכי אפקא פורתא פורתא לא מיחייב: בטלה דעתיה. ושיעורא דחשיב לאינשי חשיב: וכל אדם אין חייבין אלא כשיעורו. ואע''פ שהוכשר לזה והצניעו: כגרוגרת. איכא שיעורא לאכילה ולהוצאה וכ''ש לזריעה דשיעורא בכל שהוא: ותפחה. ועמדה על גרוגרת קודם הנחה: ונמלך עליה לאוכלה. והניחה מהו: את''ל. בההיא אע''ג דעקירה והנחה לאו בחדא מחשבה הואי מיחייב: התם הוא דזיל הכא כו'. בשעת מחשבה ראשונה היה בו כשיעור למחשבתו ושיעור למחשבה שניה הלכך מיצטרפי עקירה והנחה: אבל הכא בעידנא דאפקה לא הוה בה שיעור. למחשבה שניה של הנחה ולא מצטרפי הנחה לעקירה: כיון דאילו אשתיק. בהך שניה אית בה שיעור לזריעה ומיחייב: השתא נמי מיחייב. הואיל ויש שיעור למחשבה אחרונה ובשיעור זה איכא שיעורא למחשבה ראשונה ויותר: לא מיחייב. דהא בשעת הנחה ליכא שיעור למחשבה קמייתא: בתר השתא. בתר מחשבה דהשתא אזלינן לענין הנחה: יש דיחוי. מה שחסרה בינתים אילו אנחה בההיא שעתא לא מיחייב מי אמרינן תורת דיחוי דנדחה לו מחיוב חטאת ובטלה לה עקירה וכי הדר תפחה והניחה הוי הנחה בלא עקירה: אי לענין טומאה. דמיבעיא לך אם נטמא לטמא טומאת אוכלין או לאו כביצה בעינן: והאי משלימו. שנחה אצלו והשלימו וע''י הנחה זו נטמאו: מאי. מדחשיב הך זריקה לענין טומאה חשיב נמי לענין שבת כאלו הוא כגרוגרת ומיחייב או לא:
תוספות
מתקיף לה רב יצחק. פירש בקונטרס דפריך אאביי וקשה דאמאי נטר ליה עד הכא ואומר הרב פור''ת בשם רבינו שמואל דאדרב יהודה אבוה פריך וה''פ כיון דאמרת דמוציא חטה אחת לזריעה חייב אע''פ שאין רגילות משום דבתר מחשבתו אזלינן ה''נ כשחישב להוציא כל ביתו ניזול בתר מחשבתו ולא נחייבנו בפחות כיון דפחות מיכן אינו חשוב בעיניו ומשני התם בטלה דעתו אצל כל אדם דאין אדם שלא יהא חשוב בעיניו פחות מכן אבל הכא יש בני אדם שחשובה להם חטה אחת לזריעה: או דילמא בתר השתא אזלינן. משמע דאי בתר השתא אזלינן ליכא למיבעיא מידי מדקאמר את''ל בתר השתא אזלינן הוציא גרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה מהו ולא מיבעיא ליה אקמייתא ואמאי אכתי תיבעי ליה אי הוה דיחוי אצל שבת או לא כדבעי בסמוך דהא מיד כשצמקה נדחית וי''ל דדוקא ההיא דבסמוך חשיב ליה דיחוי שנדחית בין משיעור ראשון בין משיעור אחרון אבל הכא דמשיעור אחרון מיהא לא נדחית לא חשיב ליה דיחוי: אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן. משמע דלא מקבל אוכל טומאה בפחות מכביצה ומה שהביא רש''י מת''כ דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא דתניא מכל האוכל שמטמא בכל שהוא יכול יהא מטמא אחרים ת''ל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת הוי אומר זה ביצת תרנגולת אומר ר''ת דאסמכתא היא דה''נ מעשר ירק מרבינן בת''כ מוכל מעשר הארץ ולא הוי אלא אסמכתא בעלמא והא דפריך בפרק כל שעה (פסחים ד' לג:) למ''ד משקין מיבלע בליעי מהא דתנן טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת טהורים ואי מיבלע בליעי אמאי טהורים ומוקי לה בענבים שלא הוכשרו לאימת קא מיתכשרי לכי סחיט להו וכי סחיט להו בציר ליה שיעוריה אתי שפיר גם לפי' הקונטרס דאע''ג דמקבל טומאה בכל שהוא מ''מ בציר ליה שיעורא מלקבל הכשר לפירוש הרב פור''ת דמפרש בשם רש''י בפ' חבית (לקמן קמה.) דאין אוכל מקבל הכשר בפחות מכביצה וטעמא משום דמאשר יאכל נפקא לן לטמא אחרים בכביצה ואהא כתב אשר יבא עליו מים וכן בפרק אלו עוברין (פסחים מה.) גבי בצק שבסידקי עריבה דמפרש אביי כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין ונגעו בהאי בצק בפסח דאיסורו חושבו מצטרף אע''ג דבלא צירוף פחות מכביצה הוה מצי לאוקמי דנגע שרץ בכזית שבסידקי עריבה בפסח דאיסורו חושבו מקבל טומאה בשאר ימות השנה אי קפיד אין אי לא לא אלא דלענין קבלת טומאה עצמה לא נפקא לן מינה מידי דבלאו הכי אסורה משום חמץ להכי נקט לענין לטמא אחרים ומייתי רבינו תם ראיה דאין אוכל מקבל טומאה פחות מכביצה דתניא בפרק אלו עוברין (שם מד.) המקפה של תרומה השום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתן פסל את כולן מקפה של חולין ושום ושמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתן לא פסל אלא מקום מגעו והוינן בה מקום מגעו אמאי פסל והא לא הוי כביצה ורש''י ל''ג הכי אלא גריס והא בטל ברובא ומפרש דהכי פריך מקום מגעו אמאי פסול והא בטל שום ושמן אגב מקפה דהא משום הכי קתני ברישא פסל את כולן ואין נראה למחוק הספרים ועוד נהי דבטלי ברישא להחמיר להקל לא אמרינן דבטלי ועוד דלא שייך למימר דבטלי השום והשמן כיון שהן בעין מדקתני לא פסל אלא מקום מגעו ועוד (דתניא בתוספתא) בד''א בזמן שהיא גוש בקערה משמע שהן בעין ואין להאריך ורש''י חזר בו בכריתות (דף כא.) וגבי פרה מיטמא טומאת אוכלין (חולין דף פב.) והא דאמר בפ''ק דחולין (דף כד:) התורה העידה על כלי חרס אפילו מלא חרדל לאו דוקא חרדל אלא כלומר מלא ביצים ומשום דבחרדל איכא טובא ראשון ושני כו' ומקבל טומאה מדרבנן נקט ליה: אי לענין שבת כגרוגרת בעינן. הוה מצי למיפרך אמאי נקט זרק ואמאי נקט תרומה ולבית טמא: כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלים כו'. אור''י דלהכי נקט זרק דהשתא בהדי הדדי קא אתיין דלא מחייב לענין שבת עד דנח כדאמר בפרק המוציא (לעיל דף פ.) תוך ג' לרבנן בעיא הנחה על גבי משהו אבל מכניס מכי אתי תוך ג' איכא איסור שבת ואיסור טומאה ליכא עד דמצטרף ולא .
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|