שבת צ ע"א

במיני מתיקה שנו, הואיל וראויין להצטרף יחד למתק קדירה. ומכאן נדייק: טעמא דחזו [הטעם דווקא כשהיו ראויים] למתק את הקדירה בכולם כאחד, הא לאו הכי [הרי אם לא כך] — לא מצטרפים, והרי שתבלינים כרגיל אינם מצטרפים לשיעור אחד! ומשיבים: הכא נמי חזו למתק [כאן גם כן, במשנתנו מדובר באופן שראויים למתק].

א שנינו במשנה שקליפי אגוזין וקליפי רמונים סטיס ופואה, שיעורם להוצאת שבת — כדי לצבוע בהם בגד קטן. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לדברים אלה ממה ששנינו במקום אחר: המוציא בשבת סמנים שרויין, שיעורם לענין הוצאה — כדי לצבוע בהן דוגמא לאירא (כמות קטנה של צמר שהאורג נותן בקנה האריגה שלו לדוגמא בלבד), והרי שאין צורך שיהא בהם כדי צביעת בגד קטן! ומשיבים: הא איתמר עלה [הרי נאמר עליה], שאמר רב נחמן שכך אמר רבה בר אבוה: בסימנים שרויים די בשיעור קטן יותר, לפי שאין אדם טורח לשרות מלכתחילה סממנים לצבוע בהן דוגמא לאירא, אלא לצורך בגד חשוב יותר. ואולם סממנים שהם כבר שרויים ומוכנים שיעורם קטן בהרבה, ודי שיהא בו כדי צביעת דוגמה לאירא.

ב במשנה הוזכרו חמרי כביסה שונים, וביניהם מי רגלים, ובגמרא מבארים את מהותם של החומרים המוזכרים. תנא [שנה] החכם בברייתא: כשהוזכרו מי רגלים במשנה, לא הזכירו אלא את מי רגלים עד שהם בני ארבעים יום, שלאחר מכן פגה חמיצותם ואינם ראויים עוד לשימוש. על נתר שהוזכר במשנה תנא [שנה] החכם בברייתא: המדובר בנתר אלכסנדרית (הבא מאלכסנדריה) ולא נתר של המקום הנקרא אנפנטרין, שטיבו שונה. ועל בורית שהוזכרה במשנה אמר רב יהודה: זה חול. ומקשים, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הבורית והחול, וכיון שנזכרים הם בנפרד, הרי שהם שונים זה מזה! אלא יש לומר: מאי [מהי] בורית — כבריתא [גופרית].

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בענין הצמחים שנאסרו לשימוש בשביעית, שהוסיפו עליהן את החלביצין, ואת הלעינון, והבורית, והאהל. ואי סלקא דעתך [ואם יעלה על דעתך] לומר שבורית היא כבריתא [גפרית], כבריתא מי איכא [גפרית האם ישנה] בדיני שביעית?! והתנן [והרי שנינו במשנה]: זה הכלל, כל שיש לו עיקר (שורש) וצומח — יש לו שביעית, ושאין לו עיקר — אין לו שביעית! אלא מאי [מה פירוש] בורית — היא אהלא [אהל]. ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: והבורית ואהלא, וכיון שנזכרים הם בנפרד, הרי שהם שונים זה מזה! אלא יש לומר כי תרי גווני אהלא [שני סוגים של אהל] יש, ואחד מהם הוא הקרוי "בורית".

ועל קימוליא המוזכרת במשנה אמר רב יהודה: זהו החומר הנקרא שלוף דוץ. על אשלג שהוזכר במשנה אמר שמואל: שאילתינהו [שאלתי אותם] את כל נחותי ימא [יורדי הים] מהו אשלג, ואמרו לי ש"שונאנה" שמיה [שמו], ומשתכח בנוקבא דמרגניתא ומפקי ליה ברמצא דפרזלא [ונמצא בצידפי המרגליות ומוציאים אותו בשיפוד של ברזל].

ג משנה שיעור פלפלת לאיסור הוצאת שבת — כל שהוא, וכן עטרן כל שהוא. מיני בשמים ומיני מתכות — כל שהן. מאבני המזבח ומעפר המזבח, וכן רקבובית הספרים הבאה כתוצאה מחרק המקק הפוגע בספרים של קודש, ומקק מטפחותיהם של הספרים שיעורם בכל שהוא. וטעמו של דבר, שמפני הקדושה שבהם מצניעין אותן לגונזן ולכן חשיבותם אף בשיעור קטן ביותר. ר' יהודה אומר: אף המוציא בשבת משמשי עבודה זרה, שיעורם כל שהוא, שנאמר: "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג, יח) וכיון שאף חלק קטן ביותר מהם אסור בשימוש, וחובה לבערו, חשיבותו בכל שהוא.

ד גמרא שואלים: פלפלת בשיעור כל שהוא למאי חזיא [למה היא ראוייה]? ומשיבים: לריח הפה, שהיא מפיגה אותו. עיטרן בשיעור כל שהוא למאי חזיא [למה הוא ראוי]? — לרפואה לצילחתא [כאב ראש]. שנינו במשנה ששיעור מיני בשמים להוצאת שבת — כל שהן. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אף המוציא בשבת דבר שיש בו ריח רע שמשתמשים בו לצורך רפואה וכיוצא בה, שיעורו — כל שהוא. שמן טוב של בושם שיעורו — כל שהוא. ארגמן — כל שהוא. ובתולת הוורד (ניצן של פרח הורד), שיעורה להוצאת שבת — אחת.

שנינו במשנה ששיעור מיני מתכות להוצאת שבת — כל שהן. ושואלים: כל שהן למאי חזו [למה הם ראויים], ומדוע תיחשב זו להוצאה? תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: שכן כמות ברזל קטנה ביותר ראוי לעשות ממנה דרבן (מסמר) קטן. וכיון שנידון כאן שיעור מתכות לענין הוצאת שבת, מזכירים דיון כיוצא בזה לדיני הקדשות.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: האומר "הרי עלי ברזל "שאתן כתרומה למקדש, ולא פירש שיעור מסויים, אחרים אומרים: לא יפחות מלתת להקדש כשיעור מאמה על אמה. ושואלים: למאי חזיא [למה ראויה] פיסת ברזל זו? אמר רב יוסף: לכלייא עורב, שהיה גג ההיכל מצופה טבלאות ברזל ובהן מסמרים, כדי שלא ישבו העורבים על הגג. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] אותם דברים בסגנון שונה במקצת, אחרים אומרים: לא יפחות משיעור הראוי לכלייא עורב. וכמה הוא שיעור זה? אמר רב יוסף: אמה על אמה. המנדב נחשת, לא יפחות משיעור השווה מעה כסף. תניא [שנויה ברייתא] ר' אליעזר אומר: לא יפחות מצינורא (כעין מחט ארוכה) קטנה של נחשת. ושואלים: למאי חזיא [למה היא ראויה] במקדש? אמר אביי: שמחטטין בה ומנקים את הפתילות שבמנורה ומקנחין בה את הנרות.

ה שנינו במשנה את שיעור הוצאתם של רקבובית הספרים שנעשתה כתוצאה ממקק ספרים ומקק מטפחת. אמר ר' יהודה: מיני החרקים הללו, מקק דסיפרי [של ספרים], וכן החרק הקרוי תכך דשיראי [של משי], ואילא דעינבי [של ענבים], ופה דתאני [של תאנים], והה דרימוני [של רימונים] — כולהו סכנתא [כולם סכנה] לבולע אותם. וכעין זה מסופר: ההוא תלמידא דהוה יתיב קמיה [תלמיד אחד שהיה יושב לפני] ר' יוחנן, הוה קאכיל תאיני [והיה אוכל תאנים]. אמר ליה [לו] אותו תלמיד לר' יוחנן: רבי, וכי קוצין (קוצים) יש בתאנים? אמר ליה [לו] ר' יוחנן: קטליה [הרגו] פה לדין [את זה], שהתולעת שהיתה בתאנה מנקבת עתה את גרונו של אותו תלמיד.

ו משנה המוציא בשבת קופת הרוכלין, אף על פי שיש בה מינין הרבה, שהרוכל נושא בסלו מינים רבים של בשמים ותכשיטים — אינו חייב אלא חטאת אחת, כיון שהכל הוא הוצאה אחת בלבד. המוציא זרעוני גינה, שיעורן להוצאת שבת — פחות מכגרוגרת. ר' יהודה בן בתירה אומר: די בחמישה זרעונים.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צ - א

ואמר חזקיה: במיני מתיקה שנו, שכולן טעמן מתוק הואיל וראויין למתק קדירה, הילכך הן מצטרפין לאסור, שהרי טעמן שוה.

ודייקינן: טעמא דמצטרפים, משום דחזו למתק את הקדירה. הא לאו הכי, כגון בשאר מיני תבלין שאינם ממתקין, לא מצטרפין.

ואילו מתניתין אינה מחלקת בכך, אלא כל מיני תבלין מצטרפין לשיעור הוצאה, אעפ"י שאינם ראויים לשימוש ביחד. שהרי אין טעמן שוה? ^[1]

ומתרצינן: הכי נמי, חזו למתק. שנינו במשנה: קליפי אגוזין וקליפי רימונים סטיס ופואה כדי לצבוע בגד קטן.

ורמינהו: תניא: המוציא סמנים שרויין שצובעים בהם, שיעורן כדי לצבוע בהן מעט צמר לדוגמא, כדרך הצַבָּע שמראה את הגוון על הצמר לאנשים אם הם חפצים בגוון זה או זה, ושיעור זה מקביל לכמות הסמנים שצריך לאירא לסתום את פי הקנה שהאורג מגלגל עליו את חוט הערב.

ושיעור זה קטן מכדי לצבוע בגד קטן, וקשיא מברייתא אמתניתין?

ומתרצינן: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: שאני קליפי אגוזין לפי שאין אדם טורח לשרות סממנים בכמות שאינה מספיקה רק כדי לצבוע בהן דוגמא לאירא אלא כשהוא צריך לשרות הוא שורה לפחות כדי לצבוע בגד קטן, הלכך אין חשיבות בפחות משיעור זה. אבל סמנים שרויין יש בהם חשיבות גם בשיעור קטן מזה.

שנינו במשנה: מי רגלים.

תנא: מי רגלים עד מ' יום אבל אם שהו יותר מכן אינם ראויים לכיבוס.

שנינו במשנה: נתר.

תנא: נתר אלכסנדרית ולא נתר אנפנטרין [שמות של מקומות].

שנינו במשנה: בורית.

אמר רב יהודה: בורית זה חול.

ומקשינן: והתניא: הבורית והחול משמע ששני דברים הם?

ומתרצינן: אלא מאי בורית? כבריתא גפרית ^[2].

מיתיבי מהא דתניא: הוסיפו עליהן עוד דברים שנוהג בהם דיני שביעית החלביצין, והלעינון לענה, והבורית.

ואי סלקא דעתך דבורית היינו כבריתא, כבריתא מי איתא בשביעית?

והתניא: זה הכלל: כל שיש לו עיקר, שנשרש בארץ - יש לו דיני שביעית. ושאין לו עיקר - אין לו שביעית. וגפרית אין לה שרש בארץ, ולמה נוהג בה שביעית?

ומתרצינן: אלא מאי בורית? אהלא.

ומקשינן: והתניא: והבורית ואהלא. משמע שבורית לאו היינו אהלא?

ומתרצינן: תרי גוונא אהלא נינהו, וחד מינייהו הוא בורית. ^[3]

שנינו במשנה: קימוליא.

אמר רב יהודה: קימולא היינו שלוף דוץ [לא נתפרש מהו. אבל זה שמו. רש"י].

שנינו במשנה: אשלג.

אמר שמואל: שאילתינהו לכל נחותי ימא יורדי הים ואמרו לי: שונאנה שמיה, ומשתכח בנוקבא דמרגניתא נקב המרגלית, ומפקי ליה ברמצא דפרזלא. ומוציאים אותו במסמר ארוך של ברזל [המפרש עה"ג נדה סב.].

מתניתין:

המוציא פלפלת - כל שהוא [אין הכונה לפלפל שהרי הוא בכלל תבלין ששנינו לעיל, אלא מה שהיו משתמשין להעביר ריח רע מהפה, רש"י, ועיין תוי"ט ורש"ש].

ועטרן פסולת הזפת - כל שהוא.

מיני בשמים, ומיני מתכות - כל שהן. מאבני המזבח, ומעפר המזבח, מקק ספרים ומקק מטפחותיהם, החלק שכורסם בספרים או במטפחת שלהם ע"י תולעת הספרים שנקראת מקק - כל שהוא. לפי שמצניעין אותו לגונזן שכל דבר קדש טעון גניזה, הלכך אפילו כל שהוא, חשוב.

רבי יהודה אומר: אף המוציא משמשי עבודה זרה - כל שהוא.

שנאמר "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם", הרי שהחשיב הכתוב אפילו כל שהוא לענין איסורו [וכשמוציאו מביתו תיקון גדול הוא עושה שמוציא עבודה זרה מביתו. רע"ב] הילכך חייב עליו אפילו בכל שהוא.

גמרא:

ומבארינן: פלפלת כל שהוא למאי חזיא? לריח הפה שהוא מעביר ריח רע מהפה.

שנינו במשנה: עטרן כל שהוא.

ומבארינן: למאי חזיא? לצילחתא שראוי הוא לרפואה לאדם שיש לו כאב חצי הראש.

שנינו במשנה: מיני בשמים כל שהן.

תנו רבנן: המוציא ריח רע - כל שהוא, שמשתמשין בו להבריח מזיקין מחולין ותינוקות.

שמן טוב - כל שהוא. ארגמן צבע שצובעין בו ארגמן - כל שהוא שראוי הוא להריח. ובתולת הורד עלה של ורד שלא נפתח עדיין - אחת. שנינו במשנה: מיני מתכות כל שהן.

ומבארינן: למאי חזו? תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: שכן ראוי לעשות ממנה דרבן קטן [מחט שתחוב בראש מלמד הבקר שמכון אותם לחרישה].

תנו רבנן: האומר הרי עלי להביא ברזל לבדק הבית במקדש ולא פירש כמה.

אחרים [רבי מאיר] אומרים: לא יפחות מאמה על אמה ברזל.

ומבארינן: למאי חזיא? אמר רב יוסף: לכליא עורב שהיו שמים על גג ההיכל טבלאות של ברזל, מחודדות בשפתן, בגודל אמה על אמה, כשהן זקופות על צידן, כדי למנוע מהעורבים לישב על גג ההיכל.

ואיכא דאמרי אותו ענין בלשון שונה: אחרים אומרים: לא פחות מ"כליא עורב".

ומבארינן: וכמה שיעורו? אמר רב יוסף: אמה על אמה.

וממשיכה הברייתא: אם אמר: הרי עלי נחשת - לא יפחות מנחשת בשווי מעה כסף.

תניא: רבי אליעזר אומר: לא יפחות מצינורא קטנה, מזלג קטן, של נחשת.

ומבארינן: למאי חזיא? אמר אביי: שמחטטין בה את הפתילות. מסירין את ראש הפתילה השרוף. ומקנחין הנרות של המנורה מהאפר שבתוכן.

שנינו במשנה: מקק ספרים ומקק מטפחת.

אמר רב יהודה: מקק דסיפרי, תכך דשיראי תולעת המכרסמת את המשי, וכן כל אלו דלהלן, שמות תולעים: ואילא דעינבי, ופה דתאני, והה דרימוני - כולהו, סכנתא לאוכלן;.

ההוא תלמידא דהוה יתיב קמיה דרבי יוחנן, הוה קאכיל תאיני.

אמר ליה התלמיד: רבי! קוצין יש בתאנים! שהתולעת דקרה לו בגרונו והיה נדמה לו שהוא קוץ.

אמר ליה רבי יוחנן: קטליה פה, התולעת ששמה פה, הרגה לדין, לזה!

מתניתין:

המוציא קופת הרוכלין, קופסא קטנה של מוכרי בשמים, אף על פי שיש בה מינין הרבה של בשמים - אינו חייב אלא חטאת אחת. שהכל נחשב להוצאה אחת. ^[4]

זרעוני גינה - פחות מכגרוגרת, ואעפ"י שבכל האוכלים השיעור הוא כגרוגרת [כדלעיל עו ב] מכל מקום, מה שעומד לזריעה שיעורו בפחות מכגרוגרת. [היינו קרוב לגרוגרת, רמב"ם בפיהמ"ש].

רבי יהודה בן בתירה אומר: אפילו לא הוציא אלא חמשה גרעינים בלבד חייב חטאת.

הערות

^[1] הקשה הרמב"ן, דמאי קשיא מאיסורים לענין שיעורי שבת, דבאיסורים ודאי שני מינים אין מצטרפין אבל לענין שבת הלא שנינו לעיל [עו ב] שכל האוכלים מצטרפין לגרוגרת כיון ששיעוריהם שוים, וה"נ כל מיני תבלין שיעורן שוה. ותירץ דיש לחלק, דבכל אוכלין שיעורן הוא מצד עצמן, דגרוגרת הוא שיעור אכילה, ולכן מצטרפין אוכלין שונים. אבל תבלינים, שיעורן הוא מצד שראויין לתבל ביצה, ואיך יצטרפו שני תבלינים שאין טעמן שוה שהרי אם תתבל בהם ביצה אינה מתובלת בכך. ומתרצת הגמרא דה"נ חזי למתק בהם, דהיינו שראויין יחד לתבל בהם ביצה.

^[2] רש"י. והריטב"א הקשה, א"כ פשיטא שאין שביעית נוהגת בו ולמה צריך להביא מברייתא ד"זה הכלל"? אלא כבריתא הוא מין גידולי קרקע. ו"כל שאין לו עיקר" ג"כ אין הכונה שאין לו שרש בארץ כלל, דזה פשיטא שאין בו שביעית, אלא שלוקטים אותו ביחד עם השרש ואין מניחין לו עיקר בארץ, וקושית הגמרא היא שכבריתא הוא דבר שנלקט עם עיקרו.

^[3] לכאורה היה אפשר לתרץ כן לעיל, דבורית היינו חול ותרי גוונא חול הם, אלא דקים לה לגמרא דליכא בחול תרי גווני. תוד"ה תרי.

^[4] הקשו תוס' בד"ה המוציא, דמאי קמ"ל, דפשיטא היא, דהא אפילו בהוציא וחזר והוציא בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת כ"ש בבת אחת. ותירצו, דמיירי שנודע לו על מין אחד והביא עליו חטאת ושוב נודע לו על מין השני, דבכה"ג בשתי הוצאות היה חייב חטאת נוספת על הוצאה השניה, אבל בהוצאה אחת פטור על המין השני דהוי הכל כמו דבר אחד. ועוד תירצו, דהחידוש הוא למ"ד תמחויין מחלקין [לעיל עא, א] דהיינו אם אכל שתי כזיתים שכל אחד נתבשל בצורה אחרת חייב חטאת על כל אחת ואחת, וס"ד דה"ה מינים מחלקים. ועיין מהרש"ל ומהרש"א.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

They taught this halakha in the case of sweet types, because they are fit to be mixed together to sweeten the food in a pot. The Gemara infers: The reason that they join together with one another is that they are suitable to sweeten the food in a pot together. However, if that is not so, then they do not join together with one another. Apparently, spices, in general, do not join together to constitute a complete measure. The Gemara answers: Here, too, the mishna is referring to a case where they are suitable to sweeten the food in a pot.

We learned in the mishna: The measure that determines liability for carrying out nutshells, pomegranate peels, safflower and madder, which are used to produce dyes, is equivalent to that which is used to dye a small garment that is placed atop a woman’s hairnet. And the Gemara raised a contradiction from what we learned elsewhere in a mishna: One who carries out herbs that were soaked in water is liable if he carried out a measure equivalent to the amount used to dye a sample the size of a stopper, for the shuttle of a loom. This refers to a small swath of wool that a weaver places on the loom, as a color sample. The herbs were soaked in water because this was how they were prepared for use as dyes. Apparently, according to this Gemara, the measure for liability is not the amount used to dye a small garment. The Gemara replies: Wasn’t it stated with regard to that mishna that Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: In the case of soaked dyes, the measure for liability is smaller because a person does not go to the trouble to soak herbs just to dye a sample for the shuttle of a loom. He will only begin soaking herbs to dye a more significant garment. However, for herbs that are soaking and are ready for use as a dye, the measure for liability is smaller, i.e., sufficient to dye a sample.

The mishna mentioned abrasive materials used for laundry, among them urine. The Gemara clarifies the nature of the listed materials. The Sages taught in a baraita: The urine mentioned in the mishna is urine that is up to forty days old. After that, its acidity weakens, rendering it unsuitable for that purpose. With regard to the natron, the Sage taught in a baraita: This refers to Alexandrian natron from the city in Egypt, and not to natron from Anpantrin, which is of a different quality. With regard to the borit mentioned in the mishna, Rav Yehuda said: That is sand. The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita: Borit and sand? Since both terms are listed, borit cannot be sand. Rather, what is borit? It is sulphur.

The Gemara raises an objection based on plants whose use is prohibited during the Sabbatical year. They added bulbs of ornithogalum and wormwood, and borit, and aloe. And if it would enter your mind to say that borit is sulphur, is there sulphur that is subject to the halakhot of the Sabbatical year? Didn’t we learn in a mishna that this is the principle: Anything that has a root and grows is subject to the halakhot of the Sabbatical year, and anything that does not have a root is not subject to the halakhot of the Sabbatical year. Rather, what is the borit? It is aloe. The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita: And borit and aloe? Since both terms are listed, borit cannot be aloe. Rather, there are two types of aloe. One of them is called borit.

With regard to the cimolian earth mentioned in the mishna, Rav Yehuda said: This is the earth referred to as pull out stick in [shelof dotz]. With regard to the eshlag mentioned in the mishna, Shmuel said: I asked all of the seafarers with regard to the identity of eshlag, and they told me that it is called shonana, and can be found in the shell of the pearl, and is removed using an iron skewer.

MISHNA: The measure that determines liability for carrying out pepper on Shabbat is any amount. Similarly, the measure that determines liability for carrying out tar is any amount. The measure that determines liability for carrying out various kinds of perfumes and various kinds of metals is any amount. The measure that determines liability for carrying out stones of the altar or earth of the altar, sacred scrolls or their coverings that became tattered due to an insect called mekek that destroys scrolls, and mekek that destroys their coverings, is any amount. That is because people store them in order to bury them, due to their sanctity, and accord significance to even a small measure of those items. Rabbi Yehuda says: Even one who carries out accessories of idolatry on Shabbat is liable for carrying out any amount, as it is stated: “And there shall cleave nothing of the proscribed items to your hand” (Deuteronomy 13:18). Since even the smallest amount is prohibited and must be burned, any amount is significant.

GEMARA: The Gemara asks: For what use is any amount of pepper suited? The Gemara answers: For dispelling mouth odor. For what use is any amount of tar suited? It is suited for curing a headache. We learned in the mishna that one is liable for carrying out any amount of various kinds of perfumes on Shabbat. The Sages taught in a baraita: Even one who carries out an object with a foul odor on Shabbat for medicinal or similar purposes, is liable for carrying out any amount. The measure that determines liability for carrying out fine perfumed oil is any amount. The measure that determines liability for carrying out purple dye is any amount. The measure that determines liability for carrying out a virgin rosebud on Shabbat is one bud.

We learned in the mishna: The measure that determines liability for carrying out various kinds of metals is any amount. The Gemara asks: For what use is any amount of metal suited, that it renders one liable for carrying it out? It was taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Elazar says: Because a small amount of iron is fit to make a small nail.

Since the Gemara is discussing the measure that determines liability for carrying out metal on Shabbat, it discusses the related halakhot of objects consecrated to the Temple. The Sages taught in a baraita: In the case of one who vows without specifying an amount, and says: It is incumbent upon me to donate iron to the Temple, Aḥerim say: He must donate no less than a cubit by a cubit of iron. The Gemara asks: For what use is metal that size suited? Rav Yosef said: For a raven impediment. The roof of the Temple was covered with iron surfaces with protruding nails to prevent ravens from perching there. And some say a slightly different version. Aḥerim say: He must donate no less than the iron necessary for a raven impediment. And how much iron is that? Rav Yosef said: A cubit by a cubit. One who vows to donate copper must donate no less than the value of a ma’a of silver. It was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: One must donate no less than the amount needed to forge a small copper hook. The Gemara asks: For what Temple use is that suited? Abaye said: They use it to scrape the wicks from the candelabrum, and clean the lamps with it.

We learned in the mishna: The measure that determines liability for carrying out sacred scrolls or their coverings that became tattered due to an insect called mekek that destroys scrolls, and another type of mekek that destroys their coverings, is any amount. Rabbi Yehuda said: These insects, the mekek that destroys scrolls, the tekhakh that attacks silk, and the ila that eats grapes, and the pe that eats figs, and the ha that eats pomegranates, all pose danger to one who swallows them. The Gemara relates: A certain student was sitting before Rabbi Yoḥanan and was eating figs. The student said to Rabbi Yoḥanan: My teacher, are there thorns in figs? Rabbi Yoḥanan said to him: The pe killed that fellow. The insect in the fig had punctured the student’s throat.

MISHNA: One who carries out a merchant’s basket, even if there are many types of spices and jewelry in it, is obligated to bring only one sin-offering, because he performed only one act of carrying out. The measure that determines liability for carrying out garden seeds on Shabbat is less than a fig-bulk. Rabbi Yehuda ben Beteira says: The measure for liability is five seeds.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

האומר הרי עלי ברזל לא יפחות מאמה על אמה למאי חזי אמר רב יוסף לכלה עורב. תמצאנו במסכת מדות בפרק ד' ההיכל מאה על מאה על רום מאה האוטם ו' אמות וגובהו ארבעים אמה אמה כיור ואמתים [בית] דילפה אמה תיקרה ואמה מעזיבה וג' אמות מעקה ואמה כלה עורב ר' יהודה אומר לא היה כלה עורב עולה מן המדה אלא ד' אמות (עולה) היה מעקה וכגון זה במנחות (דף קז) בפרק הרי עלי עשרון:

ורמינהו המוציא סמנין שרוין. פי' למאי דקס"ד מעיקרא שרויין לאו דוקא אלא ה"ה לשאינו שרויין א"נ סבר מתניתין אפי' בשרוין:

מי רגלים בן מ' יום. רש"י ז"ל מפרש שנשתהו מ' יום ובמס' נדה משמע שדי להם בג' ימים ומפרשי' מג' ועד מ' אבל מכאן ואילך תשש כחן. ואחרים אמרו מי רגלים של תינוק בן מ' יום וכן בענין בדיקת תכלת במס' מנחות (מג.):

הא דאותבי' הכא הוסיפו עליהן החלוסת והלעינין והבורות והאהל. בתוספתא שביעית (ה,ה) נישנית, וכך היא שנויה שם יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להם ביעור ולדמיהן ביעור ולפי שנשנו במשנתי' מאלו שיש להן ולדמיהן שביעית וביעור וברייתא קתני דהני נמי הכי לכך אמרו בה בגמ' הוסיפו עליהן:

והא דאמרי' בגמ' והתנן זה הכלל כל שיש לו עיקר י"ל שביעית כל שאין לו עיקר אין לו שביעית. אינה משנה ולא ברייתא בשום מקום וכן פירושו אינו מחוור שהרי מיני תבואה ומיני ירקות גמי אין להם עיקר ויש להן שביעית. אלא שיש לדחוק לפי ששנינו במשנתינו (שביעית ז.) בעלה הלוף השוטה ועלה דנדנה יש להם שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור וקתני סיפא בעיקר הלוף השוטה ובעיקר הדנדנה וש להן שביעית ולדמיהן שביעית ואין להן ביעור ולדמיהן ביעור להכי אמר בגמ' שזה הכלל כל שיש לו עיקר א' המתקיים בארץ חוץ מן הנלקט כגון עלי הלוף יש להן שביעית לכל הלכותיה דהיינו ביעור וכל שאין לו עיקר א' אלא (אחר) הנלקט הזה הוא עיקרו המתקיים לו כגון עיקר הלוף השוטה אין לו שביעית לכל הלכותיה דאין לו ביעור וכיון שכך האיך מנו בכלל הוסיפו על אותן שיש להן שביעית וביעור (כבריתא) שהוא עיקר עשב מתקיים לעולם ומפני שעיקר שביעית היינו ביעור קאמרי שביעית ומפני שהענין שנוי במשנתינו אמרו והא תנן כמו שכתבתי אחרות הרבה, וז"א מחוור, אלא שהצורך מזקיקנו לפרש כן:

מתני': רי"א אף המוציא ממשמשי ע"ז כ"ש. פי' רש"י דאחשבי' ע"ז קרא לאיסורא מדכתיב מאומה. והא דתנן כל הכשר להצניע וכו' ואוקים למעוטי עצי אשרה דלא כר"י, ולא נהירא אלא מתני' דהכא במוציאן לשרפן או להוליכן לים המלח דומיא דרישא וכשר להצניע הוא להכי אלא דר"י לטעמי' דאמר מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה ולר"ש אפי' במקק ספרים נמי פטור וכולה סתמא דלא כר"ש דודאי לר"ש פטור דהו"ל כמוציא מת לקברו דפטר ר"ש:

מתני': המוציא קופת הרוכלין אע"פ שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת. מקשו עלה בירושלמי וקשיא אלו הוציא והוציא בהעלם אחת כלום הוא חייב אלא אחת ומפרקי למי נצרכה לר"א שלא תאמר מינין הרבה נעשו כדי העלמות הרבה ויהא חייב על כל אחת ואחת א"כ צריך למימר אילו חייב אלא אחת פי' לר"א דאמר במס' כריתות פ' אמרו לו (כריתות טו.) שאם בא על ה' נשים נדות ואפי' קטנות חייב על כל אחת ואחת מפני שגופין מוחלקין ומיחייב נמי התם אתולדה במקום אב סלקא דעתך אמינא מינין הרבה ליחייב קא משמע לן דכיון דבבת אחת עשאה ובהעלם אחת אינו חייב אלא אחת:

משנה פלפל כל שהוא עטרן כל שהוא מיני בשמים מיני מתכות כל שהן מעפר המזבח מאבני המזבח ממקק ספרים ממקק מטפחותיהן כל שהן שמצניעין אותן לגנזם ר' יודה אומר אף המוציא ממשמשי ע"ז כל שהו שנ' ולא ידבק בידך מאומה מן החרם אמר הר"ם פי' עטרן ידוע ומיני מתכות הן הם כלי המתכות ששוחקין בהן הבשמים לפי שהם דברים קשים וחזקים ואפי' דבר קטן מהם הוא ראוי שיעשה ממנו דרבן ודומה לו ומקק הוא הדבר הכלה שנתעפש ולא נשאר בו אלא רושם והיא מלה עברית אתם ימקו ור' יודה אומר מאחר שהמעט ממשמשי עבודה זרה חוששין לו וראוי להסירו הרי הוא חייב כשהוציא מהם כל שהוא לפי שהוא חשוב ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי פלפל כל שהוא אפי' בגרעין אחד מפני שהוא עשוי להעביר ריח הפה בשיעור זה ואע"פ שהוא עשוי לתבל הואיל ואף רפואתו מצויה בו הולכין אחר רפואתו להחמיר עטרן והוא פסולת הזפת כל שהוא מפני שהוא ראוי למשוח בו ראשו לכאב חצי הראש ופי' בגמ' שכל ריח רע וכל ריח טוב בכל שהוא וריח רע הוא עשוי לעשן בו התנוקות לקצת חליים ידועים מיני בשמים כל שהוא שסתמן לרפואה:

מיני מתכות כל שהן פי' בגמ' שראויים לעשות מהן דרבן קטן להניע את הבהמה וזה שאמר שמצניעין אותן לרפואה על מיני הבשמים הוא אומר כן מאבני המזבח כל שהן מפני שמצד קדושתם אדם מחשיבן כשמוצאן ומצניען כדי לעשות מהם גניזה וכן הדין במקק הספרים ומטפחותיהם והוא שהתולעת הנעשה בהם ואוכלן ומרקיבן נקרא מקק ומקום אכילתן הוא קורא מקק על שם התולעת עצמו ואמר שכשהוא נוטל משם אותן הבלאות ומוציאן שיעורם בכל שהוא שמצד קדושתו אדם מחשיבו ומצניעו לגנזו ר' יהודה אומר המוציא משמשי ע"ז בכל שהן ואין הלכה כר' יהודה אלא אף בשיעור גדול פטור שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמהו כמו שיתבאר ושאר הדברים כלם על צד שביארנום הלכה הם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

תבלין שנים ושלשה שמות ממין אחד או משלשה מינין יהא שם אחד מצטרפין שאם אין בשל היתר כדי לתבל ונצטרף של איסור עמו מצטרף לאסור ולא סוף דבר כשכלן באים למתק כגון תבלין של מתיקה הבאים ליתן ערבו' לתבשיל אלא אפי' זה בא למתק וזה בא לחדד מצטרפין ויש בענין זה חלוף גרסאות וביאורים וכבר ביארנום באחרון של ע"ז:

כל שיש לו עיקר יש לו שביעית וכל שאין לו עיקר אין לו שביעית ויש בעיקר זה חלוף ביאורים כמו שיתבאר בסמוך ומ"מ כובריתא הנזכרת כאן אי איפשר לפרש בה הצפון הנקרא בלעז שאב"ון ולא הגפרית שהרי אלו אין ראויים למאכל אדם ולא לבהמה ואין שביעית בכיוצא בזה ואע"פ שהצפון נעשה מקצת שרשים הרי משנעשו אפר הופקעה שביעית שאע"פ שבעצים נחלקו ואמרו עצים להסקה תנאי היא באפר מיהא הכל מודים שאין בו שביעית ומ"מ איפשר לפרשה על השרשים שהוא נעשה ממנו והיה ידוע להם שהכובריתא אין לו עיקר על איזה צד שנפרש בעיקר זה והוא שיש מפרשים בו שכל שחותכין אותו וצומח אח"כ כגון אילן או איזה שורש המוציא פירות היא דבר שיש לו עיקר וכל שאינו כן אין לו עיקר ופירוש זה אין לו עיקר שאם כן אין הדגן בכלל שביעית וי"מ כל שמניחין ממנו עיקר בארץ כשתולשין אותו והוא אותם הניטלים בלקיטה או בקצירה ואותם הניטלין בעקירה משרש אין לו עיקר ואף זה אינו שהרי הקטניות ניטלין בעקירה וישנן בדין שביעית ואנו מפרשים שיש אילנות שיש להם עיקר ר"ל פרי ואמר עליהם שאף לולביהם בכלל ביעור אם יש להם לולבים הנאכלים כגון חירובין אבל אותם שאין להם פרי אלא עלין ולולבים כגון אלני סרק אף לולביהן אינן בכלל שביעית אף על פי שנאכלים ברכותם על ידי הדחק ומ"מ אין זה כלל גמור אצל הכל ובמקומו יתבאר בע"ה:

המוציא בתולת הורד והוא מין ורדים שריחו נודף שיעורו באחת ר"ל בעלה אחת ויש מפרשים בורד אחד ארגמן בכל שהוא שכל אלו הם דברים חשובים שכל שהוא מהם חשוב אצל בני אדם:

האומר הרי עלי ברזל לבדק הבית ולא פירש כמה לא יפחות מטבלא של אמה על אמה שכיוצא בה היה ראוי במקדש שהיו עושין מהם כלא עורב ר"ל שהיו מחפין בהם גגו של היכל והיו מסמרים חדים על כל שטח שלהן והיו העורבים נמנעים בסבתם שלא לישב על גג ההיכל נחשת לא יפחות ממזלג קטן של נחשת שראויה לחטט בה את הפתילות ויש פוסקין שלא יפחות ממעה כסף:

המשנה הששית המוציא קפת הרוכלים ואע"פ שיש בה מינים הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת זרעוני גנה פחות מכגרוגרת ר' יודה בן בתירא אומר חמשה זרע קשואין שנים זרע דלועין שנים זרע פול המצרי שנים חגב חי כל שהו מת כגרוגרת צפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהוא שמצניעין אותה לרפואה ר' יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא שמצניעין אותו לקטן לשחק בו אמר הר"ם פי' רוכלין הבשמים זרעוני גנה הם הזרעים שאינן ראוים לאכילה כמו זרע המלפפונות והלפתות והבצלים ודומיהם ומי שהוציא מאחת מאלו קרוב לגרוגרת הוא חייב ור' יהודה בן בתירא חולק על זה ואמר שאפי' לא הוציא מאלו הזרעים אלא חמשה גרגרים בלבד או יותר על זה שהוא חייב ונסתלקו דברי ר' יהודה בן בתירא ואחר כן התחיל מאמר שני והוא דברי הכל ואמר כי מי שהוציא מזרע הקשואים או הדלועין או הפול המצרי שנים גרגרים שהוא חייב וענין אמרו חגב חי כל שהוא ר"ל אפי' היה קטן ביותר ואין הלכה כר' יהודה בן בתירא ולא כר' יודה:

אמר המאירי המשנה הששית והוא מענין מה שלפניה המוציא קופת הרוכלים ר"ל שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת שהרי אין כאן אלא הוצאה אחת וכן הדין אם הוציאם בכפו ויש לשאול בה מה הוצרכנו לזו והיא אפי' הוציא מין אחר מין בהעלמה אחת אינו חייב אלא אחת כשהוציאם ביחד בהעלמה לא כל שכן ופירשו בה שלא הוצרכה אלא לדעת ר' יהושע שאמר תמחויין מחלקין ואם אכל כזית חלב בתמחוי אחד כגון מבושל וכזית אחר בתמחוי אחר כגון צלי חייב שתים אע"פ ששתיהן בהעלמה אחת ולימד שאף לדעתו הוצאת מינין הרבה אינו חייב אלא אחת ובתלמוד המערב מצאתי לשאלה זו אלו הוציא והוציא בהעלם אחד חייב הוא אלא אחת לא צורכא אלא לר' אליעזר שלא תאמר מינין הרבה יעשו העלמות הרבה כלומר לר' אליעזר שמחייב שתים על אב ותולדה שלו או על שתי תולדות של אב אחד ולימד שאין אומרין בשני מינין כן ויש מתרצין בה שאף לדעת חכמים הוצרכה וכגון שנודע לו על זו וחזר ונודע לו על זו ולימד שמאחר שהוציאן בבת אחת אין ידיעה מחלקת ואלו הוציאן בזה אחר זה ידיעה כזו מחלקת כשני זתים הלב שאם אכלן בבת אחת אין ידיעה כזו מחלקת ואלו אכלן זו אחר זו ידיעה כזו מחלקת כמו שביארנו בפרק כלל גדול:

זרעוני גנה כלומר שאין נאכלין שאלו נאכלין שיעורם בכגרוגרת אבל זרעונים שאין נאכלין ואין ראויים אלא לזריעה שיעורם בפחות מכגרוגרת כל אחת כפי מה שראוי לזרוע ממנה ומתוך כך אמר זרע קשואין שנים ר"ל שני גרגרים זרע דלועין שנים פול המצרי שנים שכל אלו אין אדם רגיל לזרוע מהם אלא מעט ואע"פ שבזבל וחול הדק אמרו כדי לזבל כרישה אלמא זרע הבא מגרעין אחד חשוב הוא כל שהוא זרוע אדם טורח לזבלו אף באחת אבל אין אדם טורח להוציא גרגיר אחד של זרעים לזריעה חגב חי טהור כל שהו שראוי הוא להצניעו לתינוק לשחק בו מת כגרוגרת כשאר אוכלין שהרי מותר הוא בלא שחיטה ואלו טמא מת בכזית שהמת והנבלה והשרץ שיעור הוצאתן כשיעור טומאתן אבל חי פטור שאינו ראוי אף לתינוק שמא ימות ויאכלנו והרי גדולים מצווים על הקטנים להפרישן מנבלות ואף לדעת האומר שאין מצווים מ"מ אין מאכילין אותו בידים שנ' לא תאכלו לא תאכילו:

צפורת כרמים והוא עוף טמא ידוע אצלם והיו מצניעין אותו לרפואה בין חי בין מת בכל שהוא ור' יהודה אומר אף חגב חי טמא בכל שהוא שמצניעין אותו לקטן ואין חוששין לשמא ימות ויאכלנו אדרבה מתאונן הוא עליו ומ"מ הלכה כחכמים ושאר המשנה כלה הלכה היא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בתוס' בד"ה תרי גווני כו' או לגירסא אחרת תרי גווני אהל כו' עכ"ל מהרש"ל מחק כל זה מדברי התוס' ואפשר שהוא הבין דאהל היינו אהלא ואינו כן דלפי דברי התוס' דהכא נראה דאהל בלא אלף ואהלא באלף אפילו שם אחד לא הוו ותלתא גירסאות הוו חדא דגרסי' לעיל מאי בורית זה חול ולגירסא אחרת לעיל מאי בורית זה אהל ולגירסא שלישית לעיל מה בורית זה אהלא ולפי אותה גירסא כתבו דא"ש דה"ק לעולם כו' והשתא דברי התוס' קיימים על נכון בלא מחק ודו"ק:

בד"ה המוציא כו' ומיהו היה לו להזכיר רבי יהושע עכ"ל מהרש"ל הגיה בסוף דברי התוס' אלא ר"ל ר"א דמחייב אתולדה במקום אב עכ"ל אולי הוא מצא כן בתוספות ישנים ולולי דבריו הייתי אומר דר"ל ר"א דמחייב בקצר וחזר וקצר בהעלמה א' כהעלמות הרבה שלא תאמר כן במינים הרבה ודו"ק:

סליק פרק רבי עקיבא

ברש"י ד"ה שיש לו עיקר וכו' דבר שאין לו שורש הוא כמו וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה תרי גוונא וכו' ולעיל דלא שני תרי גווני חול משום דקים ליה וכו' כצ"ל:

ד"ה המוציא וכו' ור"י מצא וכו' לא נצרכא אלא לר' אלעזר שלא תאמר וכו' כצ"ל:

גמ' עד מ' יום נתר כו' הוסיפו עליהן החלביצין והלעונין כו' כצ"ל וכן ברש"י:

שם והתניא הבורית והאהל אלא כו' שמיה ומשתכח בנוקבא כו':

[שם] ת"ר האומר הרי עלי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה במיני כו' ומתני' לא מפליג כצ"ל:

בד"ה שיש לו כו' שאין לו עיקר הוא כמו זה ולא כמו שמפרשין אותו פיונא כצ"ל. ונ"ב פי' והוא מין ארז:

בד"ה שלוף דוץ לא אתפרש כו' ועי' בערוך [ערך] אשלג שמפרש שהוא עשב שמייבשין אותו וטוחנין אותו ורוחצין בו את ידיהם והוא מוציא את הזוהמא:

בד"ה צנורא מזלג קטן שמוחטין בו פתילות ומנקבין ראשיהן כו' כצ"ל והשאר נמחק:

בד"ה מקק כו' איילא פה והה כצ"ל והס"ד ונמחק דתאני דרמוני:

תוס' בד"ה תרי גווני כו' תרי גווני חול משום דקים ליה כו' כצ"ל והשאר נמחק (עיין במהרש"א):

אחר ד"ה מכליא עורב נ"ב כליא עורב פי' בקונטרס מסמרים חדים תוחבין בראש גג ההיכל לכלות העורבים שלא ישבו עליו ובמקום אחר פי' כמין טבלא חדא זקופה על צידה וחדודה לחתוך כמו סכין עכ"ל תוספות במנחות דף ק"ז:

בד"ה המוציא כו' אלא לר"א שלא תאמר מינין הרבה יעשו כהעלמות הרבה ויהא חייב על כל אחת ואחת קמ"ל פי' דסלקא דעתיה כו' כצ"ל:

בא"ד ומיהו היה לו להזכיר ר' יהושע אלא ר"ל ר"א דמחייב אתולדה במקום אב כצ"ל והס"ד. (עיין במהרש"א):

במשנה ד"ה פלפלת. ואינו פלפל שלנו. התוי"ט באר כוונתו מדשני תנא למקריה פלפלת בתי"ו. והנה לעיל (סד ב') תני במשנה פלפל. והגמרא מפרשו שם לריח הפה כמו הכא. א"כ נראה דחדא נינהו:

במשנה רי"א אף המוציא משמשי ע"ז כו'. ובתוי"ט כתב לכאורה ה"נ דת"ק טעמיה משום דהוה מלאכה שאצ"ל ור"ש היא. ולדעתי דלר"ש גם מאבני המזבח וכו' פטור וכדאמרי' לקמן (צד) פוטר היה ר"ש אף במוציא אה"מ לקוברו ע"ש בפירש"י:

רש"י ד"ה ריח רע. שמעשנין כו'. לכאורה יל"פ שמוציא מפני שקשה עליו הריח וכר"י דמלאכה שאצ"ל חייב עליה:

תוס' ד"ה תרי. ולעיל דל"ש תרי גווני חול כו'. לכאורה זה לא הוה קאי אליבא דאמת מברייתא דהוסיפו (ובזה מתורץ נמי קושייתם בנדה דאמאי ל"פ על פי' דכברייתא מהא דלעיל (עח ב') נותן שיעורא אחרינא לגפרית. משום דמזה עדיפא דל"מ לתרץ תרי גווני גפרית. וגם דלא לתרץ תרי גווני חול) ואי כוונתם על מעיקרא (קודם דהביא הש"ס הא דהוסיפו) וכן לשונם בנדה. זה ודאי אינה קושיא. דתרי גווני אינו תי' מורווח ולא משני ליה אלא מפני הדחק:

תד"ה לא יפחות. כי היכא דתנן בפ"ב כו' כצ"ל כי היא משנה שמה:

במשנה ריבב"א חמשה. נ"ל סמך לדבריו דבקרא דכארץ תוציא צמחה וגו' רמוז ה' זרעונים כדלעיל (פד ב') משמע דבהכי חשיבותייהו:

תוס' ד"ה המוציא. ואפילו רב יוסף דמחייב כו'. וע"ש דרבה הוא דמחייב ור"י פליג עליה:

בא"ד דהוי הכל כמו דבר אחד כצ"ל:

רש"י ד"ה ריח רע. "חלטית". צ"ל חלתית:

לֹא יִפְחֹת מִכַּלְיָא עוֹרֵב. פירש רש"י ז"ל 'למנוע העורבים מלישב' ויש להקשות, למה קפדי אעורב? אם בשביל שהוא עוף טמא, והלא יש עוד עוף טמא אחר שדרכו לישב על הגג, ואם כן הוה ליה למימר כַּלְיָא עוֹף טָמֵא?
ונראה לי בס"ד, הקפידה היא בעבור העורב דוקא, שידוע שהוא אכזרי על בניו, וההיכל נבנה לעורר בו רחמים של הקב"ה על בניו אלו ישראל, ואיך ישב האכזר על מקום זה. וכיוצא בזה אמרה תורה לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל (במדבר כז, ה), כי מזבח מאריך ימיו של אדם, וברזל מקצר, ואינו בדין שיעלה המקצר על המאריך.

הואיל וראוין למתק. לפמ"ש תוס' דמיירי ביבש וא"כ אינו ממתיק אלא ראוי למתק לכשיבשלם יתן טעם וכ"כ ריטב"א בע"ז שם וכמ"ש ש"ך ביו"ד סי' צ"ח:

מ"ש תוס' דהוה נותן טעם לפגם אפי' למאן דמוקי כר"מ בהא דלא תאכל כל תועבה מ"מ בהא דנותן טעם לפגם לא אתיא כוותי' דלדידי' נטל"פ אסור:

במשנה המוציא קופת הרוכלין וכו' זרעוני גינה פחות מכגרוגרת ופירש"י דאע"ג דכל האוכלין שיעורן כגרוגרת הני כיון דלזריעה קיימי פחות מכגרוגרת נמי חייב עכ"ל. ונראה לכאורה מפירש"י דאיירי אפי' בזרעונים הראויים לאכילה ואפ"ה כיון דזרעוני' שכיחי טובא לזריעה הוי כשכיח ושכיח דאזלינן לחומרא ולפ"ז נראה כסותר קצת למה שכתבתי לעיל בריש פרק המוציא דהך מילתא דשכיח לא שייך אלא במשקין וכיוצא בהן שאין שיעורן הל"מ אלא שהדבר מסור לחכמים משא"כ במיני אוכלין דשיעור' כגרוגרת הוי הל"מ כמו כל שיעורין ואסמכינן ליה נמי אקרא ארץ חטה ושעורה ותאנה דלשיעורין נאמרו ותאנה כגרוגרת דלא שייך הך מילתא דשכיח ושכיח. אמנם לאחר העיון בלשון רש"י שכתב הני כיון דלזריע' קיימי משמע שכוונתו שענין זרעוני גינה ניכרין היטב שהן מיוחדים לזריעה ולא לאכילה והיינו כיון שהרבה מינים מעורבים יחד וכן נראה מדקאמר רבי יהודה בן בתירא חמשה ומפרש בירושלמי שכן דרך לזרוע חמשה מינין בערוגה אלמא דבמינים מעורבין איירי וא"כ לפ"ז אדרבה נראה ששיטת רש"י נוטה למאי שכתבתי בריש פרק המוציא דדוקא בכה"ג שענינן נראה שמיוחדים לכך מש"ה חייב אפילו פחות מגרוגרת משא"כ בשאר מיני אוכלין ממין אחד אע"ג דשכיחי נמי טובא לזריעה כדאשכחן בריש המוכר פירות אפ"ה לעולם לענין שבת כגרוגרת בעינן אם לא שהוציא בפירוש לזריעה כדאמרינן לקמן בריש פרק המצניע כך נ"ל אף לפי פירש"י ומכ"ש למ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות דמתניתין איירי בזרעונים שאינן נאכלים א"כ מבואר מדבריו להדיא דבנאכלים לעולם כגרוגרת בעינן והיינו מטעמא דפרישית בריש פרק המוציא דשיעורא כגרוגרת הל"מ הוא ומש"ה מחמיר הרמב"ם נמי בפי' המשניות דהאי פחות מגרוגרת היינו פחות מעט וקרוב לגרוגרת. אמנם מלשון רש"י נראה דהאי פחות מגרוגרת היינו לאפוקי מגרוגרת וממילא שהדבר מסור לחכמים לפי מה שדרך בני אדם להוציא לזריעה. כנ"ל ועיין בתוס' י"ט ודו"ק ועיין עוד בריש פרק המצניע:

במיני מתיקה. עסקינן שכולן מיני מתיקת קדירה אבל מין אחר אין מצטרף ומתניתין לא מפליג: דוגמא לאירא. מעט צמר שהוא כמין דוגמא שמראה הצבע לבע''ה כזה תחפוץ או כזה והוא כדי ליתן באירא של קנה של גרדי ושיעורה מועט: לשרות. ומתני' בשאינן שרויין והבא לשרות אינו שורה פחות מכדי בגד קטן: אנפטרין. מקום: הוסיפו עליהם. לענין שביעית: החלביצין. לטרו''ן : והלעונין. לענה: כברית'. גפרית: שיש לו עיקר. שנשרש בארץ ולפי דעתי תורניסא דגרסינן במס' ע''ז דבר שאין לו שורש הוא כמו זה ולא כמו שמפרשין אותו פיונ''א: שלוף דוץ. לא איתפרש אבל כך שמו: ברמצא דפרזלא. פוריידורא של ברזל: מתני' פלפלת כל שהוא. ואינו פלפל שלנו ובגמרא מפרש כל שהוא למאי חזי: מיני בשמים כל שהן. לריח טוב: מיני מתכות כל שהוא. ראוי לדרבן קטן: שמצניעין אותו לרפואה ל''ג: מקק ספרים. אכילת תולעת אוכלת הספרים ומרקבן ושמו מקק: שמצניעין אותן לגונזן. שכל דבר קדש טעון גניזה: מאומה. אלמא אחשביה קרא לאיסורא והא דתנן (לעיל דף עה.) כל שאינו כשר להצניע כו' ואוקימנא למעוטי עצי אשירה דלא כר' יהודה: גמ' לצלחתא. כאב חצי הראש: ריח רע. שמעשנין בהן חולין ותינוקות כגון חלטית להבריח מעליו מזיקין: ארגמן. צבע שצובעין בו ארגמן וטעמא לא איתפרש ול''נ שגם הוא ראוי להריח: בתולת הוורד. עלה של וורד בחור אחת: מיני מתכות כל שהוא. מתני' היא: הרי עלי ברזל. לבדק הבית: לכליא עורב. טבלאות של אמה היו עושין והן חדין כסכין סביבותיהם ומסמרין חדין בכולן ומחפין בהן גגו של היכל למנוע את העורבים מלישב: ממעה כסף. נחשת שוה מעה כסף: צנורא. מזלג קטן [כעין] שטוין בו זהב ולבדק הבית למאי חזי: שמוחטין בו פתילות. ומנקבין ראשיהן לעדויי חושכן מוקיי''ר בלע''ז: מקק דסיפרי תכך דשיראי. כל אלו תולעין הן שבכל מין ומין וחלוקין בשמותיהם תכך איילא פה הה: כולהו סכנתא. לאוכלן: קוצים יש בתאנים. היה תולעת יושב ונוקב בגרונו ודומה שהוא קוץ: קטליה פה לדין. הרגו פה לדין: מתני' רוכלין. מוכרי בשמים לקישוטי נשים ויש להן קופות קטנות לצרורות בשמים: אינו חייב אלא חטאת אחת. דכולה חדא הוצאה היא: פחות מכגרוגרת. דאע''ג דכל האוכלין שיעורן כגרוגרת הני כיון דלזריעה קיימי בפחות מכגרוגרת נמי מיחייב:

הואיל וראויין למתק הקדירה. הואיל וממתיקין הוה ליה למימר כדפי' בסוף כלל גדול (דף עו. ושם) וא''ת היכי מיירי אי בנותן טעם אפילו שאר מינין נמי ואי אין בהם נותן טעם אפי' מיני מתיקה נמי לא וי''ל דאפילו ביש בהן נותן טעם שרי בשאר מינין דנותן טעם לפגם הוא. ר''י: מי רגלים בן מ' יום. אין גירסא זו נכונה דמשמע של קטן בן מ' יום ובנדה פרק האשה (דף סב.) גבי ז' סממנין מעבירין קתני כל הני דהכא ומי רגלים וקא בעי התם בגמרא דילד או מזקן ואית דגרסי של מ' יום ואין נראה דהתם נמי תניא ומי רגלים שהחמיצו וכמה חימוצן שלשה ימים ונראה כספרים דגרסי עד מ' יום דמג' ימים עד מ' מעבירין אותם על הכתם אבל תוך ג' ולאחר מ' אין מעבירין: בורית זה החול. ואע''ג דבפ' המוציא (לעיל פ:) יהיב בחול שיעורא אחרינא כדי ליתן על פי כף של סיד אומר רבינו מאיר דהתם מיירי בחול שנותנין בסיד אבל הכא איירי בחול שמלבנין בו את הבגדים ולספרים דגרסי הכא בורית זה אהלא אתי שפיר: תרי גווני אהלא. ולעיל דלא שני תרי גווני חול (או לגירסא אחרת תרי גוונא אהלא) משום דקים ליה דליכא בהו תרי גוונין ויש ספרים דגרסי לעיל מאי בורית אהלא ולפי זה אתי שפיר דה''ק לעולם כדאמר מעיקרא דבורית זה אהלא ותרי גווני אהלא: לא יפחות ממעה כסף. תימה לר''י דלא יפחות מפרוטה הוה ליה למימר כי היכי דתניא בפרק בתרא דמנחות (דף קו:) הרי עלי זהב לא יפחות מדינר זהב כסף לא יפחות מדינר כסף: מכליא עורב. בערוך בערך כל פי' דבמקדש ראשון מפני רוב קדושה שהיתה בו לא הוה צריך כליא עורב וליתא דבפ''ק דמועד קטן (דף ט.) מוכח בהדיא שהיה במקדש ראשון כליא עורב: המוציא קופת הרוכלין אע''פ שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת. תימה דמאי קמ''ל פשיטא דאפילו בהוציא וחזר והוציא אינו חייב אלא אחת כמו בקצר וחזר וקצר כ''ש בבת אחת ואפילו רב יוסף דמחייב אליבא דר' אליעזר בקצר וחזר וקצר בפרק אמרו לו (יומא דף טו.) בהוצאה אחת פשיטא דפטור ותירץ ר''ת דמיירי כגון שנודע לו על מין זה ונתכפר וחזר ונודע לו על מין אחר אפ''ה פטור דהוי הכל כמו דבר אחד ואע''ג דבפרק המצניע (לקמן צנ:) תניא ואם היה כלי צריך לו חייב אף על הכלי ומוקי לה רב אשי ששגג בזה ובזה ונודע לו וחזר ונודע לו ובפלוגתא דרבי יוחנן ור''ל דוקא בכלי ואוכלים שבתוכו מחלקין ידיעות אבל באוכלין שבתוך הכלי אפילו כפרות אין מחלקות ור''י מצא בירושלמי אילו הוציא והוציא כלום הוא חייב אלא אחת לא נצרכה אלא לר''א שלא תאמר מינים הרבה יעשו כהעלמות הרבה ויהא חייב על כל אחת ואחת קמ''ל פי' דס''ד דמינים מחלקין כדא''ר יהושע תמחויין מחלקין ומיהו ה''ל להזכיר ר' יהושע:

שבת צ ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף צ - א

מתניתין:

גמרא:

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד