אין לו אלא שכרו, כלומר, שכר עבודה של מילוי הדבש ושכר שימוש בכלי, ואולם אינו מקבל עבור יינו ששפך. ואם אמר בעל היין לבעל הדבש לפני ששפך את יינו: "אציל את הדבש שלך ואתה נותן לי את דמי היין שלי" — חייב ליתן לו.

כיוצא בזה: שטף נחל את חמורו ואת חמור חבירו ועומדים הם לטבוע בו, חמורו שלו היה יפה (שווה) מנה (מאה דינרים) ושל חבירו מאתים, והניח זה את הצלת חמורו שלו והציל את של חבירו — אין לו אלא שכרו על מה שעבד. ואם אמר לו לפני כן: "אני אציל את החמור שלך ואתה נותן לי את דמי החמור שלי" — חייב ליתן לו.

א גמרא על מה שאמרו במשנה שאין לבעל היין אלא שכרו בלבד, שואלים: ואמאי [ומדוע]? לימא ליה [שיאמר לו] לבעל הדבש: מהפקירא קא זכינא [מההפקר זכיתי], שהרי הדבש היה הולך לאיבוד ואני זכיתי בו מן ההפקר! מי [האם] לא תניא [שנינו בברייתא]: הרי שהיה טעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות, לא יאמר אז "הרי זה תרומה ומעשר על פירות (יין או שמן) שיש לי בתוך ביתי", ואם אמר כך — לא אמר כלום. משמע שדבר שהולך לאיבוד כבר אינו נחשב כשלו אלא כהפקר, אם כן גם כאן ייחשב הדבש כהפקר!

ומשיבים: כדאמר [כפי שאמר] ר' ירמיה במקרה אחר, שמדובר כשעקל (חבל, עטיפה) של בית הבד כרוך עליה שאינה נשברת לגמרי, הכי נמי [כאן גם כן] מדובר כשעקל בית הבד כרוך עליה, ואין חבית הדבש הולכת בהכרח לאיבוד, ואין זה כהפקר.

ושואלים על מה ששנינו בברייתא: ואם אמר — לא אמר כלום? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מי שבא בדרך ומעות בידו ואנס בא כנגדו, והוא סבור שהאנס יקח ממנו את הכסף, לא יאמר "הרי פירות מעשר שני שיש לי בתוך ביתי מחוללים על מעות הללו", ואם אמר — דבריו קיימין! משמע שבמקרה כזה הקדשו חל!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בשיכול להציל מן האנס. ושואלים: אי [אם] מדובר בשיכול להציל, לכתחלה אמאי [מדוע] לא יאמר כן? ומשיבים: מדובר באופן שיכול להציל על ידי הדחק. ולכן לכתחילה לא יאמר כן, אבל בדיעבד אם אמר, כיון שלא יצא הדבר לגמרי מרשותו הקדשו חל.

ושואלים: וכל היכא דאיכא הפסידא [מקום שיש הפסד], שיש חשש שמא ייפסד הדבר שבידו, לכתחלה לא יאמר שמה שעומד להיפסד יהיה הקדש או תרומה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הרי שהיו לו עשר חביות יין של טבל טמא, וראה אחת מהן שנשברה, או שנתגלתה ועכשיו אי אפשר לשתות ממנה מחשש ארס נחש שהוטל בה, אומר: "הרי היא תרומת מעשר על תשע חברותיה". ובשמן לא יעשה כן, מפני הפסד כהן! משמע שיש מקרים שיכול לעשות אפילו לכתחילה כך!

אמר ר' ירמיה: לא מדובר כאן בנשברה לגמרי, אלא כשעקל בית הבד כרוך עליה ונוטפת מעט מעט. ואומרים: בשלמא [נניח] במקרה שנשברה חזיא [ראויה היא לשימוש] אם יכרוך עליה העקל, אלא אם נתגלתה למאי חזיא [למה היא ראויה]?

וכי תימא [ואם תאמר] שהיא חזיא [ראויה] לזילוף שהיין הזה אפשר להשתמש בו כדי לזלף אותו, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מים שנתגלו ויש לחשוש שנחש שתה מהם ויש בהם ארס — הרי זה לא ישפכם ברשות הרבים, ולא יגבל בהן את הטיט, ולא ירבץ בהן את הבית, ולא ישקה מהם את בהמתו ולא את בהמת חבירו, שכל אלה הפעולות יש בהן סיכון ואף זילוף היין יהיה אסור!

ומשיבים: יש תיקון לדבר — דעבר לה [שמעביר אותה], את היין שבחבית, במסננת. וכדברי ר' נחמיה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מסננת יש בה משום חשש גילוי שמא שתה נחש מן היין והטיל בו ארס ואין המסננת מועילה להציל את היין. אמר ר' נחמיה: אימתי? בזמן שהתחתונה, החלק התחתון שלתוכו יורד היין דרך המסננת, מגולה, אבל בזמן שהתחתונה מכוסה שאין הנחש יכול לגשת אליה, אף על פי שהעליונה הכלי העליון, ממנו יורד היין מגולה — אין בה משום גילוי, לפי שארס של נחש דומה לספוג, וצף ועומד במקומו, ולא ירד הארס לכלי התחתון וניתן להשתמש ביין שבו.

ומקשים: לאו איתמר עלה [וכי לא נאמר עליה], אמר ר' סימון אמר ר' יהושע בן לוי: לא שנו אלא שלא טרקו (ערבבו), אבל אם טרקו ליין — ירד מן הארס עמו לכלי התחתון ואסור, ואף כאן כששופך מן החבית מתערב הארס ביין!

ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] אפשר דמנח מידי אפומא דחביתא דשפי ליה [שיניח דבר על פי החבית באופן שיסנן אותו לאט לאט] ולא יכנס הארס בכלי האחר.

ושואלים: אם מעמיד אתה את הברייתא לעיל, שניתן לכתחילה לתרום את החבית העומדת להישבר, כדברי ר' נחמיה — על כך יש לשאול: ולדעת ר' נחמיה, מדבר טמא על טמא מי תרמינן [האם אנו תורמים]?

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: תורמין מן הטמא על הטמא, ומן הטהור על הטהור, ומן הטהור על הטמא, אבל לא יתרום מן הטמא על הטהור. ר' נחמיה אומר: אף מן הטמא על הטמא לא התירו לתרום אלא בשל דמאי! ולשיטתו כיצד אמר כאן שתורם מן הטמא על הטמא? ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בשל דמאי.

וממשיכים לדון בדברי הברייתא, אמר מר [החכם]: ובשמן לא יעשה כן, מפני הפסד כהן. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] שמן שאסור — מפני שראוי לכהן להדליק בו? יין נמי [גם כן] ראוי לזילוף! וכי תימא [ואם תאמר], זילוף לאו מילתא היא [לא דבר חשוב הוא], והאמר [והרי אמר] שמואל משום [בשם] ר' חייא: שותין מיין שקונים בלוג בסלע, ומזלפין מיין שקונים בלוג בשתים (שני סלעים)! משמע שזילוף הוא דבר חשוב ומשלמים הרבה עבורו!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — ביין חדש שעדיין אין לו ריח ערב ואינו ראוי לזילוף. ומקשים: והא [והרי] ראוי לישנו עד שיהיה ראוי לזילוף! ומשיבים: אתי ביה [יכול לבוא בו] לידי תקלה במשך הזמן עד שיתיישן, שישכחו שטמא הוא וישתמשו בו, ולכן לא משהים אותו.

ומקשים: שמן נמי אתי ביה [גם כן יכול לבוא בו] לידי תקלה, ומדוע אמרנו שמשאירים אותו להדליק בו! ומשיבים: מדובר באופן דמנח [שמונח] בכלי מאוס, ואז לא ישתמשו בו לאכילה אלא רק להדלקה. ואומרים: יין נמי מנח ליה [גם כן יניח אותו] בכלי מאוס! ודוחים: השתא [עכשיו, הרי] לזילוף קא בעי ליה [הוא צריך אותו] שיהיה ריחו ערב, וכי בכלי מאוס קא מנח ליה [יניח אותו]? והרי בכך יבאיש ריחו!

ומעירים: ותקלה עצמה, האם יש לחשוש להשאיר דבר שמא יבואו בו לידי תקלה, תנאי [מחלוקת תנאים] היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: חבית של יין של תרומה שנטמאת — בית שמאי אומרים: