שבת פט ע"ב

דף פט - ב

ד. מדבר פארן -  שפרו ורבו עליה ישראל שכל אחד נתעברה אשתו זכר לאחר מתן תורה במצות "שובו לכם לאהליכם".

ה. מדבר סיני - שירדה שנאה לעכו"ם עליו.

ומה שמו העצמי של הר סיני? חורב שמו!

ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו: הר סיני שמו, ולמה נקרא הר חורב? שירדה חורבה לעכו"ם עליו.

שנינו במשנה: מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח שנאמר "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו".

והוינן בה: למה כתיב "כשנים" בלשון רבים, כשני מיבעי ליה דומיא ד"כשלג", דלא כתיב כשלגים?

ומתרצינן: אמר רבי יצחק: אמר להם הקב"ה לישראל אפילו אם יהיו חטאיכם כשנים [שנים ממש] הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו, אעפי"כ כשלג ילבינו.

דרש רבא: מאי דכתיב בישעיה "לכו נא ונוכחה יאמר ה'" וקשיא, למה כתיב "לכו נא" שהרי "באו נא" מיבעי ליה למימר? ועוד קשיא, למה כתיב "יאמר ה'" בלשון עתיד, והרי "אמר ה'" מיבעי ליה למימר?

אלא, שלעתיד לבא יאמר הקב"ה לישראל: לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם.

ויאמרו ישראל לפניו: רבונו של עולם! אצל מי נלך? וכי אצל אברהם שאמרת לו "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", ולא ביקש רחמים עלינו?

או אצל יצחק, שבירך את עשיו "והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צואריך", ולא ביקש רחמים עלינו?

או אצל יעקב, שאמרת לו "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה", "גם" ריבויא הוא, שרמז לו כאן כל ארבע הגלויות, ולא ביקש רחמים עלינו?

אצל מי נלך? עכשיו - יאמר ה'! אמור אתה את התוכחה, שבך אנו בוטחים שתזכנו.

אמר להן הקב"ה: הואיל ותליתם עצמכם בי, יתקיים בכם סיפא דקרא "אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו".

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב בישעיה "כי אתה אבינו אתה. כי אברהם לא ידענו;, וישראל לא יכירנו. אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך".

לעתיד לבא יאמר הקב"ה לאברהם: בניך חטאו לי! אמר לפניו: רבונו של עולם! ימחו על קדושת שמך! שיתקדש שמך כשתעשה דין בעוברים על דבריך.

אמר הקב"ה: אימר ליה ליעקב שבניו חטאו לי, דהוה ליה צער גידול בנים. אפשר דבעי רחמי עלייהו.

אמר ליה ליעקב: בניך חטאו!

אמר לפניו: רבונו של עולם! ימחו על קדושת שמך!

אמר הקב"ה: לא בסבי דהיינו באברהם, טעמא, ולא בדרדקי דהיינו יעקב, עצה. ^[1]

אמר לו הקב"ה ליצחק: בניך חטאו לי!

אמר לפניו: רבונו של עולם! וכי בני הם ולא בניך?!

והרי בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם "בני בכורי" [בפרשת שמות הוא נאמר, ועל שם העתיד קראם, שגלוי לפניו שעתידין לומר נעשה ונשמע לקבל עול מאהבה כבנים. רש"י]. ואילו עכשיו אתה אומר שהם בני, ולא בניך?!

ועוד, כמה חטאו?

כמה שנותיו של אדם? שבעים שנה!

דל, הפחת מהם את עשרין שנותיו הראשונות דלא ענשת עלייהו. כמו שמצינו בדור המדבר שמתו רק מבן עשרים שנה ומעלה.

פשו להו נותרו חמשין שנים.

דל כ"ה דלילותא, שאדם ישן בהם. פשו להו כ"ה.

דל תרתי סרי ופלגא דצלויי, תפילה, ומיכל, ודבית הכסא;.

פשו להו תרתי סרי ופלגא.

אם אתה סובל את כולם - מוטב, ואם לאו - פלגא עלי ופלגא עליך!

ואם תמצי לומר: כולם עלי, הא קריבית נפשי קמך בעקידה.

פתחו ישראל ואמרו על יצחק: כי אתה - אבינו!

אמר להם יצחק: עד שאתם מקלסין לי, קלסו להקב"ה! ומחוי להו יצחק אומר להם שיראו כנגד הקב"ה בעינייהו.

מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים "אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך".

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל כדרך כל הגולים, שהרי ירד לשם משום גזירת גלות. אלא שזכותו גרמה לו שלא ירד כך. דכתיב בהושע "בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה [בשביל חיבת האדם משכתים למצרים בחבלים ולא בשלשלאות] ואהיה לכם כמרימי עול על לחיהם [כאדם המסייע לבהמתו שתומך בעול שלא יכביד על צוארה], ואט אליו אוכיל" הטיתי להם כח שיוכלו להכיל את עבודת הפרך.

מתניתין:

המוציא עצים, שיעורו כדי לבשל בה ביצה קלה [מבואר לעיל פ ב דהיינו ביצת תרנגולת שהיא קלה לבשל, ולא כל הביצה אלא כדי לבשל כגרוגרת מהביצה].

תבלין - כדי לתבל ביצה קלה.

ומצטרפין כל מיני תבלין זה עם זה לשיעור ההוצאה.

קליפי אגוזין בעודן לחין, קליפי רימונים, איסטיס שרש עשב שעושים ממנו צבע תכלת, ופואה שרש עשב שעושים ממנו צבע אדום, כל אלו שיעורם כדי לצבוע בהן בגד קטן הנתון בפי סבכה חתיכת בד שתופרין בראש הסבכה, שהיא רשת שהנשים נותנות על שערות ראשן.

מי רגלים, נתר, ובורית, קמוליא, ואשלג כל אלו חמרים המשמשים לניקוי וכביסה, שיעורם כדי לכבס בהן בגד קטן לפי סבכה.

רבי יהודה אומר: שיעורם כדי להעביר על הכתם של דם נדה הנמצא על הבגד, שמכבסין אותו בחמרים אלו [רש"י. והרמב"ם והרע"ב מפרשים בכתם הנמצא על בגד אשה ואין ידוע אם הוא דם נדה או צבע, ששנינו במסכת נדה שמכבסין את הבגד בשבעה סממנים, ומתוכם חמשת השנויים במשנתנתו, ואם לא עבר הכתם בידוע שהוא צבע].

גמרא:

והוינן בה: למה צריכה המשנה להשמיענו שיעור העצים? שהרי תנינא חדא זימנא שיעור של דבר העומד להסקה.

דתנן לעיל [פ ב]: קנה - כדי לעשות קולמוס.

אם היה עב או מרוסס סדוק, שאינו עומד אלא להסקה, שיעורו כדי לבשל ביצה קלה שבביצים, טרופה, מעורבבת בשמן, ונתונה באילפס.

ומתרצינן: מהו דתימא התם הוא דלא חזי הקנה למידי מלבד הסקה, אבל עצים, דחזו לככא דאקלידא לעשות מהם שן של מפתח, הוה אמינא שיעורן אפילו כל שהוא.

קמשמע לן שדוקא בכדי לבשל ביצה קלה. כיון שעיקר שימוש העצים הוא להסקה.

שנינו במשנה: תבלין כדי לתבל ביצה קלה ומצטרפין זה עם זה.

ורמינהו: תנן במסכת ערלה: תבלין של איסור משנים וג' שמות ממין אחד, כגון פלפל לבן ופלפל שחור ופלפל ארוך, שכולן מין פלפלין, וכל אחד יש לו שם אחר ^[2], או אפילו הן משלשה מינין כגון פלפל וכמון וקנמון - אסורין משום ערלה ומצטרפין זה עם זה. שאם תיבלו בהם את התבשיל ולא היה בכל אחד בפני עצמו כדי לתבל אלא בצירוף שלשתן, הרי הן מצטרפין לאסור התבשיל ^[3].

הא דתנן תבלין ב' וג' שמות. פירש"י ז"ל כגון פלפלין שיש פלפל ארוך ופלפל שחור ופלפל לבן והן מין א' ערלה או כלאי הכרם ודקתני סיפא רש"א בין שנים ושלשה שמות ומין אחד בין שני מינין ושם א' משכחת לה כגון כרפס של גינה ושל נהרות ושל אפר ששמן א' והן ב' מינין ואף על פי שזה נקרא של אפר וזה של גינה אין אותו השם שם עצמן אלא שם לוויי הוא אבל עיקר שמם א'. ור"ח ז"ל מפרש שנים ושלשה שמות כגון ערלה וכלאי הכרם ועצי אשרה כאותה ששנינו (מכות ד.) שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין. ופי' מצטרפין, לאסור את עירובן, וכן מפורש בסוף משנה זו תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם אין בזה כדי לתבל ואין בזה כדי לתבל ונצטרפו ותבלו אסור לזרים ומותר לכהנים ר"ש מתיר לזרים ולכהנים וכו' משנה ולא ללקות עליהן בצירופן לכזית נשנית דא"ל דלא מצטרפי דכיון דשמות חלוקין הן אלא לאסור תערובתן קאמר והא דקתני אסור ומצטרפין ה"ק אסור אם תבלו בהן את הקדרה ומצטרפין לתבלה כמ"ש רש"י א"נ אסור לתבל בהן ומצטרפין לאיסורא בדיעבד, ולישנא דאיסורין קתני דאלו לתבל בהן לכתחלה פשיטא דאין מבטלין איסורין לכתחלה ומ"מ צירוף למלקות לא תנן ור"ש דאמר בסיפא אין מצטרפין לא מצריך צירוף כדתנן רש"א כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן בלבד אלא לענין איסור ערובין נשנית שצריך נ"ט או מאתים כשיעור המפורש להן במקומן והואיל וראויין למתק מצטרפין לאסור ע"י עירובן ומיהו במס' ע"ז מוקי לה רבא כר"מ דאמר מצטרפין למלקות ושם אפרש בס"ד והלשון הזה של ר"ח ז"ל מסתייע מן הירושלמי במקומה (ערלה ב.):

והא דאקשינן ורמינהו. ק"ל, מי דמי איסור אכילה להוצאת שבת התם כל שני מינין מצטרפין הכא כל ששיעורן שוה מצטרפין כדתנן המוציא אוכלין כגרוגרת ומצטרפת זה עם זה ול"ל למימר ה"נ דחזי למתק (וליכא לפרושי מצטרפין כמתני' אלא לענין שבת) וא"ל בשלמא אוכלין ששיעורן כגרוגרת מפני שכך שיעור אכילה לשבת ושיעורן מעצמן דין הוא שיצטרפו לענין הוצאה דלא אזלי' בתר שמא וטעמא בהוצאה אבל אלו שאין חייבין עליהן אלא מפני (שאין) [שהן] ראוין לתבל ביצה שאם תצרפם ותתבל בהן ביצה אינה מתובלת בכך שהרי אין טעמן שוה, ומוקי לה בדחזי למתק שהרי יש בין כולן שיעור וראוי לתבל בהן ביצה כנ"ל. ובירושלמי וקשיא כמון ומלח מצטרפין ר' הילא בשם ר"א במיני מתיקה שנו:

המשנה החמשית המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה תבלין כדי לתבל ביצה קלה מצטרפין זה עם זה קלפי אגוזים קלפי רמונים אסטיס ופאה כדי לצבוע בהם בגד קטן כסבכה מי רגלים נתר ובורית קמוניא ואשלג כדי לכבס בהן בגד קטן כסבכה ר' יהודה אומ' כדי להעביר על הכתם אמר הר"ם פי' כבר ביארנו כי ביצה קלה היא ביצת התרנגול ותבלין בשמים כמו הפלפלי והזנגביל וכלנגאר וקנה ודומיהם וכלן מצטרפין זה עם זה לפי שפעולתן אחת איסטיס פל"ג בלשון ערב והוא דבר שצובעין בו כעין הרקיע ופאה בערבי אלפואה והם שרשי עשב אדומים צובעים בהם אדום סבכה כובע הראש שעושין כמו ציץ על המצח או על הראש נתר ובורית וקמוניא ואשלג כלם הדברים הרוחצים בחוזק ומלבנן ושמותם בערבי ידוע כתם הוא כתם הדם הנמצא בבגד והוא בספק אם הוא דם נדה או לא ורוחצין אותה בשבעה דברים ממרקין ומלבנין ומכללם אלו הארבעה כאשר נבאר בנדה ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המשנה החמשית והיא חוזרת לענין שכתבנו בפרק האחר בשיעור ההוצאה בקצת דברים ואמר המוציא עצים שיעורן כדי לבשל ביצה קלה כלומ' שיש בהם כדי לבשל בגחליהם ביצה קלה והיא ביצת תרנגולת וכבר פרשנוה בכגרוגרת מביצת תרנגולת טרופה בשמן ונתונה באלפס שבדרך זה היא נוחה להתבשל הרבה הא פחות מכאן אע"פ שראויים לעשות מהם שיני פותחת או דבר אחר פטור שסתם עצים להסקה עומדות ואין משערים אלא בראוי להם תבלין כדי לתבל בהם ביצה קלה ומצטרפין זה עם זה שכל שצירף שנים ושלשה תבלין ובין כלם כשיעור זה חייב הואיל וכלם ראויים לתבל אע"פ שזה חד הרבה וזה אינו חד וחריף כל כך ואע"פ שלענין איסור אין מצטרפים ליקרא מין במינו כמו שהתבאר במסכת ע"ז בזו הואיל וכל התבלין שיעורן שוה בכדי לתבל מצטרפין שהרי אף לענין איסור לא אמרו שלא להצטרף אלא להיותן מין במינו אבל לענין שיעור כגון שלא היה בשל היתר בכדי לתבל ונצטרף זה עמו ותבל מצטרפין כמו שביארנו שם ואף זו י"מ אותה בכגרוגרת ממנה ופלפל אינו בכלל זה כמו שיתבאר בסמוך:

קלפי אגוזים ר"ל הקלפים העליונים הירוקים הנושרין מאליהן ביבשותן קליפי רמונים סטיס ופאה שהם דברים הראויים לצביעה כדי לצבוע בגד קטן בשיעור סבכה שמניחין על ראשי הבנות ויש אומרים על מצחן כעין ציץ והוא עיקר ואע"פ שבמוציא סמנין אמרו כדי לצבוע בהם דוגמא כמו שביארנו בקלפין מיהא אין אדם טורח בהם לשרות סמנין לכתחילה כדי לצבוע דוגמא לאירא:

מי רגלים נתר ובורית קמוניא ואשלג שהם דברים המנקים ומעבירים את הכתם כדי לכבס בהם בגד קטן כסבכה ר"ל במי רגלים כבוס גמור ובאחרים בכדי הראוי לערב עם מים שיכבס בהן בגד כסבכה ויש גורסים פי סבכה והוא שנותנין מעט בגד בראש הסבכה העשויה קליעות קליעות ופירשו בגמ' במי רגלים דוקא כשהסריחו והוא בן ארבעים יום שבדרך זה הוא ראוי לכך אבל בפחות מכאן דינו כשאר השופכין לרביעית וכן פירשו בנתר דוקא נתר אלכסנדרי שהוא חזק ושיעורו מועט אבל לא נתר של שאר מקומות וקמוניא פי' בגמ' שלוף דוץ ופירשו בו נקורת היוצא מפסולת האבנים ועל שם הכלי שמפצלין בו שהוא מכה והנקורת יוצא הוא קוראו שלוף דוץ ואשלג פי' בו בגמ' נקורת היוצא מקצת מרגליות הנמצאות בקצת מחצבים שבים:

בד"ה תבלין כו' משכחת לה שני מינין משם א' כו' אבל תימה וכי כו' עכ"ל ממה שלא כתבו כן בדברי ת"ק נראה דלא הוו גרסי בדברי ת"ק משלשה מינין ושם אחד כו' אלא או משלשה מינין אסור כו' וכן הוא בסדר המשנה גם רש"י בפ"ב דע"ז פי' כן דאפילו שלשה מינין משלשה שמות מצטרפין משום דתבלין למתק באו והוו כאלו טעם אחד ומין אחד הוא אבל בדברי ר"ש הוו גרסי ב' מינין משם א' אין כו' כמו שהוא בסדר המשנה ומשמע להו דבשאר מינין דאינן תבלין ולא באו למתק איירי מדתלה לה בשם א' ומש"ה קשיא להו שפיר וכי בשביל כו' דהא ודאי אין מצטרפין כיון שהם ב' מינין ואין טעמם שוה שלא באו למתק והתוס' לפי שיטתם דב' שמות היינו ב' איסורים מה שכתבו לקמן לאביי דרבנן פליגי עליה דר"מ בב' מינין וס"ל דאין מצטרפין היינו ב' מינין דאינן תבלין ולא באו למתק אבל ב' מינין תבלין דבאו למתק מודו לרבנן דמצטרפין כדקתני במתני' דהכא ואביי מוקי אפילו אליבא דרבנן ודו"ק:

בד"ה אסורין כו' מצטרפין הן למלקות וכן מוכח במעילה כו' אבל לאכילה מצטרפין והא כו' לר"ש דאמר ב' שמות כו' עכ"ל ואע"ג דלר"ש לאכילה מצטרפין דקאמר היינו ע"כ לאיסור קאמר ולא למלקות דהא אית ליה דכל שהוא למכות מ"מ משמע להו לרבנן דפליגי עליה הא מצטרפין אף למלקות כי הכא במתניתין דמצטרפין היינו למלקות לרבנן ודו"ק:

בא"ד ומיהו לפי זה מצטרפין דרישא אלא הוי כו' ולא למלקות אי נמי אסורין כו' עכ"ל כצ"ל:

כשנים הללו שסדורות ובאות וכו' היינו לענין רבוי חטא כשיעור שנים ומסתמא כשנים הסדורות ובאות מששת ימי בראשית דאין לומר כשני שנים דמיעוט רוב שנים דבתרתי חטאים מאי רבותיה הא אמרינן פ"ק דר"ה ראשון ראשון מעביר ולא בעי כשלג ילבינו וק"ל:

לכו נא אל אבותיכם ויוכיחו וכו' מבואר ע"פ מ"ש פ"ק דר"ה ג' כתות הן ליום הדין א' של צדיקים נחתמים לאלתר לעה"ב וא' של רשעים וכו' בינונים יורדין וכו' וכה"א ורב חסד מטה כלפי חסד והשתא הכא בבינונים מיירי וא"ל הקב"ה אבותיכם יוכיחו אתכם על מחצה עונות ועבירות שבידכם כפי הדין בב"ד של מטה ודקדק לומר אבות כי בודאי רחמי אב על הבן והיתה תשובתם:

אצל מי נלך אצל אברהם שאמרת לו ידוע תדע וגו' והוא לא בקש לפי רחמים שלך כי לפי מדת טובך ורחמיך ורב חסד מטה כלפי חסד וראשון ראשון אתה מעביר ולא היינו ראויים לעונש כי גר יהיה זרעך לפי מדת טובך שהיה לך להעביר על אותו חטא אחר שאמר במה אדע וגו' נשתעבדו בניו למצרים כדאמרינן פ"ג דנדרים והוא לא בקש לפי מדת טובך גם עתה מה לנו לילך אליו ואמר שגם יצחק אמר כאשר תריד וגו' וכן יעקב כו' ולא בקשו רחמים להעביר להם ראשון ראשון והוא שמדרך הצדיקים שלא לבקש לילך עמהם בדרך החסד בעה"ז כדי למרק עונותיהם בעה"ז ולזכותם בעה"ב וא"כ עתה בעה"ב אליך אנו באים לבקש שתעשה עמנו בדין עה"ב כפי מדת טובך ורחמיך להעביר (להם) ראשון ראשון מטה כלפי חסד ואז יאמר להם הקב"ה לפי שתליתם עצמכם בי לפי מדת טובי ורחמים שלי דמטה כלפי תסד הרי אם יהיו חטאיכם כשנים וגו' גם לפי זה הדרש יהיה כשנים מלשון שנה אלא דהיינו כמו שני שנים דמיעוט רוב שנים ואשמעינן אם יהיו חטאיכם כשנים דהיינו ב' חטאים כשלג ילבינו דאני מעביר ראשון ודו"ק:

אתה ה' אבינו גואלנו וגו' מדכתיב בסיפא דקרא אתה ה' אבינו וגו' משמע ליה כי אתה אבינו דרישא דקרא דלא כתיב ביה ה' כמ"ש בסיפא דקרא לא קאי אהקב"ה אלא על יצחק קאי ולא על אברהם ויעקב דהא עליהם קאמר ולא ידענו ולא יכירנו ומשום שאמר אברהם ימחו על קדושת שמך ויש במשמעות זה שני פנים הא' לטובה והב' לרעה אם לרעה שימחו ח"ו ישראל בקידוש שמך ואם לטובה שימחו עונותיהם בקדוש שמך כמ"ש וכפר על חטאתינו למען שמך וכן יעקב השיב בלשון הזה ימחו על קידוש שמך שיש להסתפק במשמעו אם לטובה ואם לרעה וע"כ אמרו לא בסבי טעמא כו' דאין להכריע בדבריהם לא טעם ולא עצה אם כוונתם לטובת ישראל או לרעה ח"ו והיינו דלא ידענו ולא הכרנו כוונתם אם שימחו ישראל חס ושלום ואם שימחו עונותיהם ואמר ליצחק וכו' והקדים לומר ליעקב כן מטעם דקאמר משום דהוי ליה צער גידול בנים אפשר דבעי אפושי ברחמי טפי ואמר בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי וגו' הוא מגומגם דכבר קודם מ"ת שהקדימו נעשה לנשמע בתחלת שליחות משה אל פרעה כתיב כה אמר ה' בני בכורי ישראל ובילקוט כל זה אינו עד ועוד כמה חטאו וכו' ויש לקיים גרסת כל הספרים דהכי קאמר דעל כן קראום אז במצרים בני בכורי ע"ש העתיד שידע הקב"ה שיקדימו נעשה לנשמע וכדקאמרינן לעיל שע"י זה זכו לב' כתרים דהיינו המלכות וכהונה שמצינו הכהונה היה מתחלה בבכורות וכן המלכות כדאמרינן בפ' הנושא מדכתיב ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור ואמר:

כמה חטאו כו' דל עשרין כו' ודל כ"ה כו' לפי שהאדם נברא לכבודו לעובדו בכל שנה ויום ושעה שאפשר וז"ש דל הני שנין דא"א ולא פשו רק י"ב ופלגא והאדם נידון ע"פ הרוב והרי מיעוט שנים בחטא ותכפר להן אם אתה סובל את כולם דהינו שחטאו בינם לבין המקום מוטב ואם לאו שיש להם גם חטאים בינם לבין הבריות וצריכים לפייסם הרי פלגא של בינך לבינם עליך ופלגא דבינם ובין הבריות יהיו עלי ואת"ל כולם עלי דהיינו שכולם בינם לבין הבריות הא קריבית כו' ואני אוכל לסבול כולם וע"ז אמרו וכו':

אתה אבינו על יצחק שאתה סובל כל חטאים שלנו בזכות שקריבית נפשך ומחוי להו יצחק אהקב"ה דאפשר דכל חטאיכם הם ביניכם לבינו יתברך ברוך הוא מיד כו' ואמרו כי אתה ה' אבינו וגו' לכפר למען שמך וק"ל:

בחבלי אדם וגו' ר"ל בזכותו של יעקב משכו אותו בחבלי אדם דהיינו ע"י יוסף ולא בשלשלאות ובעבותות אהבה של יוסף כמ"ש וישראל אהב את יוסף מכל בניו מן הראוי שהיה לו ליוסף לבא אל אביו לארץ כנען אבל בשביל גזירת גלות שירדו למצרים אהי להם כמרימי עול וגו' ר"ל כפרה זו החורשת כשבאים ליתן לה מאכל מרימין ומקילין העול מעל צוארה שתוכל לאכול בנקל ולפעמים המאכל רחוק ממנה ומטה לה הנותן ומראה לה האוכל שתלך לשם אל האוכל כן עשה הקב"ה ליעקב שהראה והטה אליו שם האוכל כדי שיבא לשם וכמ"ש וכלכלתי אותך שם כי עוד חמש שנים רעב פן תורש אתה וביתך וגו' וק"ל:

בגמ' ושם אחד אסור ומצטרפין וכו' נ"ל דלפירש"י לא גרסינן ליה וכן הוא במס' ע"ז ע"ש:

בתוס' ד"ה אסורין כו' היינו לאסור את הקדירה וכו' פי' שיש בקדרה כדי לבטל כל אחד מהן בפני עצמו אבל אין בו כדי לבטל שניהם מצטרפים שניהם ואוסרין הקדרה הואיל ואין בו לבטל שניהם ולמלקות היינו בלא תערובת אלא שאוכל בעין חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפין לכזית וחייב מלקות ור"ש אית ליה דהיכא דאוכל בעין אפי' כל שהוא חייב מלקות אבל בתערובת לאסור הקדירה אין מצטרפין ואם יש בקדירה כדי לבטל כל אחד בפני עצמו מותרת כמו שמפרשים התוס' לקמן בדבור זה ועיין בתוס' במס' ע"ז (שבת דף ס"ח) ובמעילה דף י"ח:

בא"ד ומיהו לפי זה מצטרפין דרישא לא הוי פי' כמו וכו' כצ"ל:

גמ' אתה ה' אבינו גואלנו כו':

שם או משלשה מינין ושם אחד אסורין כו' כצ"ל. ונ"ב לשון המשנה או ממין ג' אסורים אבל הרמב"ם פי' להדיא דהיינו ג' מינים ושם א' וכבר פי' התוס' ודרך התלמוד לשנות לשון המשניות שמביא מסדר זרעים או טהרות אבל לפירש"י לא יתכן וק"ל:

רש"י בד"ה שפרו ורבו כו' ולא ידענו היכא רמיזא. נ"ב ואני אומר ויש הוכחה ברורה מאחר דילפי' גבי חינוך בית המקדש אצל שלמה המלך שמצאו נשותיהם טהורות וכל אחת ילדה זכר ק"ו במצות מתן תורה וגם שם נאמר וילכו לאהליהם והכא שובו לאהליכם וק"ל:

בד"ה ארד עמך כו' כאן רמז ד' גליות נ"ב פי' והיה לו לבקש על שאר הגליות אבל על גלות מצרים כבר נגזר בימי אברהם ולא התפלל ודו"ק:

בד"ה ואמר חזקיה כו'. נ"ב רש"י פי' בע"ז פ' בתרא דמין ג' ואפי' בג' שמות קאמר ומש"ה צריך חזקיה לומר טעמא אמאי מצטרפין מאחר שג' מיניס הם וג' שמות לפי שכולן באין למתק הקדירה וכאלו טעם א' הן ומין א' הוא ע"ש:

תוס' בד"ה אסורין כו' דחלב ופיגול ונותר כו' ומיהו לפי זה מצטרפים לא הוי כו' למלקות א"נ אסורין כו' כצ"ל:

[גמ' פתחו ואמרו כי אתה אבינו. מה שנמחק מלת כי הוא שבוש] :

רש"י ד"ה התם. דקולמס מרוסס כו'. לכאורה צ"ל קנה מרוסס:

גמ' אי לאו דא"ל מי הוה ידע. נ"ב דאמרינן (פסחים קיז:) כלום יש עבד שרבו נותן לו מתנה וחוזר ונוטלה ממנו. משו"ה משמע דלא א"ל הקב"ה דהו״ל לקתה מדה״ד:

תוס' סד"ה מדבר. ואיך יתכן דמדבר כו'. נ״ב גם זה כבר מיושב ממש"ל שהכל מדבר אחד כי גדול היה ומתפשט גם לצד מזרח מעבר לירדן והלאה. סביב לים המלח קדמה:

שֶׁפָּרוּ וְרָבוּ עָלָיו יִשְׂרָאֵל. פירש רש"י 'שנתעברה כל אחת זכר' ולא ידענא היכא רמיזה? ונראה לי בס"ד דייק לה מתיבת 'לָכֶם' דנראה יתר, אלא ודאי קא משמע לן לָכֶם 'כַּיּוֹצֵא בָּכֶם' רצונו לומר תולידו בנים שיהיו זכרים כמוכם, שהזכר נוצר מתגבורת זרע האיש ועיין בביצה. ודע שיש להקשות על זה מבנות צלפחד, דאמאי לא נתעברה אמם בבן זכר אחר מתן תורה? ואין לומר דאמם מתה קודם, דהא אמרו אם לא תתן לנו ירושה תתייבם אמנו (בבא בתרא קיט:), נמצא בעת תביעתם היתה בחיים, וגם אין לומר דהיה לו בנים ומתו, דהא כתיב (במדבר כו, לג) וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת, וכיון דאמר 'כִּי אִם' משמע דלא הוה ליה מעיקרא כלום! ונראה לי בס"ד דעיבורם בזכרים באותו לילה ששבו אצל נשותיהם, ויש שנשותיהם פרסו נדה ולא נזקקו בעליהם להם באותה לילה, וכיון דעברה אותה לילה גם סגולה זו עברה ובטלה. אי נמי בהשגחה פרטית לא היה בֶּן לצלפחד דוקא, כדי שבנותיו ירשו כל הנחלה ויזכו שתכתב פרשת נחלות על ידם ומו שאמרו רבותינו ז"ל, ואין לומר דצלפחד עדיין לא נשא אשה במתן תורה דזה אינו, דהא בבתרא (דף קיט:) אמרו אפילו קטנה שבהם לא נשאת פחות מארבעים שנה, אלא מתוך שצדקניות היו נעשה להם כיוכבד וילדו יעויין שם. מיהו יש לומר דאולי היה לו זיבה קודם מתן תורה ונעשה עקר, ולכך לא היה ראוי להוליד אחר מתן תורה. ועדיין צריך טעם לדבר זה שנתעברו בזכרים? ונ"ל בס"ד על פי מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עיניים במסכת נדה בשם רבינו מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל, הטעם שבלידת הזכר הכל שמחין, ובנקבה הכל עצבין אפילו המלאכים, מפני שהנקבה יש בה חלק גדול מזוהמת הנחש שהטיל בחוה, ולכך יש לה טומאת נדה שזה הוא מזוהמת הנחש, מה שאין כן הזכר עיין שם. ולכן כיון שעמדו על הר סיני פסקה זוהמת הנחש, לכך ילדו זכרים דלית בהו זוהמא. אי נמי כיון שקבלו עליהם בסיני חלק התלמוד לעסוק בתורה, נחלש כח החומר שבגופם ונתמעט כח התאוה ממילא, ולכן בעת שנזקקו לנשותיהם הנשים הזריעו תחלה, כי הנשים לא נחלש כח תאוה שבגופם, כי הם לא נכנסו בעול לימוד התורה. ומה שאמר 'מִדְבַּר צִין' שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל עָלָיו, פירוש שהיו שומרים קודם זה כמה מצות מן התורה מזמן האבות, אך בסיני היו בסוג מצווים ועושים דתקיף היצר בכך.

וְלָמָּה נִקְרָא 'הַר חוֹרֵב'? שֶׁיָּרְדָה חֻרְבָּה לַגּוֹיִם עָלָיו. נראה לי בס"ד התורה מכונית בשם 'חֶרֶב' כמ"ש (לעיל דף סג) חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ (תהלים מה, ד) בדברי תורה כתיב, ולכן אמרינן לעיל (דף לג) חרב בא לעולם על ביטול תורה, ולכן אמרינן בסנהדרין (דף צד) שנעץ חזקיהו המלך ע"ה חרב בבית המדרש, ואמר כל מי שלא יעסוק בתורה ידקר בחרב. וידוע שתורה שבכתב חמשה ספרים, ושבעל פה ששה סדרים, ופרשתי בס"ד הטעם שעשה השם יתברך ככה זו חמשה וזו ששה, להורות שצריך ללמוד התורה בשמחה, וידוע 'וה' לשון שמחה, כמ"ש רבותינו ז"ל 'בין וי ל'וה' ניצול רבן יוחנן בן זכאי'. ולכן אומות העולם שמאסו בתורה שבכתב ושבעל פה שנמשלה לחרב שהיא חמשה וששה ירדה חורבה להם, והיינו 'חרב' עם אותיות 'וה' הוא צירוף 'חורבה', אבל לישראל נעשה צירוף 'רחובה' ולכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, מה) וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה כִּי פִקֻּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי.

אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים הַלָּלוּ, שֶׁסְּדוּרוֹת וּבָאוֹת מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית וְעַד עַכְשָׁיו, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. צריך להבין מה ענין הדמיון הזה? וגם דמיון הַשָּׁנִי של כַתּוֹלָע? ונראה לי בס"ד דהעונות מתהוים משני סיבות, הא' מחמת הסיגים הדבוקים בנפש מקודם בואה לעולם הזה שהם אצלה מעת שבירת הכלים, כי הנפשות המה מן הכלים שנשברו, וקצב להם הקב"ה זמן ששת אלפים שנה מששת ימי בראשית, שבמשך שנים הללו יוגמר ויושלם תיקונם ובירורם, והנפש תבא לעולם הזה לטהר עצמה מן הסיגים ההם הדבקים בה על ידי עסק התורה והמצות, ולכן יזדמן כי הסיגים אלה יתגברו בה, ועל ידי כך תבא לידי חטא ועון בעולם הזה, ועל עונות הנעשים מסיבת הסיגים האלה אשר בעבורם נסדרו ששת אלפים שנה של העולם מזמן ששת ימי בראשית, אלה כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ על ידי התשובה. ומין עונות הב' המה המתהוים אצל האדם מחמת שהוא מטמא עצמו בידים, שנמשך אחרי ההבל ועל ידי כך (משלי כד, לא) עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים, שדבקו בו כוחות טומאה רבים עד שהחטיאוהו בכמה עונות, וזה המין ידמה לְתּוֹלָע המתהוה בפרי מחמת סרחון הפרי, וכן מתהוה בקרקע מחמת סרחון ועפוש הקרקע, ואלו העונות קשים מאד, דאפילו בתשובה לא יתלבנו כלבנת השלג, אלא יהיו כצמר הלבן של הכבשים. ועל זה אומר (ישעיהו א, יח) אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. והנה בני ידידי כה"ר יעקב הי"ו פירש, דהימים והלילות סדרן והילוכן ומצבם ועמידתם המה נוסדו על אדני הטבע, והעונות רוב בכל המה נעשים אצל האדם על פי היקש הטבעי, אך יש עונות שהם יוצאים מהקש הטבעי, וכהנך דאמרו רבותינו ז"ל (פסחים דף קיג) שלשה אין הדעת סובלתן עני גאה, עשיר מכחש, זקן מנאף, ויש עוד כיוצא באלו שהם נגד הטבע. ולזה אמר אִם יִהְיוּ כַּשָּׁנִים הללו שסדורות ובאות על פי חוקי הטבע, וכן חֲטָאֵיכֶם אינם יוצאין מחוק הטבע, על אלו אני מבטיח אתכם כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ לפי שיש לכם התנצלות! עד כאן דבריו נר"ו.

לְכוּ נָא אֵצֶל אֲבוֹתֵיכֶם, וְיוֹכִיחוּ אֶתְכֶם!. יש להקשות תיבת 'נָא' אין לה משמעות במאמר זה לכאורה? ועוד מה שאמר 'יוֹכִיחוּ' לפי פשוטו הוא שיאמרו להם דברי תוכחה על עונותם, ולמה זה באבותם שהם יוכיחום? ועוד הוא יתברך אמר להם שילכו אצל אבותם כדי להוכיח אותם, והם משיבים 'לֹא בִּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלֵינוּ' מה תשובה היא זאת, וכי אם לא בקשו רחמים עליהם לא יוכלו להוכיח אותם על עונותם?! ועוד יש להקשות באומרו הוֹאִיל וּתְלִיתֶם עַצְמְכֶם בִּי 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ'! מה אמרו ומה עשו עד שנתרצה להם כל כך ומצאו חן כל כך להלבין שיהיו כזכיות? ונראה לי בס"ד דידוע מחכמי האמת שכל איש ישראל יש לו לבוש אור לנשמתו, אשר על ידי הלבוש הזה תהיה מבוררת ומסויימת וניכרת שהיא מהיכלא דמלכא חלק אלוה ממעל, ונראית בזה גדולתה ומעלתה על המלאכים, דמחצב הנשמות הוא למעלה ממחצב המלאכים, ובלבוש הזה ניכרת ונודעת שהיא מהיכלא דמלכא, והאדם החוטא מקלקל הלבוש הזה על ידי חטאיו! אך יש אדם מאבדו לגמרי ומניחה לנפשו ערומה, ויש מקלקלו במקצת שמחליש אורו וכוחו, כי על זה הלבוש מברכים כל יום ב' ברכות, א' מַלְבִּישׁ עֲרוּמִים כנגד המאבד לגמרי, וא' נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ כנגד המחליש דוקא וכנזכר בספר הכונות. והנה לעתיד רוצה הקב"ה לתקן את כל ישראל בבת אחת והתיקון הוא בלבושים הנזכרים אשר נתקלקלו, שצריך לחדש מלבוש חדש לאותם שאבדום לגמרי, ולחזק ולאמץ לאותם אשר רק החלישום והחשיכו אותם, כדי שעל ידי תיקון הלבושים האלה יהיו ישראל מבוררים ומסוימים ונכרים שהם בניו יתברך. ולכך אומר להם לְכוּ נָא אֶל אֲבוֹתֵיכֶם אין 'נָא' אלא 'תְּפִלָּה' פירוש תתפללו ותבקשו על קברי אבותיכם שיתפללו ויבקשו רחמים בעדכם כדי שבזכותם יוֹכִיחוּ אֶתְכֶם, 'יוֹכִיחוּ' רצונו לומר 'יִבְרְרוּ' כמו שנאמר (בראשית כד, יד) אֹתָהּ 'הֹכַחְתָּ' לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק שכתב רש"י 'בררת' לעבדך ליצחק, וכן כאן הכונה שיתפללו לפני על בירור והיכר שאעשה לכם באותם הלבושים אשר יתחדשו בעבורכם שבהם תהיו מסויימין ונכרים ומבוררים שאתם מבני היכלא דמלכא. והם משיבים אֲבוֹתֵינוּ לֹא בִּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלֵינוּ, ואם כן שמא גם עתה לא ישתדלו לעזור אותנו בתפילתם וזכותם כפי מה שצריך לנו, על כן אין אנחנו רוצים תיקון שלנו על ידי תפילת האבות אלא רק על ידך! ועתה יאמר ה' מה שתרצה לגזור עלינו צער ויסורין בעבור כפרת עונותינו, כדי שעל ידי כך נטהר ונזדכך ויושלם תיקון שלנו ויתחדשו המלבושים של נפשותינו, ומאחר שהם מסרו עצמם בלב שלם ביד השם יתברך כאשר יגזור עליהם, אז מחשבתם הטובה צרפה למעשה והעלה עליהם כאלו עשו כל מה שראוי לגזר עליהם יסורין וצער, ולכן אמר להם הוֹאִיל וּתְלִיתֶם עַצְמְכֶם בִּי מסרתם עצמכם בלב שלם במה שאני אביא עליכם אין אתם צריכים עוד יסורין בפועל, אלא עתה אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ מאליהם כענין אותם הקונים עולמם בשעה אחת! ודומה לזה מעשה הידועה באותו האיש שלא הניח עבירה בעולם שלא עשאה, והנה יום אחד נתחרט מאליו ובא אצל הרב, ומסר עצמו בלב שלם באומרו שהוא מוכן ולקבל עליו כל ארבע מיתות בית דין ממש! וכל מה שיגזור עליו לכפרתו יקבל ברצון טוב! ואמר לו הרב זאת אעשה לך אתן כלי מלא עופרת על האש ואצוק אותו לתוך פיך ובזה תכופר! אמר לו הנני מוכן לקבל ברצון מהר ועשה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, ויביא הרב כלי מלא גחלי אש ויקח כלי מלא עופרת ויחממו לפניו עד שנמוח כמים וזה רואה, ויאמר לו שכב על הארץ, וישכב ויפתח פיו מאליו ולא היה צריך לתפוס אותו, אך הרב צוה למשרתו בסתר להושיט לו מאחריו כף מלא דבש, והרב לקח בידו כלי העופרת מעל האש להריקו לתוך פיו, ותיכף לקח בשמאלו כף הדבש שהושיט לו המשרת מאחוריו, ושפך לתוך פיו הפתוח כף הדבש, ויקרא הרב בקול גדול וְסָר עֲו‍ֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר (ישעיהו ו, ז), וזה האיש נבהל על הדבר ויצעק מה זה איה העופרת, אמר לו הרב אין אתה צריך לעופרת, מאחר שקבלת עליך הדבר בלב שלם הרי זה כאלו נעשה ממש וְסָר עֲו‍ֹנֶךָ וכו'! וכן הדבר כאן, כיון שמסרו עצמם ביד השם יתברך ואמרו יֹאמַר ה' מה שתרצה לגזור עלינו מן היסורין הקשים, לא צריכין לבא היסורין בפועל ודי בקבלה זו, ולכך כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, בישרם להאיר להם בשלשה אלפי"ן דשם 'אהיה' שהם מספר של"ג [333]:

אֵצֶל מִי נֵלֵךְ? עַכְשָׁיו: יֹאמַר ה'!. יש להקשות והלא בראשית מאמר אמרו אֵצֶל מִי נֵלֵךְ ולמה חזרו עתה לומר פעם שנית? ונראה לי בס"ד כונתם עתה לומר אֵצֶל מִי הבינה שנקראת מִי נֵלֵךְ על דרך שאמר (תהלים קל, ג) אִם עֲו‍ֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי 'מִי יַעֲמֹד' רצונו לומר מִי הבינה יַעֲמֹד לנו, כי בה תלוי חירות השבים בתשובה ומתחרטים על עונותיהם וכנזכר באדרא. והנה מספר שָּׁנִים [400] הוא ת', כנגד ת' כוחות של סטרא אחרא, בסוד (בראשית לב, ז) וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ, וְ'עִמּוֹ' של עֵשָׂו הוא אומת אֱדוֹם, וזהו אדום כַּשָּׁנִים, ואם תסיר מן מספר ת' מספר 'בִּינָה' [400] שהוא ס"ז [67] ישאר מספר של"ג [333] שהוא ג' פעמים אל"ף [111], והיינו על ידי הארת הבינה שמספרה ס"ג יוסרו בחינת ה'שָּׁנִים' שהם העונות ויהיו של"ג, ולכן 'אֱלוּל' [400] נבחר לתשובה שהוא מספר 'בִּינָה' [400].

אֵימָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב, דַּהֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּדּוּל בָּנִים, אֶפְשָׁר דְּבָעִי רַחֲמֵי עֲלַיְהוּ. אף על גב דידע הקב"ה מעיקרא דאף על גב דַּהֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּדּוּל בָּנִים ישיב יִמָּחוּ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ, עם כל זה בא ללמדנו בזה דאף על פי שהידיעה אמת, הבחירה חפשית ואין ידיעתו מכרחת, ולכן אמר לו אף על פי שידע שישיב כמו שהשיב באמת. גם נראה לי בא ללמדנו בזה שהאדם ישתדל לעשות עזר להטות הבחירה כפי יכלתו.

יִמָּחוּ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ. נראה לי בס"ד הם כונתם בזה לטובה, כי 'יִמָּחוּ' הוא לשון 'קִנּוּחַ' כמו (משלי ל, כ) אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ, , וכן (מלכים ב' כא, יג) כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת, ורצונו לומר יקנח גופם ונשמתם מן העונות והסיגים הנדבקים בהם! ואמרו בלשון זה להעלים הדבר מן המקטרגים שלא יבינו כונתם ויקטרגו על רוב אשמת ישראל, כי הם יחשבו יִמָּחוּ וכן הוטעו. והקב"ה יודע האמת, אך לא ערבו דבריהם אלו לפני הקב"ה כי לא באו בטענה להצלתם, אלא תשובתם היתה כמו דרך בקשה ותפלה, מה שאין כן יצחק אבינו ע"ה בא בטענה בדינא ודיינא. ואחרי זה בא לידי ספר מראית העין להגאון חיד"א ז"ל, ופירש שם בשם הגאון מהר"ח בן עט"ר ז"ל דקיימא לן (סנהדרין יז.) 'פתחו כולם לחובה זכאי' וקיימא לן (סנהדרין לב.) 'המלמד חובה יכול לחזור בו ללמד זכות' ולא להפך, לכן אברהם אבינו חש פן יצחק שהוא גבורה ילמד חובה, וגם יעקב יטה אליו ללמד חובה, ואז לא יועלו דבריו אם ילמד זכות כי הם רבים, לכך לימד חובה תחלה, שאם יראה שניהם למדו חובה אז ישאר בשלו ויהיו מוצלים מדין 'פתחו כולם לחובה זכאי' ואם יראה שלמדו זכות הוא יכול לחזור בו וללמד זכות כמותם! וכן נמי כזאת חשב יעקב אבינו ע"ה ולימד חובה עד שיראה מה יעשה יצחק? עד כאן דבריו והוא ישוב נכון! אך צריך להבין, אם כן בהשכל ודעת עשו אברהם ויעקב אבינו ע"ה, שגם הם כונתם להציל, ולמה לא ערבו דבריהם לפני הקב"ה? ונראה לי בס"ד, כי מה שהיו רוצים לעשות הצלת ישראל מדין 'פתחו כולם לחובה זכאי' אין זה שבח לישראל, מה שאין כן טענות יצחק שלימד זכות ברור בטענה, משל לשנים שנתפסו על דבר של חיוב מיתה, האחד יצא בדימוס על ידי זכות וניצול, ואחד נתחייב צליבה, וכאשר באו לצלבו שאלו אותו מה שמך ואמר שמו שהוא כשם המלך, ובעל כרחם פטרוהו שלא רצו שיהיה צלוב שמו כשם המלך, הרי גם זה ניצול, אך איזה משובח? אותו שניצול מחמת זכות שיצא זכאי בעיקר הדין! וכן הענין כאן לכך אמר לָא בְּסָבֵי טַעְמָא, וְלָא בְּדַרְדְּקֵי עֵצָה, והא דקרי לה לגבי אברהם טַעְמָא, כי הוא היה הראשון שחידש לומר דבר זה, אבל יעקב אבינו ע"ה כבר שמע וידע שאברהם אבינו ע"ה אמר תשובה זו והוא למד ממנו להשיב כמוהו, לכך קרא לה לגבי דידי עֵצָה, כי לשון עצה יפול על דבר הנלמד מאחרים שנמסר מזה לזה.

אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, 'בָּנַי' וְלֹא 'בָּנֶיךָ'? בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ 'נַעֲשֶׂה' לְ'נִשְׁמָע', קָרָאתָ לָהֶם: "בְּנִי בְכֹרִי" עַכְשָׁיו 'בָּנַי' וְלֹא 'בָּנֶיךָ'?. פירש רש"י אף על גב דקראם בְּנִי בְכֹרִי במצרים ועדיין לא הקדימו, מכל מקום לפניך גלוי העתיד וכאלו מאתו זמן הקדימו, ואם כן גם חטאם שעשו אחר כך גלוי וידוע לפניך מתחלה, ולמה לא עכב חטאתם את קריאת השם של 'בְּנִי בְכֹרִי' שקראת להם? אלא ודאי אף על פי שחוטאין לא יסתלק מהם תואר 'בָּנִים'! ולמה עתה תאמר לי שהם בָּנֶיךָ ולא תאמר בְּנִי?! אי נמי דן קל וחומר אם במצרים שהיו עובדין עבודה זרה קראת אותם 'בְּנִי בְכֹרִי' על שם שעתידין להקדים, אם כן כ"ש שאחר שהקדימו בפועל שיועיל זכות זה שלא יסתלק מהם תואר 'בָּנִים'! ומה שזכו לתואר 'בְכֹרִי' גם כן ולא די להם תואר 'בְּנִי' בלבד, היינו כיון דְהִקְדִּימוּ 'נַעֲשֶׂה' לְ'נִשְׁמָע', לכך מדה כנגד מדה יזכו לתואר כבוד שיש לו דין קדימה על הבנים בכל דבר.

דַּל עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה דְּלֵילְוָותָא. הקושיא ידועה וכי בלילה אין עושין עונות? אדרבה ימצא בלילה יותר (ישעיהו כט, טו) וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם! ונראה לי בס"ד דאין כונתו לומר בלילה אין עושין, אלא רצונו לומר כיון דלילה שליטת החיצונים, ופלונית וגונדא דילה מחזרת בלילות לפתות יותר מימים, לכן ראוי שהעונות יהיו נתלים בסטרא אחרא שהם המסבבין לאדם, על דרך שאמר (ויקרא טז, כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם, כי בזמן שליטתם אין כח באדם להלחם ביצר הרע, וכמו שנאמר באחאב (מלכים א' כא, כה) אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ דהוה אחאב קפיד על רבי לוי שלא היה דורש הכתוב הזה כולו, שבאמת הכתוב תלה הדבר במסית (סנהדרין קב:).

אוֹמֵר לָהֶם יִצְחָק: עַד שֶׁאַתֶּם מְקַלְּסִין לִי, קַלְּסוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמַחְוִי לְהוֹן יִצְחָק, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעֵינַיְהוּ. אין הכונה כפשוטו, דהא כתיב (שמות לג, כ) לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי, אלא הוא לשון מליצה, ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו המקובלים ז"ל ששמו של הקב"ה רמוז 'בָּעֵינַיִם' ששני עינים הם כנגד שני יודי"ן, והחוטם אשר ביניהם הוא דוגמת וא"ו והוא צורת אל"ף ממש, ואלו הם מספר שם הוי"ה [26], ולזה אמר (תהלים טז, ח) שִׁוִּיתִי הֳ' לְנֶגְדִּי תָמִיד. ובזה יובן (תהלים כה, טו) עֵינַי תָּמִיד אֶל הֳ' כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי, שהוא מצייר תמיד שם הוי"ה בעיניו, ועל ידי זה יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת היצר הרע שפורש אותה בעיני בני אדם! ולזה אמר מחוי להו להקב"ה בְּעֵינַיְהוּ שלמדם איך יש רמז לשמו של הקב"ה בעיניים שלהם, ולכן צריכין לקיים מה שאמר הכתוב עֵינַי תָּמִיד אֶל הֳ', שִׁוִּיתִי הֳ' לְנֶגְדִּי תָמִיד, ולא ישימו עיניהם על אדם לבטוח בו כאשר עשו עתה שבאו לקלסו באומרם כִּי אַתָּה אָבִינוּ. או יובן בס"ד על דרך מה שאמרו המפרשים ז"ל בפסוק (תהלים לד, ט) טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב הֳ', דאם אדם טועם פרי מתוק אם הוא חולה יטעם מר, נמצא החסרון מצד האדם ואינו מצד הפרי, וכן אם יש חולי בעיניו תהיה לו אור השמש קוץ מכאיב נמצא החסרון מצדו ולא מצד השמש, כן הקב"ה נותן שפע טוב והאדם מצד עונותיו יתהפך לו השפע לרעה, ואין החסרון מצד השפע אלא מצד האדם, וזה שאמר מן הטעימה ומן הראיה תבינו כִּי טוֹב הֳ' תמיד והחסרון הוא מצדרכם עד כאן דבריו. וכן כאן אחוי להו יצחק מדתו של הקב"ה ושפע טובו בְּעֵינַיְהוּ, כלומר עשה להם הוכחה מן ראיית העינים שלהם, ולימוד הוא מוסר השכל לאדם בכמה דברים ובפרט על זמן הגלות. או יובן בס"ד בא ללמדם מוסר השכל מן העינים, והוא שהאור אינו יוצא מן הלובן אלא מן השחור שבעינים, כן אור הטוב של העתיד יגיע להם על ידי הצער ושחרות של הגלות, והגיד להם בזה דאל יצטערו על הצרות שעברו עליהם בגלות, כי הכל היה לטובתם ומאותו החשך מגיע להם זה האור של זמן העתיד, ולזה אמר מחוי להו להקב"ה, רצונו לומר למעשה השם יתברך אשר עשה עמהם בזמן הגלות בענייהו, רוצה לומר מעשים אלו עשו פועל כמו פעולה של עיניהם אשר האור יוצא מתוך החשך.

רָאוּי הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ לֵירֵד לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, אֶלָּא שֶׁזְּכוּתוֹ גָרְמָה לוֹ. פירש רש"י 'משכתים בחבלים ולא בשלשלאות' והכונה רצונו לומר שלא עשיתי סיבות של ירידתו שיהיו קשות עליו כברזל, אלא זכותו גרם שתהיה סיבת ירידתו נוחה וטובה עליו, שהיתה בכבוד בשביל יוסף שהיה מלך, שנמצאת הסיבה נוחה כחבל ולא קשה כברזל. אמנם צריך להבין מעיקרא למה היה ראוי לירידה בסיבה קשה? ועוד למה דמה הקושי לברזל? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בריש שמות, שסיבת גלות מצרים היה כדי להוציא מהם זוהמת הנחש, שעל ידי כך יהיו יכולים לקבל תורה בסיני וידבר שם עמהם פנים בפנים, שיהיו כולם באותו מעמד נביאים גמורים מקטנם ועד גדולם, ומחמת שהיתה הזוהמה רבה מאד אז עד אחר התכת כו' יצא אברהם אבינו ע"ה נקי, ועם כל זה לא נבררה ויצאה הזוהמה כולה, ולכך עשה השם יתברך שיוליד אברהם את ישמעאל תחלה כדי שימשוך חלק רב מזוהמה, ואחר כך נולד יצחק אבינו ע"ה נקי וטהור, ועדיין נשאר זוהמה קצת, ולכך עשה שתתעבר רבקה אמנו ע"ה בעשו עם יעקב כדי שיקח עשו כל הזוהמה ויצא יעקב אבינו ע"ה נקי ובר, וכן היה שהוליד י"ב שבטים כולם צדיקים, אך עדיין היו צריכין זיכוך ולכך גלגל ביאתם למצרים שהיא כּוּר הַבַּרְזֶל, כדרך המניח הזהב בתוך כור כדי להפריש הזהב לצד אחד והסיגים לצד אחד וכנזכר שם עיין שם. אמנם עדיין צריך להבין למה בשביל הקצת מן המקצת הוצרך להיות כל כך שנים במצרים עד שיבדלו הסיגים? ועוד הלא יעקב אבינו ע"ה היה נקי וטהור והראיה שכל בניו הולידם צדיקים גמורים ולמה הוצרך כּוּר הַבַּרְזֶל של גלות מצרים? אך באמת טעם זה הוא נודע, כי הן אמת יעקב אבינו ע"ה נזדכך מאד, מכל מקום מצד הנשים שהיו לאה ורחל ובלהה וזלפה כולם בנות לבן הגיע זוהמה חדשה בבנים, ולכך הוצרך לזה גלות מצרים להתיך הזוהמה אשר נגעה מצד אמותיהם! והנה בזה מובן בס"ד הטעם שנקרא גלות מצרים 'כּוּר הַבַּרְזֶל' (מלכים א' ח, נא), והיינו כי ידוע מה שאמר רבינו האריז"ל 'בַּרְזֶל' ראשי תיבות בִּלְהָה רָחֵל זִלְפָּה לֵאָה, וזהו כסדר עמידתן למעלה בשרשם שהשפחות הם עומדים אחורי הגבירות. ואם כן מצדנו הם כסדר זה של אותיות 'בַּרְזֶל'. ומאחר שעיקר גלות מצרים היה כדי להתיך זוהמה שנגעה מצד אמותינו הנז' שהם נרמזים באותיות'בַּרְזֶל' לכך נקרא גלות מצרים 'כּוּר הַבַּרְזֶל'. ובזה ממילא מובן הטעם במאמר הזה שאמר רָאוּי הָיָה שֶׁיֵּרֵד בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל אלא שזכותו גרם שעשה במקום ברזל, חֶבֶל. והנה ההפרש בין מספר בַּרְזֶל [239] למספר חֶבֶל [40] הוא קצ"ט כמנין צְדָקָה [199], רמז צדקה עשה הקב"ה עם יעקב אבינו ע"ה וזרעו שהחליף להם הברזל בחבל! ובזה יובן (דברים לב, ט) כִּי חֵלֶק הֳ' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ, רצונו לומר להיות כִּי חֵלֶק הֳ' עַמּוֹ לכך רחם עליהם ועשה ליעקב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ מלשון נַחְלָה מַכָּתֵךְ (ירמיהו ל, יב), רצונו לומר המחלה שלו שהוא גלות מצרים משך אותו ב'חֶבֶל' ולא ב'בַּרְזֶל'. ובזה יובן בס"ד (תהלים טז, ו) חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי, דאמרו רבותינו ז"ל שגם זכות יוסף הע"ה סייע בכבוד הירידה והעליה, כמו שנאמר (בראשית מו, ג) אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה וכו' וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ, וזה שאמר חֲבָלִים נָפְלוּ לִי במקום שלשלאות ברזל, על ידי הַנְּעִמִים הם יעקב ויוסף, וגם נַחֲלָת סך הגלות שהוא נחל ת' שנה שָׁפְרָה עָלָי שיצאנו קודם הזמן בזכותם, כמו שנאמר (תהלים עז, טז) גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ, בשביל שהם בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה גם שָׁפְרָה אותיות פְּשָׁרָה שנתפשרנו בחצי הזמן. והא דקרי להו חַבְלֵי אָדָם, נראה לי על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפירוש המשנה פ"ח דשבת) שהמנהג לקשור חבלים ליולדות שתתלה עצמה בעת הלידה כדי שיהיו לה לעזר בעת לידתה יעויין שם, וידוע כי הגלות נמשל ליולדה היושבת על המשבר כמו שנאמר (ישעיהו כו, יז) כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ, ולכן על גלות מצרים אמר בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם (הושע יא, ד), כי לבהמה מושכים בחבל כדי שלא תמרוד ותברח, אך לאדם כיולדה וכיוצא שנותנין החבל להיות לו לעזר, כן גלות מצרים הי' לעזר לישראל ולכך קראו 'חַבְלֵי אָדָם'. והנה רש"י ז"ל פירש (הושע יא, ד) בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם, בשביל חוב אדם, וצריך להבין למה מכנה חוב האדם בשם חבלים? ונראה לי בס"ד על פי מ"ש רבינו האריז"ל סיבת ירידת ישראל למצרים הוא כדי לברר נשמות שנפלו שם מן הקרי שראה אדם הראשון באותם ק"ל שנה שפירש מאשתו, וז"ס [וזה סוד] וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה (בראשית מה, טז), 'קל' כתיב והם היו בסוד הדעת, בסוד מה שאמרו רבותינו ז"ל (יבמות נג:) אין קשוי אלא לדעת, לכך ישראל שהיו בסוד הדעת ביררום עיין שם. והנה חֶבֶל יש בו משמעות של חַבָּלָה, והאדם אם יראה קרי שהוא שכבת זרע לבטלה הרי זה מחבל נשמות בכך, אך חֶבֶל בהפוך אתוון חֵלֶב, שהם ירדו למצרים בשביל חבלה שעשה אדם הראשון באותם ק"ל שנה בשכבת זרע לבטלה. וזהו בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם שפירש רש"י 'בשביל חוב אדם' אך ליעקב וזרעו נהפך חֶבֶל זה לאותיות חֵלֶב כי בירדתם למצרים אכלו את חלב הארץ, וכן פרעה אמר להם (בראשית מה, יח) וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ, וזהו ענין ירידת יעקב אבינו ע"ה וזרעו שירדו בכבוד, וסיים הכתוב (הושע יא ד) בַּעֲבֹתוֹת 'אַהֲבָה' אמשכם, אותיות 'הא בה' רמז להשפעת המזון שנמשך מן ה"א ראשונה שבשם בסוד 'הֵא' לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם, גם ה"א בה שלא ירדו למצרים אלא ל'מִצְרַיְמָה' [385] שעולה מספר שְׁכִינָה [385]. ואמר (שם) כִּמְרִימֵי עֹל, שעשיתי להם סיוע בסך הגלות שהיה ת' שנה כמו שאמרו רבותינו ז"ל שכינה השלימה, וכן אמרו רבותינו ז"ל מלאכים השלימו המנין. ואמר עוד (שם) וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל, רמז לאלפא ביתא דא"ט ב"ח שהיא במלכות בעשר ספירותיה, א"ט כתר, ב"ח חכמה, ג"ז בינה וכו', ורצונו לומר שנתתי לה השפעה וכח מסור א"ט ב"ח שתכיל אותה בקרבה מלשון (מלכים א' ז, כו) אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל.

לָא בְּסָבֵי טַעְמָא, וְלָא בְּדַרְדְּקֵי עֵצָה. נראה לי אמר כן, כדי להודיע למלאכים שרצונו יתברך ללמד בזכותם של ישראל. ולא יקטרגום גם הם. ונראה לי, כי אברהם אבינו עליו השלום ויעקב אבינו עליו השלום שאמרו מה שאמרו, הוא כדי שיעלה הזכות מן יצחק שהוא גבורה, ותהיה ההצלה חזקה יותר.

רש"י בד"ה שפרו ורבו לא ידענא. עי' ברכות כה ע"ב ברש"י ד"ה מאן שמעת ליה:

תוס' ד"ה תבלין וכו' כדאמרי' שלא השם המביאו לידי מכות. מכות דף ד ע"א:

מאי דכתיב אברהם לא ידענו. במקום אחר כתבתי הפירוש היפוך מהמובן הפשוט דאברהם ויעקב שהם חסד ורחמים אומרים ימחו על קדושת שמך יען ידעו כי זה א"א וע"כ יקיימם למען שמו שלא ייחל. וישארו זכות אבות לבניהם לשארי צרכים. ויצחק שהוא מדת הדין חושב ומדקדק ומאבד זכיותיו לקיים את ישראל בדין:

כדי לתבל ביצה קלה. יש לעיין מ"ט נקט בתבלין ביצה קלה ולא נקט ביצת תרנגולת דנהי דהיא קלה להתבשל ובעי עצים מעטים מ"מ לענין תבלין לא שמענו קלותה. גם ברישא יש לדקדק דלא נקט טרופה ונתונה באילפס:

תבלין ב' וג' שמות פי' רמב"ם על יטעך וכו' ובמשנתינו לענין שבת לא פירש כן אדרבא משמע דוקא תבלין ממש פלפלין וקידה ולא כרפס שומים ובצלים וכדומה ועיין תוס' יו"ט. ולפע"ד לענין שבת דלא מיירי שנפלו לקדירה אלא שהוציא אותם ואזלי' לבתר שכיחא להקל והני ירקות עיקרם לאכילה ושיעורם כגרוגרת ודוקא פלפלין וקידה שיעורם כדי לתבל. משא"כ במס' ערלה דמיירי לענין איסור והיתר ונפלו לתוך המאכל מצטרפים הואיל וראוי למתק. ומ"מ יפה אמר חזקי' הואיל וראוי ולא אמר הואיל וממתקים דהרי הני ירקות אינם ממתקים אלא לפי מחשבתו של אדם אם ירצה הוא למתק קדירתו בשומין ואינם ממתקים ממלא כל הקדירה בפלפלין כמבואר בלשון פי' המשנה דערלה והכא הא שלא ברצונו וידיעתו נפל האיסור לקדירתו ולא הי' רצונו למתק קדירתו באלו ואפ"ה מצטרפין משום דשוו עכ"פ בזה הענין שראוי למתק אם ירצו בעליהם. והשתא כדפריך ש"ס מערלה אשבת ומשני ה"נ חזו למתק אין הכוונה הכא במאי עסקינן בחזו למתק אלא הא כאן לא מיירי משנתינו אלא מאותן הממתקין לעולם כגון פלפלין ומש"ה לא מייתי רמב"ם הך אוקימתא וכ' ה"ה שהי' לו פירוש אחר בש"ס והיינו כנ"ל וק"ל:

אסורים ומצטרפין. י"ל לפירש"י אוסרים הקדירה ולא אמרינן דסגי בנ"ט זיתים היתר ושוב יסייע הלבן לבטל השחור והשחור את הלבן כמו דקיי"ל בחלב ודם שמבטלין זא"ז כמבואר בש"ע יו"ד סוף סי' צ"ח קמ"ל שאוסרים ולא עוד אלא שמצטרפין ובעי ס' נגד כל א' וא' וזו ואצ"ל זו דקתני:

ומצטרפין מ"ש תוס' לכ"ש מצטרפי' בתערובות אע"ג דלר"ש כ"ש למלקות כ' תוס' במעילה ע"י תערובות בעי צירוף לענין נתינת טעם ע"ש ואין זה ענין לשיטת רבינו יקר כמ"ש תוס' בע"ז ס"ח ע"א בסוף הדיבור ע"ש היטב:

ואמר חזקי' פירש"י במס' ע"ז דלרבא ליתא לדחזקי' דלא אזיל בתר טעמא רק ר"מ הוא וא"כ פשיטא דקשי' לרבא הא לענין שבת לא שייך הא דר"מ אלא לענין איסורים כמובן ומ"מ תי' שם שפיר דלענין שבת מועיל מיתוק גם לרבא ודוקא באיסורין לא אזיל בתר טעמא ותימה על תוס' בע"ז שתמהו בזה:

א"ל הקב"ה לאברהם בניך חטאו לי. אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך וכו'. שמעתי מפה קדוש מו"ר ניהו רבא הרב המופלא חסידא קדישא כמהר"ר חיים ן' עטר זלה"ה דהיה מפרש מאמר זה באופן שנבאר דקי"ל פתחו כלן לחובה זכאי והמלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה וחש אאע"ה דשמא יצחק אע"ה שהוא מצד הגבורה מדת הדין יחייבם. ואפשר דגם יעקב שהוא נוטה קצת לדין יחייבם כאביו. וא"כ פתחו כלם לחובה זכאי ולהכי אמר ימחו על קדושת שמך. ואם יעקב יזכה יחזור הוא וילמד זכות ויהיו רוב. ברם אם הוא יזכה אם יצחק ויעקב יחייבו הוו רוב' ואז הוא אינו יכול לחזור וללמד חובה. לכן פתח לחובה. וכן יעקב בההוא פחד' זהת"ד:
ועדיין צריכין אנו למודע"י דנמצא ח"ו הערימו בדבריהם ואין הדיין רשאי לעשות כן כידוע ועיניך תחזינה מ"ש הרב מהר"א קופינו ז"ל הביאו הרב אש דת פרשת משפטים ע"ש. ועוד לא מצינו שחזרו בהם. ועוד להבין מאמר ה' דאמר לאברהם לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה ואיפכא הול"ל לא בסבי עצה ולא בדרדקי טעמא דהעצה היא מהזקנים. אמנם אפשר לצרף לזה מ"ש בספר יש נוחלין דכונת אברהם אע"ה. ימחו העונות על קדושת שמך ויראה לצרף השני דרכים כאחד ואתי שפיר דכונת אברהם אע"ה בלבו הוא ימחו העונות. אך למראה עינים מחששא דיצחק יחייבם ויעקב יסכים ויהיו רוב להכי נקט לישנא דמשמע לתרי אנפי ופשוטו לחיוב. והיינו דקאמר ה' לא בסבי טעמא ולא אמר לא בסבי עצה דלפי האמת עצה טובה קא משמע לן וה' בוחן לבות. רק מטעם מדת הדין אמר לא בסבי טעמא כאלו מתרעם עליו. והיינו דשינה ואמר ליעקב לא בדרדקי עצה כלפי מדת הדין כאלו מתרעם עליו אך הכונה לא בדרדקי עצה כי כבר העצה היתה מהזקן אברהם אע"ה והוא הלך בעצתו. וכאשר יצחק אע"ה למד זכות שתקו יחדיו אברהם ויעקב. ונתגלה דגם הם מזכים וכונתם ימחו העונות וה' ידע כונתם באמת. ומ"מ יצחק נכנס בעובי הקורה בכמה אופנים ועל פי זה מיושב הכל בס"ד:

כשנים הללו שסדורות ובאות וכו'. עמ"ש בעניותי בקונטריס צוארי שלל על ההפטרות בהפטרת דברים בס"ד:

ארשב"נ א"ר יונתן כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו וכו' ימחו על קדושת שמך וכו' נהירנא שפירש בס' יש נוחלין דכונת אברהם אבינו ע"השהשיב להקב"ה שאמר בניך חטאו וא"ל ימחו על קדושת שמך היינו ימחו העונות על קדושת שמך למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם ובעבור קדושת שמך תמחול להם. ואמר הקב"ה אימא ליה ליעקב דאית ליה צער גדול בנים כלומר כי הוא יודע כמה צער מגיע לאב כשמוכיח ומזהיר לבניו ואינם מקבלים וק"ו עאכ"ו דישראל לא אבו שמוע. ויעקב אע"ה טעם זקנים יקח והשיב כאברהם אע"ה זקנו ימחו העונות על קדושת שמך שלא יתחלל בגוים ח"ו ויצחק אע"ה השיב בטוב טעם עכ"ד ואין הס' בידי כעת. וזכורני כי בו בפרק אמרתי אני בעניי לדקדק האי קרא דעליה קאי ר"ש ב"נ ליסוד מוסד דרשתו כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו דיש לדקדק דהול"ל כי אברהם ויעקב לא ידעונו ואמאי שינה לומר באברהם אע"ה ידענו ובישראל יכירנו הרי אברהם וישראל שניהם אמרו דבר א' ימחו על קדושת שמך ועל פי דרך הרב הנז' יתיישב דה"פ כי אברהם לא ידענו מלשון חיבה כלומר לא חבבנו כי האף אמנם עמד מלאך מליץ טוב לישראל להצילם מן הדין בטענת קדוש שמו ית' והוי כטענת משה רבינו ע"ה למה יאמרו מצרים וכו'. מ"מ לא הורה שהוא אוהב אותנו ולא נכנס בעובי הקורה להצילנו ולא מצא כי אם טענת למה יאמרו הגוים וכו'. וישראל אף דעשה עצמו כאלו לא הכיר מה לו לאב צער בנגע כשאין הבנים שומעים לקולו. וגם הוא אמר ימחו על קדושת שמך וז"ש וישראל לא יכירנו כאלו לא הכיר מה היה לו צער כשלא שמענו לדבריו. ומ"מ לא הליץ טוב כמו יצחק אע"ה:

דל עשרין דלא ענשת עלייהו. הכי אמרו בירושלמי דבכורים ובמדרשים וכן בזהר הקדוש בכמה דוכתי ודלא כמהר"ץ אשכנזי זלה"ה שפקפק בזה בתשובותיו סי' מ"ט ובמקום אחר כתבתי בעניותי בזה: [ועמ"ש אנא בריה קלה בקונטריס זה לפנים לקמן במסכת חגיגה על דף ט"ו ע"א בס"ד ע"ש ודוק]:

(פט ב) עשרים דלא ענשת עלייהו.—עי' פירש"י דזה נלמד מדור המדבר, ועל פי זה נבין מ"ש בב"ר פי"ד ז: "אדם וחוה כבני עשרים שנה נבראו", פי' שהרי נענשו בני יומן. והטעם בזה שעד בן עשרים שנה אין האדם נשלם בדעתו ובחכמתו, וכמו שנאמר "ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע" (דב' א לט).

שפרו ורבו. דכל אחד נתעברה אשתו זכר במצות שובו לכם לאהליכם ולא ידענא היכא רמיזא: כשני מיבעי ליה. דומיא דכשלג דלא כתיב כשלגים: ארד עמך אעלה גם עלה. כאן רמז ד' גליות גם ריבויא הוא: יאמר ה'. אתה אמור התוכחה ובך אנו תולין: ימחו. הואיל שחטאו ויתקדש שמך בעולם כשתעשה דין בעוברין על דבריך: קראת להן בני בכורי ישראל. שהיה גלוי לפניך שהן עתידין לומר לפניך בסיני נעשה ונשמע לקבל עולך מאהבה כבנים: דל עשרין דלא ענשת להו. שכן מצינו בדור המדבר שלא ענש הקב''ה אלא מכ' שנה ומעלה דכתיב (במדבר יד) במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' מבן כ' שנה ומעלה אשר הלינותם עלי: כי אתה אבינו. כנגד יצחק אמרו והוא אמר להם הראו כנגד הקב''ה שהוא אביכם: בשלשלאות של ברזל. כדרך כל הגולים שהרי ע''פ גזרת גלות ירד לשם: בחבלי אדם. בשביל חיבת האדם משכתים למצרים בחבלים ולא בשלשלאות: כמרימי עול על לחייהם. כאדם הסובל ומסייע לבהמתו להרים עולה מעל צוארה בלווחין ובמקלות: ואט אליו אוכיל. הטיתי לכם כח להכיל את עבודת הפרך: מתני' ביצה קלה. כבר מפורש שזה ביצת תרנגולת שהיא קלה לבשל ולא בשיעור כל ביצה שיערו אלא כגרוגרת מביצה קלה: ומצטרפין. כל מיני תבלין זה עם זה: קליפי אגוזים. הגדילה ע''ג הקליפה בעודן לחין: סטיס. קרו''ג: פואה. וורנצ''א: פי סבכה. בראש הסבכה שעשאה בקליעה נותן מעט בגד: נתר. מין אדמה שקורין ניטר''א: קמוליא ואשלג. בגמרא מפרש להו: את הכתם. של דם נדה שאלו הסמנין מעבירין על הכתם של דם נדה בבגד לטהרו: גמ' התם. הוא דקולמוס מרוסס לא חזי למידי אלא להסקה: ככא דאקלידא. שן של מפתח: ורמינהו. אמתני' דקתני תבלין מצטרפין שני מינין לכשיעור: ב' וג' שמות. פלפל לבן שחור וארוך או אפילו מן ג' מינין והם (שם אחד) של איסור אסור אם תיבלו בהן את הקדרה: ומצטרפין. לתבלה אם אין בכל אחד כדי לתבל ונצטרפו ותיבלו: ואמר חזקיה. הא דקתני מצטרפין:

תבלין שנים ושלשה שמות והן מין אחד. פירש רש''י כמו פלפל ארוך פלפל לבן פלפל שחור ולפי' הא דקתני בסיפא ר''ש אומר ב' שמות ממין אחד או שני מינין משם אחד אין מצטרפין משכחת לה שני מינין משם אחד כעין שמצינו לקמן (דף צ.) תרי גווני אהלא אבל תימה וכי בשביל שיש להם שם אחד יש להן להצטרף יותר מה מועיל השם לגרום הצירוף כיון שהם שני מינין ואין טעמם בשוה ומפרש ר''ת דג' עניני איסור כגון של ערלה או של כלאי הכרם ושל אשירה ושל עיר הנדחת קרי ג' שמות כדאמרינן שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומים ובפרק המקבל (ב''מ קיא.) עובר בכל השמות הללו וכן משמע בהדיא בירושלמי בריש פ''ב דמסכת ערלה דקתני התרומה ותרומת מעשר ותרומ' של דמאי והחלה והבכורים עולין באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה וקאמר עלה בגמרא לרבי שמעון נצרכה אע''ג דאמר ר''ש אין שני שמות מצטרפין הכא מודה שכולם שם תרומה: אסורין ומצטרפין. לכאורה נראה מדתני אסורים ותנא תו מצטרפין דאסורין היינו לאסור את הקדרה ומצטרפין למלקות ואף על גב דלענין חיוב חטאת אמרי' בפ' כלל גדול (לעיל כא.) דחלב ופיגול ונותר אין מצטרפין למלקות מצטרפין ובפרק בתרא דע''ז (דף סו.) דפליגי אביי ורבא דאביי סבר בתר טעמא אזלינן וקאמר אביי מנא אמינא לה דתנן תבלין ב' וג' שמות כו' אא''ב דבתר טעמא אזלינן כולהו חד טעמא נינהו אא''כ בתר שמא אזלינן האי שמא לחוד והאי שמא לחוד ורבא אמר הא מני ר''מ היא דאמר כל איסורין שבתורה מצטרפין זה עם זה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל משמע דלאביי אתיא אפי' אליבא דרבנן דר''מ אע''ג דע''כ פליגי עליה לכל הפחות לענין מלקות סבר אביי דלא פליגי אלא בב' מינין אבל בב' איסורין ומין אחד לא והא דאמר ריש לקיש בפרק התערובות (זבחים עח.) הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ולמלקות איירי דבטמא לא שייך ביה חטאת ועוד מדקאמר התם ש''מ התראת ספק לא שמה התראה ומדמבטלין זה את זה היה משמע דשני איסורין לרבנן דר''מ אין מצטרפין צ''ל דאע''פ שמבטלין זה את זה כשבללן מצטרפין הן למלקות וכן מוכח במעילה בפרק קדשי מזבח (דף יז:) דתנן הפיגול והנותר והטמא אין מצטרפין וקאמר בגמרא לא שנו אלא לטומאת ידים אבל לאכילה מצטרפין והא דאיצטריך לאתויי קרא דלאכילה מצטרפין מלא יאכל כי קדש הם כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו פירוש מדנאמרו בלאו אחד מצטרפין לא איצטריך אלא לר''ש דאמר ב' שמות אין מצטרפין ובקודש מודה משום קרא דרבי אליעזר אבל לרבנן אפילו בעלמא מצטרפין והא דתנן בפ' קדשי מזבח (מעילה נח.) הערלה וכלאי הכרם מצטרפין אתיא שפיר כרבנן אליבא דאביי ומיהו לפי זה מצטרפין דרישא לא הוי פירושא כמו אין מצטרפין דרבי שמעון דצירוף דרבי שמעון היינו לאיסור דאי למלקות הא אית ליה כל שהוא למכות ור''ת מפרש דאסורי' ומצטרפין הכל מיירי להצטרף לאסור את הקדירה ולא למלקות א''נ אסורין בנתינת טעם אם נפלו בקדירה ומצטרפין לאסור בתערובת יבש בלא נתינת טעם והשתא הוי מצטרפין כמו אין מצטרפין דסיפא דרבי שמעון: