וקימא לן [ומוחזק בידינו], כמסקנת הגמרא להלן, שכוונתו היתה שדינו כגזלן לדעת ר' שמעון, ואם כן לשיטתו גם גנב וגם גזלן קונים את הנכסים.

א כיון שהזכרנו את דברי רבי דנים בהם עתה גופא [לגופם]. רבי אומר, אומר אני: גנב דינו כגזלן. איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים] כוונת דברי רבי: האם כגזלן דרבנן קאמר [לשיטתם של חכמים בענין עורות הוא אומר], וכוונתו — והוא לא קני [קונה], או דלמא [שמא] כגזלן לשיטתו של ר' שמעון קאמר [הוא אומר] וקני [והוא קונה]?

ומציעים פתרון לשאלה זו: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במשנתנו: נטלו מוכסין את חמורו ולסטים את כסותו, ונתנו לו אחר — הרי אלו שלו, שהמוכס שהוא גזלן, והלסטים שהוא גנב — קנה את החפץ ביאוש.

ונברר: משנה זו מני [כשיטת מי היא]? אי רבנן [אם כשיטת חכמים], קשיא [קשה] מדין גזלן! אי [אם] כשיטת ר' שמעון, קשיא [קשה] מדין גנב!

אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שרבי כגזלן של ר' שמעון קאמר וקני [הוא אומר, וקונה] הגנב ביאוש, הא מני [זו, משנתנו, כשיטת מי היא]? — שיטת רבי היא, ומשום הכי [כך] קני [קונה] הלסטים,

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שדעתו שגנב דינו כגזלן דרבנן [של שיטת חכמים] קאמר [הוא אומר], ולא קני [ואינו קונה], הא מני [משנתנו זו שלסטים, שהוא גנב, קונה, שיטת מי היא]? — לא כשיטת רבי ולא כשיטת ר' שמעון ולא כשיטת רבנן [חכמים]!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — בלסטים מזויין, ושיטת ר' שמעון היא שגזלן קונה ביאוש. ומקשים: אי הכי [אם כך], היינו [זהו] בדיוק גזלן? ומשיבים: תרי גווני [שני מיני] גזלן שנה במשנה.

ומציעים עוד פתרון: תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת לדבר ממה ששנינו בברייתא: הגנב והגזלן והאנס — קנו את הגזילה שבידם, ולכן הקדשן הקדש, ותרומתן תרומה, ומעשרותן מעשר.

ונברר: מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו? אי [אם] כדעת רבנן [חכמים], קשיא [קשה] מדין גזלן שלדעתם אינו קונה! אי [אם] כדעת ר' שמעון, קשיא [קשה] מדין גנב שלדעתו אינו קונה!

ומעתה: אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שדין גנב כדין גזלן של שיטת ר' שמעון קאמר [הוא אומר], משום הכי קני [משום כך קונה], אלא אי אמרת [אם אומר אתה] גנב כגזלן דרבנן [של שיטת חכמים] שגזלן אינו קונה, הא מני [ברייתא זו כדעת מי היא]?

ומשיבים: אף כאן מדובר בגנב שהוא לסטים מזויין, ושיטת ר' שמעון היא שגזלן קונה. ומקשים: אי הכי [אם כך], היינו [זהו] גזלן? ומשיבים: תרי גווני [שני מיני] גזלן שנו בברייתא.

אמר ליה [לו] רב אשי לרבה: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר מדברי רבי עצמו, דמתני [שהיה משנה, מלמד] רבי לר' שמעון בריה [בנו] בענין מה ששנינו שבמשנה שכל דבר שיש בו אחריות וגנבו האב, ומת האב, שחייבים הבנים להשיבו לבעליו מפני כבוד אביהם: לא דבר שיש בו אחריות ממש, אלא אפילו פרה וחורש בה, חמור ומחמר אחריו — חייבין הבנים להחזיר מפני כבוד אביהן שגזלם.

ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] בגלל הטעם של מפני כבוד אביהן, הא לאו [הרי אם לא] טעם זה של כבוד אביהן — לא היו צריכים להחזיר מן הדין. שמע מינה [למד מכאן] שכוונת דברי רבי היא שגנב דינו כגזלן של שיטת ר' שמעון קאמר [אומר], וקונה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ב שנינו במשנה: וכן נחיל של דבורים אם נתייאשו הבעלים ממנו ונטלו אחר — הרי אלו שלו. ושואלים: מאי [מה] פירוש "וכן"? מדוע יש צורך להוסיף במשנה דוגמא זו?

ומסבירים, הכי קאמר [כך הוא אומר]: אפילו נחיל של דבורים, שקנין דרבנן [מדברי חכמים] הוא, שאין לאיש קנין מן התורה בדבורים, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: האי [זה] כיון דרבנן בעלמא [שמדברי חכמים בלבד] הוא דקני ליה [שקונה אותו], אפילו סתמא נמי מייאש [בסתם גם כן מתייאש], ועל כן קא משמע לן [השמיעה לנו] משנתנו שאם נתייאשו הבעלים — אין [כן], אי [אם] לא — לא.

ג עוד שנינו במשנה, שאמר ר' יוחנן בן ברוקה: נאמנת אשה וכן קטן לומר: מכאן יצא נחיל זה ולכן שייך הוא לבעלי מקום זה.

ותוהים: וכי אשה וקטן בני עדות נינהו [הם]? והרי פסולים הם לעדות! אמר רב יהודה אמר שמואל: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שהיו בעלים מרדפין אחריהם, כלומר, אחרי הדבורים, ואשה וקטן מסיחין לפי תומם ואומר הקטן: מכאן יצא נחיל זה.

ובענין זה מסופר שאמר רב אשי: אין מסיח לפי תומו כשר להעיד על כך, אלא לעדות אשה בלבד, שתיקנו חכמים שמי שהיה מסיח לפי תומו שמת בעלה של אשה, אף על פי שהוא פסול לגמרי לעדות, כגון גוי, יהא נאמן, אבל לדבר אחר לא תיקנו.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: והאם לא סומכים גם בדברים אחרים? והרי נחיל של דבורים מסיח לפי תומו הוא ואשה וקטן נאמנים! ענה לו: שאני [שונה] נחיל של דבורים, שקנין דרבנן [מדברי חכמים] הוא מעיקרו, ולכן סמכו חכמים גם על אלה.

ושואלים: ודאורייתא [ובדבר שמן התורה] לא? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר שמואל: מעשה באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואומר: זכורני כשאני תינוק ומורכבני (הייתי מורכב) על כתיפו של אבא, והוציאוני מבית הספר והפשיטוני את כתנתי והטבילוני לאכול בתרומה לערב,

ור' חנינא היה מסיים בה בהרצאת דבריו הכי [כך]: שאותו אדם הוסיף וסיפר וחבירי היו בדילין (נבדלים) ממני, והיו קורין אותי "יוחנן אוכל חלות", והעלהו רבי לכהונה על פיו. ואם כן, הרי שהעלהו לכהונה, והתיר לו לאכול תרומה שהיא מן התורה, על סמך סיפור שסיפר לפי תומו!

ענה לו רב אשי: מדובר פה בתרומה דרבנן [שמ דברי חכמים] שבזמן הזה, לאחר חורבן, אבל בדין תורה אין סומכים על מסיח לפי תומו.

ושואלים עוד: ואכתי דאורייתא [ועדיין בדברים שמן התורה] לא? והא [והרי] כי אתא [כאשר בא] רב דימי אמר רב חנא קרטיגנא (מקרטגו), ואמרי לה [ויש אומרים] בנוסח זה: רב אחא קרטיגנא משתעי [היה מספר]: מעשה בא לפני ר' יהושע בן לוי ואמרי לה [ויש אומרים]: שמעשה זה בא לפני רבי, בתינוק אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר: אני ואמי נשבינו לבין הגוים, יצאתי לשאוב מים — דעתי היתה באותה שעה על אמי, ללקוט עצים — דעתי על אמי, משמע שהיה עם אימו כל הזמן, ולא נבעלה לגוי ונפסלה בכך לכהונה,

והשיאה רבי על פיו לכהונה. ואם כן סומכים על כך אפילו בדבר שיש בו צד איסור מן התורה!

ומשיבים: בשבויה הקילו, שכיון שאין איסורה ברור, אלא רק חשש חכמים הוא, לכן הקלו בכך.

ד שנינו במשנה: אבל לא יקוץ את סוכו של חבירו כדי להציל את הנחיל שלו שנמצא עליו, ואף לא על מנת ליתן לו את הדמים. תניא [שנויה ברייתא]: ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: תנאי בית דין הוא, שיהא אדם יורד לתוך שדה של חבירו וקוצץ סוכו (ענפו) של חבירו כדי להציל בכך את נחילו, ונוטל בעל השדה דמי סוכו מתוך נחילו של חבירו. וכן

תנאי בית דין הוא, שיהא אדם שרואה חבית דבש של חבירו נשברת שופך את יינו מן החבית שלו ומציל לתוכה את דובשנו של חבירו, שדבר יקר הוא בהרבה מן היין, ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו. וכן תנאי בית דין הוא, שיהא אדם מפרק את עציו שהוא נושא על חמורו וטוען במקומם את פשתנו של חבירו שחמורו נפל, ונוטל דמי עציו מתוך פשתנו של חבירו, שעל מנת כן שיעשו דברים אלה אף שאינם בעצם מן הדין, הנחיל יהושע לישראל את הארץ.

ה משנה המכיר כליו וכן ספריו ביד אחר, ויצא לו שם גניבה בעיר, כלומר, יצאה שמועה קודם לכן שנגנבו מאיתו דברים אלה — ישבע לו לוקח (הקונה שקנה אותם מן הגנב ומחזיק כעת בכלים או בספרים) כמה נתן (שילם) בעד אלה ויטול ממנו, מבעל הכלים או הספרים את מה ששילם, ויחזיר את הכלים או הספרים לבעליהם. ואם לאו [לא] יצא לו שם גניבה — לאו כל המנו (אין זה בכוחו) לטעון שחפץ זה נגנב ממנו, וליטול אותו (ואף בתשלום), אף שיכול להוכיח שהחפץ היה פעם שלו, שאני אומר: שמא מכרן לאחר ולקחן (קנאם) זה (המחזיק בספרים) הימנו (ממנו), מאותו אדם שקנה אותם מבעליהם.

ו גמרא ושואלים על השנוי במשנתנו: וכי [וכאשר] יצא לו שם גניבה בעיר מאי הוי [מה היה בכך]? ליחוש דילמא זבנינהו [נחשוש שמא הוא עצמו מכר אותם], והוא ניהו קא מפיק שמא [זה שמוציא את השם] שהיתה גניבה כדי לקבל את ספריו!

אמר רב יהודה אמר רב: כגון שבאו בני אדם בתוך ביתו, ועמד והפגין (וצעק) בלילה, ואמר: נגנבו כליי. ואומרים: כל שכן עילא (תואנה) מצא שמצא לעצמו עילה טובה יותר להיתלות באנשים אלה, ולטעון טענת גניבה שלא כדין!

רב כהנא היה מסיים בה בהלכה זו משמיה [משמו] של רב: מדובר כאן כגון שהיתה מחתרת חתורה בתוך ביתו, ובני אדם שלנו בתוך ביתו יצאו ואנבורקראות (חבילות) של כלים על כתפיהם, והכל אומרים "נגנבו כליו של פלוני", ואין אנו סומכים על צעקותיו וטענותיו.

ושואלים: אף שאנשים כך אומרים "נגנבו כליו של פלוני" מדוע נאמין לו גם על גניבת הספרים? ודלמא [ושמא] כלים בלבד הוו [היו], ספרים לא הוו [היו שם] בתוך מה שגנבו ממנו! אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כגון דקאמרי נמי [שהכל אומרים גם כן] שספרים נגנבו לו.

ושואלים: וליחוש דלמא זוטרי [ונחשוש שמא נגנבו ספרים קטנים], וקא טעין רברבי [והוא טוען בגדולים], כלומר, על ספרים אחרים! אמר ר' יוסי בר חנינא: דקאמרי [שאומרים] ספר פלוני ופלוני נגנבו, שנוקב בשמות הספרים שאכן היו באותן חבילות שנלקחו מביתו.

ושואלים: ודלמא הוו עתיקי [ושמא היו ספרים אלה ישנים] שהם זולים יותר, וקא טעין חדתי [והוא טוען על ספרים חדשים] שהם יקרים יותר! אמר רב: כגון דאמרי [שאומרים אנשים] במפורש "הללו כליו של פלוני, הללו ספריו של פלוני".

ושואלים: ומי [והאם] אמר רב הכי [כך] כפי שמסר בשמו רב כהנא? והאמר [והרי אמר] רב עצמו: מי שבא במחתרת ונטל כלים ויצא — פטור מלשלם. מאי טעמא [מה טעם]? — בדמי קננהו [בדם קנה אותם] שהרי בעל הבית רשאי להרוג את הגונב במחתרת, ואם לא נהרג — אין מענישים אותו עונש אחר, ואם הגנב עצמו פטור מלהחזיר את הכלי, כיצד נוכל לחייב את הקונה ממנו לעשות זאת?

ומשיבים: הני מילי דקננהו [דברים אלה אמורים שקנה אותם] בגנב הבא במחתרת, דמעיקרא מסר נפשיה לקטלא [שמתחילה מוסר את עצמו למיתה עליהם], אבל הני [אלה] כיון שלא מסרו נפשייהו לקטלא [עצמם למיתה], שהרי לא חתרו מתחילה, אלא באו כאוהבים לביתו ולנו שם אצלו — לא.

אמר רבא: לא שנו שזקוק בעל הבית לכל ההוכחות הללו, אלא בבעל הבית העשוי המסוגל למכור את כליו, שצריך להוכיח שנגנבו, אבל בעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו —