שפרו ורבו עליה ישראל. "מדבר סיני" — משום שירדה שנאה לאמות העולם עליו, בהר שעליו קבלו את התורה. ומה שמו האמיתי של ההר? "חורב" שמו. ופליגא [וחלוקה דעה זו] על דברי ר' אבהו, שאמר: "הר סיני" שמו, ולמה נקרא "הר חורב" — שירדה חורבה לאמות העולם עליו.

א שנינו במשנה: מנין שקושרין לשון של זהורית לשעיר המשתלח — שנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיה א, יח) ותוהים: מדוע נאמר "כשנים"? "כשני" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אמר ר' יצחק, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אף אם יהיו חטאיכם מרובים כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו — כשלג ילבינו. דרש רבא: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר] באותו פסוק: "לכו נא ונוכחה יאמר ה'"מדוע נאמר "לכו נא"? "בואו נא" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! וכן מדוע נאמר "יאמר ה'"? הלא דברי נבואה הם ממה שכבר אמר, ו"אמר ה'"מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אלא פירוש הדברים הוא, שלעתיד יאמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם.

ויאמרו ישראל לפניו: רבונו של עולם, אצל מי נלך? האם נלך אצל אברהם שאמרת לו "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טו, יג) ולא בקש רחמים עלינו?! או שמא נלך אצל יצחק שבירך את עשו ואמר לו: "והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך" (בראשית כז, מ), ולא בקש רחמים עלינו?! או נלך אצל יעקב שאמרת לו: "אנכי ארד עמך מצרימה" (בראשית מו, ד), ולא בקש רחמים עלינו?! ואם כן אצל מי נלך? שהרי האבות אינם חסים עלינו. אלא עכשיו יאמר ה' בעצמו מה העונש הראוי לנו. אמר להן הקדוש ברוך הוא: הואיל ותליתם עצמכם בי — "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו".

ב כיון שדובר בישראל הבאים ומעריכים את אבותיהם מביאים דרשה דומה: אמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר]: "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך" (ישעיהו סג, טז) — שלעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבונו של עולם, אם כן ימחו על קדושת שמך. אמר ה': אימר ליה [אומר לו] ליעקב שכיון דהוה ליה [שהיה לו] צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו [שאולי יבקש רחמים עליהם]. אמר ליה [לו] ליעקב: בניך חטאו. אמר לפניו יעקב: רבונו של עולם, אם כן ימחו על קדושת שמך. אמר הקדוש ברוך הוא לא בסבי טעמא [בזקנים טעם] ולא בדרדקי [בעצה] עצה, שגם אברהם וגם יעקב אינם יודעים לענות כראוי. אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי. אמר לפניו יצחק: רבונו של עולם, וכי בני הם ולא בניך?! הלא בשעה שהקדימו לפניך במעמד הר סיני "נעשה" ל"נשמע" קראת להם "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב) ועכשיו משחטאו בני הם ולא בניך?!

ועוד, כמה בעצם חטאו? כמה שנותיו של אדם — שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת עלייהו [הסר עשרים ראשונות שאינך מעניש עליהן], שבדיני שמים אין עונשים אלא מגיל עשרים ומעלה. פשו להו חמשין [נשארו להן איפוא חמישים שנה]. דל עשרין וחמשה דלילותא, פשו להו עשרין וחמשה [הסר עשרים וחמש שנה של לילות נשארו להם עשרים וחמש]. דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל [הסר שתים עשרה וחצי שנים של תפילה ואכילה] ושל בית הכסא — פשו להו תרתי סרי ופלגא [נשארו שתים עשרה וחצי שנים], אם אתה סובל את כולם ויכול לסלוח עוון של שנים אלה — מוטב, ואם לאו [לא] — פלגא [חצי] עלי ופלגא [וחצי] עליך. ואם תמצא לומר כי כולם, כל שתים עשרה השנים ומחצה שנותרו, עלי יהיו — הא קריבית נפשי קמך [הרי הקרבתי את עצמי לפניך] וראוי שתמחול בזכותי להם. פתחו ישראל ואמרו: אתה אבינו, כלומר, רק יצחק הוא המסנגר על ישראל כרחם אב על בנים. אמר להם יצחק: עד שאתם מקלסין (משבחים) לי, קלסו להקדוש ברוך הוא, ומחוי להו [ומראה להם] יצחק את הקדוש ברוך הוא בעינייהו [בעיניהם] מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים: "אתה ה' אבינו גאלנו מעולם שמך".

וכיון שהוזכרה ירידת יעקב למצרים מביאים את מה שאמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, כגולה ובעל כורחו, שהרי גזירה היתה זו מאת ה' וכבר נאמרה לאברהם, אלא שזכותו גרמה לו שיבא בדרך שלא יהיו בה יסורים, דכתיב [שכן נאמר]: "בחבלי אדם אמשכם בעבתות אהבה ואהיה להם כמרימי על על לחיהם ואט אליו אוכיל" (הושע יא, ד).

ג משנה לאחר ההפסקה הגדולה בדברים שאינם מענין המסכת, בדרך הקשרי מחשבה, שבים אל עיקר הנושא: פרטי דיני ההוצאה בשבת. המוציא עצים בשבת, שיעורם — כדי לבשל בהם ביצה קלה. תבלין, שיעורם — כדי לתבל בו ביצה קלה. ומצטרפין כל מיני התבלינים זה עם זה לשיעור המחייב. קליפי אגוזין, קליפי רמונים שמשתמשים בהם לצביעה וכן צמחי הצבע איסטיס ופואה, שיעורם — כדי לצבוע בהן בגד קטן הנתון בפי (ראש) סבכה, ראש הסבכה שאשה שמה על שערותיה. מי רגלים נתר ובורית קמוליא ואשלג שכולם חומרי כביסה, שיעורם להוצאת שבת — כדי לכבס בגד קטן שבפי הסבכה, ור' יהודה אומר: חומרים אלה שיעורם כדי להעביר (להסיר) בהם את הכתם.

ד גמרא על השיעור שניתן לעצים שואלים: הלא תנינא חדא זימנא [שנינו כבר פעם אחת] הלכה זו! ששנינו: קנה, שיעורו לענין הוצאת שבת — שיהיה בו כדי לעשות ממנו קולמוס, אם היה עב או מרוסס (שביר) ואינו ראוי לכתוב בו, שיעורו — כדי לבשל בו ביצה קלה שבביצים, כשהיא טרופה ונתונה כבר באילפס. ויודעים אנו, איפוא, שיעור עצי הסקה! ומשיבים: בכל זאת יש צורך במשנה זו, שכן מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] בקנה שבור הוא שאמרו בו שיעור זה משום דלא חזי למידי [שאינו ראוי לדבר] חוץ מהסקה, אבל עצים דחזו לככא דאקלידא [שראויים הם לשמש כשן של מפתח] יהא שיעורם אפילו כל שהוא, לכן קא משמע לן [השמיע לנו] שסתם עצים נועדו להסקה, ולפי שיעור זה חייבים על הוצאתם.

ה שנינו במשנה שתבלינים מסוגים שונים מצטרפים זה עם זה לשיעור תבלין כדי לתבל בו ביצה קלה, שהוא השיעור הקובע בתבלין לענין הוצאת שבת. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לדברים אלה ממה ששנינו במקום אחר: תבלין, אף אם היו שנים ושלשה שמות, שיש בהם איסורים שונים, כגון שהאחד אסור משום ערלה והאחר משום טבל, והיו כולם ממין אחד (תוספות), או שהיו משלשה מינין — אסורין, ומצטרפין זה עם זה לשיעור אחד. ואמר חזקיה: