אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שגם אם נשבע, כי אתו [כאשר באים] עדים מיחייב [הריהו מתחייב] לשלם — אמטו להכי מחייבינן ליה [משום כך מחייבים אנו אותו] גם קרבן על השבועה בתרייתא [האחרונה], הואיל ויכול עדיין לחזור ולהודות, ומה שחזר ונשבע הריהו כפירה על דבר שיש בו חיוב ממון.

אלא אי אמרת [אם אתה אומר] כי אתו [כאשר באים] עדים פטור, מי איכא מידי [האם יש דבר] שאילו אתי סהדי ומסהדי ביה [יבואו עדים ויעידו בו] יהיה פטור, ואנן ניקו ניחייביה [ואנו נעמוד ונחייב אותו] קרבן על השבועה רק מהטעם שהואיל ויכול לחזור ולהודות? הרי השתא מיהת [עכשיו על כל פנים] לא אודי [הודה], ולא נתחייב בממון, ולכן אף שבועות נוספות שנשבע לא היתה בהן כפירת ממון כלל! ונמצא שאין לסתור את הסברו של רבא לדברי רב, מקושייתו של רב המנונא.

א ועוד בענין זה של טוען טענת גנב בפקדון אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון והתברר שלא היה הדבר אמת אלא הוא עצמו גנבו — משלם תשלומי כפל, ואם טבח ומכר — משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

והוא מוכיח את דבריו מתוך ההשוואה הבאה: הואיל וגנב עצמו משלם תשלומי כפל, וטוען טענת גנב בפקדון אף הוא משלם תשלומי כפל, כמבואר לעיל (בבא קמא סג,ב), אם כן דין טוען טענת גנב בפקדון כדין גנב ולכן גם יש להסיק מכאן: מה גנב שהוא משלם תשלומי כפל, אם טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה — אף טוען טענת גנב בפקדון, כשם שהוא משלם תשלומי כפל, כך אם טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

ומקשים על השוואה זו: מה לגנב שיש בו חומרה מיוחדת — שכן משלם תשלומי כפל שלא בשבועה, תאמר בטוען טענת גנב — שאין משלם תשלומי כפל אלא בשבועה, לאחר שנשבע על טענתו זו ונמצא ששיקר, ואין ללמוד מכאן לחיובו של טוען טענת גנב בתשלומי ארבעה וחמישה!

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: היקישא [היקש] היא שמקיש הכתוב טוען טענת גנב לגנב, ואין משיבין (מקשים) על היקישא [ההיקש] שאינו מבוסס אלא על סמיכות הכתובים.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שאכן קיים היקש כזה, כתוב חד [אחד] מדבר בגנב, וכתוב חד [אחד] מדבר בטוען טענת גנב, ולפי זה שפיר [יפה], שיש היקש המשווה ביניהם. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי האי [זה הכתוב] "אם ימצא הגנב" (שמות כב, ו) וגם הכתוב "אם לא ימצא" (שם ז), תרוייהו [שניהם] מדברים בטוען טענת גנב, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אמרי [אומרים] בתשובה: הוא לומד מריבוי הלשון "גנב" "הגנב", כלומר, מתוספת הה"א, שתשלומי ארבעה וחמישה האמורים בגנב הם גם בטוען טענת גנב.

לאחר שהביא את דבריו איתיביה [הקשה לו] ר' חייא בר אבא לר' יוחנן על שיטתו ממה ששנינו, אמר לחבירו: "היכן שורי"? אמר לו הנתבע: "נגנב", אמר לו: "משביעך אני", ואמר הנתבע: "אמן", והעדים מעידים אותו שאכלו את השור — משלם תשלומי כפל. והא הכא [והרי כאן] שאי אפשר לאכול אפילו כזית בשר מן השור בלא שחיטה, שהרי נאמר שאכלו, וקתני [ושנה]: משלם תשלומי כפל. ונדייק מכאן: תשלומי כפל — אין [כן], ואילו תשלומי ארבעה וחמשה — לא!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שאכלו נבילה, וזה אינו נחשב ל"טבח" שהתורה מחייבת עליו תשלומי ארבעה וחמישה.

ושואלים: ולישני ליה [ושיתרץ לו] ר' יוחנן לר' חייא בר אבא שמדובר כגון שאכלו טריפה וכדעת ר' שמעון, הסבור ששחיטה שאינה ראויה לאכילה (כגון הטריפה) אינה נחשבת שחיטה לחייבו ארבעה וחמישה משום "וטבחו"! ומשיבים: ר' יוחנן סבור כשיטת ר' מאיר, דאמר [שאומר]: שחיטה שאינה ראויה אף על פי שאינה שחיטה כדין שמה שחיטה.

ושואלים עוד: ולישני ליה [ושיתרץ לו] שמדובר כאן בבן פקועה, ולד חי שהוציאוהו מרחם אימו לאחר שנשחטה, שאפשר לאכול אותו בהיתר בלי לשחוט אותו, ואין חייבים על אכילתו ארבעה וחמישה! ומשיבים: ר' יוחנן סבור כשטת ר' מאיר דאמר [שאומר]: בן פקועה טעון (חייב) שחיטה להתירו באכילה.

ושואלים עוד: ולישני ליה [ושיתרץ לו] שמדובר כאן כגון שעמד הטוען טענת גנב בדין, ואמרו לו הדיינים בפסק "צא תן לו". דהא [שהרי] אמר רבא: אם עמד הגנב בדין ואמרו לו בבית דין: "צא תן לו" את הגניבה, ולא עשה כן ואחר כך טבח ומכר — פטור מתשלומי ארבעה וחמישה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — כיון דפסקיה למילתיה [שפסק בית הדין את הדבר] בכך שאמר לו "צא תן לו", וכבר יצא מכלל דין הגניבה, והוא לא שם לבו כלל להוראת בית דין וטבח ומכר הוי [הריהו] גזלן, וגזלן לא משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

אבל אם רק נאמר לו בבית הדין: "חייב אתה ליתן לו", וטבח ומכר — חייב בתשלומי ארבעה וחמישה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — כל כמה שלא פסיקא ליה מילתא, אכתי [נפסק לו, נחתך לו הדבר, עדיין] גנב הוא!

אמרי [אומרים]: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], לישני ליה [שיתרץ לו] באופן אחר: שמדובר כאן בשותף שטבח שלא מדעת חבירו, שלמדנו שגזירת הכתוב היא שאינו משלם ארבעה וחמישה! אלא חדא מתרי ותלתא נקט [אחד התירוצים מתוך שנים ושלושה תירוצים תפס] ואין הכוונה לומר שזהו התירוץ היחיד, ובאמת אפשר לתרץ את שאלת ר' חייא בר אבא גם בדרכים אחרות.

ב ועוד אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הטוען טענת גנב באבידה, שמצא אבידה ונתבע להשיבה לבעליה וטען שנגנבה ממנו, והתברר ששיקר והוא עצמו לקח אותה — משלם תשלומי כפל. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — דכתיב [שנאמר]: בכתובים המדברים על תשלומי כפל גם "על כל אבדה אשר יאמר" (שמות כב, ח), משמע שאף על טענת גנב באבידה משלם כפל.

איתיביה [הקשה לו] ר' אבא בר ממל לר' חייא בר אבא ממה ששנינו בברייתא, נאמר: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור" (שם ו), ומן הביטוי "איש" שמובנו גדול למדנו כי אין נתינת קטן נחשבת כלום (משהו) לענין זה, שאין הפרשה עוסקת בקטן שהפקיד אצל חבירו. ואין לי אלא שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן שפטור הנתבע, ואולם אם נתנו לו כשהוא קטן ותבעו אחר כך כשהוא גדול, מנין שגם זו אינה תביעה? — תלמוד לומר: "עד האלהים יבא דבר שניהם" (שם ח), לומר: עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד, שבשתיהן צריך הנותן להיות גדול. עד כאן לשון הברייתא.

ואם איתא [שכן הוא] כדברי ר' יוחנן, שאף המוצא אבידה משלם תשלומי כפל על טענת גניבה, הרי שאין צורך בנתינה של בעלים כדי לחייבו, תיהוי נמי [תהא גם כן] תביעת קטן כאבידה, שהרי אף באבידה לא ניתן הדבר מיד הבעלים למוצא, ובכל זאת חייב על כך! אמר ליה [לו]: הכא במאי עסקינן [כאן, בענין הקטן, במה אנו עוסקים] — כגון שאכלו המוצא את האבידה כשהוא הבעלים היה עדיין קטן, ונמצא שכשתובעו כשהוא גדול — אינו תובעו דבר של ממש.

ושואלים, נדייק מתשובה זו: אבל אם אכלו כשהוא גדול, מאי [מה] יהא הדין? הכי נמי [כך גם כן] יהיה שמשלם? אי הכי, אדתנא [אם כך, עד שהוא שונה] בהמשך הברייתא את הכלל: עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד, ליתני [שישנה] בצורה יותר מדוייקת ובחלוקה יותר דקה: עד שתהא אכילה ותביעה שוין כאחד! אמר ליה [לו], תקן ותני [שנה]: עד שתהא אכילה ותביעה שוין כאחד.

רב אשי אמר תירוץ אחר לשאלת ר' אבא בר ממל: לא דמי [אין הדברים דומים] ואין להקשות מהברייתא העוסקת בנתינת קטן על דברי ר' חייא בר אבא שעניינם באבידה, שכן אבידה בכל אופן קא אתיא [באה] מכח בן־דעת, שהמאבד היה ברדעת, אף על פי שהוא עצמו לא נתנה והא [וזו] של הקטן לא אתיא [באה] לידו מכח בן דעת, וכיון שאינו בן דעת אין זה נחשב לעילה של תביעה.

ג ועוד אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון שהופקד אצלו, אינו חייב שבועה, ולא תשלומי כפל עד שיכפור במקצת ויודה במקצת. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — שאמר קרא [הכתוב] בענין זה: "אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבוא דבר שניהם, אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו" (שם ח), שפירשו אותו שהכוונה היא שמודה במקצת וכופר במקצת. ומעירים: ופליגא [וחלוקה] הלכה זו על הלכה זו של ר' חייא בר יוסף, שאמר ר' חייא בר יוסף: