דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

שבת צ ע"ב - טקסט הדף

זרע קישואין שנים זרע דילועין שנים זרע פול המצרי שנים חגב חי טהור כל שהוא מת כגרוגרת צפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהוא שמצניעין אותה לרפואה ר' יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו:
גמ' ורמינהי זבל וחול הדק כדי לזבל קלח של כרוב דברי ר''ע וחכמים אומרים כדי לזבל כרישא אמר רב פפא הא דזריע הא דלא זריע לפי שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה: זרע קישואין: ת''ר המוציא גרעינין אם לנטיעה שתים אם לאכילה כמלא פי חזיר וכמה מלא פי חזיר אחת אם להסיק כדי לבשל ביצה קלה אם לחשבון שתים אחרים אומרים חמש ת''ר המוציא שני נימין מזנב הסוס ומזנב הפרה חייב שמצניעין אותן לנישבין מקשה של חזיר אחת צורי דקל שתים תורי דקל אחת: ציפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהוא: מאי ציפורת כרמים אמר רב פליא ביארי אמר אביי ומשתכח בדיקלא דחד נבארא ועבדי לה לחוכמא אכיל ליה לפלגא דימיני' ופלגא דשמאליה רמי לה בגובתא דנחשא וחתים לה בשיתין גושפנקי ותלי לה באיברא דשמאלא וסימניך {קהלת י-ב} לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו וחכים כמה דבעי וגמר כמה דבעי ואכיל ליה לאידך פלגא דאי לא מיעקר תלמודו: ר' יהודה אומר אף המוציא כו': ותנא קמא סבר לא מאי טעמא דילמא אכיל ליה אי הכי טהור נמי דהא רב כהנא הוה קאים קמיה דרב והוה קמעבר שושיבא אפומיה אמר ליה שקליה דלא לימרו מיכל קאכיל ליה וקעבר משום {ויקרא יא-מג} בל תשקצו את נפשותיכם אלא דילמא מיית ואכיל ליה ורבי יהודה אי מיית קטן מיספד ספיד ליה:

הדרן עלך אמר רבי עקיבא

מתני' המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב בכל שהוא וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו:
גמ' למה ליה למיתני המצניע ליתני המוציא לזרע ולדוגמא ולרפואה חייב בכל שהוא אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שהצניעו ושכח למה הצניעו והשתא קא מפיק ליה סתמא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צ - ב

זרע קישואין - שנים. שהוא חשוב יותר משאר זרעוני גנה [דברי הכל הוא, רמב"ם בפיהמ"ש]. וכן זרע דילועין - שנים, זרע פול המצרי - שנים.

המוציא חגב חי טהור - כל שהוא. כלומר, אפילו הוא קטן ביותר, כיון שמצניעין אותו לקטן לשחק בו.

חגב מת - כגרוגרת, כשיעור כל האוכלין, שהרי חגב טהור מותר לאכלו בלא שחיטה. [1]

צפורת כרמים מין צפור בין חיה בין מתה - כל שהוא, לפי שמצניעין אותה לרפואה. כדמפרש בגמרא.

רבי יהודה אומר: אף המוציא חגב חי טמא - כל שהוא. שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו. ובגמרא יתבאר במה נחלקו ת"ק שסובר כן רק בחגב חי טהור, ורבי יהודה.

גמרא:

ורמינהו: תנן [לעיל פ ב]: זבל וחול הדק שיעור הוצאתם כדי לזבל קלח של כרוב, דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים: כדי לזבל כרישא חציר.

הרי שגרעין אחד בלבד [שהכרוב והכרישא באים ממנו] חשוב, ומדוע לא יתחייב על הוצאת גרעין אחד?

ומתרצינן: אמר רב פפא: הא דחייב על זבל לצורך גרעין אחד, משום דזריע. כבר נזרע הגרעין ויש לו חשיבות בפני עצמו שאדם טורח לזבל אותו.

הא דלא חייב אלא על הרבה גרעינים, דלא זריע. לפי שאין אדם טורח להוציא נימא גרעין אחת לשדה לזריעה.

שנינו במשנה: זרע קישואין.

תנו רבנן: המוציא גרעינין של תמרה, אם לנטיעה [2] שתים. אם לאכילה - כמלא פי חזיר.

וכמה מלא פי חזיר? אחת. אם להסיק - כדי לבשל ביצה קלה.

אם לחשבון, שנותנים גרעינים לסימן כמה כסף הוא חייב - שתים.

אחרים אומרים - חמש. כי עד חמש זוכרים אנשים את המנין ואין צריכים לתת סימן.

תנו רבנן: המוציא שני נימין מזנב הסוס ומזנב הפרה, חייב. לפי שמצניעין אותן לנישבין, לעשות מהם רשת לצוד צפרים.

מקשה של חזיר נימין קשים שבשדרה של חזיר - אחת. שהסנדלרים שמים אותו בראש חוט התפירה.

צורי דקל שעושים מהם סלים - שתים. לשני בתי נירין [עיין משנה עג, א].

תורי דקל שהם דקים מצורי דקל וגדלים סביב הדקל - אחת [רש"י אומר שאינו יודע למאי חזי, והערוך פירש שראוי לתפור פי דלעת].

שנינו במשנה: ציפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהוא.

ומבארינן: מאי ציפורת כרמים? אמר רב: פליא ביארי כך שמה.

אמר אביי: ומשתכח היא נמצאת בדיקלא דחד נבארא. בדקל צעיר שלא הספיק אלא רק סיב אחד להיכרך סביבו. ועבדי ליה לחוכמא משתמשין בה כדי להחכים ולפתוח הלב.

כיצד?

אכיל ליה לפלגא דימיניא אוכלים את חצי הצפור הימני, ופלגא דשמאליה ואת המחצית השמאלית רמי לה בגובתא דנחושא מכניס לתוך קנה מנחשת, וחתים לה בשיתין גושפנקי, בששים חותמות [לאו דוקא ששים, אלא כלומר מכסה את הקנה בהרבה כיסויים כגון זפת ושעוה ואדמה]. ותלי לה באיברא דשמאלא, בזרועו השמאלית.

וסימניך "לב חכם לימינו, ולב כסיל לשמאלו". כגון זה, שהוא צריך עדיין להחכים.

וחכים כמה דבעי, וגמר לומד כמה דבעי, ואכיל ליה לאידך פלגא לאחר שיחכים. דאי לא אכיל ליה אלא זורקו - מיעקר תלמודו ישכח כל מה שלמד על ידו.

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא, שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו.

ומבארינן: ותנא קמא סבר חגב טמא לא מצניעין אותו לקטן.

מאי טעמא?

דלמא אכיל ליה והרי הוא אסור באכילה. [3]

ומקשינן: אי הכי, טהור נמי אסור באכילה כשהוא חי. ולא משום אבר מן החי, שהרי אינו טעון שחיטה, אלא משום מיאוס.

דהא רב כהנא הוה קאים קמיה דרב. והוה קמעבר שושיבא אפומיה העביר חגב טהור על שפתיו. אמר ליה רב: שקליה! הסירנו, דלא לימרי: מיכל קאכיל ליה, וקעבר משום "בל תשקצו את נפשותיכם", שהוא מאוס לאכלו כשהוא חי.

ומתרצינן: אלא, בעודו חי אין חשש שיאכלנו. רק דילמא מיית ואכיל ליה. [4] הילכך בחגב טהור נותנין אותו לקטן, שהרי אין איסור לאכלו מת.

ורבי יהודה סבר: אי מיית, קטן מיספד ספיד ליה, שמצטער על מותו, ולא אוכלו. וממילא, גם בחגב טמא אין חשש ליתנו לקטן.

הדרן עלך פרק אמר רבי עקיבא

הערות

[1] כתב תוס' הרא"ש דמכאן אין ראיה דחגב אין טעון שחיטה. דאפשר לפרש דמת היינו שחוט. ועוד, דאף אם היה אסור לישראל לאוכלו בלא שחיטה ג"כ היה שיעורו כגרוגרת דהרי ראוי לנכרי. [כמו שאמרו בגמרא דגרעיני תמרה שיעורן כמלא פי חזיר, ואעפ"י שישראל אסור לגדל חזירין, הרי שמשערין בנכרי]. ומ"מ כך הוא האמת דחגב אין טעון שחיטה כדמוכח להלן בגמרא. והתוס' בד"ה דלא, הביאו מבה"ג, דילפינן מדכתיב "ואת כל נפש החיה הרומשת במים", דהיינו דגים, ולאחר מכן כתיב "ואת כל נפש השורצת" דהיינו חגבים. משמע שאין טעונים שחיטה כדגים.

[2] היינו שהם ראויים לנטיעה או במקום שרגילין לנטוע, והוי סתמא לנטוע. ואין לפרש שכיון בהדיא לנטיעה, דא"כ אפילו בגרעין אחד חייב, כמבואר לקמן בריש המצניע. תוד"ה אם.

[3] ואפילו למ"ד דאין בי"ד מצווין להפריש קטן מדבר איסור, מ"מ להאכילו בידים אסור. רש"י ד"ה דלמא.

[4] הקשה הרש"ש דמ"מ ראוי ליתנו לנכרי קטן [עיין הערה 1].

פרק עשירי - המצניע

מתניתין:

המצניע לזרע, כדי להשתמש בו לזריעה, ולדוגמא או שהצניע דבר כדי להראותו לדוגמא, או שהצניע לרפואה, והוציאו בשבת, חייב עליו בכל שהוא. [5]

וכל אדם שהוציאו אין חייב עליו אלא כשיעורו, אם יש בו כשיעור הקבוע לו, וכפי ששנינו בפרקים הקודמים.

ואם לאחר שהוציא את הדבר שהצניע, נמלך בדעתו שלא להשתמש בו לזרע או לדוגמא או לרפואה, אלא חזר והכניסו לביתו - אינו חייב בהכנסה זו אלא אם יש בו כשיעורו. שהואיל ונמלך, בטלה מחשבתו הראשונה, והרי הוא ככל אדם.

גמרא:

והוינן בה: למה ליה למיתני "המצניע"? ליתני "המוציא לזרע ולדוגמא ולרפואה חייב בכל שהוא"? שהרי אפילו לא הצניעו אלא רק הוציאו לשם כל אלו יש לו להתחייב. שהרי כל הטעם דבעינן שיעורא בזרעונים, הוא כדאמרינן לעיל, שאין אדם מוציא גרעין אחד לזריעה. אבל זה שהוציא בפירוש גרעין אחד לזריעה גילה דעתו שזרע אחד חשוב אצלו.

ומתרצינן: אמר אביי: הכא במאי עסקינן: כגון שהצניעו, ושכח למה הצניעו;. והשתא קא מפיק ליה סתמא, לא לשם מטרה כל שהיא אלא מעבירו מבית לבית. [6]

הערות

[5] כתבו הראשונים שדוקא כשהצניע לאלו האמורים במשנה, לפי שהם בעצם חשובים בכל שהוא אלא שאין אדם טורח עליהם בכך, ומכיון שאדם זה טרח והצניעם הרי הם בחשיבותם. אבל המצניע אוכלים בכל שהוא אינו חייב, שפחות מכגרוגרת אינו חשוב אוכל, ובטלה דעתו אצל כל אדם.

[6] הגמרא היתה יכולה לתרץ שהוא זוכר בשעת הוצאה למה הצניעו אלא שההוצאה היתה בסתמא, ולכן א"א לחייבו על ההוצאה אלא על ההצנעה. אלא שכבר שנינו לעיל [עה, ב] שכל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניעו, משמע שהמצניע חייב על הצנעתו, והיינו בכה"ג שההוצאה היתה בסתמא. ולכן הוצרכה הגמרא לומר דמתניתין אשמעינן חידוש נוסף אפילו כששכח למה הצניעו. עפ"י רש"י.

זרע קישואין, כיון שהצמחים גדולים וניכרים די בשנים. זרע דילועין — שנים. זרע פול המצרי — שנים. חגב חי טהור — כל שהוא. וחגב מת טהור, כיון שהוא ראוי לאכילה שיעורו ככל המאכלים — כגרוגרת. צפורת כרמים שהיא מין חגב, בין חיה בין מתה, שיעורה להוצאת שבת — כל שהוא, כיון שמצניעין אותה לרפואה ולסגולה, ומכאן שהיא חשובה. ר' יהודה אומר: אף המוציא חגב חי טמא שיעורו בכל שהוא, לפי שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו.

א גמרא שנינו במשנה שיעורם של זרעוני גינה להוצאת שבת. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] על כך ממה ששנינו: זבל וחול הדק, שיעורו להוצאת שבת — שיהיה בהם כדי לזבל בהם קלח של כרוב, אלו דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים: כדי לזבל כרישא אחת. הרי שאף צמח אחד הוא שיעור חשוב! אמר רב פפא: הא [זה] ששנינו ששיעורו קטן הרי זה באופן דזריע [שהוא זרוע] וכבר גדל, שבכגון זה מביאים זבל אף לאחד. ואילו הא [זה] ששנינו ששיעורו גדול יותר הרי זה באופן דלא זריע [שאינו זרוע], שבכגון זה אין האדם נוהג להוציא כל כך מעט, לפי שאין אדם טורח להוציא נימא (גרגר) אחת לזריעה.

ב על האמור במשנה בשיעור זרע קישואין ודלועין תנו רבנן [שנו חכמים]: המוציא גרעינין, אם לצורך נטיעה הוציא, שיעורם להוצאת שבת — שתים, אם לאכילה לבעלי חיים הוציא, שיעורם — כמלא פי חזיר, וכמה מלא פי חזיר — אחת. ואם להסיק בהם הוציא — כדי הראוי לבשל ביצה קלה. אם לחשבון הוציא, לשמש כעזר לזכור דברים — שתים. אחרים אומרים: חמש, שעד חמש זוכרים בעל פה, ואין צורך בסימנים. ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: המוציא שני נימין (שערות) מזנב הסוס או מזנב הפרה — חייב, שמצניעין אותן לנישבין [למלכודות]. מקשה (שערה נוקשה) של חזיר, שיעורה להוצאת שבת — אחת, שמשתמשים בה בתפירת נעליים ויש בה חשיבות. צורי דקל (נצרים קלופים של דקל) — שתים. תורי דקל, חוטים שמסירים מקליפת החריות והם דקים יותר — אחת.

ג שנינו במשנה שציפורת כרמים, בין חיה ובין מתה, שיעורה — כל שהוא, כיון שמצניעים אותה לרפואה וסגולה. ושואלים: מאי [מהי] ציפורת כרמים זו? אמר רב: החגב הנקרא פליא ביארי. אמר אביי: ומשתכח בדיקלא דחד נבארא ועבדי לה לחוכמא [ונמצאת ציפורת הכרמים בדקל שיש בו סיב אחד בלבד ומשתמשים בה כסגולה לחכמה]. אכיל ליה לפלגא דימיניה, ופלגא דשמאליה רמי לה בגובתא דנחשא וחתים לה בשיתין גושפנקי, ותלי לה באיברא דשמאלא [אוכל הוא את חצייה הימני, ואת חציה השמאלי משליך, מניח, בשפופרת של נחושת וחותם אותה בשישים חותמות ותולה אותה בזרועו השמאלית]. וסימניך [וסימן יש לך] בדבר איזה חלק יש לאכול ואיזה לתלות, מן הכתוב "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו" (קהלת י, ב), וחכים [ומחכים] כמה דבעי [שהוא רוצה], וגמר [ולומד] כמה דבעי [שהוא רוצה], ואכיל ליה לאידך פלגא [ואחר כך אוכל את החצי האחר], דאי [שאם] לא יעשה כן — מיעקר [ייעקר, ישתכח] תלמודו.

ד שנינו במשנה שר' יהודה אומר שאף המוציא חגב חי טמא חייב בכל שהוא שכן מצניעים אותו לתינוק לשחק בו. ומסבירים: והתנא קמא סבר [הראשון סבור] שלא נותנים לתינוק חגב טמא קטן לשחק בו. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — משום החשש דילמא אכיל ליה [שמא יאכל אותו] הילד. ומקשים: אי הכי [אם כך] שחוששים לדבר, אם כן חגב טהור נמי [גם כן] יאסרו לתת לתינוק שמא יאכלנו. דהא [שהרי] מסופר שרב כהנא הוה קאים קמיה [היה עומד לפני] רב והוה קמעבר שושיבא אפומיה [והיה מעביר חגב חי טהור ליד פיו]. אמר ליה [לו] רב לרב כהנא: שקליה [הנח אותו] כדי שלא לימרו מיכל קאכיל ליה וקעבר [יאמרו שאוכל הוא אותו ועובר] משום "בל תשקצו את נפשותיכם" (ויקרא יא, מג), נמצא שאף אכילת חגב טהור בעודו חי יש בה משום עבירה! אלא יש לומר שאף לדעת סתם משנה אין חשש שהילד הקטן יאכל את החגב שהוא משחק בו, אלא טעם האיסור בחגב טמא הריהו דילמא מיית ואכיל ליה [ושמא ימות החגב ויאכל אותו], ולכן אין מניחים לילד לשחק בחגב טמא. ור' יהודה סבר שאין לחשוש לכך, כי אי מיית אם ימות החגב — הקטן מיספד ספיד ליה [יספוד לו] ויתאבל עליו, ובודאי לא יאכלנו.

א משנה המצניע לזרע וכן לדוגמא וכן לרפואה והוציאו בשבת — חייב עליו בכל שהוא, שכיון שהצניע כמות זו, אף שהיא פחותה מן השיעורים שנקבעו בהלכה, ודאי חשובה היא לו, לאדם זה, וחייב אם כן גם על הוצאתה. וכל אדם אחר — אין חייב עליו בהוצאתו בשבת אלא כשיעורו. ואם חזר והכניסו המצניע ושוב אינו מתכוון להשתמש בו לאותו צורך מיוחד — אינו חייב אלא כשיעורו, אם יוציאנו (רש"ש).

ב גמרא ושואלים: למה ליה למיתני [לו לשנות] "המצניע" ואחר כך לומר "המוציא"? ליתני [שישנה] רק: המוציא לזרע ולדוגמא ולרפואה — חייב בכל שהוא! שהרי על ההוצאה הוא מתחייב, ואם מוציא לצורך כמות קטנה מן השיעור הראה בכך שהוא מחשיבה — ויתחייב עליה! אמר אביי: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שהצניעו לצורך מסויים ושכח למה הצניעו, והשתא קא מפיק ליה סתמא [ועכשיו מוציא אותו סתם].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The measure that determines liability for carrying out cucumber seeds is two seeds because they are large and conspicuous. The measure that determines liability for carrying out squash seeds is two seeds. The measure that determines liability for carrying out seeds of Egyptian beans is two. The measure that determines liability for carrying out a live kosher locust is any amount. For carrying out a dead kosher locust, which is edible, it is the same as any other food, a fig-bulk. The measure that determines liability for carrying out the locust called tzipporet keramim, whether dead or alive, is any amount; this is because one stores them for medicinal purposes or as a talisman, which renders even a small quantity significant. Rabbi Yehuda says: Even one who carries out a live non-kosher locust is liable for carrying out any amount, because people store locusts for a child who wants to play with it.

GEMARA: We learned in the mishna the measure that determines liability for carrying out garden seeds on Shabbat. And the Gemara raised a contradiction from what we learned: The measure that determines liability for carrying out compost and fine sand on Shabbat is equivalent to that which is used to fertilize a cabbage stalk; this is the statement of Rabbi Akiva. And the Rabbis say: Equivalent to that which is used to fertilize a single leek. Even a single plant is a significant amount. Rav Pappa said: This smaller measure applies to a case where the seed was already planted and growing. In that case, one carries out manure to fertilize one plant. That larger measure applies to a case where the seed was not yet planted, because a person does not go to the trouble to carry out a single seed for planting.

With regard to what the mishna said about the measure for carrying out cucumber and squash seeds, the Sages taught: One who carries out date pits on Shabbat, if he did so in order to plant, he is liable for carrying out two pits. If he did so in order for the animals to eat, he is liable for carrying out enough to fill a pig’s mouth. And how much is enough to fill a pig’s mouth? One date pit. If he did so in order to burn the pits, the measure that determines liability is equivalent to that which is used to cook an easily cooked egg. If he carried them out in order to use them to count, the measure for liability is two pits. Aḥerim say the measure for liability is five pits. A person is capable of keeping track of up to five items without help. The Sages taught: One who carries out two hairs from a horse’s tail or from a cow’s tail on Shabbat is liable, since people store them to use in traps. The measure that determines liability for carrying out stiff hair of a pig is one hair. It is significant because it is used to sew shoes. The measure that determines liability for carrying out palm fronds is two fronds, but the measure for palm vines, which are peeled off the frond and are thinner, is one vine.

We learned in the mishna: With regard to carrying out the locust called tzipporet keramim, whether dead or alive, the measure for liability is any amount. This is because one stores them for medicinal purposes or as a talisman, which renders even one locust significant. The Gemara asks: What is tzipporet keramim? Rav said: It is the locust called palya biari. Abaye said: And it can be found in a palm tree that has only one vine, and it is used as a talisman for wisdom. One eats its right half, and casts its left half into a copper tube, and seals it with sixty seals, and hangs it on his left arm. And the mnemonic reminding you which half to eat and which half to hang on the arm is the verse: “A wise heart to his right and a foolish heart to his left” (Ecclesiastes 10:2). And one then grows wise as much as he wants, and studies as much as he wants, and then eats the other half, as if he does not do so, his learning will be forgotten.

We learned in the mishna that Rabbi Yehuda says: Even one who carries out a live non-kosher locust is liable for carrying out any amount, because people store locusts for play. The Gemara explains: And the first tanna holds that people do not give children non-kosher locusts for play. What is the reason for this? Due to the concern that perhaps the child will eat it. And the Gemara asks: If so, it should also be prohibited to give a child a kosher locust, lest the child will eat it, as the Gemara related that Rav Kahana stood before Rav and passed a live kosher locust near his mouth. Rav said to Rav Kahana: Put it down, so that people will not mistakenly say: He is eating it and violating the prohibition of “You shall not make yourselves detestable” (Leviticus 11:43). Apparently, eating a kosher locust is prohibited while it is alive. Rather, even according to the unattributed mishna, there is no room for concern that a young child will eat a locust with which he is playing. The reason that the first tanna prohibits giving a non-kosher locust to a child for play is the concern that perhaps it will die and he will eat it. And Rabbi Yehuda, who permits giving a non-kosher locust to a child for play, does not share that concern. If the locust dies, the child will eulogize it and mourn its death, and certainly would not eat it.

MISHNA: One who stores a seed for sowing, or as a sample, or for medicinal purposes and carried it out on Shabbat is liable for carrying out any amount. By storing that measure, he indicates that it is significant to him. Therefore, he is liable for carrying it, despite the fact that what he carried out is less than the halakhic measure that determines liability for that item. And any other person is only liable for carrying it out on Shabbat if he carries out its measure for liability. If one stored the seed, carried it out, and then brought it back in, with no intention to utilize it for the specific purpose for which he stored it, he is only liable if he brought in its measure for liability (Rav Shmuel Strashun).

GEMARA: The Gemara asks: Why does the mishna teach: One who stores a seed for a specific purpose and carried it out? Let the mishna simply teach: One who carries out a seed for planting, or as a sample, or for medicinal purposes is liable for carrying out any amount. One is not liable for storing the seed. He is liable for carrying out less than the measure that determines liability because he attributed significance to that measure. Abaye said: With what we are dealing here? We are dealing with a case where one stored it for a specific purpose and forgot why he stored it, and now he carries it out for no specific purpose.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

זרע פול המצרי שנים פול המצרי הוא אל לוביה בלשון ישמעאל והן דמות פולים קטנים ביותר ובאמצעיתן שחור תמצא דבר זה מפורש בתלמוד (ירושלמי כלאים פ"ח) כלאים פול המצרי כד דהוא רטיב אינון צוחין ליה לובי כד דהוא נגיב אינון צוחין ליה פול המצרי:

דהא רב כהנא הוה קאי קמיה דרב והוה קא מעבר שושיבא אפומיה שושיבא הוא ממיני ארבה וביאור דבר זה במסכת ע"ז בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף לז) מאי איל קמצא רב פפא אמר שושיבא:

וכי תנן זרע קישואין שנים וזרע דלועין שנים זרע פול המצרי שנים רמינן עלה למה לי שנים במעה אחת ליחייב דהא לענין זבל וחול הדק כדי לזבל כרישה אחת אמר רב פפא כד זריע מזבל אפילו בחטה אחת לפיכך חייב על זבל שיש בו שיעור לזבל אחת אבל לזרוע בתחלה אין אדם טורח להוציא נימה אחת לזריעה:
אירא ונקרא עירא בלשון ארמי (אוררא) [אודרא] והוא כמין מוך חתיכה קטנה מן הצמר או מן הפשתן או מן צמר של גפנים שאורגין אותן בתוך מטפחות (ספג כמו) [של] מילת נקראת בל' ישמעאל כמל והרבה צובעין אותן.

צורי דקל ותורי דקל. (בול שמענן) צורי דקל. הוצין שחולקין אותן לשנים וג' וארבעה וקולעין אותן או שמלפפין אותן ועושין אותן כמין חבל. תורי דקל קליפי חריות והיינו ריתא. (דהוה הים רב הונא בו) ויש שפירשוהו נבארא שהוא ליף בלשון ישמעאל ולא דמי כי נבארא סיב נקרא.

צפורת כרמים ממיני חגבים רבנן סברי חגב חי [טהור] כל שהוא מפני שמצניעין אותו לקטן לשחק בו כדכתיב התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך אבל חגב מת כאוכלין דמי ושיעורו כגרוגרות ודווקא טהור ור' יהודה סבר אף טמא חי כל שהוא ואמרינן ת"ק מ"ט לא אמר חגב חי טמא כל שהוא אמר לך ת"ק לא רגילי אינשי להצניע חגב טמא לקטן לשחק בו דלמא אתי למכליה ואקשי' חגב חי טהור נמי לא ליהבו ליה לקטן דלמא אתי למכליה כשהוא חי ואית ביה משום בל תשקצו דהא רב קאמר ליה לרב כהנא לא תעבר שושיבא אפומך דלא לימרו קא אכיל ליה וקא עבר משום בל תשקצו ושושיבא הוא איל קמצא וכבר העידו על איל קמצא דהוא דכן אמרי לך רבנן לא רגיל סתם קטן למיכל דבר חי והאי דלא יהבי ליה לקטן חגב חי טמא לשחק בו לאו דלמא אכיל ליה כשהוא חי אלא דילמא מאית ואכיל ליה ור' יהודה סבר סתם קטן כשהוא משחק בחגב חי או מאית בין טהור הוא בין טמא הוא קשי ליה ומיספד ספיד ליה אבל מיכל לא אכיל ליה:

הדרן עלך אמר ר"ע.

פ"י המצניע. כבר מפורש בפירקא קמא כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו אם הוציאו בשבת אין חייב עליו אלא המצניעו והשתא אתא ופריש המצניע כלום בחול שאינו כשיעור הוצאה לזרע או לדוגמא או לרפואה והוציאו בשבת חייב עליו בכל שהוא ואלמלא שהצניעו לא היה חייב עליו ואחרים שלא הצניעוהו אין חייבים עליו אלא כשיעורו.

למה לי למיתנא המצניע לזרע ליתני המוציא לזרע פי' הכי קאמר אמאי לא תנן המוציא לזרע או לדוגמא או לרפואה מה שהצניעו לכך חייב עליו כל שהוא. ומ"ט אדכרה למחשבה באצנעה ולא אדכרה בהוצאה ואהדרינן. אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שהצניעו ושכחו למה הצניעו וקא מפיק ליה בסתמא פי' אגמרינן דלא אכפת לן מאי קא מכוין בשעת הוצאה בין קא מכוין להוציאו לאותו דבר שהצניעו לו ובין אפקיה בסתמא כיון דמעיקרא הצניעו לאחד מג' דברים הללו או כיוצא בהן אע"פ ששכח למה הצניעו והוציאו בסתם חייב:

מתני': המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה כו'. תמיהא לי למה הוצרך לחזור ולשנות כאן, שהרי כבר שנינו כן בפרק כלל גדול (שבת עה, ב) דתנן התם כל שאינו כשר להצניע, ואין מצניעין כמוהו, והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניעו. ויש לומר דאתא לאשמועינן דאפילו שכח למה הצניעו והוציאו, חייב שעל דעת ראשונה הוא עושה, וכדאוקים לה אביי.

גמרא: למה ליה למיתני המצניע ליתני המוציא. כלומר: דאפילו לא החשיבו מתחלה להצנעה אלא שהוציאו עכשיו לזריעה חייב דהא אחשביה, ודוקא במוציא לזריעה וכיוצא בזה, לפי שאין אדם טורח לזרוע נימא אחת, וכדאמרינן בפרק המוציא (עט, א) אמר רב פפא הא דזריע הא דלא זריע, לפי שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה, אבל אי טרח ואפקיה לכך חייב דדבר חשוב הוא לכך, מה שאין כן במוציא לאכילה שאפילו הצניעו והוציאו לאכילה אינו חייב בפחות מגרוגרת. ותדע לך מדאמרינן לקמן (שבת צא, א) בעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו, דאלמא דוקא תפחה, הא לא תפחה אף על פי שחשבה ממש לאכילה פטור ומן הטעם שאמרנו. כך נראה לי.

המוציא גרעינין כגון גרעיני תמרה וכיוצא בהם אם לאכילה כמלא פי חזיר אם להיסק כשיעור המבואר בעצים אם לחשבון ר"ל ליתן בהם סימנים למאיות או לעשיריות שתים וגדולי המחברים פסקו לאכילה חמש וכן כתבו שלזריעה שתים המוציא נימין מזנב הסוס או הפרה חייב פי' בשתים שמיעוט נימין שתים והטעם מפני שמצניעין אותם לנשבים ר"ל למצודות מקשה של חזיר ר"ל משער הקשה שעל גבו חייב באחת שהיא ראויה לאושכפים ליתנה בראש חוט התפירה צורי דקל והם חוטי העץ הקלופים לעשות מהם סלים שיעורן בשתים לשני בתי נירין חורי דקל והם קלפי החריות אחת ולא נתפרש לאיזה דבר הוא ראוי וי"מ עץ כמין חוט ארוך דק מאותם שביארנו בצורי דקל והוא מן הסיב הגדל סביבותיו והוא ראוי להכות את הבהמה ומתוך לחותו אינו משתבר:

חגב אע"פ שאינו טעון שחיטה אסור לאוכלו חי ולא משום אבר מן החי שכל שאינו טעון שחיטה אין בו איסור אבר מן החי אלא משום בל תשקצו וכן יראה להדיא בסוגיא זו וגדולי המחברים כתבו שמותר לאכלן חיים והוא תמה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק עשירי בעזר הצור:

המצניע וכו' כונת הפרק להשלים מה שהתחיל לבאר משיעורי ההוצאה ובא להודיע שיש צדדין שאדם חייב בהוצאתם במשהו אף בדברים שיש בהם שיעור ואח"כ נתגלגל לבאר ענינים אחרים במלאכת ההוצאה שיש צדדין שהוא חייב בה ויש צדדין שהוא פטור בה הן מצד הרשויות הן מצד איכות הוצאתו וכן נתגלגל מעניינים אלו להתחיל בענין מלאכת התלישה על איזה צד חייב בה ועל איזה צד פטור בה ועל אלו הדרכים יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון שיש דרכים שהמוציא חייב בכל שהוא אף בדברים שיש בהם שיעור ובדברים שפטור בהוצאתם מצד שאין שם שיעור אם הוציאם בדבר שהוא חייב בשיעורו מה דינו וכן בקצת דברים שלא נתבאר שיעורם עדין איזהו שיעורם השני על איזה צד חייב בהוצאתו ועל איזה צד פטור בחיוב ופטור הבא מצד הרשויות השלישי על איזה צד חייב בהוצאתו ועל איזה צד פטור בחיוב ופטור הבאי' מצד איכות הוצאתו כגון מוציא בידו או ברגלו או בפיו הרביעי על איזה צד חייב בהוצאתו ועל איזה צד פטור בה בחיוב ופטור הבאים בהוצא' שלא נתקיימה בה כל מחשבתו החמשי בשנים שהוציאו על איזה צד פטורים ועל איזה צד חייבים הששי במה שהתחיל אח"כ לבאר קצת עניני הגזיזה והתלישה על איזה צד חייב בה ועל איזה צד פטור בה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים על דרך משפט סוגית התלמוד כמו שקדם:

והמשנה הראשונה המצניע לזרע לדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב עליו בכל שהו וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו אמר הר"ם פי' שיעור המשנה הוא זה המצניע קודם השבת לזרע ולדוגמא ולרפואה ושכח למה הצניע והוציאו בשבת סתם חייב על כל שהו שעל דעת הראשונה הוציא וכאשר נשלמה כונתו והוציא אותו דבר שהצניע לאותו הסבה או סתם כאשר פרשתי פעמים או נשלמה מחשבתו והיה ייחוס אותו דבר לו כייחוסו לשאר בני אדם ומפני זה כשחזר והכניס אינו חייב אלא כשיעורו וכבר קדם זכר השעורים כלם ופי' דוגמא משל ודמיון ר"ל שהצניע אותו דבר להראותו לעיון:

אמר המאירי והמשנה הראשונה תכוין לבאר בעניני החלק הראשון והוא שאמר המצניע לזרע ר"ל שהצניע גרעין אחד של זרע קשואין לזריעה והוציאו בשבת חייב אע"פ ששאר בני אדם אין חייבים בו אלא בשנים כמו שהתבאר שזה שהצניעו החשיבו בהצנעתו ולא סוף דבר כשהוציאו על דעת כן ר"ל לזריעה אלא אף בהוציאו סתם ואפילו שכח את הצנעתו שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה וזהו שהודיענו ענין זה במצניע שאלו במוציא על דעת כן אף בלא הצנעה חייב הא מוציא סתם לא נתחייב בפחות מכשיעור אלא במצניע וכן המצניע לדוגמה ר"ל שיהא מראה לכל שמינין אלו בידו ויבאו לקנות ממנו וכן המצניע לרפואה ושאר בני אדם מיהא אין חייבים אלא בשיעורן הנזכר למעלה:

חזר והכניסו כלומר שאחר שהוציא לזריעה או בסתם נמלך שלא לזרוע ובטל אותה מחשבה ואינו חייב בהכנסתו אלא בשיעורו שכבר נתבטלה מחשבתו וחזר בה ככל אדם ולא סוף דבר בבטלו לגמרי אלא מכיון שזרקו לאוצר עם שאר פירותיו הואיל ולא הצניעו לבדו זהו ביטול מחשבה ואפילו היה מקומו ניכר שם ר"ל שלא התערב יפה ושמא תאמר ומה הוצרכה משנתנו כאן וכבר למדנוה בפרק כלל גדול כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמהו אינו חייב אלא המצניעו לא למדנו משם אלא בדבר שאינו כשר להצניע מצד פחיתותו והייתי סבור שלא לחייב את המצניע אלא בכגרוגרת או כזית אע"פ ששאר בני אדם אין חייבין בה אף בשיעור גדול אחר שאינו ראוי לכלום ובא כאן ללמדנו שהצנעתו מועלת לחייבו במשהו:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

רש"י בד"ה המוציא חגב חי טהור כל שהוא כו' כצ"ל:

בד"ה הא דזריע כו' א' מהם אבל כו' הד"א:

בד"ה אי הכי טהור כו' משום בל תשקצו דכל דבר מאיס אית ביה משום בל תשקצו במסכת מכות כדרב כהנא כו' כצ"ל והד"א:

במשנה מת כגרוגרת. וכתב התוי"ט שהרי מותר לאכלו כשמת (כמו שהוכיחו התוס' לקמן) ול"ד במחכ"ת דאפי' היה אסור לאכלו מ"מ ראוי הוא לנכרי כמ"ש התוס' בכיוצא בזה בד"ה שמצניעין ועמ"ש לעיל (עח ב') אך לפ"ז ק"ק מ"ט דת"ק דפליג על ר"י בחי טמא. הא עכ"פ חזי לנכרי קטן:

שם צפורת כרמים. הוא מין חגב טהור כדאיתא בחולין (סה):

תוס' ד"ה דלא. מדכתיב וכל נפש החיה כו' אלו דגים ולכל נפש כו' כצ"ל. והתוי"ט העתיקם בהשבוש:

במשנה חזר והכניסו. בתוי"ט הביא בשם הה"מ לפ' והכניסו ר"ל והוציאו כו' ודוחק. ול"נ דברישא אמר המצניע כו' ור"ל דלקח מאוצרו כ"ש והצניע לזרע כו' חייב בכ"ש. וע"ז אמר חזר והכניסו ר"ל לאוצרו ואח"כ הוציאו (דהוציאו דרישא מושך עצמו ואחר עמו כמו דקאי על וכל אדם דר"ל וכ"א שהוציאו) א"ח אלא כשיעורו. והמקשה דפריך פשיטא ר"ל כיון דחזר וזרקו לאוצר הרי ביטל מחשבתו הראשונה במעשה (ולשון רש"י שם אינו מדוייק דלשיטתו הל"ל כיון דחזר ונמלך דלא לזרעו בטלי כו') וחדש לו אביי כגון כו' ומקומו ניכר כו':

גמ' כמלא פי חזיר. נ"ב שראוי למכרו או ליתנו לעו"ג או לגר שנפלו לו בירושה או גבאו ישראל בחובו או ניתן לו במתנה או מצאו:

גמ' אי הכי טהור נמי. עי' משנה למלך פרק י"ז הלכה כז מהל' מ"א:

רש"י ד"ה תורי כו' ול"י כו'. עי' ברכות דף כה ע"ב ברש"י ד"ה מאן שמעת ליה:

המוציא חגב חי טהור כ"ש. בסדר המשנה שבירושלמי לא גרס טהור ומבואר בשיטת ירושלמי דלת"ק בין טהור בין טמא ולר"י טמא דוקא אבל טהור לא דאין משחקין באוכלין והא דכתיב התשחק בו כצפור שאני צפור דטעון שחיטה וכל שלא נשחט לאו אוכל הוא ומותר לשחוק בו ע"ש. וצ"ל דלית לי' להירושלמי אסמכתא דבל תשקצו דא"כ גם חגב חי טהור מותר לשחוק. והנה הרמב"ם סתם כהירושלמי דלת"ק בין טהור בין טמא מותר והוא דלא כש"ס דילן ועיין ה"ה ועמ"ש קרבן עדה על הירושלמי. והנה ביבמות ס"פ חרש מבואר דתלתא קראי כתיבי להזהיר גדולים על הקטנים בדם ושרצים וכהנים. ולמ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו מוקי קרא דלא ליספי לי' בידים ותלתהון צריכי ושוב יליף מביניהו כל התורה וע"ש דדם משרצים לא אתי' משום דשיעורין במשהו פירש"י אכילתן בכעדשה כטומאתן. ותוס' פליגי דנהי דמטמא בכעדשה מ"מ אכילתו בכזית ע"כ פירשו דשרצים הוה בריה ונמלה הוה משהו ע"ש. מ"מ מבואר דלר"ש דס"ל בכל התורה כ"ש למלקות א"כ גם מלקות דדם במשהו ואין כאן פירכא וממילא אייתר קרא ואם אינו ענין לספי' לי' בידים תנהו ענין שיהי' ב"ד מצווין להפרישו ושוב ממילא מפרשי' כן כל תלתא קראי שיהיה ב"ד מצווין להפרישו דגלי לן בחדא וה"ה בכולן וילפינן כל התורה מביניהו. והנה י"ל דמה דפשיטא לי' לרש"י דשמעתין דמה שנותנים לתינוק לשחוק ה"ל כספי' לי' בידים לאו מילתא היא דהרי אין נותנים לו לאכול אלא לשחוק ואי אכיל אכיל ולית לן בה רק ס"ל דת"ק דר' יהודה דמתני' הוא ר"ש כדלקמן צ"ד ע"א תוס' ד"ה את המת וכו'. ור"ש הרי ס"ל ב"ד מצווין להפרישו מש"ה פריך בפשיטות דילמא אכיל לי' וכו' אבל למאי דקיי"ל אין ביד מצווין להפרישו אפי' טהור מותר דאין אנו אחראין לעשות סייג וגדר לקטן דילמא אכיל לי'. עמג"א סי' תרי"ו סק"ב לענין סוכה:

ומשנה למלך הל' מאכלות אסורות הקשה על דעת רש"י דנדה דלמ"ד בדאורייתא אין ב"ד מצווין להפרישו באיסור דרבנן ספי' לי' בידים לכתחלה. א"כ מאי פריך ש"ס מלאו דאל תשקצו דליתא אלא אסמכתא ובדרבנן ספי' לי' בידים. ולהנ"ל לק"מ דש"ס קאי לת"ק דר"י שהוא ר"ש דבדאורייתא ב"ד מצווין להפרישו וממילא בדרבנן אסור למיספי' לי' בידים ולר"ש הוה נתינה לשחוק כספי' לי' בידים ושפיר פריך ש"ס אי הכי אפי' טהור נמי. ומה שפי' רש"י ד"ה דילמא אכיל וכו' לא הוי צריך להכי דהא לר"ש קיימי' דב"ד מצווין להפרישו אלא לרוחא דמילתא כ"כ לשיטתו דהאי הוה כמו ספי' ליה בידים דאל"ה לא הוה פריך מידי מאל תשקצו וא"כ לאותה שיטה אסור טמא לשחוק אפי' למ"ד אין ב"ד מצווים להפרישו וא"ש הכל בעה"י. ועמ"ש לעיל י"א ע"א במתני' החזן רואה היכן תינוקות קוראין:

המצניע פרק עשירי שבת

המצניע לזרע וכו' וכל אדם אינו חייב עליו אלא כשיעורו ופירש"י לכל אחד שיעורו המפורש לו וכו' ובשאר דברים כגון יין או אוכלין וכו' עכ"ל. כאן נראה מבואר מלשון רש"י דבכל מיני אוכלין שיעורן כגרוגרת ולא פחות אפילו במידי דשכיח טובא כגון לזריעה וזה כמ"ש בריש פרק המוציא ובסמוך בס"פ דלעיל. ולפ"ז נ"ל ליישב מה שהקשו כאן בתוס' תימא לר"י למאי איצטריך למיתני וכו' ולמאי דפרישית אתי שפיר דהאי כללא דתנן לעיל בפרק כלל גדול ושאינו כשר להצניע אינו חייב אלא המצניעו ואכתי הו"א דהיינו דוקא בדברים שאין דרך בני אדם להצניע כגון דם נדה או עצי אשרה וכה"ג במאי שאין דרך ב"א להצניע כלל בפחות משיעור המפורש להם ובהא איצטריך לאשמעינן דאינו חייב אלא המצניע ולאפוקי מדר"ש בן אלעזר דפליג לעיל וקאמר אפי' בדבר שאינו כשר להצניע והצניעו ובא אחר והוציאו נתחייב זה במחשבה של זה נמצא דהאי לישנא משמע דהוי דברים שאין דרך בני אדם להצניע משא"כ בכה"ג דהכא במיני אוכלין שראויים הרבה לזרע ולרפואה הו"א דרבנן נמי מודו לר"ש בן אלעזר דנתחייב זה במחשבה של זה קמ"ל מתניתין דהכא דאפ"ה פליגי רבנן אדר"ש בן אלעזר ומתניתין דלעיל פרק כלל גדול נמי איצטריך לגופא לאשמועינן דאפי' בדברים שאין כשר להצניע כלל אפ"ה המצניע חייב. כן נ"ל ועיין מ"ש מ"ז ז"ל בס' מג"ש. ועוד נ"ל ליישב קושיית התוס' בענין אחר והיינו למאי דאסקינן דמתניתין איירי שהצניעו ושכח למאי הצניעו והשתא מפיק ליה סתמא דאמרינן כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה וא"כ לפ"ז א"ל דדוקא היכא דהמצניע עצמו הדר ומפיק ליה סתמא הוא דאמרינן כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה משא"כ בשאר כל אדם אע"פ שהוציא בשליחות המצניע שאמר לו סתמא להוציא לא אמרינן כל העושה על דעת ראשונה עושה מדלא פירש להשליח שיוציא לזריעה מסתמא אין דעתו לזריעה כלל וכן נראה מלשון הירושלמי דשמעתין דמתניתין בשליח איירי ע"ש. ומה שלא תירצו התוס' כן באחד משני דרכים שכתבתי נראה דמשמע להו דהאי וכל אדם מילתא באפי נפשה היא ולא איירי לענין מצניע כלל דאל"כ לא הוי מקשה הש"ס בסמוך מידי מאי איריא דתני המצניע ליתני המוציא הא ודאי איצטריך למיתני המצניע משום דיוקא דסיפא דוכל אדם ולענ"ד משום הא נמי לא אירי' דלאו אורחא דתנא למיתני רישא איידי דיוקא דסיפא היכי דאיכא למיטעי בבבא דרישא גופא כדאשכחן בש"ס טובא כן נ"ל ודו"ק:

(צ ע"ב רש"י) ד"ה תורי דקל וכו' ולא ידעתי למאי חזי.—עי' ב"ר רפמ"א: סיבים לחבלים סנסנים לכברה.

זרע קישואין. חשוב הוא וחייב בשני גרגרין: המוציא חגב חי כל שהוא. שמצניעין אותו לקטן לשחק בו כדמפרש רבי יהודה בסיפא דמתני': מת. הרי הוא כשאר אוכלין וחייב בכגרוגרת: ציפורת כרמים. לקמיה מפרש מאי היא ומאי רפואתו: שמצניעים אותו לקטן כו'. ות''ק מהאי טעמא נמי מחייב ליה בחגב טהור ומיהו אטמא פליג דלא מצנעי ליה לשחק דילמא אכיל ליה כדלקמן: גמ' כדי לזבל. אלמא זרע הבא מגרעין אחד חשיב: הא דזריע. מאחר שהן זרועין חשיב כל אחד ואחד ואדם טורח לזבל אחד מהם אבל דלא זריע אין אדם טורח לזרוע גרגיר אחד: המוציא גרעינין. גרעיני תמרה: ביצה קלה. כגרוגרת מביצה שהיא קלה לבשל וזו של תרנגולת: לחשבון. כמו שנותנים לסימן עדות לכל דינר פשוט: אחרים אומרים ה'. דעד ד' כללות חשיב איניש ולא מינשי ואין צריך לתת סימן אבל חמש מינשי ומותיב סימנא לכולהו: לנישבין. לצוד עופות ובלע''ז ליצ''ש: מקשה של חזיר. נימין קשין שבשדרה של חזיר: אחת. דחזיא לאושכפי לתת בראש המשיחה של תפירה: צורי דקלים. נצרים קלופים לעשות סלים: שתים. לשתי בתי נירין: תורי דקל. דקין מצורי והן מן הסיב הגדל סביבותיו ולא ידעתי למאי חזי: פיילי ביירי. כך שמו: ומשתכח בדיקלא דחד נבארא. בדקל בחור שלא נכרך עדיין אלא בסיב א' שגדל סביבותיו וכורכו: לחוכמא. לפתוח הלב: גובתא. קנה: שיתין. לאו דוקא אלא מכסהו כסויין הרבה כגון זפת ושעוה על גבה ואדמה: גושפנקי. חותמות: ותלי ליה באיברא דשמאל'. בזרוע השמאלי: וסימן לב כסיל. כגון זה שצריך לפקח לב לשמאלו: ואכיל לאידך פלגא. בתר דאחכים: ואי לא. אכיל ליה אלא שדי ליה: מיעקר תלמודו. וחכמתו שלמד על ידו נעקר ממנו: ות''ק סבר. חגב טמא לא מצנעי' ליה לקטן לשחק: דילמא אכיל. ואפי' למאן דאמר קטן אוכל נבלות אין ב''ד מצויין עליו להפרישו מודה הוא דלא יהבינן ליה בידים דתניא (יבמות דף קד.) לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים: אי הכי טהור. חי נמי דילמא אכיל ליה ואי משום דאין בו איסור אבר מן החי דחגב אין טעון שחיטה אית ביה מיהא משום בל תשקצו במסכת מכות (דף טז:) כדרב כהנא כו': שושיבא. מין חגב טהור: אלא. לאו משום דחייש דילמא אכיל לי' חי אלא דילמא מיית ואכיל לי' וקאכיל טמא אבל טהור ש''ד: מיספד ספיד ליה. תינוק ולאו אורחיה למיכליה: מתני' המצניע בכל שהוא. דהא אחשביה: אלא כשיעורו. בכל אחד שיעור המפורש לו בזרעונין חמשה זרע קישואין או דילועין או פול המצרי שנים ובשאר דברים כגון יין או אוכלין או גמי כשיעור המפורש בכלל גדול ובהמוציא: חזר והכניסו. זה שהצניע פחות מכשיעור והוציאו אם חזר ונמלך שלא לזורעו והכניסו: אינו חייב. בהכנסה זו אלא אם כן יש בו שיעור שלם דכיון דנמלך עליו שלא לזורעו ביטל מחשבתו והרי הוא ככל אדם: גמ' ליתני המוציא זרע בכל שהוא חייב. ואף על גב דלא אצנעיה מעיקרא להכי דהא דבעינן שיעורא היינו טעמא כדאמרן שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה הלכך מוציא סתם פטור עד שיהא בו שיעור אבל זה שהוציא נימא אחת לזריעה בהדיא גלי דעתיה דטרח ואחשביה: אמר אביי. ודאי מוציא לזריעה חייב ואף על גב דלא אצנעיה מעיקרא ומתניתין דבעי מצניע במוציא סתם קאמר כגון לטלטלו מבית לבית דאינו חייב אלא משום דאחשביה בהצנעתו ואם תאמר כבר שנו בכלל גדול (עה:) כל שאינו כשר להצניע אינו חייב אלא מצניע הא מצניע חייב הכא במאי עסקינן דאיצטריך למתנייה כגון שהצניעו האי מצניע לזרע או לדוגמא ושכח למה מצניעו והשתא מפיק ליה סתמא לטלטלו מבית לבית:

אם לנטיעה שתים. פי' אותם שהם ראויים לנטיעה אי נמי כלומר במקום שרגילין לנוטען והוי סתמא לנטוע דאי במוציא ממש לנטיעה הא אמר בריש פ' המצניע (לקמן צא.) מחייב היה ר' מאיר במוציא חטה א' לזריעה: שמצניעין אותו לחזיר. פירוש שראוי ליתן לעובד כוכבים או למכור לו אבל ישראל אסור לגדל חזיר: דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה ועבר משום בל תשקצו. אומר רשב''א דמשמע מכאן דחגב טהור אין טעון שחיטה מדלא קאמר דלא לימרו דקאכיל ליה בלא שחיטה ועוד דת''ק קאמר בסמוך בחגב חי טמא דילמא מיית ואכיל ליה ובטהור לא חייש והיינו משום דמותר בלא שחיטה ובתוספתא דמסכת תרומות תניא אוכל אדם חגבים בין חיין בין שחוטין ואע''ג דאסור לאכול חי משום בל תשקצו מ''מ מותר לחתוך ממנו אבר ולאוכלו על ידי רחיצה ואין בו משום אבר מן החי ורש''י הביאו באלו טרפות (חולין דף סו.) מה''ג דמפיק חגבים אין טעונין שחיטה מדכתיב ואת כל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים ואת כל נפש השורצת אלו חגבים מדכתיב חגבים אחר דגים משמע דאין טעונין שחיטה כדגים ואפילו עוף הוה פטרינן ליה בולא כלום אי לאו דהוקש לבהמה כדאמר בהשוחט (שם כז:): ועובר משום בל תשקצו. משמע דשושיבא שרי ואומר ר''ת דבפ''ב דמס' ע''ז (דך לז.) גבי איל קמצא דמפרש רב פפא דהיינו שושיבא ורב חייא בר אשי אמר משמיה דעולא סוסבל וקאמר התם דבראשו ארוך היינו שושיבא כ''ע לא פליגי דאסור ל''ג דאסור אלא גרס כ''ע לא פליגי דשרי דהכא משמע דשושיבא שרי ולית ביה אלא משום בל תשקצו וסתם מתניתין דפרק אלו טריפות (חולין דף סה:) שרי ראשו ארוך לכך נראה לר''ת דגרס כ''ע לא פליגי דשרי: מתני' המצניע וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו. תימה לר''י דאמאי איצטריך למיתני ליה הא תנא ליה חדא זימנא בפרק כלל גדול (לעיל דף עה:) ושאינו כשר להצניע אינו חייב אלא המצניע:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד