להביא כרוב ודורמסקנין (שזיפים) למאכלו של חולה, והלך השליח ומצאו שמת החולה או שהבריא ואינו זקוק עוד לאלה — נותן לו המשלח שכרו משלם. משמע שאף על פי שלא הועיל, מכל מקום צריך לשלם לו!

אמר ליה [לו] רב: מי דמי [האם דומים הדברים]? התם עביד [שם עשה] שליח שליחותיה [את שליחותו], שהרי נשלח להביא את הדברים וכך עשה, הכא [כאן] לא עביד [עשה] שליח שליחותיה [את שליחותו] שהרי לא הציל את מה שהיה צריך להציל.

א ועוד בענין הדומה למה שסופר מקודם על רב ספרא. תנו רבנן [שנו חכמים]: שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס של אנשי צבא או שודדים לטורפה (לבזוז אותם) וצריכים לרצות אותם בממון — מחשבין את חלקו של כל אחד בסכום הנדרש לפי כמות הממון שכל אחד נושא עימו, ואין מחשבין לפי מספר נפשות משפחתו של כל אחד.

ואולם אם שכרו תייר ההולך לפניהם שצריך להראותם את הדרך — מחשבין את שכרו אף לפי נפשות, ומכל מקום לא ישנו בענין זה ממנהג החמרין, כפי שהם נוהגים באותו מקום בדבר זה.

רשאין החמרין להתנות, שכל מי שיאבד לו חמורו יעמיד ולו חמור אחר. ואם איבד את החמור בכוסיא [בפשיעה] — אין מעמידין לו חמור אחר, שלא בכוסיא [בפשיעה] — מעמידין לו. ואם אמר האיש שאבד חמורו: תנו לי כסף במקום זה וגם כך אני אשמור עמכם בשיירה — אין שומעין לו אלא יקבל מהם חמור.

ושואלים על כך: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הוא שכך הדין ומה צורך יש להשמיענו זאת. ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] להיאמר אלא במקרה דאית ליה חמרא אחרינא [שיש לו חמור אחר], והוא ממילא שומר. מהו דתימא [שתאמר]: הא קא מינטר ליה [הרי הוא שומר אותו], על כן קא משמע לן [השמיע לנו], כי שאני נטירותא דחד מנטירותא דבי תרי [שונה שמירה של אחד משמירה של שנים], שבשנים שומר יותר.

ובדומה לכך תנו רבנן [שנו חכמים]: ספינה שהיתה מהלכת בים, ועמד עליה נחשול (גל) לטובעה והקילו ממשאה על ידי שהשליכו ממנה לים — מחשבין כמה כל אחד מהנוסעים צריך להשליך לפי משאוי, שכל אחד משליך לפי משאו, ואין מחשבין לפי ממון שמפסיד כל אחד, שיש כאלו שסחורתם יקרה יותר משל האחרים, ומקום מקום לא ישנו ממנהג הספנים.

ורשאין הספנים להתנות, שכל מי שאבדה לו ספינה יעמיד לו ספינה אחרת. אבדה לו בכוסיא [בפשיעה] — אין מעמידין, שלא בכוסיא [בפשיעה] — מעמידין לו. ואי [ואם] פירש (הפליג) למקום שאין הספינות הולכין ואבדה ספינתו — אין מעמידין לו ספינה אחרת.

ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הוא שאם עשה דבר שלא כראוי אין משלמים לו, ומה צורך יש להשמיענו זאת! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו להיאמר אלא במקרה שהספנים נוהגים שבחודש ניסן מרחקי [מתרחקים] מן החוף מלוא חד אשלא [חבל אחד], ובחודש תשרי מרחקי תרי אשלי [מתרחקים שני חבלים], וקא אזיל ביומי [והוא הולך בימי] ניסן למקום שהולכים לו בתשרי, מהו דתימא [שתאמר]: דוושיה נקיט ואזיל [בדרכו הוא אוחז והולך] וזו עדיין דרך שרגילים ללכת בה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכיון שאין הולכים כך בימים אלה הרי זה כפשיעה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד גייס וטרפה, ועמד אחד מהן והציל את בני השיירה מן הגייס — הציל לאמצע, כלומר, מחלקים ביניהם את מה שהציל. ואם אמר "אני אציל לעצמי" — הציל לעצמו.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי [אם] מדובר באופן שיכול כל אחד מהם להציל, אפילו סיפא נמי [בסופה גם כן] שאמר שמציל לעצמו היה צריך להיות לאמצע, שהרי לא נתייאש חבירו! ואי [ואם] מדובר באופן שלא יכול להציל, אם כן אפילו רישא נמי [בתחילה גם כן] צריך הכל להיות לעצמו מאחר שחבירו מתייאש מחפציו!

אמר רמי בר חמא: מדובר כשאין השני יכול להציל, והכא [כאן] בשותפין עסקינן [עוסקים אנו], ואף שבדרך כלל לא ניתן לחלק נכס משותף שלא מדעת כל השותפים, כגון זה שהממון המשותף אובד ואחד מצילו, שותף חולק שלא לדעת חבירו. ולכן, אם אמר מראש שהוא נוטל לעצמו — פליג [מתחלק] משותפו ונוטל לעצמו, אם לא אמר — לא פליג [מתחלק] אלא נשאר בשותפות.

רבא אמר: הכא [כאן] בפועלין שנשכרו לשמור את השיירה עסקינן [עוסקים אנו], וכדברי רב, שאמר רב: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום,

וכל כמה זמן שלא הדר ביה כברשותיה [חזר בו כברשותו] של בעל הבית דמי [נחשב], וכל שמציל כמציל לכולם. וכי הדר ביה [וכאשר חוזר בו] ואומר שלעצמו הוא מציל — טעמא אחרינא [טעם אחר] הוא, דכתיב [שנאמר]: "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה, נה), לומר: ולא עבדים לעבדים, שאין אדם מישראל משועבד לעבודה כעבד.

רב אשי אמר: מדובר כשיכול חבירו להציל על ידי הדחק, ובאופן כזה אם גלי דעתיה [גילה דעתו] שרצונו לזכות לעצמו, וחבירו שתק — הרי זה הולך לעצמו, ואם לא גלי דעתיה [גילה דעתו] — הרי זה הולך לאמצע.

ב משנה הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין (אנסים) מן הגזלן, אם מכת מדינה היא, שגזלו מכולם — אומר לו הגזלן "הרי שלך לפניך", כלומר, אני יצאתי מן השדה ואתה לך וקח אותה מהם. אם מחמת הגזלן לקחו אותה — חייב הגזלן להעמיד לו שדה אחר באותה ערך.

ג גמרא אמר רב נחמן בר יצחק: מאן דתני [מי ששונה] את משנתנו בלשון "מסיקין" — לא משתבש (טועה), ומאן דתני [ששונה] בלשון "מציקין" גם כן לא משתבש. ומסבירים: מאן דתני [מי ששונה] בלשון "מציקין" לא משתבש, דכתיב [שכן נאמר]: "במצור ובמצוק אשר יציק לך אויבך" (דברים כח, נה).

ומאן דתני [ומי ששונה] בלשון "מסיקין" לא משתבש דכתיב [שכן נאמר]: "כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל" (דברים כח, מב), ומתרגמינן [ומתרגמים אנו כתוב זה]: יחסניניה סקאה [יירש אותו הארבה].

ד שנינו במשנה: הגוזל שדה ונטלוה ממנו מסיקים, אם מחמת הגזלן — חייב. ושואלים: היכי דמי [כיצד היה בדיוק הדבר]? אילימא [אם תאמר] דאנסוה לארעא דידיה [שלקחו המסיקים רק את הקרקע שלו] ולא אנסוה כולי ארעתא [לקחו את כל הקרקעות], מקרה זה אין צורך להשמיענו, שכן הא מרישא שמעת מינה [הרי מתחילת המשנה שמעת אותה] ששנינו: אם מכת מדינה היא, ומכאן נדייק: אי [אם] לא היתה זו מכת מדינה — לא יכול לומר לו הגזלן "הרי שלך לפניך" וחייב להעמיד לו שדה אחר.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו במקרה של גוזל שדה מחבירו לעצמו, אלא כגון דאחוי אחוויי [שהראה] הגזלן למסיקין. לישנא אחרינא [בלשון אחרת] אמרו כך בתשובה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דאנסוה [שכפוהו] גויים ואמרי ליה אחויי ארעתיה [ואמרו לו שיראה להם את קרקעותיו שלו] כדי לקחתן, ואחוי ההוא בהדייהו [והראה להם גם את זו יחד איתן].

מסופר: ההוא גברא דאחוי אכריא דחטי דבי ריש גלותא [אדם אחד שהראה למסיקים את כרי החיטים של בית ראש הגולה] ולקחו את הכרי, אתא לקמיה [בא לפני] רב נחמן לדין, חייביה [חייב אותו] רב נחמן לשלומי [לשלם]. יתיב [יושב היה] רב יוסף אחוריה [אחוריו] של רב הונא בר חייא, ויתיב [ויושב היה] רב הונא בר חייא קמיה [לפני] רב נחמן, אמר ליה [לו] רב הונא בר חייא לרב נחמן: האם דבר זה שעשית הוא דינא או קנסא [דין או קנס] שקנסת אותו?

אמר ליה [לו] רב נחמן: מתניתין [משנתנו] היא, דתנן [שכן שנינו במשנה]: אם מחמת הגזלן — חייב להעמיד לו שדה אחרת, ואוקימנא דאחוי אחוויי [והעמדנו זאת כשמדובר שהראה], הרי שדין ממש הוא. בתר דנפק [אחרי שיצא] רב נחמן משם, אמר ליה [לו] רב יוסף לרב הונא בר חייא: מאי נפקא [מה יוצא] לך מיניה [מזה] מה זה משנה להלכה