שבת פח ע"א

דף פח - א

לרבנן, שמונה חדשים חסרים עבוד, ^[1] ולא היה הבדל בין שני ראשי החדשים של ניסן בשנה הראשונה ובשנה השניה אלא שני ימים בלבד. ור"ח ניסן בשנה ראשונה חל בששי בשבת, ובשניה חל בראשון בשבת. ואילו ר"ח סיון של השנה הראשונה חל בשני בשבת.

תא שמע: דתניא בסדר עולם: ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים, בארבעה עשר שחטו פסחיהם, בחמשה עשר יצאו, ואותו היום ערב שבת היה.

ודייקינן: ומדריש ירחא דניסן, ערב שבת היה. אם כן, ריש ירחא דאייר, חד בשבא הוי. וריש ירחא דסיון בתרי בשבא הוי.

קשיא לרבי יוסי!

ומתרצינן: אמר לך רבי יוסי: הא מני - רבנן היא.

תא שמע: תניא: רבי יוסי אומר:

בשני בסיון - עלה משה, ושמע "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", וירד והגיד לעם.

בשלישי בו - עלה ושמע מצות הגבלה וירד ואמרה לעם.

ברביעי - ירד ואמר להם מצות פרישה. ושוב לא עלה עד מתן תורה.

ומקשינן: ומאחר שלא עלה ביום הרביעי

- מהיכן ירד?

ומתרצינן: אלא אימא: ברביעי עלה וירד. ושוב לא עלה.

וממשיכה הברייתא:

בחמישי בנה משה מזבח והקריב עליו קרבן. כדכתיב "ויבן מזבח תחת ההר".

בששי לא היה לו פנאי לעלות.

ודייקינן: מאי לאו, משום תורה לא היה לו פנאי לעלות, כלומר שאז עלו כל ישראל לקבל את התורה.

וקשיא מדרבי יוסי אדרבי יוסי דסוגיין, דאמר בשביעי בחדש ניתנה תורה?

ומתרצינן: לא! אלא משום טורח שבת לא היה לו פנאי לעלות בששי, ולעולם בשביעי ניתנה תורה.

דרש ההוא גלילאה [איש הגליל] עליה דרב חסדא, לפני רב חסדא [לפי שרב חסדא היה יושב והדרשן עומד, נדמה כאילו העומד הוא למעלה מהיושב]:

בריך רחמנא, דיהיב אוריאן תליתאי,, תורה משולשת דהיינו, תורה נביאים וכתובים, לעם תליתאי, כהנים לוים ישראלים, על ידי תליתאי, משה, שהוא שלישי לבטן אחר מרים ואהרן. ביום תליתאי לפרישה. בירחא תליתאי, סיון.

ואמרינן: כמאן דרש? כרבנן, שלדבריהם הופרשו בחמישי בשבת וניתנה תורה בשבת שהוא שלישי לפרישה. דאילו לרבי יוסי הופרשו ברביעי בשבת וניתנה תורה בשבת שהוא רביעי לפרישה.

כתיב "ויתיצבו בתחתית ההר". משמע תחת ההר ממש.

אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, חבית של שיכר, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. ^[2]

אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא! שאם יזמינם הקב"ה לדין על שלא קיימו את התורה שקיבלו עליהם, יש להם תשובה, שקיבלוה מאונס. ^[3]

אמר רבא: אעפי"כ הדור, שוב קבלוה מרצון בימי אחשורוש מאהבת הנס שנעשה להם. דכתיב במגלת אסתר "קימו וקבלו היהודים" - קימו עתה, שקיבלו על עצמם מרצון את מה שקבלו כבר במתן תורה, באונס.

אמר חזקיה: מאי דכתיב בתהלים "משמים השמעת דין [היינו מתן תורה] ארץ יראה ושקטה".

אם יראה למה שקטה? ואם שקטה למה יראה?

אלא בתחילה, קודם שאמרו ישראל נעשה ונשמע - יראה הארץ שמא לא יקבלו ישראל את התורה ויחזור העולם לתוהו ובוהו.

ולבסוף כשקבלוה - שקטה.

ולמה יראה? כדריש לקיש.

דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה' יתירה ד"הששי" למה לי?

מלמד, שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין. ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו;. ו"הששי" היינו יום הששי המיוחד, שהוא ששי בסיון.

וביאור הכתוב: "ויהי ערב ויהי בקר" של גמר מעשה בראשית תלוי ביום הששי של מתן תורה.

דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל, קשרו לו שני כתרים מזיו שכינה, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע.

וכיון שחטאו ישראל בעגל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום. ^[4] שכל מלאך נטל כתר אחד. שנאמר "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב" משמע "עדים" שהיה להם מהר חורב.

אמר רב חמא ברבי חנינא: בחורב טענו את הכתרים ! בחורב פרקו!

בחורב טענו: כדאמרן.

בחורב פרקו: דכתיב "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב" משמע נמי שבהר חורב פרקו.

אמר רבי יוחנן: וכולן, כל הכתרים, זכה משה, ונטלן. דסמיך ליה לקרא ד"ויתנצלו" "ומשה יקח את האהל". ודרשינן: "ומשה יקח" אותם הכתרים.

פירוש אחר, "האהל" מלשון "בהלו נרו", שהוא אורה ושמחה, שזכה משה לקירון עור פניו.

אמר ריש לקיש: עתיד הקב"ה להחזירן לנו את הכתרים הללו.

שנאמר "ופדויי ה' ישובון, ובאו ציון ברנה, ושמחת עולם על ראשם". ומשמע כי הכתרים, שהם שמחה שמעולם - יהיו על ראשם.

אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה של הקדמת נעשה לנשמע, שמלאכי השרת משתמשין בו?

[ומבאר מרן הגרא"מ שך, שמלאך בשעה שהוא מקבל תפקיד הוא ממלא אותו מתוך שאיפה לקבל, עם סיום שליחותו, תפקיד נוסף, יותר נעלה. וכך היתה קבלת התורה על ידי עם ישראל. שלא רק שקיבלו עליהם לעשותה, אלא ביטאו שמגמתם ב"נעשה" היא כדי שיהיה בעקבותיו "ונשמע". שיזכו לשמוע עוד ועוד. כי תכלית עשיית המצוות היא להתקדם ולהתעלות כדי לקבל ["לשמוע"] דרגות רוחניות נוספות, ולשמוע דברים נעלים יותר].

דכתיב "ברכו ה' מלאכיו, גבורי כח, עושי דברו - לשמוע בקול דברו". ברישא "עושי", והדר "לשמוע". שמוכנין לעשות קודם שישמעו, ולא כשאר עבדים ששומעים תחילה את הדבר כדי לידע אם יכולין לקבל עליהם או לא.

אמר רב חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב "כתפוח בעצי היער". למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך: מה תפוח זה חנטת פריו קודם לצמיחת עליו, ^[5] בניגוד לשאר אילנות שהעלין קודמין. אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע. ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא. ויתבה אצבעתא דידיה אצבעות ידיו היו מונחות תותי כרעא תחת רגליו, וקא מייץ בהו לוחץ עליהן ואינו שם לב לכך מתוך עיונו, וקא מבען נוטפות אצבעתיה דמא.

אמר ליה הצדוקי לרבא: עמא פזיזא! עם פזיז הינכם, דקדמיתו פומייכו לאודנייכו שהקדמתם אמירת פיכם, נעשה, קודם שמיעת אוזניכם. ואכתי בפחזותייכו קיימיתו! עדיין אתם עומדים בפחזותכם, כמוך, שאינך שם לב לנעשה עמך.

ברישא איבעיא לכו למשמע, אי מציתו אם אתם יכולים לעמוד בכך קבליתו את התורה. ואי לא, לא קבליתו!

דרש ההוא גלילאה עלי' דרב חסדא בריך רחמנא דיהב אוריין תליתאי. פי' תורה נביאי' וכתובי'. ביום תליתאי. פי' ביום שלישי לפרישה כרבנן דאמר בחמישי עבד ליה פרישה. ע"י תליתאי ע"י משה שהוא שלישי אהרן ומרים ומשה. לעם תליתאי כהנים לוים וישראל. בירח תליתאי בחודש השלישי ניסן אייר סיון ובסיון ניתנה התורה והוסיפה ההגדה בדבר זה אותותיה משולשים כלומר שהתורה נקרית אמת שנאמר (משלי כ״ג:כ״ג) אמת קנה ואל תמכור ומספר אמת ג' אותיות וישראל בני אבות ג' אברהם יצחק ויעקב משבט שלישי ראובן שמעון לוי ומן לוי נולד משה שעל ידו ניתנה תורה לוי יש בו ג' אותיות משה ג' אותיות ונצפן ג' ירחים כדכתיב (שמות ב׳:ב׳) ותצפנהו ג' ירחים ובזה אמרו אמר ר' לוי הא למדתה שכל מעשה אותו היום היה משולש וכגון זה עוד יש במדרש ילמדנו (תנחומא פרשה יתרו) הלא כתבתי לך שלישים אמר ר' יהושע בן נחמיה הן תורה שאותיותיה משולשות אלף בית גימל והכל היה משולש תורה משולשת תורה נביאים וכתובים משנה משולשת תלמוד הלכות ואגדות תפלה משולשת ערב ובוקר וצהרים משולשת קדוש קדוש קדוש ישראל משולשים כהנים לוים וישראלים ומשה אותיותיו משולשים משבט לוי שאותיותיו משולשין מזרע אברהם יצחק ויעקב אבות שלשה בחודש משלש ניסן אייר סיון בסיני שאותיותיו משולשים לשלשה ימים נתקדשו שנאמר (שמות י״ט:י״א) והיו נכונים ליום השלישי:

וקשיא בין לרבנן דאמרי תרין בשבא ובין לר' יוסי דאמר חד בשבא ופרקינן לרבנן ח' חסרין עבוד לר' יוסי ז' חסירין עבוד דכי אמרו אחרים אין בין עצרת לעצרת ד' ימים בזמן שחדשי השנה כסדרן אחד מלא ואחד חסר דהוו ו' שלמין וששה חסרין והוו יומי דשתא שנ"ד דנאכלין ש"נ מנהון בשבועי ומשתיירין ד' אבל כדהוו בה ז' חסרין הוו להו יומי שנ"ג וכד אזלין שביעי משתיירי מינה ג' והלכך כד הוי ראש ניסן דשנייה יום אחד בשבת והוה בראשונה ז' חסרין הוי ניסן בראשונה בחמשה וסיון בחד בשבא כר' יוסי ואי הוי בשנה ראשונה שמנה חסרין והוו יומא שנ"ב משתיירי מינה תרין וכד הוי ראש ניסן שנייה בחד בשבא הוי ראש ניסן שנה ראשונה במעלי שבתא וראש סיון תרין בשבא כרבנן. ותנן אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברין בשנה וכד הוויין ד' מעוברין הוו ח' מחוסרין ואפי' למאן דפריש ולא נראה לחכמים לחסר יתר על שמונה:

ת"ש רבי יוסי אומר בשני עלה וירד. פי' שני לחנייתן במדבר סיני ובשלישי עלה וירד וברביעי כי תרצתא עלה וירד ובחמישי בנה מזבח והקריב עליו קרבן בששי לא היה לו פנאי ודאי לאו דהוא יום שבת ונתנה בו תורה. וסייעתא לרבנן ודחי ר' יוסי לא אלא הוא דע"ש ומשום טרחא דשבת לא היה לו פנאי:

דרש ההוא גלילאה עלי' דרב חסדא בריך רחמנא דיהב אוריין תליתאי ע"י תליתאי לעם תליתאי ביום תליתאי בירח תליתאי ואית רבנן דמרוחין וגרסין כמאן כרבנן וסייעתא דרבנן מן ביום תליתאי יום ג' לפרישה. דאלמא בחמשה עביד להו פרישא כמאן כרבנן ותרין בשבא הוה ר"ח סיון ובששה בו נתנה תורה ומפרשא פלוגתא נמי בגמ' דשבעת ימים. צליחתא בלשון ישמעאל א' שקיקה. פתילת הוורד שעושין מצמר גפן צבוע כעין ורד וקורין אותו וורד וכן אמרו (כתובות עד) לענין יצאת וראשה פרועה וטווה בשוק בטווה וורד כנגד פניה. ובלשון פרס נקרא גולגון נודע בבבל:

לרבנן שמנה חסרים עבוד. שלא לצורך אמרו כן, דהא אמרן אייר דהאי שתא עבורי' עברוה אלא משום דר"י א"נ דמוקי להנך ברייתא דלעיל כולהון כר"י:

והא דאמרי' בענין אגדה הא מודעא רבא לאורייתא ומתרץ כבר קבלוה בימי אחשורוש. ק"ל, וכי מה קבלה זו עושה מסופו של עולם לתחלתו, אם קודם אחשורוש לא היו מצווים למה נענשו, ואם נאמר מפני שעברו על גזירת מלכם א"כ בטלה מודעא זו. ועוד למה הצריכה לקבלה וברית. ונ"ל לומר, דמתחלה אף על פי שהיה להם מודעא מ"מ לא נתן להם הארץ אלא כדי שיקיימו התורה כמו שמפורש בתורה בכמה פרשיות, וכתיב ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים ירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו, והם עצמן מתחלה לא עכבו בדבר כלל ולא אמרו במודעא כלום, אלא ברצון נפשם מעצמם אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, (לפי) [לפיכך] כשעברו על התורה עמד והגלם מן הארץ משגלו מסרו מודעא על הדבר מדכתיב והעולה על רוחכם הי' לא תהי' אשר אתם אומרים נהיה כגוים וכמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן, וכדאמרי' באגדה (סנהדרין קה.) רבי' יחזקאל עבד שמכרו רבו כלום יש לו עליו וכו' לפיכך כשבאו לארץ בביא' שניה בימי עזרא עמדו מעצמם וקבלוה ברצון שלא יטענו עוד שום תרעומות, והיינו בימי אחשורוש שהוציאם ממות לחיים, והי' זה חביב עליהם מגאולה של מצרים:

מכאן מודעא רבה וכו' קימו מה שקבלו כבר. הא דאמרינן באגדה מכאן מודעא רבה, ומתרץ קבלוה בימי אחשורוש, ק"ל וכי מה קבלה זו עושה מסופו של עולם לתחילתו, אם קודם אחשורוש לא היו מצווין למה נענשו, ואם נאמר מפני שעברו על גזירת מלכם, א"כ בטלה מודעא זו, ועוד למה הצריכם לקבלה וברית. ונ"ל דמתחילה אע"פ שהיה להם מודעא מ"מ לא נתן להם את הארץ אלא כדי שיקיימו את התורה, כמו שמפורש בתורה בכמה פרשיות וכתיב ויתן להם ארצות גוים (תהלים קה, מד) וגו' בעבור ישמרו (שם שם, מה) וגו', והם עצמם בתחלה לא עזבו בדבר כלל ולא אמרו במודעא כלום, כאלו מסרו נפשם מעצמם אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות יט, ח), ולפיכך כשעברו על התורה עמד והגלם מן הארץ. [אבל] משגלו יש מודעא על הדבר דכתיב (יחזקאל ב, לב) והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים וגו' וכדאמרינן באגדת חלק (סנהדרין קה, א) עבד שמכרו רבו כלום יש לו עליו, לפיכך כשבאו לארץ בביאה שניה בימי עזרא עמדו מעצמן וקבלוה ברצון שלא יטענו עוד שום תרעומת והיינו בימי אחשורוש שהוציא ממות [לחיים] והיה זה חביב להם יותר מגאולת מצרים. [הכותב בעין יעקב בשם הרשב"א. ועי' בעץ יוסף שם].

בחמישי בנה מזבח כו' כיון שלא עלה בה' מסתמא לא הלך בטל באותו יום אלא שבנה מזבח כו' וכל הענין בפרשת משפטים ואין מוקדם ומאוחר בתורה כפירש"י בחומש ע"ש:

בששי לא היה לו פנאי כו' אין לפרש דלא היה לו פנאי משום טורח שבת ואל"ה היה נותן הקב"ה תורה בו ביום בע"ש דהא לר"י קיימינן הכא דס"ל דמשה הוסיף יום א' מדעתו משום פרישה ודריש היום כמחר דלילו עמו אלא דר"ל דמשום טורח שבת לא עלה בו ביום בע"ש כמו שעלה בג' ימים שלפניו ומיהו אי לאו משום פרישה לא היה מוסיף משה יום א' משום טורח שבת דלא הוה שביק קבלת התורה משום טורח שבת וק"ל:

אוריין תליתאי כו' נתכוון לחשוב כל הני תליתאי בנתינת תורה שהם על כוונה אחת דהיינו שהראשון יש לו שום מעלה והשני מוסיף במעלה על הראשון והשלישי עולה במעלה על גביהן וז"ש אוריין תליתאי שהראשון במעלה הם כתובים שניתן ברוה"ק ולמעלה ממנו דהיינו נביאים שנאמר בנבואה ולמעלה מהם התורה שנתנה על ידי משה רבינו באספקלריא המאירה כמ"ש פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות וגו' ולעם תליתאי דהיינו ישראל קדושים הם במעלה להבדילם מן האומות ולמעלה מהם הלוים בקדושה כמ"ש והבדלת את הלוים ולמעלה משניהם כהנים כמ"ש ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים וע"י תליתאי דהיינו שמרים היתה לה למעלה בנבואה אך בדברים שאינן נוגעין במצות התורה ויותר ממנה במעלה אהרן שכמה פרשיות בתורה נאמרו לו מפי הקב"ה ויותר מהם במעלה נבואת משה שלא קם כמוהו וכל התורה נקראת על שמו וביום תליתאי דיום הראשון מהפרישה לא היו פרושים מתשמיש של לילה ולמעלה ממנו כל יום שני של הפרישה שהיה לילו עמו ולמעלה מהם יום ג' שנגמרה הפרישה להיותם טובלים אז וטהורים לקבל את התורה ובירחא תליתאי לפי שישראל כשהיו במצרים היו שטופים בעבירות כמעשה מצרים ולא היו ראוים לקבל התורה עד אחר נ' יום כדי שיזדככו באותן ימים ובחודש ראשון שהוא ניסן נתן להם הקב"ה עול שני מצות שהם מילה ופסח כדי שיפרשו עצמן ממעשה מצרים כדאיתא במדרשות ובחדש השני היה (לשם) מעלה יתירה להם כמה מצות שנתנו במרה ובמן כדאמרינן לעיל ובחדש הג' באו למעלה עליונה עד שהיו ראויים לקבל התורה ודו"ק:

שכפה עליהן ההר כגיגית כו'. מדלא כתיב תחת ההר וכתיב בתחתית משמע בתוך התחתית כגיגית שמוקפת גם מצדדין והיינו נמי שם תהא קבורתכם כקבר המוקף גם בצדדין ועיין עוד בזה פ"ק דמסכת ע"ז וק"ל:

בתוס' כפה עליהם כו'. ואע"פ כו' ועוד י"ל דבדבורם שהקדימו נעשה לנשמע אין זה קבלה גמורה עד שקבלו עליהם אח"כ בכריתת ברית ובשבועה וק"ל:

קיימו מה שקבלו כבר כו'. דלפי פשטיה דקאי אמגילה ה"ל למכתב קבלו וקיימו דקבלה ודאי קדמה לקיומה וה"נ מה"ט דרשו מינה נמי במגילה קיימו למעלה מה שקבלו למטה ובמס' שבועות דריש מינה עוד אמגילה דדבר שנתחדש כגון מקרא מגילה נאמרה מהר סיני שנאמר קיימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר והדרשות שקולים הם ויבאו כולם וק"ל:

משמים השמעת דין ארץ יראה כו' פרש"י דין תורה עכ"ל ויותר נראה לפרש דין ממש השמעת בשעת מתן תורה לעשות דין בארץ שיחזור לתוהו ובוהו אם לא יקבלוה וענינו מפורש פ"ק דע"ז ע"ש:

יום הששי ה' יתירה ל"ל מלמד שהתנה כו' מפורש פ"ק דע"ז ע"ש:

בשעה שהקדימו כו'. קשרו לו ב' כתרים כו' עיין בתוס' והוא מבואר שע"י כתר תורה זכו עוד לשני כתרים שהם המלכות והכהונה וז"ש במ"ת ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' דהיינו כתר מלכות וכתר כהונה ומשום שהקדימו נעשה לנשמע דהיינו שקבלו עליהם שני חלקי התורה הא' עשיים שבתורה דהיינו נעשה והב' הלאוין שבתורה דהיינו נשמע והקדימו לקיים העשיים קודם שמיעת הלאוין זכו עוד לב' כתרים הללו דהיינו מלכות וכהונה וכל מלאך מששים רבוא נשא ב' כתרים האחד בימין כנגד הכהונה שהיא מדת חסד וכתר הב' בשמאל היא כתר מלכות על שם מדת הדין ובדוגמא זו נגד נעשה שהם העשיים על שם מדת הרחמים ונשמע שהם הלאוין על שם הדין ואמר כיון שחטאו בעגל ועברו על עשה של אנכי ועל הלאו דלא יהיה לך דמפי הגבורה שמענום כדאמרי' במס' מכות ירדו ק"כ רבוא מלאכי חבלה שאז שלט בהם מלאך המות כדאמרי' פ"ק דמס' ע"ז מדכתיב אכן כאדם תמותון וגו' ופרקו מהם הב' כתרים שהם המלכות והכהונה שניתן בזכות שאמרו נעשה ונשמע שהוא עשיים ולאוין והיינו שפרקום כשגלו ישראל בחטא עגל כמ"ש וביום פקדי ופקדתי וגו' ואמרינן פרק חלק דהיינו בזמן החורבן שנאמר קרבו פקודות העיר וגו' ואז בטל ונכרת מהם המלכות והכהונה כמ"ש שני זיתים נכרתים וכתיב הסר המצנפת והרם העטרה וגו' שהן מלכות וכהונה כמפורש בפ"ק דגיטין ומייתי ליה מדכתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב דהיינו בזמן המקדש שנקרא הר יהיה חרב ומפרש לה רבי חמא דבחורב טענו ובחורב פרקו כו' ולא הוזכר חורב במפורש אלא גבי פריקה דכתיב ויתנצלו וגו' מהר חורב על כוונה זו דהפריקה מב' כתרים שהם כהונה ומלכות יהיה בחורב דהיינו בשעת חורבן שאז יתקיים וביום פקדי וגו' כמ"ש לעיל וכפל במלאכי חבלה ק"כ רבוא ע"ש שבשני חורבנות יפרקו מישראל המלכות והכהונה בכל חורבן ס' רבוא ואמר וכולן זכה משה ר"ל דשני כתרים אלו שהם מלכות וכהונה ודאי דתלוים בכתר תורה דאין לך גדול ממשה בתורה שנקראת על שמו ולכך זכה למלכות שהיה מלך וזכה לכהונה בז' ימי מלואים כמפורש במסכת זבחים וזה שנסמך ומשה יקח את האהל דהיינו האהל של תורה ולכך זכה גם לב' כתרים האחרים ולא פירקום ממנו ואמר גם כשנפרק מישראל אלו ב' כתרים בשעת החורבן עתיד הקב"ה להחזירן להם ולא יפרקו מהן לעולם שנאמר ופדויי ה' וגו' דהיינו בגאולה העתידה שתהיה ע"י הקב"ה ולא ע"י מלאך כמו שהיו גאולת עוה"ז שנאמר בהם ומלאך פניו הושיעם אז שמחה שעל ראשם דהיינו ב' הכתרים יהיו לעולם ועד:

מי גילה לבני רז זה שמ"ה כו' דזהו דבר סודי שהמלאך כולי רוחני ואין לו דעת אחרת כ"א לעשות רצונו ית' ב"ה והוא מוכן כאלו עשה משא"כ האדם מחובר בגוף ונפש שיש בו גם דעת היצה"ר ואינו מוכן לעשות רצון אביו שבשמים כי היצה"ר מסיתו לרעה אבל ישראל במ"ת נגלה להם סוד זה להיות להם דעת א' להיות מוכנים לעשות רצון אביהם שבשמים כמ"ש מי יתן והיה לבבם זה וגו' דהיינו שב' הלבבות שהם ב' יצרים היו להם דעת אחד כמלאכים הללו שהם מוכנים לעשות קודם שמיעה וק"ל:

דכתיב כתפוח וגו' סיפא דקרא כתפוח בעצי היער כן דודי וגו' ולפי הענין הקב"ה נמשל לתפוח כת"י וכפירש"י שם וכל דודי הנזכר בשה"ש כן הוא דקאי אהקב"ה ואפשר לפי הדרש דהכא קאי אסיפא דקרא דלעיל דכתיב כן רעיתי בין הבנות דהיינו ישראל בין האומות ועלה שפיר קאי כתפוח בעצי היער כן ישראל בין האומות וקאמר לומר לך מה תפוח זה פריו וכו' מדמה המעשה לפרי והשמיעה לעלין כי המעשה עיקר כמ"ש ולא התלמוד עיקר אלא המעשה וק"ל:

בגמ' ההוא מינא דחזייה לרבא כצ"ל:

ברש"י ד"ה מאה ועשרים כל אחד נוטל כתר א' כצ"ל והוא ס"ד:

בתוס' ד"ה ירדו ק"כ וכו' ויתנצלו דריש תרי זימני ויש ספרים שכתוב בהם בהדיא וינצלו לא נאמר וכו' כצ"ל:

גמ' אכתי בפזיזותייכו קיימיתו כו' כצ"ל וכן ברש"י:

רש"י בד"ה ושוב לא עלה כו' שעלו כולם הס"ד:

בד"ה אלא אימא כו' לא עלה הס"ד:

בד"ה ק"ך כל אחד ואחד נטל את כתרו כצ"ל והס"ד:

בד"ה טענו הכתרים והכי משמע את עדים אשר היה להם מהר חורב פצ"ל והס"ד:

בד"ה בחורב פירקו דמשמע נמי ויתנצלו את עדים מהר חורב כצ"ל והס"ד:

בד"ה עושי לשמוע כו' צ"ל נעשה לנשמע מוכנין כו':

תוס' בד"ה אמר רבא כו' התם רבה א"ש כו' כצ"ל:

בד"ה ירדו כו' ויתנצלו דריש תרי זימנא וי"ס שכתב בהן להדיא וינצלו כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה לרבנן ח'. ונמצא דאשתקד בע"ש. נ"ל דלפ"ז היה ניסן חסר ונמצא ריש ירחא דאייר בשבת (דזה מוכרח מהוכחת הברייתא דויסעו מאילים מהפסוקים וא"כ ע"כ אייר עברוה כדלעיל והא דלא רצה הש"ס) לומר גם עתה דגם ניסן היה מלא והיה פסח שלו בה' ולא חסרו רק ז' חדשים וכדלעיל הוא מפני דכיון דלא היה רק ה' מלאים בשנה זו ודאי דלא עשו תרי ירחי בהדדי ר"ל ניסן ואייר מלאים (ובפרט לפי המבואר (בתענית כח ב וביומא ד ב) דסיון היה גם כן מלא יהיו ג' חדשים מלאים בהדדי אמנם זה אינו מוכרח דלמ"ד בששי נתנה י"ל דעלה בו ביום להר וסיון חסר היה ושלמו המ' יום בי"ז בתמוז) וזה דלא כמהרש"ל ומהרש"א בתד"ה לרבנן והא דקאמר הש"ס לקמן ריש ירחא דאייר בחד בשבא ל"ד אלא הוא אשיגרת לישן דלעיל דקס"ד דניסן היה מלא ובאמת הוה מצי לאוקמי הך ברייתא דלקמן כר' יוסי ותרווייהו היו חסרים אלא דאם כן הנך ברייתות דלעיל דבה' בשבת היה פסח אמאן תרמייא:

גמרא ת"ש דתניא בס"ע כו' הא מני רבנן היא. אע"ג דמאן תנא ס"ע ר' יוסי (יבמות פ"ב ב) י"ל דתני ולא סבר לה כדמשני (בנדה מ"ו ב):

שם דרש כו' ביום תליתאי כו' כרבנן. הגרע"א ז"ל הקשה דהא גם בקרא כתיב ויהי ביום השלישי כו' וע"כ צ"ל לר"י כמ"ש רש"י לעיל דר"ל שלישי לימים שלמים א"כ נפרש נמי כן כוונת הדורש ולפמ"ש המהרש"א בח"א דכל הני שלשה דחשיב הוא שהא' יש לו שום מעלה והב' נוסף עוד במעלה על הא' וכן הג' על הב' ובימים היה מעלת יום א' שפירשו בו מנשותיהם אך לילו לא פירשו ויום הב' עלה יותר שהיה לילו עמו כו'. ע"ש א"כ א"ש דלר' יוסי יום א' וב' היו שוין במעלותיהן עם לילותיהן:

גמ' א"ל ר"י הא מני רבנן. נ"ב דכוותיה בפרק יוצא דופן (מ"ו ב') (דר"י תני לה ולא סבר לה):

שם עליה דר"ח. נ"ב ערש"י. ולישנא דקרא הוא. אפי' בהי"ת ככתוב (מלכים א כב) ראיתי את ה' יושב וגו' וכל צבא השמים עומד עליו. וכן (ישעיה ו) שרפים עומדים ממעל לו. וכן כמלכותא דארעא (שמואל א כב) ושאול יושב וגו' וכל עבדיו נצבים עליו:

בְּרִיךְ רַחֲמָנָא, דִּיהַב אוֹרְיָן תְּלִיתָאִי. נראה לי בס"ד, שנתנה לנו מן הבריאה שהיא משולשת בשלש עולמות בי"ע [בריאה,יצירה, עשיה], גם נתנה מימין דכתיב (דברים לג, ג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, ונקודת החסד הוא 'סֶגוֹל' שהוא משלש נקודות, ולכן נקראת תוֹרַת חֶסֶד דכתיב (משלי לא, כו) וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ, ויש בה 'מצות חוקים ומשפטים' שהם ג' מינים.
וְעַם תְּלִיתָאִי שיצאו מן שלשה אבות שהם סוד ג' קוין, וגם שמשולשים בשלשה שמות שהם 'ישראל יעקב ישורון' ומבורכים בשלשה פסוקים יְבָרֶכְךָ יָאֵר יִשָּׂא שמתחילין בשלשה יודי"ן כנגד ג' שמותם הנז', ויש להם נר"ן [נפש, רוח, נשמה], וקרוים 'אָדָם' [45] שהוא ג' פעמים 'יה' [15]. ואמר בְּיַד תְּלִיתָאִי הוא משה רבינו ע"ה, דמלבד שהיה שלישי בלידה היה גם כן גלגול שלישי שהם הבל שת משה, וזכה לנשמה דאצילות שהיא שלישי לנפש ורוח, וגם חייו משולשים שהם ג' פעמים מ', וגם שמו משולש באותיות, וגם במספר [משה=345] שהוא ג' פעמים 'חזק' [115] כידוע.
וּבְּיוֹם תְּלִיתָאִי היא שבת קודש המשולש בשלש סעודות, ונאמר בו ג' פעמים 'היום' וכניסתו הוא בשלש שהם 'קדוש ונר ושולחן'.

מְלַמֵּד, שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר כְּגִיגִית. יש להקשות למה עשאו 'כְְּגִיגִית' שחפרו ועשה בו בית קיבול כמו גִיגִית, ודי להניחו כמו שהוא למעלה מראשיהם? ואם כדי שלא יברחו וינוסו מתחתיו, מי זה יברח מיד ה'? שאם יצאו מתחתיו גם ההר ילך על גבי ראשיהם! ועוד יש כאן קושיא ידועה הלא הם קבלו ברצון לב את התורה שהקדמו נעשה לנשמע? ועוד יש להקשות אומרו שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם, והוה ליה למימר 'כַּאן' דהא עומדים תחת ההר? ונראה לי בס"ד כי הם קבלו תורה שבכתב כפי מה שיגידו המקראות כמו הקראין דאזלי בתר פשט המקרא, ולא היו רוצין לקבל תורה שבעל פה אשר בכל תיבה ותיבה של המקרא תולה בה תלי תלים של הלכות, ולכך אמרו 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע' רצונו לומר נַעֲשֶׂה כפי אשר נִשְׁמָע מן פשט המקראות. והוא יתברך כָּפָה אותם על תורה שבעל פה, ולכן עשה את הָהָר לעיניהם חפור בתוכו כמו 'גִיגִית' לרמוז להם שכל תיבה ותיבה של המקרא היא כמו גיגית שיש לה בית קיבול ומטילים לתוכה יין אשר תכיל אלף אלפים טיפות יין בקרבה, ועל מנת כן אתם חייבים לקבל את תורה שבכתב. וידוע כי המאמין בדרשות של תורה שבעל פה ורמזים אשר בזה הוא מבין דבר מתוך דבר ומוציא הלכה מתוך הלכה, הנה זה הוא 'בן עולם הבא' שהיא סוד בינה, יען כי משמעות בינה הוא כך שיבינו דבר מתוך דבר, מה שאין כן מי שאינו מודה בכך הרי זה אין לו חלק לעולם הבא! ומפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל על מה שנאמר 'אין לו חלק לעולם הבא' היינו שישאר במלכות שהיא סוד העשיה. וזה שאמר כָּפָה הָהָר כְּגִיגִית שיש לה בית קבול, לרמוז על תורה שבעל פה שעושה לכל תיבה בית קבול שתכיל בקרבה כמה אלפים הלכות שבזאת תהיה עיקר קבלת התורה, ואמר להם אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה, הידיעה היא תורה שבעל פה שעליה נאמר (איוב יא, ט) וּרְחָבָה מִנִּי יָם, מוּטָב, אִם לָאו, שָׁם, במלכות הנקראת 'שם' שה"ס [שהוא סוד] עשיה, בסוד (שמואל ב' ח, יג) וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם תִּהְיֶה קְבוּרַתְכֶם, כלומר מקום שלכם שלא תזכו לעולם הבא שה"ס בינה, אלא תשארו במלכות שנקראת 'שם'.

קִיְּמוּ מַה שֶּׁקִּבְּלוּ כְּבָר. כבר פירוש אחר צליבת הָמָן וגדולת מָרְדֳּכַי חזרו וקיימו קבלת התורה מחדש, דאם עשו זה הקבלה קודם צליבת המן אחר שנודע להם הגזירה, נמצא גם בקבלה זו אנוסין הם שעשו כן לבטל הגזירה.

מַאי דִּכְתִיב: (תהלים עו, ט) "מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין, אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה" וְכוּ'. נראה לי בס"ד דין קאי על תורה שבעל פה, שיש בה ד' חלקים שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד], ובכל חלק יש בו שמונה דרגין שהם 'כשר ופסול, אסור ומותר, חייב וזכאי, טמא וטהור' הרי מספר 'לֵב' [32], והאדם צריך לעסוק בכל הנזכר 'לִלְמֹד וּלְלַמֵּד' הרי נעשה ס"ד כמנין 'דִּין' [64], ובתחלה אמרו ישראל (שמות כד, ז) כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר הֳ' נַעֲשֶׂה, ולא אמרו 'נִשְׁמָע' דקאי על תורה שבעל פה שהיא תלויה בשמיעה, דאי אתה רשאי ללמדה בכתב, ולכן אֶרֶץ יָרְאָה כי היא כנגד תורה שבעל פה שנקראת 'דִּין' כאמור, ועיקר קיומה הוא עליה, ואחר כך כשאמרו ישראל 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע' שָׁקָטָה. או יובן חלק המעשה נקרא דִּין ונרמז באותיות דין דשם 'אדני' וחלק הלימוד נקרא אלף לשון (איוב לג, לג) אֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה, ונרמז באות א' דשם 'אדני' וידוע כי אות א' דשם אדני הוא הממתק אותיות דין, שבלתי א' הוא דין קשה כנודע מסוד 'נער [320] ונערה [325]' שה"ס [שהוא סוד] ש"ך [320] ושכ"ה [325], ולכן בתחלה כשאמרו כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר הֳ' נַעֲשֶׂה שהוא חלק המעשה ולא אמרו 'נִשְׁמָע' שהוא חלק התלמוד הרמוז באלף, יָרְאָה כי באותיות דין לבדם אי אפשר להתקיים, אבל אחר כך כשאמרו נעשה ונשמע שקבלו התלמוד והמעשה שבזה נעשה שם 'אדני' שלם אז שָׁקָטָה.

בָּאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׁרָאֵל קָשְׁרוּ לוֹ שְׁנֵי כְּתָרִים. יש להקשות למה בהנחת הכתרים הספיק מלאך אחד לשני כתרים, ובנטילתם הוצרך לכל כתר מלאך אחד? ונראה לי בס"ד כי בהנחתם הביאום מלאכי השרת שהם מסטרא דימינא, וכל ימין כחו חזק שיוכל מלאך אחד לסבול שני כתרים בידו, אבל בנטילה שהוא מלאך אחד לסבול שני כתרים בידו, אבל בנטילה שהוא ענין דין נטלום מלאכים מסטרא דשמאלה, וזה המלאך אין לו כח לסבול ב' כתרים בידו. ועוד נראה לי בס"ד מלאך הטוב גם שמאל שלו היא חסד, לכך אחז ב' כתרים בשתי ידיו, אבל מלאך הדין אין פועל דין בימינו אלא רק בשמאלו, לכך נטל כתר אחד בשמאלו דוקא. או יובן בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל בחטא העגל נפגם הכתר שהוא כנגד 'נַעֲשֶׂה' בלבד, אבל כתר שכנגד 'נִשְׁמָע' לא נפגם, לכך נאמר שְׁמַע יִשְׂרָאֵל כל יום, שנשתמשו בלשון נשמע וכנזכר במדרש, ועיין שלמי ציבור. והנה ידוע דאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, ולכן בהנחת הכתרים אף על פי שהם שני כתרים נחשבים לאחד כי אין נפרד ביניהם, והספיק לשניהם מלאך אחד שזה נחשב שליחות אחת, אך בנטילתם שכבר נפגם כתר שכנגד נעשה, אז נעשה הפרש בין שני הכתרים ולא נחשבו דבר אחד, ולכן גם השליחות נפרדה שאין מלאך אחד עושה שתי שלחיות, וצריך השתא לכל כתר מלאך אחד. וכתבו התוספות הכתרים של הוֹד היו, והנה הוֹד עם האותיות עולה י"ח [18], וב' פעמים י"ח עולה מספר אֹהֶל [36], לכך כתיב (שמות לג, ז) וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל, גם נקראים שִׂמְחַת עוֹלָם כי הכתרים באו להם מכח חכמה היא התורה, וב' פעמים חָכְמָה [73] עולה מספר עוֹלָם [146], ולזה אומר (ישעיהו לה, י) וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, והמאמר הזה שאמר בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ וכו' פרשתי בס"ד בדרוש שבת כלה של שנת תרנ"א פירוש נכון בעוזה"י.

בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ, בְּחוֹרֵב פָּרְקוּ. נראה לי בס"ד בשם חוֹרֵב נרמזו הטעינה והפריקה, כי 'חוֹרֵב' אותית 'חִבּוּר' וזו היא הטעינה שנתחבר אור הכתר הרוחני עם הגוף הגשמי, וגם חורב אותיות 'בּוֹרֵחַ' וזו היא הפריקה, שהיה אור הכתר בורח מאתם ומסתלק מהם.

יָצְתָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: מִי גִלָּה לְבָנַי רָז זֶה, שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ?. יש להקשות למי שואלת בת קול והלא לו יתברך גלוי? ונראה לי בס"ד דאין זה לשון שאלה אלא הוא הודעה, דמודיע בזה מעלת ישראל להצילם מטענת המלאכים מדין 'בן המצר' [דינא ד'בר מצרא' דהיינו חכמים תקנו שתהיה למצרן (השכן) זכות קדימה בקניית שדה העומדת למכירה בצד שדהו], כי יש בזה ב' טענות חדא כי התורה היא מן הבריאה שה"ס [שהוא סוד] בינה לכך התחילה בבי"ת [בְּרֵאשִׁית], ונשמות ישראל היא גם כן מן הבריאה, בסוד בָּרוּךְ אֱלהֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ וכו', אבל המלאכים הם מיצירה. ונמצא מצד נשמתינו אנחנו קרובים ומצרנים והמלאכים רחוקים. וטענה הב' היא שֶׁיִשְׂרָאֵל נִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם (אבות ג, יד), ובכן לא שייך דין 'בן המצר'. ולזה אמר מִי גִלָּה לְבָנַי רָז זֶה, דהבינה שנקראת 'מִי' היא גילתה לְבָנַי רָז זֶה! ובזה נתפרשו ב' טענות הנז' דאיך זכו שנגלה להם על ידי הבינה רָז זֶה? אלא הטעם מפני שנשמות שלהם הם מבריאה שה"ס בינה הנקראת 'מִי' ולכן הם הקרובים ליקח התורה שהיא מבריאה, ועוד הם 'בָנַי' ובבן ליכא טענת בן המצר.

לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְתַפּוּחַ?. הקשו התוספות ז"ל והלא התפוח הוא משל להקב"ה דכתיב (שיר השירים ב, ג) כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי? ונראה לי דרב חמא מפרש הכתוב על פי הדרך שפרשתי בס"ד בסה"ק 'אֶבֶן שְׁלֹמֹה' על שיר השירים עיין שם, ואומרו פִרְיוֹ קודם לעלין פירוש כשיחנט הפרי עדיין העלין לא נגמרו כל צרכן, אבל ודאי הם יוצאין ונראין קודם חנטת הפרי ורק נגמר גידולם אחר חנטת הפרי.

אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה, מוּטָב. וְאִם לָאו, שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם. נראה לי, דכפה אותם על דברים שהמזל נגדיי בהם, כגון אדם שמזלו מחייב להיות שופך דמים וגנב וגזלן, כי בזה צריך להתנהג היפך ממה שיורה עליו מזלו. אבל דברים שהמזל אינו נוגע בהן ואין צריכים להלחם נגד המזל, על זה כבר אמרו נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.
ובזה יובן וַתִּיפִי בִּ'מְאֹד מְאֹד' (יחזקאל טז, יג), 'אָדָם אָדָם' כי הגוף נקרא אָדָם והנשמה נקראת אָדָם, וכיון שאת יפה כאן וכאן, לכן וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה, כי למעלה מן אותיות 'מַזָּל' יש אותיות 'לוכ' [56] וגם מספר אָדָם [45] הוא מ"ה, צרף שניהם יחד יהיה צירוף מְלוּכָה [101].

מַאי דִּכְתִיב: "מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין, אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה", אִם 'יָרְאָה' לָמָּה 'שָׁקָטָה'. יש להקשות, כיון דאמר מַאי דִּכְתִיב, משמע דקשיא ליה קושיא אחרת בגוף הפסוק, מלבד דבר זה דאמר אִם 'יָרְאָה' לָמָּה 'שָׁקָטָה' דאם לא כן הכי הוה ליה למימר כְּתִיב אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה אִם 'יָרְאָה' לָמָּה 'שָׁקָטָה'?
ועוד קשיא ליה, למה נקיט לשון זה ד'יָרְאָה' ו'שָׁקָטָה'?
ועוד יש להקשות, למה האריך חזקיה למנקט תרי חלוקות, שהוסיף לומר אִם 'שָׁקָטָה' לָמָּה 'יָרְאָה' וכיון דאמר אִם 'יָרְאָה' לָמָּה 'שָׁקָטָה' סגי, דאם נדע לָמָּה שָׁקָטָה, ממילא נדע לָמָּה יָרְאָה בתחלה?
ונראה לי בס"ד, באומרו מַאי דִּכְתִיב, הוא קשיא ליה בגופיה דקרא, למה כינה התורה בשם 'דִּין' דמשמע היא משפטים בלבד, והלא יש בה מצות וחוקים. וגם למה נקיט לשון זה של יָרְאָה וְשָׁקָטָה? ועוד קשיא ליה אִם 'יָרְאָה' לָמָּה 'שָׁקָטָה'? ועוד קשיא ליה קושיא אחריתי, אִם 'שָׁקָטָה' לָמָּה 'יָרְאָה' כלומר כשבא הכתוב להודיענו ששקטה, למה הודיענו מעיקרא דיראה? וכי הוה ליה למימר אֶרֶץ שָׁקָטָה ולא לימא יָרְאָה, כי כיון דאמר שָׁקָטָה ידעינן דתחילה יָרְאָה, דלא שייך לומר שָׁקָטָה אלא אם כן יָרְאָה?
ותירץ, תחילה יָרְאָה ולבסוף שָׁקָטָה! והכונה הוא דשם אדנ"י אות א' שבו הוא חסד ורחמים שהוא משם אהי"ה, ואות די"ן שבו הם גבורה ודין כמשמעותם. וקודם שניתנה תורה היה שולט הדין בעולם, כי מדת הגבורה גוברת, ולכן היה מתגלה משם אדנ"י אותיות 'דין' אבל אות א' שהוא חסד ורחמים נעלם כנודע, בסוד 'נַעַר וְנַעֲרָה' שה' פעמים דין [64] דשם אדנ"י הם גימטריא נַעַר [320], אבל ה' פעמים שם אדנ"י [65] בצירוף א' הם גימטריא נַעֲרָה [325], וה"ס [והוא סוד] רחמים.
לכן קודם שניתנה תורה היו מתגלים וגוברים אותיות 'דין' דשם אדנ"י שהם גבורה, אבל כיון שניתנה תורה וקבלו ישראל אותה, האיר אות א' באותיות 'דין' ונעשה שם אדנ"י שלם, יען כי 'אלף' רומז ללמוד התורה, בסוד: אלף חכמה אלף בינה (שבת קד.) ולכן כיון שקבלו התורה הרמוזה באות אלף נשלם שם אדנ"י באות א', שהוא החסד שגובר על אותיות דין.
ולזה אומר מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין כלומר גילוי אותיות דין דשם אדנ"י, ו'הִשְׁמַעְתָּ' מלשון וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם (שמואל א' טו, ד) שהוא לשון קבוץ ואסיפה, שנאספו אותיות דין ביחד שהם גילוי הדין בעולם קודם שניתנה תורה שהיה שפע הארץ בסוד נַעַר, אֶרֶץ 'יָרְאָה' [216] מספר 'גְּבוּרָה' [216], ששלטה הגבורה והדין בארץ, ואין השפע יורד מכל העשר ספירות אלא רק מן אמצעיות ותחתונות, אך אחר כך כשניתנה התורה לארץ וקבלו אותה ישראל, אז שָׁקָטָה שנשלם שם אדנ"י באות 'אלף' הרומז ללמוד התורה 'אלף חכמה אלף בינה' שגובר החסד בעולם, ואז ההשפעה תהיה שלימה מן ג' ראשונות וג' אמצעיות וג' התחתונות שהם חב"ד חג"ת נה"י [חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד].
וידוע שהכל יורד ומשתלשל בקו האמצעי שהם דעת בשלשה עליונות, ותפארת בשלשה אמצעיות, ויסוד בשלשה תחתונות, וסימנם 'דתי' ורמוזים באותיות 'שָׁקָטָה' והיינו אותיות 'שק' [400] ביחד הם ת' ואותיות 'טה' [14] ביחד הם י"ד, הרי דתי [414] שהם ראשי תיבות דעת תפארת יסוד.
ובזה נתרצו כל הקושיות הנזכרים שבזה מובן למה קרא התורה בשם 'דִּין' והיינו לומר קודם שניתנה לארץ וקבלוה ישראל, היתה התורה המקיימת שמים וארץ בסוד 'דִּין' דשם אדנ"י, כי אותיות אלו היו המתגלים וגוברים בעולם. ובזה מובן נמי למה נקיט לשון יָרְאָה וְשָׁקָטָה, כי 'יָרְאָה' [216] גימטריא 'גְּבוּרָה' [216] אשר בשליטתה יהיה חסרון השפעת שלשה עליונות שהם חב"ד [חכמה, בינה, דעת] וְשָׁקָטָה רמז לשלימות ההשפעה שתהיה מן העליונות ואמצעיות ותחתונות בקו האמצעי שלהם שהוא 'דתי' הרמוז באותיות 'שָׁקָטָה'.

בָּאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׁרָאֵל קָשְׁרוּ לוֹ שְׁנֵי כְּתָרִים. נרמז אות ה"א הנוספת ב'הַשִּׁשִּׁי' דאיתא באותיות דרבי עקיבה, כל האותיות כשאדם מוציאן בפיו מרגיש בהם בשפתיו ובלשונו ומוציא טיפת רוק מפיו, אבל ה"א כשמוציא אדם מפיו אינו מרגיש בו לא בשפתיו ולא בלשונו, עיין שם.
ולכן אות ה"א רומז על 'תֹהוּ וָבֹהוּ' שהאדם תוהא ובוהה בו, שאין לו אחיזה ותפיסה לא במראה עינים ולא במראה השכל. כמו אות ה"א שאדם מציאה מפיו אין בה אחיזה בשפתיו ובלשונו על ידי תנועה שבתוך הפה. וכיון שנרמז תנאי זה ביום הַשִּׁשִּׁי, לכן ניתנה תורה ביום ששה בחודש סיון.

בָּאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׁרָאֵל קָשְׁרוּ לוֹ שְׁנֵי כְּתָרִים. נראה לי בס"ד הטעם בהלבשת הכתרים היה מלאך אחד לשני כתרים, ובפריקתן הוצרך לכל כתר מלאך?
היינו כי בלבישה היה נח לכתרים בכך, כי הם נולדו מכל אחד ואחד מישראל מדבור נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, נמצאו כל אחד מישראל הוא אב לאלו הכתרים שנולדו ונתהוו מן מאמרי פיו של נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, ודרכו של בן להדבק באביו. ולכן מלאך אחד סגי לתרוייהו, כי אין צריך לעשות המלאך פעולה, ורק מפני הכבוד הביא המלאך הכתרים בידו לבעליהן. אבל בפריקה, ודאי קשה לבן להפרד מאביו, וצריך המלאך לעשות פעולה גדולה להפרידם זה מזה, לכך בעי לכל כתר מלאך אחד דאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות, דהיינו שתי פעולות ביחד.
והא דזכו לִשְׁנֵי כְּתָרִים אֶחָד כְּנֶגֶד 'נַעֲשֶׂה', וְאֶחָד כְּנֶגֶד 'נִשְׁמָע'? נראה לי בס"ד, כי אות 'אלף' רומז ללמוד התורה, לשון אֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה (איוב לג, לג) וכן אמרו 'אלף חכמה אלף בינה' ונרמז כתר ה'נִשְׁמָע' באות יו"ד עליונה של 'א' כי יו"ד במלואה מספר עשרים, ואותיות עשרים הם גימטריא 'כתר' וכן כתר ה'נַעֲשֶׂה' נרמז באות יו"ד תחתונה של 'א' ולכן יו"ד עליונה זקופה למעלה, כי הנשמע מקבל האדם מלמעלה. אך יו"ד התחתונה פניה נוטים ליו"ד העליונה, כי היא כנגד הנעשה שהוא צופה ומביט בנשמע, לראות מה נשמע כדי שיעשה המעשה כפי השמיעה, ואם אין שמיעה תחילה איך יודע המעשה אשר יעשה?!
ועוד נראה לי בס"ד, דנרמזו שני הכתרים בשני יודי"ן של נקוד ציר"י כאמור לעיל, שכל יו"ד רומזת לכתר. וידוע, כי נקוד ציר"י הוא בבינה, שנקוד שלה הוא ציר"י, יען כי תורה מבינה נפקא, ולכן התחילה באות ב' דבְּרֵאשִׁית.
ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא אֵין שָׁם, כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת עַמִּי (ירמיה ח, כב) פירוש כי התורה היא מרפאת חולי הנפש ותמה, 'הַצֳרִי' זו התורה דנפקא מבינה שהיא נקודת צר"י, אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא תלמיד חכם אֵין שָׁם ללמדם תורה מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת עַמִּי.
ולכן כיון שאמרו נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע בקבלת התורה דנפקא מבינה, ששם הוא נקודת צר"י שהוא שני יודי"ן, שעולין מספר שני 'כתר' לכך זכו לִשְׁנֵי כְּתָרִים כנגד ב' יודי"ן של נקוד צר"י שהוא בבינה, אך כיון שחטאו, ירדו ממדריגת הבינה למדרגה שתחת הבינה שהיא ספירת הגבורה העומדת בקו שמאל תחת הבינה, ושלטה אז בהם הגבורה.
והנה שם בגבורה הנקוד היא שב"א שהוא גם כן שני יודי"ן זה על גבי זה, וגם באלו נרמזו ב' כתרים, כי בכל יו"ד נרמז מספר 'כתר' כאמור. אמנם רמז של שני יודי"ן אלו אינו על לבישת הכתרים, אלא רומז על פריקה שלהם, כי הם בספירת הגבורה שהיא דין. נמצא שני יודי"ן שבבינה רומזים על לבישתם של הכתרים, ושני יודי"ן שבגבורה רומזים על פריקתן.
והנה נודע, כי אוזן הוא סוד בינה, והתורה תלויה באזן, דכתיב הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם (ישעיה נה, ג) ולכן באזנים יש שני חורין שהם דוגמת שני יודי"ן, א' באזן ימין וא' באזן שמאל, ולכך זכו לשני כתרים על ידי קבלת התורה שהם נרמזים בשני יודי"ן.
ובזה יובן מה שאמר כאן, בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ, בְּחוֹרֵב פָּרְקוּ, 'חוֹרֵב' הוא חור ב', כי טָעֲנוּ שני כתרים כנגד ב' חורי של שתי אזנים. ופריקה של שני כתרים, רמוזה בשני חורין של החוטם, שהם גם כן דוגמת שני יודי"ן, וידוע 'חוטם' [63] גימטריא ס"ג שה"ס [שהוא סוד] בינה. גם נקרא 'אף' בלשון המקרא, כי על ידי שחטאו והביאו אף לעולם, שסילקו אות ל' מן מילוי 'אלף' ונשאר אף, על כן נתקיים בהם פריקה של שני כתרים הרמוזים בשני חור של האף, וזהו בְּחוֹרֵב פָּרְקוּ, בחור ב' פרקו השני כתרים.

מַאי דִּכְתִיב: "כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר" וְגוֹ', לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְתַפּוּחַ. נראה לי דקשיא ליה דמזכיר הַתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר, משמע דדרכו של תפוח להיות גדל בעצי היער, וזה אינו, דאין דרכן של אילני מאכל להיות נטועים בעצי היער דקיימי לשריפה. ואם נאמר לאו בנטיעה איירי קרא אלא בערך חשיבותן, כלומר כמו שיש יתרון וחשיבות בתפוח על עצי היער, דנערכים לגבי עצי היער במעלה גדולה וחשיבות עצומה, כֵּן דּוֹדִי הקב"ה עושה הערכה בֵּין הַבָּנִים לתת יתרון וחשיבות רב לצדיק וחכם לגבי איש עם הארץ וחוטא, אם כן למה נקיט תפוח, והלא כל אילן מאכל יש לו חשיבות רב ומעלה גדולה לגבי עצי היער? ומשני, זכר תפוח לעשות משל ודמיון לישראל לענין זה של קדימת נעשה לנשמע.

מַה תַּפּוּחַ זֶה, פִּרְיוֹ קוֹדֵם לְעָלָיו, אַף יִשְׂרָאֵל, הִקְדִּימוּ נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמָע. קשה, והלא אמרו בגמרא (קידושין מ:) נמנו וגמרו תלמוד גדול ממעשה, מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה, ואיך כאן מדמה ה'נַעֲשֶׂה' שהוא על חלק המעשה לפרי, וה'נִשְׁמָע' שהוא חלק התלמוד לעלין?
ועוד קשיא קושית התוספות, דאנחנו רואין התפוח גדל כשאר פירות, ואין פריו קודם לעליו? ומה שתרץ רבנו תם ז"ל, דתפוח זה אתרוג, כמו שנאמר בתרגום אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים (שיר השירים ז, ט) דמתרגם 'אתרוגא' הנה זה אמת, אך מה שאמר ש'פִּרְיוֹ קוֹדֵם לְעָלָיו' מפני שדר באילן משנה לשנה, ואחר שנה נושרין עליו של אשתקד ובאין עלין אחרים חדשים, והוה פריו קודמין לאותם עלין, הנה זה תימה מאד! חדא, מה לנו לאותם שהיו בראשונה, והלא כל שנה העלין החדשים קודמין לפירות החדשים? ועוד, האתרוג אין נושרין עליו בימות הגשמים, וכאשר דר האתרוג באילן משנה שעברה גם העלין דרין באילן, ולא ימצא שום אילן פירותיו דרין בו, ואין עלין דרין בו, ואיך אומר פירותיו קודמין לעליו?
ונראה לי בס"ד, לעולם האמת כמו שכתב רבנו תם ז"ל, דתפוח זה דנקיט קאי על אתרוג כמו שכתב בתרגום, אך מה שאמר פִּרְיוֹ קוֹדֵם לְעָלָיו לאו בקדימה בזמן איירי כאן, אלא איירי בקדימה שבראיה, כי מחמת גודלו של פרי האתרוג אז כשאדם בא מרחוק רואה את הפירות קודם שיראה העלין מחמת גודלן של פירות. ועל הראיה קאמר פירותיו קודמין לעליו, שמחמת גודל הפרי נראה לעיני בני אדם קודם שיתראו העלין.
והא דדימה חלק המעשה לפירות וחלק התלמוד לעלין, לאו לענין חשיבות מדמי להו אלא לענין פועל ותועלת הנמצא בעלין יותר מן הפירות. והיינו כי השי"ת ברא את האילנות שיהיו מוציאין עלין הרבה, כדי שיהיו העלין מגינים על הפירות ושומרים אותם, שאם האילן אין בו אלא פירות בלבד לא היו מתקיימין הפירות. וכן אמרו בגמרא דחולין (חולין דף צב.) 'אלמלא עליא לא מתקיימין איתכליא' ופירש רש"י, שהעלין סובלין הרוח ומגינים על האשכולות שלא יכם שרב ושמש ורוחות, עיין שם.
ומאחר דהעלין נבראו כדי להגין את הפירות, לכך דימה חלק התלמוד לעלין, וחלק המעשה לפירות. כי הלימוד מגין על המעשה, ושומר אותה שלא תשתכח ולא תתבטל, ולא תהיה נעשית היפך האמת והיושר. ועוד נמי, על ידי הלימוד ינצל האדם מן היצר הרע, שלא יכשילו במעשה, כמו שאמרו רז"ל (קידושין ל:) אמר הקב"ה 'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין'.

גמ' בחמישי בנה מזבח. עיין חגיגה דף ו ע"א ברש"י ד"ה ישנה לפני הדיבור:

שם בשעה שהקדימו כו'. ע' תשב"ץ ח"ג ענין ש"ד:

תוס' ד"ה ירדו וכו'. ואף על גב דגדולה מדה טובה יומא דף עו ע"א:

שם ד"ה פריו כריחא דאתרוגא. עיין תענית דף כט ע"ב תד"ה של תפוחים:

גמרא וסתמא כרבנן.
קשה לי הא מקרא מלא ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר הרי דהכתוב קורא ליום המתן תורה יום השלישי, וע"כ צ"ל לר' יוסי כמ"ש רש"י ז"ל(דף פז ע"א ד"ה הא דאמרן) דיום השלישי לימים שלימים שלילן עמהן א"כ ה"נ י"ל בהך דרשא ליום תליתאי מצי אתיא כר"י וליום תליתאי לימים שלימים:

ויתיצבו בתחתית ההר. אמר ר' אבדימא בר חמא בר חסא מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהיה קבורתכם וכו'. במשנה למלך פרק י' ממכירה הקשה להסוברים דבאונס מיתה לא מהני טענת אונס דמחמת סכנת מיתה גמר ומקני אם כן איך אמר מודעה רבה לאורייתא ע"ש. ויש ליישב לפמ"ש תוס' דיראו מפני אש הגדולה וחשבו שנכנסים לסכנת נפשות בעונשין מרים וקשים כמו שאמרו להדיא למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת ואלו לא כפה ההר כגיגית היו בורחים מהאש אלא שעכשיו שכפה הר כגיגית אמרו בנפשם מה לי הכא מה לי התם הבורח מהאש יפול אל הפח כפיית ההר. נמצא בזה לא שייך אגב אונס מיתה גמר ומקנה שהרי לא חשבו להמלט ממיתה בכניסה אל האש. ומיושב קושי' משנה למלך וממילא מיושב קו' תוס' מאומות העולם ריש פ"ק דע"ז דהם מיאנו מיד אלא רצו לקבל טרם שידעו מהאש הגדולה הזאת ואלו היה כפה עליהם ההר כגיגית אז והיו מקבלים מחמת אונס מיתה לא הי' להם מודעה כקושי' משנה למלך דאגב אונס נפש גמר ומקנה:

קיימו מה שקבלו כבר. ע"ד הפשוט י"ל קושי' תוס' עפמ"ש ח"ה אין התוספת מקבל מהקב"ה עד שיקיים החובה ואז יכול אדם להוסיף מדעתו. והשתא אי ס"ד לא קבלו התורה מרצונם איך קיימו למעלה מה שקיבלו עליהם תוס' פורים ומגילה. אע"כ קיבלו מרצונם תורת ה' ושוב קיימו למעלה תוספתם לקיים ימי הפורים האלו בזמניהם:

והנה שם בפרק קמא דמגילה ילפי רבה ור"י מפסוק וימי הפורים האלו לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. ולכאורה י"ל לפקפק שאין זה נבואה ברה"ק שיהיה כן אלא הם גזרו כן שלא יסוף מזרעם ומאן לימא לן שיתקיימו דבריהם. אלא לכאורה קשה מ"ט הוסיפו על דרשת רבם שמואל דיליף מקיימו וקבלו אע"כ דאיצטריך קרא לומר קיימו מה שקיבלו כבר כקושי' תוס' ואתי רבה ור"י והוסיפו על דברי שמואל ומוכח ממ"נ דלכאורה אי ס"ד דקרא אתי' שגזרו כך שלא יסוף מזרעם קשה הא אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה שינהג לדורות עולם כ"א לפי שעה כמבואר סוף פרק הנחנקין ואיך תיקנו הם שלא יסוף מצותם מזרעם לעולם. וצ"ל כדאמרינן פרק קמא דמגילה דדרשו ק"ו מפסח מה מעבדות לחירות אומרים שירה ממיתה לחיים לא כ"ש. אלא לכאורה יש להשיב בשלמא אלו לא יצאו אבותינו ממצרים הרי אנחנו בעצמם היינו עדיין עבדים ע"כ צריכים אנחנו להודות. אבל בגזירת המן אי ח"ו הי' מתקיימת גזירתו להשמיד ר"ל. מה היה לנו הפסד בגופינו בכליון אבותינו ואנחנו לא היינו מרגישים דבר אלו לא באנו לעולם ואין כאן ק"ו. וצריך לומר חלילה הי' הפסד הדת והתורה בכליון באומה הקדושה. ושפיר הוה ק"ו ותינח אי מקבלין התורה מרצון אך אי כל הקבלה באונס ליתא לק"ו הנ"ל וא"כ מוכח דקבלוהו ברצון ואייתר קיימו וקיבלו לומר קיימו למעלה מה שקיבלו למטה ומוכח ממ"נ:

ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה וכו' אלא מתחיל' יראה ולבסוף שקטה. עיין תוס' ע"ז ג' ע"א ד"ה יום וכו'. וי"ל דהיינו יראה כשהגיע יום הששי ולא ניתנה בו התורה כמו שהתנה הקב"ה ולבסוף כשהגיע שבת שקטה ונודע לה שמרע"ה הוסיף יום א' מדעתו:

מחזיר אתכם לתוהו ובהו. בדרשתו של רמב"ן ז"ל פי' שיהי' העולם ממילא תוהו ובהו כי בריאתו לא הי' אלא לקבלת התורה ואם לא יקבלוהו הלא תוהו בראה:

למה נמשלו ישראל לתפוח. הקשה תוס' הא דודי נמשל לתפוח. ודבריהם תמוהים כיון דנמשל הש"י לתפוח בעצי היער פי' כאילן תפוח בין שארי אילנות. נמצא פריו של אותו האילן היינו ישראל פריו ובניו של הקב"ה המה התפוחים ושפיר קאמר דנמשלו ישראל לתפוח:

פריו קודם לעליו כ' תוס' בשנה שני' פריו של אתרוג קודם לעליו. וי"ל ה"נ ישראל בתחלה לא האמינו בשלימות עד שראו כמה נסים כדכתיב וירא ישראל את היד הגדולה ואח"כ ויאמינו בה' ובמשה עבדו נמצא הי' עלים קודם לפרי האמונה ושוב מסגי' בשלימותא והקדימו פרי לעלין פי' נעשה לנשמע:

בגמ' אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבא לאורייתא. הא דחשיב כה"ג מודעא רבא לפטור ישראל מן הדין שאע"פ שכפה הר כגיגית לא בטרוניא בא עליהם במאי דאמר שאמר להם שם תהיה קבורתכם כיון שהתנה הקב"ה בתחלת בריית עולם שאם לא יקבלו התורה יחזור העולם לתוהו ובוהו אלא דאפ"ה כיון שלא קיבלו התורה לשכר ולעונש בלב שלם אלא מיראה א"כ אכתי הוי מודעא ליפטר מעונש של גיהנם לעולם הבא שיכולין לומר לא הן ולא שכרן וביותר היה נוח להם שיחזור אף לתוהו ובוהו ממש ממה שיקבלו עונש גיהנם ושאר עונשים הקשים ובזה יתיישב הא דאשכחן שהעניש הקב"ה את ישראל על כל עבירות אפי' קודם שקיבלוה בימי אחשורוש. ועוד היה נ"ל דעיקר התנאי במעשה בראשית לא היה אלא על תורה שבכתב אבל כפיית הר כגיגית לא היה אלא בשביל תורה שבעל פה שבשבילה כרת הקב"ה ברית עם ישראל כדאיתא בפרק הניזקין והיינו מה שאמר הקב"ה למשה וגם בך יאמינו לעולם ודרשו חז"ל שבא לרבות הנביאים והזקנים שקיבלו ממשה התורה שבע"פ לזה הוצרך כפיית הר כגיגית אבל בימי אחשורוש שהאיר הקב"ה עיניהם שכיוונו ברוח הקודש קריאת המגילה שהיה נרמז בכתב הלוחות כדאיתא בפ"ב דמגילה דף י"ט ע"ב דהא דכתיב ועליהם ככל הדברים וכו' מלמד שכל דקדוקי סופרים אפי' מקרא מגילה הכל מפורש בשום שכל בהלוחות ומש"ה מסתמא כמו כן קיבלו עליהם כל התורה שבע"פ כמו תורה שבכתב. ובזה נתיישב מה שהקשו התוס' בד"ה אמר רבא ודוק היטב ובדרוש הארכתי יותר:

תוס' ד"ה אמר רבא וכו' תימא לר"י דבמגילה גבי אסתר ברוה"ק נאמרה וכו' לבר מדשמואל דלית ליה פירכא והשתא דשמואל נמי אית לי' פירכא וכו' עכ"ל: ונלענ"ד לתרץ דממ"נ אי דרשינן קיימו מה שקיבלו כבר כדדריש כאן ממילא מוכח בלא"ה דאסתר ברוה"ק נאמרה. והוא עפ"י מה שכבר נתבאר בדברינו במקום אחר בהך פלוגתא דאמוראי במס' גיטין [ס'] אם תורה מגילה או חתומה ניתנה. ואמרתי דלכאורה כיון דבדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרה בע"פ ולמ"ד חתומה ניתנה היו מוכרחים כל אותן ארבעים שנה שבמדבר ללמוד בע"פ גם תורה שבכתב והיא גופא קשיא למה לא נכתבה כל פרשה בעת צותה ולמה המתין הקב"ה ליתן רשות לכתבה עד סוף ארבעים שנה. ונתתי טעם לפי שיש מודעא רבה לאורייתא ע"י כפיית ההר כגיגית ולמה זה יתן להם בכתב ואולי יחזרו מלקבלם ע"י טענות מודעא ולמה זה ישאר חמדה גנוזה בידם על מגן. והמתין הקב"ה עד שקיבלו שנית בערבות מואב שכרת משה ברית עם ישראל שם על התורה בלי שום כפיית הר. ונשאר קבלת התורה שריר וקיים אז הרשה לכתבה וניתנה אז חתומה. אבל אם נימא דגם על הברית שבערבות מואב יש טענות מודעא. ואם כן נסתר טעם זה ובודאי מגילה ניתנה וכל זה נתבאר אצלי במ"א: ודבר זה שגם נגד קבלת ערבות מואב. יש מודעא. מבואר כאן בתוס' ד"ה מודעא וכו' והא דאמרי' שכרת משה ברית עם ישראל וכו' והשביעם על כך וכו' אור"ת דעל פי הדבור הוה וחשיב אונס וכו' והנה מדברי התוס' הללו יש מן הפוסקים שרצו ללמוד שמי שאנס את חבירו על איזה דבר ושוב התירו מאותו אונס. כל זמן שביד האונס לחזור ולאנסו עדיין אונס הראשון קיים וכל הנעשה בהמשך זמן הזה מיקרי נעשה באונס כמו כאן שהקב"ה כפה עליהן ההר בשעת קבלת התורה והרי גם בערבות מואב עדיין בידו לכפות כמה הרים חשיב אונס ויש טענת מודעא ע' בפרשת דרכים דרך הערבה דף מ"ט ע"ג ונלע"ד שאין מכאן ראי' דשאני כאן שתיכף בשעה שכפה ההר רמז להם שגם לעתיד אם יסרבו יכפול עליהם דהרי קשה למה הוצרך לכפות ההר כגיגית והלא התנה הקב"ה בשעת הבריאה אם יקבלו התורה מוטב ואם לאו יחזיר העולם לתוהו. ואמרתי שתי תשובות בדבר. חדא שמה שהתנה בשעת הבריאה אינו נקרא עקירת טבע הבריאה שהרי התנה כן מתחילה והטביע זה בטבע מעשה בראשית שיחזרו לתוהו בששה בסיון ההוא אם לא יקבלו התורה אבל כיון שאז ביום ההוא נתבסס העולם אף שביד הקב"ה לשנות הטבע לגמרי מ"מ אין זה רצונו כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד על מכונו עד עת קץ. ואם כן אף שאז היה עת רצון לפניו להחזיר העולם לתוהו דכן התנה מ"מ אח"כ לא יהי' זה לרצון ויסרבו שוב לקבל בערבות מואב לכן עשה הקב"ה במעמד הר סיני דבר חדש לגמרי לכפות ההר כגיגית כדי שגם לעתיד יהי' מורא זה על ראשם וממילא אין מזה ראיה למה שרצו הפוסקים ללמוד דין חדש הנ"ל מדברי התוס' ממודעא בערבות מואב דאין הנידון דומה דשאני כפיית ההר שגם מתחלה רומז על העתיד ואמנם נתתי עוד טעם על צורך כפיית ההר דלא סגי בתנאי של יום הששי וכו' משום שהתוס' הקשו בד"ה כפה עליהן וכו' אעפ"י שכבר אמרו נעשה ונשמע שמא יהיו חוזרים כשיראו אש הגדולה וכו' והנה נעשה ונשמע אמרו בחמישי בסיון כמו שפירש"י בפ' משפטים וכשהגיע ששה בסיון ולא חזרו בהם כבר נתבסס העולם. וכשנתן להם התורה בשבעה בחודש כבר נתקיים התנאי של מעשה בראשית שהרי לא חזרו בהם בששה בחודש ועתה כשיראו אש הגדולה יחזרו בהם לכן כפה ההר כגיגית ולעולם שלא רימז להם על העתיד ולפי זה שוב בערבות מואב אין כאן מודעא ולא הוצרכו לחזור ולקבלו בימי אחשורוש. וכל זה לר' יוסי דאמר בשבעה בחודש ניתנה. אבל לרבנן שבששה ניתנה התורה על כרחך כתירוץ הראשון שרימז להם שגם לעתיד יש בידו כפיית הרים ואז גם ערבות מואב היה באונס. והוצרכו לקבל בימי אחשורוש ונמצא הך צורך לקבלה בימי אחשורוש במחלוקת דר' יוסי ורבנן היא תלויה ובמס' מגילה (דף ז' ע"א) שלחה אסתר כתבוני לדורות. שלחו לה הלא כתבתי לך שלשים ולא רבעים עד שמצאו מקרא וכו' כתנאי. כתיב זאת מה שכתוב כאן זכרון מ"ש במשנה תורה. בספר מ"ש בנביאים. דברי ר"י ר' אליעזר המודעי אומר כתוב זאת מ"ש כאן ובמ"ת זכרון מ"ש בנביאים בספר מ"ש במגלה א"ש אסתר אינה מטמאה את הידים למימרא דסבר לאו ברוה"ק נאמרה והאמ"ש אסתר ברוה"ק נאמרה. נאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב. ואומר אני דאם מצינו שניתנה לכתוב שוב אין אנו צריכין ראיה שנאמרה ברוה"ק שאם ניתנה לכתוב ק"ו לקרות. ושוב שם בגמ' מביא כמה תנאי שהביאו ראיה מקרא דמגילה שאסתר ברוה"ק נאמרה ומסקנא שם א"ש אמינא דעדיפא מכולהו קיימו וקבלו קיימו למעלה מה שקיבלו למטה. א"ר לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל והנה למאן דדריש בסתר מ"ש במגילה א"כ כבר רמזה משה באורייתא אפי' לכתוב שוב א"צ ראיה שנאמרה ברוה"ק לקרות אבל כל אלו הראיות הם צריכים לדברי ר' יהושע דאמר זאת מ"ש כאן זכרון מ"ש במ"ת בספר מ"ש בנביאים. א"כ לא ניתנה לכתוב צריך ראיה שעכ"פ נאמרה לקרות: והנה ר"י דאמר כתוב זאת מה שכתוב כאן קשה וכי על כל פרשה ופרשה הוצרך הקב"ה לומר למשה כתוב זאת. ומהי תיתי לא לכתוב כמו שכותב שאר כל דברות וציווים. בשלמא לר"א המודעי דאמר זאת מ"ש כאן ובמשנה תורה ודאי הוצרך לומר לו שיכתוב זה ב' פעמים בתורה שהרי הרבה פרשיות שלא החזירם נאמרה במשנה תורה אבל לר' יהושע קשה. ואמנם למ"ד תורה חתומה ניתנה. הוצרך לומר לו כתוב זאת שיכתוב זה תיכף. נמצא פלוגתא דר"י ור"א המודעי תליא בפלוגתא דאמוראי במס' גיטין. אי תורה מגילה ניתנה או חתומה ניתנה. ופלוגתא דהני אמוראי תליא בפלוגתא דרבנן ור' יוסי אם תורה ניתנה בששי בסיון. או בשבעה ניתנה דהרי מבואר לעיל דמאן דאמר חתומה ניתנה על כרחן סבר דבערבות מואב ליכא מודעא וא"כ סבר דבשבעה ניתנה. דאי בששה כבר כתבתי שרימז להם בכפיית ההר גם על העתיד. ומעתה דשמואל ודאי לית לי' פירכא. דאי דרשת קיימו וקיבלו קיימו למעלה מה שקיבלו למטה הרי כדשמואל ואי דרשת קיימו מה שקיבלו כבר מכלל דעל ערבות מואב ג"כ יש טענות מודעא וממילא מוכח דתורה מגילה ניתנה וא"כ מה דכתיב זאת על כרחין מ"ש כאן ובמשנה תורה דעל מ"ש כאן לא היה צריך לומר כתוב זאת. דמהי תיתי לא לכתוב כמו כל התורה שנכתבה כל אחת בשעתה אלא ודאי דקאמר כתוב זאת גם על עתיד לזכרון מ"ש בנביאים ובספר היינו במגילה וממילא ניתנה ברוה"ק אפי' לכתוב וק"ו לקרות וממ"נ מוכח דברוה"ק נאמרה:

בריך רחמנא דיהב לן אוריין תליתאי לעם תליתאי על יד תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי. דרך דרש אני בעניי כתבתי בקונטריסי דרושים כלו"ת אליהם בס"ד. ועתה אומר רמז פשוט דידוע דכל מה שזכינו בעה"ז ובעה"ב היה בעבור אבותנו הקדושים תלתא דמרחמי אברהם יצחק ויעקב ומשום הכי זכינו בתורה המשולשת ואנן בדידן לתלית"א שכיחא כהני לויי ישראלי וגם על ידי תליתאי וכו' להורות דהכל זכינו בעבור תלתא סמכי קשוט אבותנו הקדושים ע"ה:
ויש להרחיב זה במה שמצאתי בקונטריס ישן על קלף כתיבת יד לתלמידי רבינו יהודא החסיד ז"ל שקבלו מרבם ז"ל כי אבותנו הקדושים אברהם יצחק יעקב ע"ה היו ביחד שלשתן ט"ו שנה ולמדו תורה ביחד ט"ו שנה בכל יום ולילה חמש עשרה שעות והאריך בזה. ואפשר לרמוז דהני תליתאי הם חמשה וג"פ חמשה הם ט"ו בזכות ט"ו שנים שלמדו יחד שלשה אבות. ובזכותם זכינו לתורה ולעה"ז ועוה"ב הנרמזים בי"ה כי בי"ה ה' צור עולמים ועיין בריש קונטריס מדבר קדמות. ואפשר לרמוז בריך רחמנא דיהב לן אוריין תליתאי תנ"ך לברר מעולמות בי"ע בכח נרנ"ח מכל העולמות ועי"ז נמשך שפע וחיות בכל העולמות וזה לא יתכן במלאכי השרת. לעמא תליתאי כהנים לויים ישראלים ר"ת כלי לרמוז דישראל זוכים בפשט כלי חמדה משא"כ המלאכים. בירחא תליתאי סיון גימטריא ענ"ו משא"כ גוים דאינם ענוים. ביומא תליתאי אל תגשו אל אשה ובמה"ש לא שייך זה כמ"ש יצה"ר יש ביניכם. ע"י תליתאי משה רבינו הענו שנלמד ממנו הענוה שהיא עיקר התורה:
ואתהלכה ברחבה להרחיב הדברים ולומר קצת בסגנון אחר כי הנה מרן ז"ל חקר דמאחר דהנשמות עד שלא באו לעה"ז הם נהנות מזיו השכינה. וכשיבואו לעה"ז ויהיו צדיקים ילכו לג"ע ויהנו מזיו השכינה. א"כ למה נברא האדם והוא קרוב להפסד מכל חטאות האדם וא"כ נח לו שלא נברא דגם יעסוק בתורה ובמצות ובארבע מצינא ד' מתו בעטיו של נחש ותו לא וא"כ נח לו שלא נברא דגם כי יעסוק בתורה ובמצות סוף דבר שיזכה ליהנות מזיו השכינה וזה היה זוכה קודם שנברא ולמה כל זה הטורח וכמה הרפתקי ובוקי סריקי בזמן שאין האיש מנוקה. ואם יעביד כל טצדקי אחר העמל והטורח יזכה ליהנות מזיו השכינה. והשיב מרן ז"ל דמאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי אך אחר שסיגל תורה ומצות בא בשכרו נשב"ע ונוטל. והמגיד אמר לו יישר:
ואולם על פי דברי רבינו האר"י זצ"ל ומפורש בדברי מז"ה חסד לאברהם ז"ל דבריאת האדם מוכרחת מאד דהעולמות צריכים חיות מלמעלה ולא היה קשר בעולמות והמלאכים שבכל עולם אין להם שום אחיזה כי אם בעולם שהם בו ולכן נברא האדם כלול מכל העולמות נפש מעשיה רוח מיצירה נשמה מבריאה וכו' וע"י התורה והמצות מוריד שפע בכל העולמות ויבא שפע לו מכל חלקי העולמות שהוא כולל הכל ובזה יש שפע וקשר לכל העולמות ובזה לא יש טענה למלאכים לקבל התורה דצריך האדם שהוא כולל מכל העולמות להשפיע ולקשר כל העולמות ע"י התורה והמצות. גם כתב בספר בן פורת יוסף דף צ"ט דשם משה אות מ' רומז לשכינה שכוללת הכל אות ש' כולל כל הרוחות אות ה' כולל הנשמות וז"ש בריך רחמנא דיהב לן דייקא דיש לנו חלק בכל העולמות משא"כ המלאכים ולזה יהב לן אוריין תליתאי תורה נביאים וכתובים הרומזים לת"ת נהי"ם. גם מקרא בעשיה משנה ביצירה תלמוד בבריאה. לעמא תליתאי רמז דאנו עמא תליתאי אבל הנשמות אצל האורות כ"י והמלאכים אח"כ בסוד הן אראלם צעקו חוצה ומפני הכבוד בא ברמז נעלם ואם כן אנו קודמין למלאכים על ידי תליתאי משה שיש לו ג' אותיות שכולל הכל ורוחות ונשמות ועל ידו נקבל התורה הכוללת ויהיה קשור לכל העולמות. ביומא תליתאי דכתיב אל תגשו אל אשה ואנו שייכים בפשט משא"כ המלאכים כמש"ל ועוד רמז שאנו נמשלים לאשה וכן ירחא תליתאי שבעה שבועות ליטהר מעין דוגמת האשה שנטהרת כמ"ש רז"ל ולגבי אשה ליכא דינא דבר מצרא:
נמשך למש"ל מהאבות שלמדו ט"ו שנים ביחד אפשר לרמוז פסוק ולזבח השלמים בקר שנים אילים ה' עתודים ה' כבשים בני שנה ה' ואמרו במדרש בקר שנים שתי תורות בכתב ובע"פ וכתב פענח רזא אלים עתודים כבשים כנגד אברהם יצחק ויעקב. ואפשר לרמוז שהתורה נקראת שלום. ותורה שבכתב ותורה שבע"פ הם שלמים ועוסק בתורה כאלו הקריב כל הקרבנות וז"ש ולזבח השלמים. קרבנות ע"י התורה בקר גימטריא אש עם הכולל מבטלת יצר גימטריא ש'. שנים גימטריא ת' לבטל גונדא דחימא סט"א ת' איש דעשו. אילים וכו' כנגד אברהם יצחק ויעקב ג' חמשה הם ט"ו בזכות ט"ו שנים שהיו ביחד ולמדו ט"ו שעות בכל יום כמ"ש רבינו יהודה החסיד ז"ל בזה יתקיימו העה"ז בה' והעה"ב בי' וזכינו לתורה שבכתב ובע"פ וזכותם יגן עלינו תמיד:

בריך רחמנא דיהב אוריין תליתאי וכו' במאמר זה ומאמרים הסמוכים וקצת מאמרים בדף זה ע"ב. עיין בס' הקטן דברים אחדים בדרושי שבת כלה. וגם קצת מאמרים בס' הקטן ראש דוד ע"ש באורך בכמה מקומות כמו שתראה במפתחות הספרים הנז':