שבת פח ע"ב

דסגינן בשלימותא כתיב בן [אנחנו ההולכים בשלימות, בתמימות, נאמר בנו]: "תמת ישרים תנחם" (משלי יא, ג), ואילו הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו [אותם אנשים, אתם, ההולכים בעלילה נאמר בהם] סופו של אותו פסוק: "וסלף בוגדים ישדם".

א אמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "לבבתני אחותי כלה לבבתני באחת מעיניך באחד ענק מצורוניך" (שיר השירים ד, ט) — בתחילה שרק קבלו ישראל על עצמם היה זה באחת מעיניך, ואולם לכשתעשי ותקיימי את המצוות בפועל יהא זה בשתי עיניך. אמר עולא בענין חטא העגל: עלובה (חצופה) כלה מזנה בתוך חופתה. אמר ר' מרי ברה בנה] של בת שמואל: מאי קרא [מהו הכתוב] המרמז על כך? — "עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו" (שיר השירים א, יב), והפיג את ריחו הטוב ועתה נשאר רק הריח הרע. אמר רב: ואף על פי כן נראה מן הכתוב כי עדיין חביבותא [חביבות] של הקדוש ברוך הוא היא גבן [עלינו], דכתיב [שכן נאמר] בלשון נקייה "נתן ריחו" ולא כתב [אמר] לשון "הסריח". ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: אותם שהם עלובין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין — עליהן הכתוב אומר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה, לא).

ועוד בענין מתן תורה אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר] "ה' יתן אומר המבשרות צבא רב" (תהילים סח, יב) — משמעו: כל דיבור ודיבור ("אומר") שיצא מפי הגבורה (הקדוש ברוך הוא) נחלק לשבעים לשונות ("צבא רב"). וכן תני דבי [שנו בבית מדרשו] של ר' ישמעאל על מה שנאמר: "הלוא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפצץ סלע" (ירמיהו כג, כט), מה פטיש זה נחלק (נשבר) לכמה ניצוצות (חלקים) כאשר הוא נתקל בסלע קשה ביותר — אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות. ועוד בשבח התורה, אמר רב חננאל בר פפא: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר]: "שמעו כי נגידים אדבר ומפתח שפתי מישרים" (משלי ח, ו) — למה נמשלו דברי תורה כנגיד (מלך) — לומר לך: מה נגיד זה יש בו כוח להמית ולהחיות, אף דברי תורה יש בם להמית ולהחיות.

והיינו [וזהו] מה שאמר רבא: למיימינים בה בתורה ועוסקים מתוך רצון טוב וקדושה הריהי סמא דחיי [סם חיים] ולמשמאילים בה הריהי סמא דמותא [סם מוות]. דבר אחר: מדוע נקראו דברי התורה "נגידים" — מפני שכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא קושרים לו לדיבור שני כתרים. אמר ר' יהושע בן לוי: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר]: "צרור המור דודי לי בין שדי ילין" (שיר השירים א, יג) — אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם אף על פי שמיצר ומימר (עושה צרות ומרורות) לי דודי (הוא ה') — אף על פי כן בין שדי ילין. ועוד פירש: "אשכל הכפר דודי לי בכרמי עין גדי" (שיר השירים א, יד) — מי שהכל שלו ("אשכול") מכפר לי ("הכופר") על עון גדי (כלומר, העגל) שכרמתי (אספתי) לי. ומסבירים: מאי משמע דהאי [מה המשמעות שמלה זו] "כרמי" לישנא דמכניש [לשון של כינוס] הוא — אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן, דתנן [שכן שנינו במשנה]: כסא של כובס שכורמים (אוספים) עליו את הכלים (בגדים), ומכן שלשון "כרם" משמעו — אסיפה.

ב ואמר ר' יהושע בן לוי: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר] "לחייו כערוגת הבשם מגדלות מרקחים שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר" (שיר השירים ה, יג)? — מדרשו: מכל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא ("לחייו") נתמלא כל העולם כולו בשמים. וכיון שמדיבור ראשון כבר נתמלא, אם כן דיבור שני להיכן הלך? אלא הוציא הקדוש ברוך הוא את הרוח מאוצרותיו והיה מעביר ראשון ראשון, ומותיר מקום להשפעה של הדיבור שלאחריו. שכן נאמר: "שפתותיו שושנים נוטפות מור עבר" שהמור עובר על כל דיבור ודיבור. ואל תקרי [תקרא] "שושנים" אלא "ששונים" (חוזרים שנית), כלומר, דיבור שני יש לו בושם משלו.

ואמר ר' יהושע בן לוי: מכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא יצתה נשמתן של ישראל, וכפי שנאמר: "נפשי יצאה בדברו" (שיר השירים ה, ו) ומאחר שמדיבור ראשון כבר יצתה נשמתן, אם כן דיבור שני היאך קיבלו? — אלא הוריד הקדוש ברוך הוא טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם, וכפי שנאמר: "גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה" (תהלים סח, י), שב"גשם נדבות" (טל תחיה) העמיד ה' את נחלתו — עמו. ואמר ר' יהושע בן לוי: מכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא חזרו ישראל לאחוריהן מאימה שנים עשר מיל והיו מלאכי השרת מדדין אותן (עוזרים להם ללכת) לקראת ההר וכפי שנאמר: "מלאכי צבאות ידדון ידדון" (תהלים סח, יג), אל תיקרי [תקרא] "ידדון" אלא "ידדון".

ג ואמר ר' יהושע בן לוי : בשעה שעלה משה למרום לקבל תורה אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן הקדוש ברוך הוא: לקבל תורה בא. אמרו לפניו המלאכים: אותה תורה חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, שנאמר "דבר ציוה לאלף דור" (תהלים קה, ח) וכיון שניתנה התורה בדור העשרים וששה לאדם הראשון, הרי שאר הדורות היו לפני בריאת העולם, והם תשע מאות שבעים וארבעה, ואתה מבקש ליתנה לבשר ודם? "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" (תהילים ח, ה)? אלא "ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים" (תהלים ח, ב), שראוי שתהא התורה בשמים!

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה מדוע צריכה התורה להינתן לבני אדם. אמר לפניו משה: רבונו של עולם, מתיירא אני מהם שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אחוז בכסא כבודי לחיזוק והגנה וחזור (והחזר) להן תשובה. ומנין שכך היה? שכן נאמר "מאחז פני כסא פרשז עליו עננו" (איוב כו, ט), ואמר ר' נחום: כתוב זה מלמד שפירש (פרס) שדי מזיו ("פרשז" — בנוטריקון) שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה? אמר לו הקדוש ברוך הוא: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, ב). אמר להן משה למלאכים: וכי למצרים ירדתם? וכי לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב שאל משה: מה עוד כתיב [נאמר] בה? אמר לו הקדוש ברוך הוא: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ, ג). אמר משה למלאכים: וכי בין הגוים אתם שרויין שעובדין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פח - ב

אמר ליה רבא: אנן דסגינן בשלימותא שהלכנו עם הקב"ה בתום לב, וסמכנו עליו שלא יטיל עלינו דבר שאיננו יכולין לעמוד בו, כתיב בן בנו: "תומם ישרים תנחם". אבל הנך אינשי, דסגן בעלילותא שהולכים בעלילה כנגדנו, כתיב בהו "וסלף בגד ישדם" ישדדם.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב בשיר השירים "לבבתני [קרבתני] אחותי כלה. לבבתני באחת מעיניך" - אמרה רוח הקדש לכנסת ישראל: בתחילה, כשקבלתם על עצמכם את התורה, לבבתני באחת מעיניך. אבל לכשתעשי, כשתקיימי - לבבתני בשתי עיניך. שיש כאן קבלה ועשייה, שהן שתים.

אמר עולא: עלובה חצופה היא אותה כלה המזנה בתוך חופתה. כך היו ישראל, שעשו העגל בעודם בסיני.

אמר רב מרי ברה דבת שמואל: מאי קרא? "עד שהמלך במסיבו [בחופתו] נרדי [בושמי] - נתן ריחו". עזב ריחו הטוב לאחרים.

אמר רב: ועדיין חביבותא היא גבן. שאעפ"י שהמקרא מדבר בגנותנו הראה לנו לשון חבה. דכתיב "נתן" ריחו ולא כתב "הסריח". ^[1]

תנו רבנן: העלובין, ואינן עולבין. שאחרים באים עליהם בחוצפה, ולא הם על אחרים.

השומעין חרפתן ואינן משיבין.

העושין מאהבה של הקב"ה ושמחין ביסורין של העלבונות הבאים עליהם.

עליהן הכתוב אומר: "ואוהביו - כצאת השמש בגבורתו" ^[2] כאור השמש לעתיד לבא, שתאיר אז שבעתיים כאור שבעת הימים [רש"י שופטים ה לא].

אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב בתהלים "ה' יתן אומר המבשרות צבא רב", כלומר, לכל האומות - כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות.

תני דבי רבי ישמעאל: כתיב "הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע" - מה פטיש זה נחלק הסלע על ידו ^[3] לכמה ניצוצות. אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לשבעים לשונות.

אמר רבי חננאל בר פפא: מאי דכתיב במשלי "שמעו כי נגידים אדבר" - למה נמשלו דברי תורה כנגיד, שר?

לומר לך: מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות, אף דברי תורה יש בם להמית ולהחיות.

היינו דאמר רבא: למיימינין בה בתורה, שעוסקים בה בכל כחם לשמה ועושים אותה עיקר, כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר - סמא דחיי, התורה היא סם חיים. אבל למשמאילים בה, שמחפשים בה את הכבוד ואת העושר, וזהו רצונם בקבלת השכר על קיומה, הרי היא סמא דמותא, סם המות. [עיין בביאור הרמב"ן בפרשת אחרי מות יח ד, שהובאו לעיל סג א].

דבר אחר: "נגידים" - כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה קושרים לו שני כתרים כמו לשרים. שהדיבור היה בו ממש ונראה כדכתיב "רואים את הקולות".

אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב בשיר השירים "צרור המור דודי לי בין שדי ילין" - אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם! אף על פי שמיצר ומימר [לשון מרירות, רש"ש] לי דודי לאחר העגל, שאמר להם להוריד עדים - בין שדי ילין. שאמר מיד לעשות לו משכן, להשרות שם שכינתו בין בדי הארון, שנראים כשני שדים בולטים בפרוכת.

כתיב שם "אשכול הכופר - דודי לי, בכרמי עין גדי" - מי שהכל שלו מכפר לי על עון גדי, העגל, שהוא מין בהמה כגדי ^[4] [פירוש אחר. גדי לשון עבודה זרה כדכתיב "העורכים לגד שלחן"], שכרמתי שאספתי לי, שהתאוויתי להרבה אלהות, כדכתיב "אלה אלהיך ישראל".

והוינן בה: מאי משמע דהאי כרמי לישנא דמכניש הוא לשון אסיפה?

אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן: כדתנן במסכת כלים: כסא של כובס שכורמים אוספים עליו את הכלים הבגדים, והוא קרש ארוך ומנוקב נקבים הרבה, ומניח המוגמר [בשמים על גחלים] תחתיו והבגדים סופגים את ריח הבשמים דרך הנקבים, ואותו כסא אינו טמא מדרס.

ואמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב שם "לחייו כערוגת הבושם" - כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים.

וכיון שמדיבור ראשון נתמלא העולם - דיבור שני, להיכן הלך, נכנס?

הוציא הקב"ה הרוח מאוצרותיו והיה מעביר ראשון ראשון את הריח לגן עדן. שנאמר "שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר" - אל תקרי שושנים אלא ששונים, היינו התורה שנוטפת מור [בשמים], עובר, שהעביר הקב"ה ראשון ראשון.

ואמר רבי יהושע בן לוי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל שנאמר "נפשי יצאה בדברו". ^[5]

ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן, דיבור שני היאך קיבלו?

הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים, והחיה אותם.

שנאמר בתהלים "גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננת". ומקרא זה מדבר במתן תורה.

ואמר רבי יהושע בן לוי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה חזרו ישראל לאחוריהן י"ב מיל שהוא מדת מחנה ישראל, והעומדים בראש המחנה וקרובים לדיבור חזרו מפחד הקול עד קצה המחנה.

והיו מלאכי השרת מדדין אותן מסייעין להם לחזור מעט מעט לפי שנחלשו מפחד, כאשה המדדה את בנה הקטן בתחלת הילוכו. שנאמר "מלאכי צבאות ידודון ידודון" - אל תיקרי ידודון דמשמע שהם עצמן ידודון אלא ידדון את האחרים.

ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם! מה לילוד אשה בינינו?

אמר להן: לקבל את התורה בא!

אמרו לפניו: חמודה גנוזה, שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, ^[6] אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?!

וכי "מה אנוש כי תזכרנו, ובן אדם כי תפקדנו. ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים".

אמר לו הקב"ה למשה: החזיר להם תשובה! אמר משה לפניו: מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו הקב"ה: אחוז בכסא כבודי וחזור להם תשובה! שנאמר "מאחז פני כסא פרשז עליו עננו", ואמר רבי נחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו [נוטריקון של פרש"ז], ועננו עליו.

אמר משה לפניו: רבונו של עולם! תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה? "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". אמר להן למלאכים: וכי למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? ואם כן, תורה - למה תהא לכם?

שוב מה כתיב בה "לא יהיה לך אלהים אחרים" וכי בין עמים אתם שרויין שעובדין עבודת גלולים?

הערות

^[1] לאו דוקא. שהרי המקרא לא ידבר בלשון מגונה, אלא שהיה לו לכתוב עזב ריחו וכתב נתן, לשון חביבות. תוד"ה ולא.

^[2] כמו השמש, ששמעה את קיטרוג הלבנה ולא השיבה. תוס' הרא"ש.

^[3] רש"י. והקשו תוס' בד"ה מה, הרי אין הפטיש דומה לדיבור, שהוא עצמו מתחלק. ומתרצים שגם כאן הפטיש עצמו מתחלק, דמיירי באבן סנפירין שהיא חזקה, והפטיש שמכה עליו נשבר. וכאילו כתב וכפטיש יפוצצנו סלע, כמו "אבנים שחקו מים", שהכונה ששחקו אותם המים.

^[4] לפי פרש"י ב"לא תבשל גדי בחלב אמו" דאף עגל וכבש במשמע, שאין גדי אלא לשון ולד רך, ניחא בפשיטות הכא. ח"א מהרש"א.

^[5] כתות כתות היו שם, יש שיצתה נשמתן מחרדת הקולות ויש שלא מתו אלא חזרו לאחוריהם י"ב מיל, כדאמר ריב"ל לקמן. ח"א מהרש" א.

^[6] שבתחילה עלה במחשבה ליתן את התורה לאחר אלף דור מבריאת העולם, כדכתיב "דבר צוה לאלף דור". וראה הקב"ה שאין העולם מתקיים ללא תורה והעביר את כל הדורות הללו ולא בראן, ונתנה לאחר כ"ו דורות [מאדם הראשון עד משה רבינו]. נמצא שהתורה קדמה לעולם תתקע"ד דורות [שהם הדורות שלא נבראו וביחד עם כ"ו דורות הם אלף]. ואותם תתקע"ד דורות עמד הקב"ה ושתלן בכל דור, והן הן עזי פנים שבדור. רש"י, וגמרא חגיגה יד א.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

who proceed wholeheartedly and with integrity, it is written: “The integrity of the upright will guide them” (Proverbs 11:3), whereas about those people who walk in deceit, it is written at the end of the same verse: “And the perverseness of the faithless will destroy them.”

Rabbi Shmuel bar Naḥamani said that Rabbi Yonatan said: What is the meaning of that which is written: “You have ravished my heart, my sister, my bride; you have ravished my heart with one of your eyes, with one bead of your necklace” (Song of Songs 4:9)? At first when you, the Jewish people, merely accepted the Torah upon yourselves it was with one of your eyes; however, when you actually perform the mitzvot it will be with both of your eyes. Ulla said with regard to the sin of the Golden Calf: Insolent is the bride who is promiscuous under her wedding canopy. Rav Mari, son of the daughter of Shmuel, said: What verse alludes to this? “While the king was still at his table my spikenard gave off its fragrance” (Song of Songs 1:12). Its pleasant odor dissipated, leaving only an offensive odor. Rav said: Nevertheless, it is apparent from the verse that the affection of the Holy One, Blessed be He, is still upon us, as it is written euphemistically as “gave off its fragrance,” and the verse did not write, it reeked. And the Sages taught: About those who are insulted and do not insult, who hear their shame and do not respond, who act out of love and are joyful in suffering, the verse says: “And they that love Him are as the sun going forth in its might” (Judges 5:31).

With regard to the revelation at Sinai, Rabbi Yoḥanan said: What is the meaning of that which is written: “The Lord gives the word; the women that proclaim the tidings are a great host” (Psalms 68:12)? It means that each and every utterance that emerged from the mouth of the Almighty divided into seventy languages, a great host. And, similarly, the school of Rabbi Yishmael taught with regard to the verse: “Behold, is My word not like fire, declares the Lord, and like a hammer that shatters a rock?” (Jeremiah 23:29). Just as this hammer breaks a stone into several fragments, so too, each and every utterance that emerged from the mouth of the Holy One, Blessed be He, divided into seventy languages. The Gemara continues in praise of the Torah. Rav Ḥananel bar Pappa said: What is the meaning of that which is written: “Listen, for I will speak royal things, and my lips will open with upright statements” (Proverbs 8:6)? Why are matters of Torah likened to a king? To teach you that just as this king has the power to kill and to grant life, so too, matters of Torah have the power to kill and to grant life.

And that is what Rava said: To those who are right-handed in their approach to Torah, and engage in its study with strength, good will, and sanctity, Torah is a drug of life, and to those who are left-handed in their approach to Torah, it is a drug of death. Alternatively, why are matters of Torah referred to as royal? Because to each and every utterance that emerged from the mouth of the Holy One, Blessed be He, two crowns are tied. Rabbi Yehoshua ben Levi said: What is the meaning of that which is written: “My beloved is to me like a bundle of myrrh that lies between my breasts” (Song of Songs 1:13)? The Congregation of Israel said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, even though my beloved, God, causes me suffering and bitterness, He still lies between my breasts. And Rabbi Yehoshua ben Levi interpreted the verse: “My beloved is to me like a cluster [eshkol] of henna [hakofer] in the vineyards of [karmei] Ein Gedi” (Song of Songs 1:14). He, Whom everything [shehakol] is His, forgives [mekhapper] me for the sin of the kid [gedi], i.e., the calf, that I collected [shekaramti] for myself. The Gemara explains: From where is it inferred that the word in this verse, karmei, is a term of gathering? Mar Zutra, son of Rav Naḥman, said that it is as we learned in a mishna: A launderer’s chair upon which one gathers [koremim] the garments.

And Rabbi Yehoshua ben Levi said: What is the meaning of that which is written: “His cheeks are as a bed of spices, as banks of sweet herbs, his lips are lilies dripping with flowing myrrh” (Song of Songs 5:13)? It is interpreted homiletically: From each and every utterance that emerged from His cheeks, i.e., the mouth of the Holy One, Blessed be He, the entire world was filled with fragrant spices. And since the world was already filled by the first utterance, where was there room for the spices of the second utterance to go? The Holy One, Blessed be He, brought forth wind from His treasuries and made the spices pass one at a time, leaving room for the consequences of the next utterance. As it is stated: “His lips are lilies [shoshanim] dripping with flowing myrrh.” Each and every utterance resulted in flowing myrrh. Do not read the word in the verse as shoshanim; rather, read it as sheshonim, meaning repeat. Each repeat utterance produced its own fragrance.

And Rabbi Yehoshua ben Levi said: From each and every utterance that emerged from the mouth of the Holy One, Blessed be He, the souls of the Jewish people left their bodies, as it is stated: “My soul departed when he spoke” (Song of Songs 5:6). And since their souls left their bodies from the first utterance, how did they receive the second utterance? Rather, God rained the dew upon them that, in the future, will revive the dead, and He revived them, as it is stated: “You, God, poured down a bountiful rain; when Your inheritance was weary You sustained it” (Psalms 68:10). And Rabbi Yehoshua ben Levi said: With each and every utterance that emerged from the mouth of the Holy One, Blessed be He, the Jewish people retreated in fear twelve mil, and the ministering angels walked them back toward the mountain, as it is stated: “The hosts of angels will scatter [yidodun]” (Psalms 68:13). Do not read the word as yidodun, meaning scattered; rather, read it as yedadun, they walked them.

And Rabbi Yehoshua ben Levi said: When Moses ascended on High to receive the Torah, the ministering angels said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, what is one born of a woman doing here among us? The Holy One, Blessed be He, said to them: He came to receive the Torah. The angels said before Him: The Torah is a hidden treasure that was concealed by You 974 generations before the creation of the world, and You seek to give it to flesh and blood? As it is stated: “The word which He commanded to a thousand generations” (Psalms 105:8). Since the Torah, the word of God, was given to the twenty-sixth generation after Adam, the first man, the remaining 974 generations must have preceded the creation of the world. “What is man that You are mindful of him and the son of man that You think of him?” (Psalms 8:5). Rather, “God our Lord, how glorious is Your name in all the earth that Your majesty is placed above the heavens” (Psalms 8:2). The rightful place of God’s majesty, the Torah, is in the heavens.

The Holy One, Blessed be He, said to Moses: Provide them with an answer as to why the Torah should be given to the people. Moses said before Him: Master of the Universe, I am afraid lest they burn me with the breath of their mouths. God said to him: Grasp My throne of glory for strength and protection, and provide them with an answer. And from where is this derived? As it is stated: “He causes him to grasp the front of the throne, and spreads His cloud over it” (Job 26:9), and Rabbi Naḥum said: This verse teaches that God spread the radiance of His presence and His cloud over Moses. Moses said before Him: Master of the Universe, the Torah that You are giving me, what is written in it? God said to him: “I am the Lord your God Who brought you out of Egypt from the house of bondage” (Exodus 20:2). Moses said to the angels: Did you descend to Egypt? Were you enslaved to Pharaoh? Why should the Torah be yours? Again Moses asked: What else is written in it? God said to him: “You shall have no other gods before Me” (Exodus 20:3). Moses said to the angels: Do you dwell among the nations who worship

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמרו לפניו רבונו של עולם חמדה שגנוזה לפניך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם. הא מילתא נפקא להו לרבנן (ב"ר פכ"ח) מהאי קרא דכתיב (תהילים ק״ה:ח׳) זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור שלפי שמצאו מן יצירת אדם הראשון ועד נתינת התורה כ"ו דור וזה פרטן י' דורות מאדם עד נח וי' מנח עד אברהם ומאברהם עד משה ו' דורות אברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם עד משה ועל ידו ניתנה התורה וכבר שלמו כ"ו דורות ידעו כי התורה היתה גנוזה תתקע"ד דורות וכיון שעברו עליה מימות העולם כ"ו דורות שהן השלמת אלף דור ניתנה התורה כדי שיתקיים דבר צוה לאלף דור:

תומת ישרים וגו' עפירש"י ועי"ל ע"ד בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו והבא לטהר מסייעין אותו והיינו תומת ישרים שרוצים לילך בדרך ישר גם כי קשה עליהם לעשות תנחם לסייעם מן השמים וההפך סלף בוגדים לילך דרך סלוף ואינו ישר ישדם דהבא לטמא פותחין לו וק"ל:

לכשתעשי כו' נ"ל שיש לאדם ראייה חושיית וראייה שכלית והן הן הב' עינים בתחלה היה לבך שלם באחת מעיניך היינו ראיה שכלית שאמרת נעשה ונשמע ולכשתקיים ותעשי יהיה לבך שלם עמי בב' עיניך גם בראיה חושית שנופל בולשון העשייה ממש וק"ל:

עלובה כלה כו' דכתיב נתן ולא הסריח כו' ות"ר הנעלבין כו' מפורש פרק השולח:

ה' יתן אומר גו' כל דיבור ודיבור כו'. נחלק לע' לשונות כו' שלא ליתן פתחון פה לאו"ה לעתיד אלו שמענוה בלשוננו קבלנוה ומייתי ליה מקרא דכתיב ה' יתן אומר דהיינו אמירה אחת מבשרת לצבא רב לכל האומות ותנא דבי ר"י מייתי ליה מקרא דכתיב וכפטיש יפוצץ סלע כו' עי' בזה בדברי התוס' פאד"מ והכא ובחידושנו שם:

סמא דחייא כו' עפרש"י וענינו למיימינים בה היינו לשמה ולמשמאילים בה היינו שלא לשמה וכי האי גוונא דרשו בפרק בא לו וזאת התורה אשר שם וגו' זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות כו' וכן הוא בפירוש הריעב"א שם:

ד"א נגידים כו' דנגיד מלשון שררה וכתר מלכות הוא ונגידים בלשון רבים מיעוט רוב שנים וענינו ב' כתרים לכל דבור שמשמעו שני פנים דהיינו הנגלה והנסתר ולכל אחד משני הפנים קשרו לו כתר א' דהיינו ב' כתרים לנגלה ונסתר וק"ל:

אע"פ שמיצר כו' עיין פירש"י ועי"ל ע"ש בכל צרתם לו צר שהש"י עמנו בכל גלות וז"ש אע"פ שמיצר וממר לי בגלות בין שדי ילין עש"ה בצל שדי יתלונן וק"ל:

מי שהכל שלו כו' ויותר נכון גי' הילקוט איש שהכל שלו ושייך בהקב"ה איש שנאמר בו ה' איש מלחמה וכה"ג קאמרינן בסוטה פ"ב אשכלות איש שהכל בו ואמר מכפר על עון גדי עיין פירש"י ולפי מה שפירשו בלא תבשל גדי דאף עגל וכבש במשמע שאין גדי אלא לשון ולד רך ממש כו' וכפירש"י בחומש ניחא כפשטיה דעין גדי משמע שפיר עון עגל וק"ל:

שכרמתי לי כו' פירש"י שאספתי להתאוות כו' ולישנא דמכנש גרסינן בנו"ן ומדברי הערוך ערך כרם נראה דגרס לישנא דמכבש הוא בב' מלשון כבישה הוא שכובשין הבגדים עליו כדי שיהיה מקופל ומשים עליו מכבדות מלמעלה וק"ל:

לחייו כערוגת וגו' כל דבור ודבור שיצא כו' לחייו מלשון לוחות דהיינו כל דבור ודבור שבלוחות שיצא כו' וענין הבשמים להשיב נפשם כי היו חלשים מחרדת הקולות ואמר והיה מעביר ראשון פירש"י לג"ע עכ"ל דג"ע ודאי מחזיק את כל הבשמים אכל דבור ודבור שהעולם אינו רק א' מס' בג"ע כדאמרי' במס' תענית:

ואמר א"ת שושנים אלא ששונים כו' נראה דלפי דרש הזה הוא מלשון שינו דהיינו ששינה בכל דבור ודבור להוציא רוח להעביר המור ובפ' ב"מ דרשוהו בע"א ע"ש וק"ל:

יצאה נשמתן כו' ריב"ל דהוא מרא דהני דרשות לכאורה הוא סותר דבריו שאמר לקמן שחזרו לאחוריהן י"ב מיל אבל לא מתו ולעיל נמי אמר שנתמלא עולם כולו בשמים כדי להשיב נפשם כדאיתא במדרשות משמע דלא מתו וי"ל דכתות כתות היו לפי הטבע יש מהן דמחרדת הקולות נעשו חלשים ולא מתו לאותן הועילו הבשמים ויש מהן יותר חלושים בטבע עד שמתו ויש מהן שחזרו לאחוריהן:

דבור שני היאך קבלו כו' וה"ה דהמ"ל היאך חיו אח"כ אלא דרבותא אשמעינן די' פעמים מתו ושוב חיו דהיינו בין כל דבור ודבור ומייתי ליה מדכתיב גשם נדבות בלשון רבים ולעיל מיניה כתיב ארץ רעשה וגו' דהיינו שעל ידי זה מתו ואתה גשם נדבות תניף וגו' להחיותם וקרי לטל גשם נדבות שהוא בא בנדבה לעולם שהטל אינו נעצר משא"כ הגשם לא בא אלא בזכות וק"ל:

ידודון ידודון א"ת כו' מכפל ידודון דריש ליה דהראשון כמשמעו הם עצמם המלאכים ידודון והשני ידדון את האחרים שחזרו לאחור וק"ל:

מה לילוד כו' קיצר בדברי הפסוקים ומדרשים במזמור הזה ה' אדונינו מה אדיר וגו' וע"פ שאמרו שיש לתורה נגלה ונסתר באו המלאכים לקטרג בנתינת התורה לישראל ואמרו מה לילוד אשה בינינו דמקומו בארץ וא"ל הקב"ה לקבל תורה מן השמים לארץ בא וא"ל:

חמדה גנוזה כו' היינו נסתר וגנוזה התורה והיינו ממה שאמרו מה אדיר שמך בכל הארץ וגו' ליפרע מן הרשעים כמ"ש יבא אדיר הקב"ה ויפרע מאדירים מפרעה וזהו הסבה אשר תנה הודך שהוא סודות התורה על השמים ולא על הארץ שע"כ לא נתנה תורה בדורות הקודמים תתקע"ד דורות קודם שנברא עולם וכ"ו דורות משנברא לפי שאינן ראויים לכך גם עתה לפי שהם ילוד אשה מוטבעים בחומר ואין ראוי להיות להם עסק בנסתרות והיה התשובה ע"ז מפי עוללים ויונקים וגו' ע"פ מ"ש פ' כל כתבי אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תשב"ר דאינו דומה הבל שיש בו חטא לאין בו חטא ור"ל גם שהגדולים אינן ראויין ליתן להם התורה הנה מפי עוללים וגו' יסדת עוז שהיא התורה שאין בהם הבל של חטא וא"ל עוד לא די שנתינת התורה לישראל היא קיומה של עולם התחתון אלא שהיא גם קיומה של עולם האמצעי כי אראה שמיך וגו' ירח וכוכבים אשר כוננת כי כן ויסוד שלהן הוא התורה שנא' אם לא בריתי חקות שמים וארץ לא שמתי וגו' שוב קטרגו המלאכים:

מה אנוש כי תזכרנו וגו' ובפ' אחד ד"מ אמרו שאמרו מ"ה מה אנוש כי תזכרנו בשעה שבא הקב"ה לברוא את האדם וי"ל מדכתיב הענין כפל דהיינו זכירה היינו פקידה דרשו דתרתי הוא דמה אנוש כי תזכרנו אמרו מ"ה קודם שנברא האדם ולא נקרא אדם אלא אחר בריאותו כמ"ש ויקרא את שמם אדם ובן אדם כי תפקדנו אמרו מ"ה במתן תורה שהיו ישראל בני אדם וניחא דאמרינן לקמ' בשכר שקראוך אדם וכו' דלא קרו אותו אלא בבריאת עולם ואמרו ותחסרהו מעט מאלהים היינו לגלות לו נסתר של התורה כמ"ש מ"ט שערי בינה נגלו לו למשה וכבוד והדר תעטרהו היינו שני עטרות וכתרים שנתנו להם בסיני שהם המלכות והכהונה כמ"ש לעיל ואין ראויין לזה כי הם באים מילוד אשה ואינן מוכנים לקבל נסתר של התורה שהוא דבר רוחני אבל תנה הודך שהוא נסתר התורה על השמים למ"ה שהם מוכנים לקבל דברים הרוחנים וא"ל הקב"ה חזור להם תשובה וא"ל מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל כו' ר"ל שינצחוני בהבל פיהם שהוא כולו רוחני מוכן יותר להשיג דבר רוחני מבן אדם המוטבע בחומר או ר"ל ינצחוני בהבל פיהם שאינו של חטא משא"כ הבל פיהם של בן אדם שהוא בחטא כמ"ש לעיל וא"ל הקב"ה אחוז בכסא כבודי ר"ל גם שהאדם מוטבע בחומר הגוף כי הוא ב"ו מ"מ מצד שהוא אחוז בכסא כבודי שנשמות הצדיקים צרורות בצרור החיים תחת כסא הכבוד מוכן הוא לקבל דברים הרוחניים ומושכלים גם דברים נסתרים וזה שפירש שדי מזיו שכינתו עליו דהיינו אצילות רוחני לקבל סודות ונסתרות ומעתה בא משה בטענה מאחר שדרך הנסתר של התורה ראוי ג"כ לבן אדם ראוי ליתן לו התורה יותר מליתנה על השמים מצד הנגלה דמה כתיב בה אנכי וגו' ותשובה זו אפשר שהוא מפורש במזמור זה תמשילהו במעשי ידיך כל שתה וגומר כמ"ש ורדו בדגת הים ובעוף השמים ופרע כל מיני בע"ח צונה ואלפים וגו' וא"כ אם לא תתן להם תורה ומצות לא יהיו ראוים לכך כמ"ש ע"ה אסור לאכול בשר אבל מצד הנשמה שבהם שקיבלו תורה ומצות ה' זכו להיות מושלים על כל ואמר מיד הודו המ"ה שראוי ליתן התורה לישראל יותר מליתן הוד וסוד התורה בשמים משום הנגלה דאינו שייך בשמים שנאמר ה' אדונינו וגו' ואלו תנה הודך גו' ואמר עוד שראו ושמעו מפי הקב"ה שהאדם מוכן גם לקבל סתרי תורה מצד הנשמה והשכל כ"א מהמקטרגים נעשה לו אוהב לגלות לו דבר מרזי התורה ומייתי ליה שנאמר עלית למרום שבית שבי דהיינו הנגלה שהוא כמו שבי במרום כי אין שם מקומו אצל מלאכים כטענת משה גם לקחת מתנות דהיינו סוד התורה שנתן לו כ"א מהמלאכים ואמר בשכר שקראוך אדם ואין אתה ראוי לקבל סתרי תורה כמ"ש ובן אדם כי תפקדנו וגו' עתה שראו תשובתך הנצחי נתנו לך סתרי תורה במתנה ואמר שגם מלאך המות שהוא עיקר מהמקטרגים נתן לו מתנה ומסר לו דבר שנאמר ויתן את הקטורת וגו' ופרש"י מנא ידע הלא בתורה לא נכתב עכ"ל ואע"ג דמצינו כמה דברים דלא נכתב ציווי שלו בתורה ומתוך הספור ידענו אותו שנצטווה משה על כך מהקב"ה הכא מסברא אית לן למימר דלא נצטווה על כך מפי הקב"ה לכפר עליהם בקטורת דהא לעיל מיניה בסמוך כתיב שאמר הש"י הרומו מתוך העדה ואכלה אותם וגו' אלא דלא ידע אותו משה אלא מפי מלאך המות גופיה במתנה זו וק"ל:

גמ' בתחלה באחת מעיניך כו'. נ"ב פי' נגד נשמע ובסוף נגד נעשה וצ"ל דקרא ה"ק לבבתני עתה בשתי עיניך מאחר שכבר לבבתני באחת מעיניך ומ"מ דוחק הוא שהיה לו למכתב לבבתני באחת מעיניך לבבתני אחותי כלה וצ"ל משום שבאמת לא נשאר להם אלא לבוב אחת מעינים שהרי קלקלו בעשיה ועשו את העגל והפסידו נעשה ולא נשאר אלא נשמע וע"ד המדרש הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם כו' ומשום הכי מקושר המאמר של אחריו אמר עולא עלובה כלה כו':

שם מאי דכתיב ה' יתן אומר כו' שגנזוה לתתקע"ד דורות כו' כצ"ל ונמחק מששת ימי בראשית:

רש"י בד"ה בין שדי ילין כו' לעשות לו משכן להיות מצומצם כו' כצ"ל:

[גמ' צרור המור כו'. אע"פ שמיצר ומימר לי. נראה דמימר הוא מלשון מרירות. עמש"כ לעיל (פ' ב')] :

ת"ר עלובין כו'. נ"ב נ״ל דקאי אדסליק מניה. ר״ל כ"י העלובה הנזכרת שומעת חרפתה ואינה משיבה. למימרא דא״ל חטאו לא מייתו והכתיב פ' נחלות כראי' (ע"ז ה' א') ועוד משוס ערבוב שטן (עשו העגל) ושמחה ביסורין שנגזר עליה בעוה"ז בגליות ודוק:

אַנָן דְּסַגִּינָן בִּשְׁלֵמוּתָא. נראה לי בס"ד טעם בתשובה זו לטענת המין, דידוע ישראל זכו לנר"ן [נפש רוח נשמה] דקדושה, ולכן מחשבת הלב שלהם במצוה פועלת ומשלמת חסרון המעשה, כי הנפש מעשיה היא כנגד המעשה, והרוח מיצירה כנגד הדיבור, ונשמה מבריאה כנגד מחשבת הלב. וכיון שזכו בשלימות שלשתם זכו שמחשבת לבם תשלים חסרון המעשה וכמו שכתבתי בס"ד במקום אחר בזה. אך אומות העולם לא לקחו אלא בחינת נפש בלבד מצד הקליפה, לכן מחשבה טובה שלהם אינה פועלת כלום ואין להם אלא רק מעשה. וזה שאמר אַנָן דְּסַגִּינָן בִּשְׁלֵמוּתָא שיש לנו שלימות הנר"ן, כְּתִיב בָּן (משלי יא, ג) תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם, דעל ידי כך אנחנו פועלים טוב גם מצד מחשבת הלב, ולכן קבלנו בסתם כי בטוחים אנחנו מה שלא נוכל לקיים במעשה ישלים הלב, אבל הַנָךְ אִנְּשֵׁי דְּסָגָן בַּעֲלִילוּתָא, הסטרא אחרא שהיא תועבה ומעשה תעתועים, מלשון (שופטים יט, כה) וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה, אשר משם לא יש להם אלא רק נפש, כְּתִיב בְּהוּ (משלי יא, ג) וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם, דאין יכולים להשלים חסרון המעשה על ידי הלב, ולכך נטה לבם למאוס בתורה ולתת כתף סוררת בקבלתה.

מַאי דִּכְתִיב: (שיר השירים ד, ט) "לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה, לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ". בִּתְחִלָּה "בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ", לִכְשֶׁתַּעֲשִׂי "בִּשְׁתֵּי עֵינַיִךְ". נראה לי בס"ד, דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דהעינים הם חו"ב [חכמה ובינה] שבחכמה, והחו"ב הם בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, והיינו 'חכמה יראה בינה אהבה' ולזה אמר בִּתְחִלָּה בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ יראה בלבד וּלִכְשֶׁתַּעֲשִׂי תתקדשי יותר ותתקרבי לקדושה שתזכי גם לאהבה. או נראה לי בס"ד התורה יש בה חלק נגלה וחלק נסתר, והעינים שהם מורין על עיני השכל שבו עוסק בתורה ורואה בה, הנה עין ימין רמז על חלק הנסתר כי הוא המיומן, ועין שמאל על חלק הנגלה, והאדם יעסוק תחלה בנגלה, ואחר שיהיה לו יסודות חזקים בלימוד הנגלה אז יעסוק בלימוד הנסתר, ואין ראוי שיעיז פניו לגשת אל לימוד הנסתר מקטנותו, וזהו כדמיון הכלה שבושה להביט בבעלה בזמן חופתה בשתי עיניה, אלא סוגרת אחת ורואה באחת, אבל אחר שנעשית לו אשה גמורה אז מבטת בו בשתי עיניה, וכן הענין בלימוד התורה הנז', וזהו לִכְשֶׁתַּעֲשִׂי יסודות חזקים בלימוד הנגלה אז תראי בִּשְׁתֵּי עֵינַיִךְ.

אָמַר עוּלָא: עֲלוּבָה כַּלָּה מְזַנָּה מִתּוֹךְ חֻפָּתָהּ. יש להקשות מה חידש עוּלָא על הידוע? ונראה לי שבא עולא להקטין אשמתם לומר היצר הרע גרם להם שאין זה חטא טבעי, כי מצד הטבע הכלה לא תזנה בתוך חופתה, שבעלה הוא עודנו חדש אצלה והוא מקושט כמלך בפניה, וכן ישראל חטאם בתוך מ' יום למתן תורה יצא מהקש הטבעי, ובודאי הם היו אנוסים בכך מצד היצר הרע שעשק אותם בזה, ולכן לא אמר 'חֲצוּפָה' כַּלָּה אלא אמר 'עֲלוּבָה' שהיא עלובה בדבר זה מאחרים אשר פתוה ואנסו אותה בפתוי שלהם שהטעו אותה בפתוים, דכן ישראל הטעה אותם השטן בכמה דברים עד שהכריחם לדבר זה, ואין זה חטא טבעי שהלב נמשך אחריו בנקל, ורמז באומרו בתוך חֻפָּתָהּ על פלונית שמספרה ת"ף וחיילותיה ת"ף, ונרמזו ה'תף' בתוך תיבת חֻפָּתָהּ.

"עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ, נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ". אָמַר רַב: וַעֲדַיִן חֲבִיבוּתָא הִיא גַּבָּן, דִּכְתִיב: "נָתַן", וְלָא כְּתִיב: "הִסְרִיחַ". יש להקשות אף על פי דכתיב 'נָתַן' שהוא רצונו לומר 'עָזַב' ולא כתב 'הִסְרִיחַ' איך יהיה בזה חֲבִיבוּתָא? ועוד לשון 'עֲדַיִן' הוא מוקשה? ונראה לי בס"ד כי 'נָתַן' יש בו פירוש 'עָזַב' ויש בו עוד פירוש 'הופיע והוציא ריחו הטוב' וזהו חֲבִיבוּתָא, וזה הפירוש אפשר להתקיים אם יעשו ישראל תשובה מאהבה שבה יתהפכו הזדונות לזכיות, לזה אמר עֲדַיִן פירוש של חֲבִיבוּתָא הוא גַּבָּן.

"וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע" מַה פַּטִּישׁ זֶה נֶחֱלָק לְכַמָּה נִיצוֹצוֹת. עיין רש"י ז"ל [מתחלק הסלע על ידו לכמה ניצוצות] ולפי דבריו נראה לי הכונה כך, דְּהַ'סָּלַע' רמז לתורה שבכתב שהיא תיבות ואותיות הקבועים בכתב על הספר, וידוע כי האותיות נקראם 'אֲבָנִים' כנזכר בספר יצירה, והסלע הוא אבן, וְהַ'פַּטִּישׁ' רמז לתורה שבעל פה שהיא י"ג מדות ועוד כללים רבים שהם קבלה ומסורת, ואנחנו דורשים את הדברים הכתובים בתורה שבכתב שהם מכונים בשם 'סָּלַע' על ידי אותם המדות והכללים שקבלנו בתורה שבעל פה, ועל ידי כך אנחנו עושים שבעים פנים לדברי תורה שבכתב, וזהו ממש כמו מעשה הַפַּטִּישׁ שמכה בסלע ומכוחו נחלק הסלע לכמה חלקים, כן יבא זה הכלל או המדה אשר בתורה שבעל פה המכונה בשם 'פַּטִּישׁ' ויכה בתיבה או אות מתורה שבכתב המכונה בשם 'סָּלַע' ויחלקהו לכמה עניינים שמוציא על ידי כך ממנו כמה הלכות, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל כל קוץ וקוץ מדברי תורה יש בו תלי תלים של הלכות. והא דקאמר מַה פַּטִּישׁ זֶה נֶחֱלָק לְכַמָּה נִיצוֹצוֹת, אין הפטיש נחלק אלא הכונה על הכח היוצא מן הפטיש שנאחז בסלע ומחלקו לכמה חלקים. ועוד נראה לי בס"ד מה שדמה זה לפטיש, כי פַּטִּישׁ בהפוך אתוון פשטי, והתורה יש בה ד' חלקים שהם פרד"ס, ואנחנו לוקחים הפשט של התורה ועושים בו דרשות ורמזים, ונמצא על ידי כך הפשט יתחלק לשבעים פנים.

לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תּוֹרָה כְּנָגִיד? לוֹמַר לְךָ: מַה נָּגִיד זֶה, יֵשׁ בּוֹ לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה, יֵשׁ בּוֹ לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת. נראה לי בס"ד ענין זה באותיות 'נָּגִיד' כי חצי האחד הוא נו"ן גימ"ל שהמלוי שני אותיות אלו המה 'מלון' והוא ענין מנוחה כמו (תהלים צא, א) בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן, (תהלים כה, יג) נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין, ולכן בית האורחים נקרא מלון על שם המנוחה שנחים שם, ולכן השינה נקראת 'לינה' וכנזכר בספר השרש, נמצא שני אותיות נו"ן גימ"ל של 'נָּגִיד' יש בהם ענין של חיים, כי המנוחה היא החיים כידוע, ובשני אותיות יו"ד דל"ת של 'נָּגִיד' יש אותיות 'דַּלּוּת' שהוא ענין המיתה, כי העני חשוב כמת, נמצא בשם 'נָּגִיד' יש בו רמז להמית ולהחיות.

לַמַּיְמִינִים בָּהּ, סַמָא דְּחַיֵּי, לַמַּשְׂמְאִילִים בָּהּ, סַמָא דְּמוֹתָא. נראה לי בס"ד שהתורה נקראת 'עֹז' כמו שנאמר (תהלים כט, יא) הֳ' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, וּלַמַּיְמִינִים בָּהּ נקרא השם עֹז שלה מימין לשמאל ביושר שהוא לשון 'חַיִּים' כי החיים הם 'עֹז' לאדם, וּלַמַּשְׂמְאִילִים בָּהּ נקרא השם עֹז שלה להם משמאל לימין 'זע' שהוא ענין 'מִיתָה', כי במות זע האדם מחרב מלאך המות ונח נפשיה. או יובן בס"ד על פי מה שכתב הרב ברכת טוב ז"ל (בליקוטים דף יח, ע"ד) כי סנדלפו"ן ה"ס [הוא סוד] היצירה, ומט"ט סוד העשיה, ואכתריא"ל סוד הבריאה, וז"ס מה שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה ט:) אינו דומה שונה פרקו מאה לשונה מאה ואחד, שנתבאר בס"ה הקטנים פרשת ויקרא דכל מלאך חקוק במצחו אות ראשון דשמו שהוא עיקר השם, והשונה מאה אין בידו אלא אותיות מ"ס דמט"ט וסנדלפו"ן, אבל שונה מאה ואחד יש לו גם כנגד א' של אכתריא"ל, נמצא כל עולמות בי"ע [בריאה,יצירה, עשיה] מתוקנים אצלו עד כאן דבריו עיין שם. ואנא עבדא אמלא דברי ההקדמה הנז' כמה שאמר רבינו האר"י ז"ל, שהתורה נתנה לנו מעולם הבריאה, ונשמות ישראל גם כן מעולם הבריאה בסוד בָּרוּךְ אֱלהֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּוֹעִים וְנָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת וכו', נמצא התורה כוללת כל ג' עולמות בי"ע, לכך צריך שילמוד ק"א [101] פעמים שהוא כנגד ראשי תיבות שלשה שרים הנז' [סנדלפו"ן, מט"ט, אכתריא"ל], ובזה יובן לַמַּיְמִינִים בָּהּ סַמָא דְּחַיֵּי, נמשך לו שפע מן ראשי תיבות שלשה שרים של בי"ע שהם 'סמא' כסדרן מתתא לעילא, וּמַּשְׂמְאִילִים סַמָא דְּמוֹתָא, ששולטים בו אותיות 'סמא' של המת שהוא פלוני שיש בשמו סמ"א. ונראה לכך אותיות 'משה' במלואם כזה מ"ם שי"ן ה"א [101] הם מספר ק"א, שהוא זכה אל הנשמות דבריאה כנודע.

מִי שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ, מְכַפֵּר לִי עַל עֲוֹן גְּדִי שֶׁכָּרַמְתִּי לִי. הא דכינה העגל בשם 'גְּדִי' כי עגל הוא בהמה גסה וגדי בהמה דקה, ובאמת עון העגל נתכפר בשעתו ולכך אמר לו (במדבר יד, כ) סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ, אך רובו נתכפר ונשאר מעוטו, וכמו שנאמר (שמות לב, לד) וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם, ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין דף קב.) אין לך כל פקידה שאין בה מעון העגל, ונמצא עון הגס נעשה דק לכך מכנה העגל בשם 'גְּדִי'. ועוד נראה לי קראו 'גְּדִי' [17] שהוא מספר 'טוֹב' [17] כי ממעשה העגל יצא דבר טוב לעולם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה ד:) לא היו ישראל ראוים לאותה מעשה אלא להורות תשובה לרבים באו. או יובן קראו 'גְּדִי' כי בעגל חטאו ג' פעמים בידים, הא' מה שפרקו בידם נזמי הזהב, והב' מה שהוליכו הזהב לאהרן הכהן ע"ה ומסרוהו מידם לידו, והג' שהקריבו עולות וזבחים לפניו, ולכן קראו 'גְּדִי' שהוא אותיות 'ג' יד'. או יובן התורה נקראת 'נָּגִיד' וכנזכר לעיל, ונתנה לנו מן הבריאה שה"ס [שהוא סוד] בינה, וכשחטאו נסתלקה הבינה שה"ס נו"ן שערים, ואם תסיר אות נו"ן מן 'נָּגִיד' ישאר 'גְּדִי'.

אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּצֵר וּמֵמֵר לִי דּוֹדִי, "בֵּין שָׁדַי יָלִין". נראה לי בס"ד בין אותיות 'שָׁדַי' רמוז מספר 'אֱמֶת' מן שי"ן עד דל"ת יש תאב"ג שהם מספר ת"ו [406], ומן דל"ת עד יו"ד יש הוזח"ט [35] הרי תמ"א אותיות אֱמֶת [441], וידוע כי עיקר כינוי אֱמֶת הוא בבינה כי שם סוד אהי"ה וידוע אהי"ה פעמים אהי"ה [21×21=441] עולה אֱמֶת! וידוע שתשובה עילאה היא בבינה. וזה שאמר בֵּין שָׁדַי יָלִין שמקבלני בתשובה שה"ס [שהוא סוד] בינה שיש לה רמז בין אותיות 'שדי' ולכן מִי שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ, מְכַפֵּר לִי עַל עֲוֹן גְּדִי, ואמרה מֵּצֵר על אותם שמתו בעון העגל, וּמֵמֵר על סילוק הכתרים. או יובן בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא (בבא בתרא ח.) בפסוק (שיר השירים ח, י) וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אלו בתי כנסיות, וזה שאמר אַף עַל פִּי שֶׁמֵּצֵר וּמֵמֵר לִי דּוֹדִי שהגלני בין האומות וגם החריב בית המקדש, וזהו מֵּצֵר וּמֵמֵר תרתי גלות וחרבן עם כל זה בֵּין שָׁדַי אלו בתי כנסיות יָלִין שלא נסתלקה שכינה מאתנו, דכתיב (יחזקאל יא, טז) וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט, על בתי כנסיות. ובאופן אחר נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו ז"ל בעץ חיים בפסוק (במדבר יא, כו) שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד, כי 'דָּד' א' הוא מסוד אותיות 'אלי' דשם אלהים, ו'דָּד' הב' מסוד אותיות 'מי' דשם אלהים, וזהו אמר לו 'דָד מי דָד'. נמצא אות ה' עומדת בין שני הדדים וידוע כי התשובה היא בסוד אות ה' כנזכר בגמרא, וגם השפע ישתלשל למטה בסוד אות ה', בסוד הכתוב (בראשית מז, כג) הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה. וזה שאמר אַף עַל פִּי שֶׁמֵּצֵר וּמֵמֵר לִי דּוֹדִי עם כל זה בֵּין שָׁדַי יָלִין, רצונו לומר באות ה' העומדת בין הַשָׁדַיִם שבה מקבלני בתשובה ובה משלשל לי השפע. ועוד נראה לי בס"ד 'שָׁדַיִם' רמז לתורה שבכתב ותורה שבעל פה זו דד ימין וזו דד שמאל, ולכן כתיב בתורה (משלי ה, יט) דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת, והם סוד זכר ונקבה, והם סוד הוי"ה אדנ"י, ולכן זכות תורה שבכתב ושבעל פה שהם סוד זכר ונקבה הגין לְכַפֵּר לִי עַל עֲוֹן גְּדִי שֶׁכָּרַמְתִּי לִי, רוצה לומר 'אָסַפְתִּי לִי' כי העגל שעשו במדבר היה כולל זכר ונקבה כמו שנאמר (שמות לב, ח) עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה, ופגמו בשמות שה"ס זכר ובשמות שה"ס [שהוא סוד] נקבה, וכמו שכתוב בעץ חיים (שער הקיפות פרק יז) יעויין שם. ולכן זכות תורה שבכתב ושבעל פה שהם סוד זכר ונקבה הגין לכפר על פגם 'גְּדִי שֶׁכָּרַמְתִּי לִי' שיהיה זכר ונקבה.

כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נִתְמַלֵּא כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּשָׂמִים. נראה לי בס"ד היתה השעה צריכה לכך, כי (יומא דף עו:) חמרא וריחני [יין וריח טוב] פקחין [עשו אותי פיקח], ולכך נתמלא העולם בשמים כדי שיתפקחו ישראל וישיגו סוד הדיבור כראוי, כי בְּכָל דִּבּוּר וְדִבּוּר היה כלול תלי תלים של הלכות. ומה ששאל דִּבּוּר שֵׁנִי לְהֵיכָן הָלַךְ? אף על גב דהריח אינו ממשי ואפשר שיוסיף חלל העולם עוד ריח טוב חדש, כך הוא שואל מאחר כי נתמלא ריח טוב אם כן ריח של דבור שני אינו ניכר תוספות שלו, כיון שיש ריח טוב רב ועצום משל דבור ראשון, ומשני שֶׁהָיָה מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, והיה מתרוקן החלל מן ריח דבור הראשון כדי שיבא ריח טוב החדש של דבור שני, ונראה לי שבכל דבור יבא ריח טוב חלוק בפני עצמו לפי מדריגת קדושת סוד אותו הדבור.

וּמֵאַחַר שֶׁמִּדִּבּוּר רִאשׁוֹן יָצְאָה נִשְׁמָתָן, דִּבּוּר שֵׁנִי הֵיאַךְ קִבְּלוּ? הוֹרִיד טַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ מֵתִים, וְהֶחֱיָה אוֹתָם. מקשים אמאי לא נתן להם כח מעיקרא לסבול ולא ימותו ולא יצטרכו לטל התחיה? ונראה לי בס"ד, כי רצה לעשות תחיית המתים באותה שעה שהם מקבלים תורה ומצות כדי להטיב לב הגופים, באומרם אנחנו טורחים ועמלים בתורה ומצות, וסוף יקברום בעפר והנפש לבדה תתענג בגן עדן בשכר תורה ומצות! לכך עשה להם תחיית המתים כדי שידעו שגם הם יחיו אחר מותם ויתענגו על רוב שלום, ולכך באותו הטל שיחיו בו לעתיד, החיה אותם עתה ובזה נתנחמו הגופים! והנה מן המאמר הנזכר נראה לי בס"ד לפשוט ספיקו של הגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף (אה"ע סי' יז סק"א), על אשתו של רבי זירא אם היה צריך ר' זירא לקדשה מחדש אחר שהחיהו רבא (מגילה ז:) עיין שם, דהכא ישראל כולם מתו והחיה אותם הקב"ה ואחר כך שבו אל נשותיהן בלא קדושין ונשואין חדשים, וכמו שנאמר (דברים ה, כז) שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם, ולא היתה אשה יכולה ללכת לאיש אחר, אף על גב דכל האנשים והנשים מתו וחיו מחדש. ואין לומר דעשו קדושין ונשואין מחדש, דאם כן איך אמר להם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם מאחר דפקע אישות שלהם הנה עתה כל איש ישא אשה שרוצה בה, וכל אשה תתקדש לבעל שתחפוץ בו! ועוד אפילו שבודאי משה רבינו ע"ה נשאר בחיים מ"ט צפורה אשתו למאן דאמר קודם מתן תורה בא יתרו ודאי גם כן יצתה נשמתה כשאר כל ישראל, וכיון שחיתה אחר כך לא נשאר לה אישות עם בעלה, ואם כן למה נתרעמו אהרן ומרים על אשר פירש ממנה משה רבינו ע"ה? על כן נראה בודאי דלא פקעה האישות, ולא היו צריכין לקדש קדושין חדשים. והשתא לפי זה יש להעיר על מה שאמרו בביצה דף ה' (דברים ה, כז) 'לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם' למה לי? שמע מינה כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. וקשא דילמא אצטריך לומר להם שׁוּבוּ וכו' כדי שלא יחשוב דפקעה אישות על ידי מיתה שהיה להם? ונראה לי דאין הכי נמי הוה מצי לדחות כן אך כבר מצא שם דחיה אחרת, דיש לומר למצות עונה הוא דאתא, ועוד נראה לי דלא ניחא ליה לדחות בהכי דסבר זה הדבר פשוט דלא פקעה זיקה, ולא הוה אצטריך למימר להם דבר זה בפירוש. ואיך שיהיה מן המאמר הזה יש ראיה ברורה לספיקו של הגאון חיד"א ז"ל הנזכר לעיל, גם יש סיוע לתשובת ריב"ח בגמרא דנדה פרק יו"ד מה שהשיב על בן השונמית ששאלו אותו מהו שיטמא עיין שם, דמוכח מכאן אף על גב דמתו וחיו נשארו בטהרתם.

חָזְרוּ יִשְׂרָאֵל לַאֲחוֹרֵיהֶם שְׁנֵים עָשָׂר מִיל וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְדַדִּין אוֹתָם. הקשה מהרש"א ז"ל והלא רבי יהושע בן לוי בעצמו דרש כל דבור ששמעו יצאה נשמתם והחיה אותם, אם כן איך דרש חָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם דמשמע עדיין הם חיים? עיין שם. ונראה לי בס"ד דְּחָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם שְׁנֵים עָשָׂר מִיל ושם יצתה נשמתם כדי שלא ימותו סמוך להר ששם היתה השראת שכינה, וכיון דשורה הראשונה הקרובה להר נדחית י"ב מיל כדי להתרחק מן ההר, מוכרח שכל המחנה נדחה י"ב מיל. אך עדיין קשא דתינח דנדחו י"ב מיל כדי שלא ימותו סמוך להר, אך כיון שהחיה אותם במקום שנתרחקו למה הוצרכו מלאכי השרת לדדות אותם מחמת חולשתם, דכיון שהחיה אותם יתן להם כח שיחזרו למקומם מאליהם כי מאחר שנתן ט"ל המחיה כל שכן שיתן כח וגבורה? ונראה לי בס"ד כי הניחם חלשים שיצטרכו מלאכי השרת לדדות אותם, לדדותם כדי להראות למלאכי השרת חיבתם של ישראל שנחשבים בנים למקום, שהם בכבודם ובקדושתם ירדו וידדו אותם, ואז לא יבואו לקטרג כשיעלה משה רבינו ע"ה לקבל הלוחות, והועיל דבר זה להשתיק כמה רבבות מלאכים, שלא עמדו לקטרג בעליית משה רבינו ע"ה למרום לומר 'מה אנוש ומה אדם' [מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ], ורק קצת כיתות קטרגו בכך, וגם זה היה מאת ה' שעורר אותם לקטרג, כדי להראות כבודו וכוחו של משה רבינו ע"ה שינצח גם את המלאכים! והא דְּחָזְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר מִיל, נראה לי בס"ד דידוע י"ב מיל היה תחום של תורה בשבת קודם החטא וכנזכר בס' הכונות, וידוע שהתורה נתנה בשבת ולכן לא חזרו לאחוריהם יותר מן י"ב מיל שיעור תחום שבת מן התורה, או כנגד ג' עולמות בי"ע [בריאה,יצירה, עשיה] שכל עולם יש בו אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] הרי י"ב עולמות הן, והתורה נתנה מן הבריאה ודו"ק.

מַה לִּילוּד אִשָּׁה בֵּינֵינוּ?. הדקדוקים במאמר זה ידועים ואין צורך לפרטם, ונראה לי בס"ד דהתחתונים ילדי אשה נקראו 'אָדָם' [45] שהוא מספר 'מַה' [45] לשון מיעוט, כמו וְנַחְנוּ מָה (שמות טז, ז). והטעם דאית ביה תרתי לגרעות, חדא שנברא תחלה מן האדמה, ועוד שהוא ילוד אשה מטיפה סרוחה, וזה שאמרו מַה לִּילוּד אִשָּׁה, רצונו לומר תואר 'מַה' לשון מיעוט יש לילוד אשה ואיך יהיה בֵּינֵינוּ, שאנחנו רחוקים הן מן האדמה הן מלידת אשה. והשיב להם לְקַבֵּל הַתּוֹרָה בָּא, פירוש אף על פי שהוא גוף חמרי נברא מן האדמה ונולד מאשה, הנה עתה בא לקבל התורה שהיא תזכך חומר שלו ויהיה קדוש בקדושת התורה. והשיבו חֶמְדָּה גְּנוּזָה שֶׁגְּנוּזָה לְךָ תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת, קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִתְּנָהּ לְבָשָׂר וָדָם? 'לִתְּנָהּ' דייקא במתנה! כי מדבריך שאמרת לקבל התורה בא שבה יזדכך משמע שאתה רוצה לתתה בסוג מתנה, לכך יגיע לו תועלת כל כך ממנה לזכך חומרו, כי כל הנותן בעין יפה הוא נותן, תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם, עשו פשרה עתה שתתן לו רק תורה שבכתב שהיא 'תנ"ך' הרמוזים באותיות הסמוכים לאותיות 'שמים' ועל רצונו לומר סמוך שאחר 'שמי' יש תנ"ך והמ"ם כפולה. גם אמרו על השמים, כי תורה שבכתב היא בחינת שמים, ושבעל פה ארץ, ולזה אמר תְּנָה הוֹדְךָ התורה שהיא עַל הַשָּׁמָיִם, ולא תתן להם תורה שבעל פה שהיא רחבה מני ים, יען (תהלים ח, ה) דְּמָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ. בתורה שבכתב, וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ בתורה שבעל פה, לכן עתה שכבר אמרת ליתן די שתתן לו הוֹדְךָ אשר עַל הַשָּׁמָיִם היא תורה שבכתב בלבד?
וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הַחֲזֵר לָהֶם תְּשׁוּבָה! כי רצוני שיקרא הנצוח על שמך, כי אתה אחוז בנצח ותנצח גם את המלאכים, אָמַר לְפָנָיו שֶׁמָּא יִשְׂרְפוּנִי בְּהֶבֶל שֶׁבְּפִיהֶם, דהן אמת כי אני הבל שכוחי בפה אך ירא אני מהבל פיהם הקדוש, אָמַר לוֹ: אֱחֹז בְּכִסֵּא כְּבוֹדִי וְהַחֲזֵר לָהֶם תְּשׁוּבָה, רמז לו בדברים אלו כח טענה לטעון נגדם, דכסא הכבוד הוא עולם הבריאה כנודע, וישראל נשמתם מן הבריאה, והתורה נתנה מהבריאה, אם כן קרובים ישראל לה יותר מן המלאכים שהם ביצירה וזו טענה גדולה וחזקה כנגדם. ואז משה רבינו ע"ה השיב ב' תשובות, חדא תשובה הנז' שלימדו השם יתברך, והב' לְמִצְרַיִם יְרַדְתֶּם? וכו', ומאחר כי השם יתברך גילה לו תשובה זו ברמז גם הוא אמרה ברמז, באומרו 'תּוֹרָה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי' דנראין הם מילות יתירות? אך הכונה כי היינו טעמא שנבחר משה רבינו ע"ה לקבל התורה, מפני כי משה רבינו ע"ה זכה לבריאה והתורה נתנה מן הבריאה, ולזה אמר תּוֹרָה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן 'לִי' שהיא מצד בחינתי מַה כְּתִיב בָּהּ? ורמז בזה מאחר שהיא מן הבריאה אם כן כל מי שיש לו שייכות בבריאה ראויה אליו, וממילא תצא דינא כי יזכו בה ישראל! ואחר זה טען טענה אחרת בשבעה דברים ואלו הן: [1] לְמִצְרַיִם יְרַדְתֶּם? לְפַרְעֹה הִשְׁתַּעְבַּדְתֶּם? זה אחת, ועוד [2] בֵּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אַתֶּם שְׁרוּיִים? זה שתים, ועוד [3] כְּלוּם אַתֶּם עוֹשִׂים מְלָאכָה? זה שלש, ועוד [4] מַשָּׂא וּמַתָּן יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? זה ארבע, ועוד [5] אָב וָאֵם יֵשׁ לָכֶם? זה חמש, ועוד [6] קִנְאָה יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? זה שש, ועוד [7] יֵצֶר הָרַע יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? זה שבע, וכל שבעה טענות אלו יש בהם נגלה ונסתר, אם כן הם שבעה ושבעה, ולכך כָּל אֶחָד וְאֶחָד נַעֲשָׂה לוֹ 'אוֹהֵב' מחמת שבעה ושבעה אלו, והיינו אותיות 'אוֹ' [7] הם מספר שבעה, ואותיות 'הֵב' [7] הם מספר שבעה, כנגד שבעה ושבעה נצטרפו אותיות 'אוֹהֵב' ובזה כל אחד ואחד נעשה לו אוהב.

אַנָן דְּסַגִּינָן בִּשְׁלֵמוּתָא כְּתִיב בָּן וְכוּ'. פירש בני ידידי כה"ר יעקב נר״ו, אַנָן דנשמתינו מעולם האחדות, ששם הוא השלימות, כְּתִיב בָּן: תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם (משלי יא, ג) שכל אחד ישתלם ממעשה חבירו ונמצא קיימנו הכל. אבל הם דְּסָגָן בַּעֲלִילוּתָא עולם הפירוד אין חסרונו של זה נשלם מזולתו, עכ״ד נר״ו

עֲלוּבָה כַּלָּה מְזַנָּה מִתּוֹךְ חֻפָּתָהּ. נראה לי בס"ד, ארז"ל (סוטה יז.) איש ואשה שזכו שם 'יה' ביניהם, ואם כן המזנה פוגמת בשם 'יה' והוא שם הרמוז תוך אותיות חופה במילואם כזה: חי"ת ו"ו פ"ה ה"א, דאותיות המילוי שהם תוך אותיות הפשוט של חופה הם אות 'יה' ולזה אומר עֲלוּבָה כַּלָּה שֶׁמְּזַנֶּה ופוגמת במה שרמוז תּוֹךְ חֻפָּתָהּ.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש תּוֹךְ חֻפָּתָהּ יש 'תף' היא פלונית שמספרה ת"ף [480], עכ"ד נר"ו.

הַנֶּעֱלָבִים וְאֵינָם עוֹלְבִים. היינו נֶּעֱלָבִים מאחרים בעניינים הנפשיים, שמגנין אותם בשקר וכזב. שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם בעניינים הגופניים בשקר וכזב וְאֵין מְשִׁיבִין. עושין עבודת הקודש מאהבתו יתברך, ועל דרך זו גם כן הם שְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִין מאהבתו יתברך. ולא בשביל לקבל שכר בעבורם בעולם הבא. עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ (שופטים ה, לא), שיתקיים בהם יתרון בשכרם על שכר הניתן לכל צדיק בעבור כל מצוה ומצוה, כיתרון שיהיה לשמש באורה לעתיד על מה שהיא עכשיו.
והיינו דכתיב וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים (ישעיה ל, כו) ופירש רש"י ז"ל הכונה שיגדל אור השמש לעתיד, שמ"ג [343] פעמים על מה שהוא עכשיו, כן יגדל שכר מצוה שלהם שמ"ג פעמים על שכר אותה מצוה הניתן לצדיק אחד.

מַה נָּגִיד זֶה, יֵשׁ בּוֹ לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת. פירוש בחוקי המלכים יש שהמלך יגזור מיתה על אדם, אף על פי שלא יגישו דינו אצל השופטים בבית המשפט. וכן אם יצא אדם חייב מיתה בבית המשפט מאת השופטים, יוכל המלך לפטרו מן המיתה ולהחיות, שיש למלך כח על פי חוקי המלכות בכך כן דברי תורה תמית להעוסק בה שלא ברשות, דהיינו עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה (סנהדרין נט.) וכן אפילו בישראל כשר אם עסק בדברי תורה שאין ראוי הוא לעסוק בהם ימות וכמו שאמרו בגמרא (חגיגה יג.) בההוא ינוקא שהיה דורש בחשמל בעודו קטן בשנים, ויצאה אש מחשמל ושרפתו. ועוד כיוצא בזה אמרו בגמרא (שבת ב:) מן דיליה דא ליה [רש״י שם: מידו היתה זאת לו שלא היה לו לדרוש במרכבה] וכן יש בהם להחיות, שלפעמים נגזר עליו מיתה ובא מלאך המות להמיתו, ובעבור שהיה עוסק בתורה ניצול, כמו שאמרו רז"ל (מכות י.) 'דברי תורה קולטות' ולכן אמר נְגִידִים לשון רבים ולא אמר נָּגִיד, לרמוז שחוקים אלו נהוגים במלכי אומות העולם שהם רבים.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה לִּילוּד אִשָּׁה בֵּינֵינוּ. יש לדקדק הוה ליה להקשות 'כַּאן' ומאי 'בֵּינֵינוּ'?
ונראה לי בס"ד, האדם נקרא יְלוּד שבא על ידי לידה, ומספר יְלוּד [50] גימטריא חמשים, ומספר מַלְאָךְ [91] צ"א, והפרש שיש ביניהם הוא אֵם [41] שהוא כינוי לתורה, דכתיב: כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא (משלי ב, ג), אל תקרי אִם אלא אֵם,
ולזה אומר מה לילוד אשה בינינו, דשאלת חכם חצי תשובה, כלומר: מַה לִּילוּד אִשָּׁה עסק בתורה הרמוזה במספר שיש בֵּינֵינוּ לבין הילוד? והשיב להם, לְקַבֵּל הַתּוֹרָה בָּא! לא בא עתה לזכות בה, כי כבר זכה בה במעמד הר סיני בעשרת הדברות לפניכם ואתם שתקתם ולא ערערתם כלום, ועתה לא בא אלא לקבל דבר שזכה ואינו עושה זכיה חדשה, וליטול את שלו בא.

רש"י ד"ה תתקע"ד דורות וכו' וראה הקב"ה שאין העולם מתקיים. במדרש רבה בראשית פ"א איתא ראה הקב"ה שהיו רשעים נתנה לכ"ו דורות והתתקע"ד שתלן בכל דור ודור והן עזי פנים שבדורות:

תוס' ד"ה מה פטיש בסה"ד דמקרא אחד יוצא לכמה טעמים. עי' בהרא"ם פ' וארא בפסוק ט':

אמר ר' יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה ילוד אשה בינינו וכו' א"ל אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה וכו'. ידוע כי התורה היתה כתובה לפניו ית"ש באותיות בלתי מצורפים וכ' בס' אלים להר"י קאנדיא שבכל עולם ועולם מצורפים האותיות בענין אחר המובן לאנשי אותו עולם לחיות הקודש כראוי להם ולאופנים ושרפים ומלאכי השרת ולנפשות הכוכבים ומזלות ולעולם התחתון הזה נצטרף מעשי מצרים ומרגלים וכדומה. והנה הם אין להם מורגש ומובן בגשמיות אבל האדם שלו אחיזה בכל העולמות והרבה מהם זכו לדרוש במעשי מרכבה נמצא התורה ראוי לאדם שהוא משיג הכל העולמות עליונות והתחתון מה שאין כן מלאכי השרת והיינו אחוז בכסא כבודי והחזיר להם תשובה ר"ל שיראו ויבינו שאתה אחוז בכסא הכבוד בעולם היותר עליון וגם החזר להם כלום למצרים ירדתם כלומר אני משיג מכסא הכבוד עד עולם התחתון משא"כ אתם. ומרע"ה מרוב ענוותנותו לא השיב שהוא גדול מהם באחזו בכסא הכבוד אלא אמר כלום למצרים ירדתם כתשובת אדם ילוד אשה ולהיותו ענותן ונהג בהם כבוד הוסיפו עליו אהבה כמחז"ל אהוב למעלה ונחמד למטה:

דסגינן בשלימותא. התהלכנו עמו בתום לב כדרך העושים מאהבה וסמכנו עליו שלא יטעננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו: בתחלה. בקבלה שקבלתם אחת הוא אצלם ולבסוף כשקיימתם שתים יש: לבבתני. קרבתני: עלובה. חצופה דעולבנא לישנא דחוצפא היא והכי אמר במס' גיטין: מזנה בתוך חופתה. כישראל כשעמדו בסיני ועשו העגל: במסיבו. בחופתו: נתן. עזב ריחו הטוב לאחרים: ועדיין חביבותא היא גבן. אע''פ שהמקרא מספר בגנותנו הראה לנו לשון חבה מדלא כתיב הסריח: הנעלבים ואינם עולבים. אחרים באין עליהם בחוצפה ולא הן על אחרים: עושין מאהבת המקום ושמחים ביסורים. על עליבה הבאה עליהם: צבא רב. כל האומות: מה פטיש. מתחלק הסלע על ידו לכמה ניצוצות: למיימינים. עסוקים בכל כחם וטרודים לדעת סודה כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר: קושרים לו שני כתרים. לדבור שהיה בו ממש ונראה כדכתיב רואים את הקולות (שמות כ): אע''פ שמיצר ומימר לי דודי. בעגל שאמר הורד עדיך: בין שדי ילין. אמר מיד לעשות לו משכן להיות מצומצמת שכינתו בין שני הבדים שנראי' במקדש ראשון כשני שדים דוחקין ובולטין בפרוכת שכנגד הפתח: עין גדי. עון עגל שהוא מין בהמה לשון אחר לשון עכו''ם העורכים לגד שלחן (ישעיהו סה): שכרמתי. שאספתי להתאוות אלהות הרבה כדכתיב אלה אלהיך ישראל (שמות לב): שכורמים עליו. שמאספין עליו את הבגדים והוא דף ארוכה ומנוקבת נקבים הרבה ומניח המוגמר תחתיה והכלים מתגמרין מדרך הנקבים לישנא דמיכנש גרסינן: מעביר ראשון. לגן עדן: מור עובר. על שהעבירן. גשם נדבות גבי מתן תורה כתיב בספר תהלים: י''ב מיל. זו היא מדת מחניהם והיו הקרובים לדיבור חוזרין מפחד הקול עד קצה המחנה: מדדין אותן . מסייעין אותן להתקרב מעט מעט שהיו חלשים כאשה המדדה את בנה בתחלת הילוכו: ידודון. משמע הם עצמם ידודון: ידדון. מדדין אחרים: תתקע''ד. באלפים שנה שקדמה תורה לעולם היו עתידין דורות הללו להבראות שנאמר (תהלים קה) דבר צוה לאלף דור וראה הקב''ה שאין העולם מתקיים בלא תורה כל כך והעבירן ולא בראן ונתנה לכ''ו דורות הרי שחסרו תתקע''ד מאלף: מה אדיר שמך. אדיר הוא הרבה בארץ ואין ראוי לך ליתן הודך שם כי אם על השמים: פירש שדי מזיו. נוטריקון של פרשז:

ולא כתיב הסריח. לשון מגונה לא היה לו לכתוב אלא כלומר ולא כתב ערב ריחו דהוה משמע הסריח אלא כתב נתן לשון חביבות: מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות. הקשה רבינו שמואל והא קרא משמע דהפטיש מפוצץ את הסלע מדלא כתיב והפטיש יפוצצנו סלע וכן אנו רואין שהפטיש מפוצץ סלעים וליכא למיגרס מה סלע מתחלק לכמה ניצוצות דהא דיבור דהיינו תורה נמשלה לפטיש ולא לסלע ובקונטרס פי' מה פטיש מתחלק הסלע על ידו ואינו מיושב שהדיבור הוא עצמו מתחלק ואינו דמיון גמור ואומר ר''ת דקרא מיירי באבן המפוצץ ברזל דאמר במדרש חזית מעשה באחד שקנה סנפירין ובא לבודקה נתנה על הסדן והכה עליה בקורנס נחלק הפטיש ונשבר הסדן וסנפירין לא זז ממקומו הה''ד וכפטיש יפוצץ סלע ואף על גב דלא כתיב יפוצצנו סלע הרבה פסוקים יש כענין זה אבנים שחקו מים (איוב יד) פי' שחקו אותן מים ואתו שפיר דאמר בפ''ק דקדושין (דף ל:) תנא דבי רבי ישמעאל בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ''ד ואם אבן הוא נמוח שנא' אבנים שחקו מים פירוש שחקו אותם מים ואם ברזל הוא מתפוצץ פירוש אם יצר הרע מתחזק עליו כברזל מתפוצץ שנאמר וכפטיש יפוצץ סלע ואף על פי דהתם מדמה יצה''ר לפטיש וכאן מדמה ד''ת לפטיש אין לחוש דמקרא אחד יוצא לכמה טעמים:

שבת פח ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף פח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד