על הסבר זה של רבא תמהים: מכלל הדברים אתה למד כי ר' יוסי הגלילי סבר [סובר] שאפילו לנפשיה נמי מצי מחיל [לעצמו גם כן יכול למחול]? אלא אם כן גזל הגר דקאמר רחמנא [שאמרה התורה] שדינו נתינה לכהנים היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה]? שהרי בכל מקרה שבו מת הגר יכול הגזלן למחול לעצמו!

אמר רבא בתשובה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כשגזל את הגר ונשבע לו שלא גזלו, ומת הגר, והודה לאחר מיתה שאכן גזלו, דבעידנא דאודי [שבזמן שהודה על כך] קנאו השם את תשלום הקרן והחומש ונתנו לכהנים, ואז זוכים בו הכהנים ואינו יכול למחול. אבל אם הודה לפני מיתת הגר, הרי הגזלן מוחל לעצמו לאחר שזכה בדבר.

א בעי [שאל] רבינא: גזל הגיורת, מהו דינו לענין נתינה לכהנים את תשלום גזילתה? וצדדי השאלה: האם "איש" אמר רחמנא [אמרה התורה] כנאמר "ואם אין לאיש גואל" (במדבר ה, ח), וללמדנו: איש דווקא ולא אשה, ואם מתה אין הכהנים זוכים בו, או דלמא אורחיה דקרא [שמא דרכו של הכתוב] הוא לומר בלשון זכר ואינו דווקא?

אמר ליה [לו] רב אהרן לרבינא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעייתך, ממה דתניא [ששנינו בברייתא] בענין זה: "איש" שנאמר בכתוב — אין לי מלשון זה אלא איש, אשה מנין שדינה שווה לענין זה? כשהוא אומר: "המושב" (במדבר ה, ח) — הרי כאן שנים, בין איש בין אישה,

אם כן מה תלמוד לומר "איש"? לומר כך: איש — אתה צריך לחזור אחריו אם יש לו גואלים (שהרי יתכן שהוליד בנים היורשים אותו) אם לאו [לא], אבל אם היה גר קטן — אי (אין) אתה צריך לחזור אחריו, שהרי בידוע שאין לו גואלין, שכן ככל גר אין לו קרובים מצד הוריו, ובודאי אין לו בנים שהרי קטן הוא.

ב ובענין זה של גזל הגר הניתן לכהנים תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "האשם המושב לה' לכהן" (במדבר ה, ח) בא לומר: קנאו השם, ונתנו לכהן שבאותו משמר של כהנים שהיה משרת באותה שעה. ויש לברר: אתה אומר שנותנו לכהן שבאותו משמר, או אינו אלא שנותנו לכל כהן שירצה? — כשהוא אומר "מלבד איל הכפרים אשר יכפר בו עליו" (במדבר ה, ח), הרי לכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר, כי שכשם שאיל האשם שמביא הגזלן ניתן לכהן המשרת במשמר זה ולא לכל כהן, שהרי הוא המקריב אותו, אף הגזילה עצמה כן דינה.

ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: הרי שהיה זה שהיה גוזל את הגר שמת, כהן, מנין שלא יאמר: הואיל וגזל הגר יוצא לכהנים והרי הוא עתה תחת ידי, יהא שלי? ולכאורה דין (קל וחומר) הוא בדבריו: אי [אם] בשל אחרים שגזלו את הגר הוא זוכה, בשל עצמו, בגזילת הגר שבידיו, לא כל שכן?!

ר' נתן אומר קל וחומר זה בלשון אחר: ומה דבר שאין לו לכהן חלק בו עד שיכנס ברשותו (כגון תרומה), כשיכנס לרשותו, כהן אחר אינו יכול להוציאו מידו, גזילת הגר שהיא דבר שיש לו לכהן הגוזל חלק בו, ככל אנשי משמרו, עד שלא יכנס ברשותו, משנכנס לרשותו, כלומר, במקרה בו הגזילה כבר בידיו, אינו דין שאין אחר יכול להוציאו מידו?

ואת הקל וחומר הזה יש לדחות: לא, אם אמרת בדבר כגון תרומות ומעשרות שאין לו חלק בו, שאין יכולים להוציא מידו, משום שכשם שאין לו לכהן זה חלק בו כך אין לאחרים חלק בו, תאמר בגזל הגר שמת — שכשם שיש לו לכהן הגוזל חלק בו ככהן, כך יש לכהנים אחרים חלק בו? אלא הכהן הגוזל את הגר גזילו יוצא מתחת ידו ומתחלק לכל אחיו הכהנים.

ומקשים: והכתיב [והרי נאמר]: "ואיש את קדשיו לו יהיו" (שם י), משמע שכהן אינו צריך לתת לאחרים את קודשיו, שהוא עצמו מביא, ואם כן, כשם שהוא זוכה בבשר קרבן האשם שמביא על גזל הגר מדוע לא יזכה גם בגזל הגר עצמו? ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בכהן טמא שאינו ראוי להקריב את קרבן איל האשם, ולכן אף אינו זוכה בבשרו לעצמו, וממילא גם לא בגזילה.

ושואלים: אי [אם] בכהן טמא מדובר בברייתא זו, איך אפשר לומר על גזילת הגר שהיא דבר שיש לו חלק בו? מי אית ליה [האם יש לו חלק בו]?! אלא לא בכהן טמא מדובר בה, ומכל מקום אינו זוכה בגזילה משום טעם אחר, שכן אתיא [בא, נלמד הדבר] בגזירה שווה "לכהן" "לכהן" משדה אחוזה. שהוא שדה אחוזה של אדם מישראל אשר הקדישו לה', ואם קנה ("גאל") אותו אדם אחר, הרי בשנת היובל אין השדה חוזר לבעלים הראשונים אלא ניתן לכהנים.

ובענין זה נאמרה הלכה ממנה למדנו לענייננו, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר: "והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה', כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו" (ויקרא כז, כא), "אחזתו" מה תלמוד לומר? שדי היה לומר: "כשדה החרם לכהן תהיה"! בא הדבר ללמד: מנין לשדה היוצאה לכהנים ביובל וגאלה (קנאה) אחד מן הכהנים לפי היובל, מנין שלא יאמר אותו כהן ביובל: הואיל ויוצאה השדה לכהנים ביובל והרי היא עתה תחת ידי ברשותי שהרי הוא קנה את השדה תהא שלי? ולכאורה

דין (קל וחומר) הוא; אם בשל אחרים אני זוכה, בשל עצמי לא כל שכן?!

— תלמוד לומר: "כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו" (במדבר ה, ח), לומר אחוזה שלו, של הכהן, שירש מאביו היא זו שתהיה לו, ואין זו שקנה שלו, הא כיצד? — יוצאה (יוצאת) מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים.

אגב הדברים הללו מביאים עוד בענין זכות הכהן בקרבנותיו: תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין לכהן שהוא בא ומקריב קרבנותיו שלו בכל עת ובכל שעה שירצה, ואינו צריך לחכות עד שיגיע משמרו? — תלמוד לומר: "ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה', ושרת" וגו' (דברים יח, ו–ז),

ומניין שעבודתה, כלומר, אכילת בשרה של אותה בהמה ועורה שלו הם? — תלמוד לומר: "ואיש את קדשיו לו יהיו" (במדבר ה, י), הא [זה] כיצד? — אם היה כהן זה בעל מום — נותנה לכהן אחר שבאותו משמר להקריבה, ואולם עבודתה ועורה שלו.