דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

שבת פז ע"ב - טקסט הדף

לחנייתן רב אחא בר יעקב אמר למסען וקמיפלגי בשבת דמרה דכתיב {דברים ה-יב/טז ??} כאשר צוך ה' אלהיך ואמר רב יהודה אמר רב כאשר צוך במרה מר סבר אשבת איפקוד אתחומין לא איפקוד ומר סבר אתחומין נמי איפקוד ת''ש ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים בארבעה עשר שחטו פסחיהם ובחמשה עשר יצאו ולערב לקו בכורות לערב ס''ד אלא מבערב לקו בכורות ואותו היום חמישי בשבת היה מדחמיסר בניסן חמשה בשבת ריש ירחא דאייר שבתא וריש ירחא דסיון חד בשבת קשיא לרבנן אמרי לך רבנן אייר דההיא שתא עבורי עברוה תא שמע דלא עברוה ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים בארבעה עשר שחטו פסחיהם בחמשה עשר יצאו ולערב לקו בכורות לערב ס''ד אלא אימא מבערב לקו בכורות ואותו היום חמישי בשבת היה השלים ניסן ואירע אייר להיות בשבת חסר אייר ואירע סיון להיות באחד בשבת קשיא לרבנן הא מני ר' יוסי היא אמר רב פפא ת''ש {שמות טז-א} ויסעו מאלים ויבואו כל עדת בני ישראל וגו' בחמשה עשר יום לחדש השני ואותו היום שבת היה דכתיב {שמות טז-ז} ובקר וראיתם את כבוד ה' וכתיב {שמות טז-כו} ששת ימים תלקטוהו ומדחמיסר באייר שבתא ריש ירחא דסיון חד בשבת קשיא לרבנן אמרי לך רבנן אייר דההיא שתא עבורי עברוה א''ל רב חביבי מחוזנאה לרב אשי ת''ש {שמות מ-יז} ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן תנא אותו יום נטל עשר עטרות ראשון למעשה בראשית ראשון לנשיאים ראשון לכהונה ראשון לעבודה ראשון לירידת האש ראשון לאכילת קדשים ראשון לשכון שכינה ראשון לברך את ישראל ראשון לאיסור הבמות ראשון לחדשים ומדריש ירחא דניסן דהאי שתא חד בשבת דאשתקד [בד'] בשבת דתניא אחרים אומרים אין בין עצרת לעצרת ואין בין ר''ה לר''ה אלא ד' ימים בלבד ואם היתה שנה מעוברת ה' הוה ליה ריש ירחא דאייר מעלי שבתא וריש ירחא דסיון שבתא קשיא בין לרבי יוסי בין לרבנן לר' יוסי שבעה חסרין עבוד
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פז - ב

רבא אמר: ששי  לחנייתן. שבר"ח חנו במדבר סיני, וששי לחנייתן היה בששי בחדש ובששי בשבת [לדברי רבי יוסי, כדאמרן].

רב אחא בר יעקב אמר: ששי למסען. כלומר אף למסען מרפידים, שבאותו היום שבאו למדבר סיני יצאו מרפידים.

והני אמוראי שנחלקו אי נסעו מרפידים באותו היום או יום קודם לכן, דהיינו בשבת, קמיפלגי בשבת דמרה, במצות השבת שנצטוו עליה עוד במרה, איך נאמרה.

דכתיב "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך". ומשמע שנצטוו על השבת קודם מתן תורה, והיכן נצטוו? ואמר רב יהודה אמר רב: "כאשר צוך" - במרה! דכתיב שם "שם שם לו חק ומשפט".

מר רבא סבר: רק אשבת, על שביתה ממלאכה בשבת איפקוד אבל אתחומין לא איפקוד במרה, עד מתן תורה. הילכך היו יכולים לנסוע מרפידים בשבת וללכת בה יותר מאלפים אמה, ורק החנייה היתה ביום ראשון, שהוא ר"ח.

ומר רב אחא בר יעקב סבר: אתחומין נמי איפקוד במרה [שהיתה קודם רפידים]. ועל כרחך נסעו מרפידים רק ביום ראשון. [1]

תא שמע: תניא: חודש ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים: בארבעה עשר בו שחטו פסחיהם.

ובחמשה עשר בו יצאו.

ולערב לקו במכת בכורות.

ותמהינן: וכי לערב לקו בבכורות קא סלקא דעתך?! ד"לערב" משמע הערב שלאחר חמשה עשר.

ומתרצינן: אלא אימא: מבערב לקו בכ ורות.

וממשיכה הברייתא: ואותו היום שיצאו ממצרים - חמישי בשבת היה.

ודייקינן: מדחמיסר בניסן היה בחמשה בשבת, אם כן ריש ירחא דאייר חל בשבתא. שהרי חודש ניסן לפי הסדר של ימי החדשים [כאשר אין מקדשים על פי הלבנה] הוא מלא, שיש בו תמיד שלשים יום.

וכיון שההפרש בין יום חמשה עשר בניסן לשלשים בניסן הוא חמשה עשר יום, שהם שבועיים ויום אחד, ולמחרתו הוא ראש חודש אייר, הרי אם חמשה עשר בניסן חל ביום חמישי יחול ראש חודש אייר בשבת.

ונמצא גם כי ריש ירחא דסיון חל בחד בשבת. שהרי חודש אייר הוא חודש חסר לפי הסדר, ויש בו רק עשרים ותשעה ימים. לפי שהחדשים הם כסדרן, אחד מלא ואחד חסר. וכיון שיש בחודש אייר עשרים ותשעה ימים, יש בו ארבעה שבועות ויום אחד. נמצא, שהיום העשרים ותשע של חודש אייר הוא שבת [שהרי תחילת החודש היה בשבת]. וביום ראשון שלמחרתו חל ראש חודש סיון.

קשיא לרבנן, האומרים שר"ח סיון היה בשני בשבת?

ומתרצינן: אמרי לך רבנן: אייר דההיא שתא - עבורי עברוה ועשאוהו מלא בן שלשים יום. ור"ח סיון אם כן היה בשני בשבת.

תא שמע ברייתא מפורשת דלא עברוהו לאייר באותה שנה.

דתניא: ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים: בארבעה עשר בו שחטו פסחיהם, בחמשה עשר בו יצאו, ולערב לקו בכורות.

ותמהינן: וכי לערב סלקא דעתך?! ומתרצינן: אלא אימא: מבערב לקו בכ ורות.

וממשיכה הברייתא: ואותו היום שיצאו ממצרים חמישי בשבת היה. [2]

השלים ניסן, שמלאו לו שלשים יום [שלם מלשון מלא], ואירע, חל ר"ח אייר להיות בש בת.

חסר חודש אייר, והיה בן עשרים ותשע יום, שהרי החדשים הם כסדרן, אחד מלא ואחד חסר, ואירע ר"ח סיון להיות באחד בש בת.

קשיא לרבנן, דמוכח שלא עיברו את אייר.

ומתרצינן: הא מני הך ברייתא - רבי יוסי היא. אבל רבנן סברי דאייר באותו שנה היה מעובר.

אמר רב פפא: תא שמע: תניא: כתיב "ויסעו מאלים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין ... בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים". ואותו היום שבת היה, [3] שבאותו היום נתרעמו בני ישראל על כך שאיןלהם מזון. כדכתיב "וילונו ... על משה ועל אהרן ... כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב", והבטיחם הקב"ה להוריד להם מן למחר.

דכתיב "ובקר וראיתם את כבוד ה'".

והמן החל לרדת באחד בשבת, ובשבת עצמו לא ירד מן, דכתיב "ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו".

נמצא שיום ביאתם למדבר סין, שהיה יום קודם לכן, היה בשבת.

ודייקינן: ומדחמיסר באייר, שבתא הוי, אם כן ריש ירחא דסיון חד בשבת הוי, שהרי חדש אייר הוא חסר.

קשיא לרבנן!

ומתרצינן: אמרי לך רבנן: אייר דההיא שתא - עבורי עברוה, ור"ח סיון היה רק בשני בשבת.

אמר ליה רב חביבי מחוזנאה לרב אשי: תא שמע: כתיב "ויהי בחדש הראשון, בשנה השנית, באחד לחדש - הוקם המשכן".

תנא: אותו יום נטל עשר עטרות, שהיה ראשון לעשרה דברים:

א. ראשון למעשה בראשית, שבראשון בשבת היה.

ב. ראשון לנשיאים, להקרבת קרבנות הנשיאים לחנוכת הבית.

ג. ראשון לכהונה, שעד עכשיו היתה עבודת הקרבנות על ידי בכורות, ומעתה באהרן ובניו.

ד. ראשון לעבודה, לסדר עבודת ציבור, דהיינו הקרבת תמידין ושאר קרבנות ציבור.

ה. ראשון לירידת האש מהשמים על המזבח.

ו. ראשון לאכילת קדשים. שלא הותר לאכול קדשים רק לפנים מהמחיצה הראויה להם [קדשי קדשים לפנים מהקלעים שבחצר המשכן, וקדשים קלים בכל מחנה ישראל. ואילו עד עתה אכלו שלמים בכל מקום שרצו].

ז. ראשון לשכון שכינה בישראל, דכתיב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", דמשמע שעד עתה לא שרתה שכינה בהם.

ח. ראשון לברך את ישראל ברכת כהנים, שנאמר בפרשת "ויהי ביום השמיני - וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם".

ט. ראשון לאיסור הבמות שעד עתה הקריבו כל אחד בבמה ומעתה נאסרו כדכתיב "ואל פתח אהל מועד לא הביאו".

י. ראשון לחדשים כדכתיב "ויהי בחדש הראשון".

ודייקינן: ומדריש ירחא דניסן דהאי שתא של השנה השניה לצאתם ממצרים חד בשבת הוי, אם כן בהכרח כי דאשתקד כשיצאו ממצרים, ר"ח ניסן ברביעי בשבת היה.

דתניא: אחרים [רבי מאיר] אומרים: אין בין עצרת של שנה זו לעצרת של שנה הבאה, וכמו כן אין בין ראש השנה לראש השנה אלא הבדל של ארבעה ימים בלבד.

דהיינו, אם בשנה זו חל ראש השנה בראשון בשבת, לשנה הבאה הוא יחול בחמישי בשבת. שלדעתם קביעות החדשים לעולם הוא אחד מלא ואחד חסר, נמצא כי ימי ששה חדשים מלאים וששה חסרים עולים ביחד לשלש מאות וחמשים וארבע ימים.

שלש מאות וחמשים מתוכם מתחלקים לשבועות שלמים, ונשארים ארבעה ימים, שהם העודף הבא לידי ביטוי בימות השבוע משנה לשנה.

ואם היתה שנה מעוברת ההבדל הוא חמשה ימים. שחדש אדר הנוסף הוא עשרים ותשעה יום. עשרים ושמונה מתוכו מתחלקים לשבועות שלמים, ונשאר יום אחד בשבוע עודף.

ומאחר שר"ח ניסן בשנה הראשונה היה ברביעי בשבת, הוה ליה ריש ירחא דאייר בשנה הראשונה במעלי שבתא, בערב שבת, וריש ירחא דסיון בשבתא.

קשיא בין לרבי יוסי בין לרבנן! שלדברי הכל לא חל ר"ח סיון בשבת.

ומתרצינן: לרבי יוסי, שבעה חדשים חסרין עבוד בשנה הראשונה. דלית ליה כאחרים הסוברים שלעולם אחד מלא ואחד חסר. ואם כן, בין שנה ראשונה לשניה היה רק שלשה ימים. נמצא שר"ח ניסן בשנה ראשונה חל בחמישי בשבת, ור"ח סיון בראשון בשבת.

הערות

[1] כתבו התוס' בד"ה אתחומין, דסוגיין אתיא אפילו למ"ד תחומין לאו דאורייתא, שאין הכונה לתחומין דוקא אלא לאיסור הוצאה שהרי היו נושאין אתם כל אשר להם. ועוד כתבו שאעפ"י שבמן נאמר "אל יצא איש ממקומו" ודרשינן מיניה איסור הוצאה [וזה היה קודם רפידים] מ"מ י"ל שאחר מתן תורה נאמר האיסור, והתורה כתבה זאת כאן, כמו הנחת צנצנת המן לפני העדות, הכתובה בפרשת המן, אעפ"י שלא נאמרה רק אחר עשיית המשכן. אולם הרמב"ן והריטב"א כתבו שרק בתחומין לא נצטוו, אבל באיסור הוצאה נצטוו ממרה. ולא תיקשי איך היו נושאין כליהם, שי"ל שהיו מניחין על חמוריהם ולא הוי אלא רק איסור מחמר, וע"ז לא נצטוו, כשם שלא נצטוו על תחומין. כי לא נצטוו במרה רק על מלאכה שיש בה כרת, ואלו אין בהם כרת.

[2] ושחיטת הפסח היתה א"כ ביום רביעי, ונמצא שבשבת שעברה היה עשירי לחדש שלקחו אז פסחיהן. ועל כן קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול כמבואר בתוד"ה ואותו, בשם המדרש. והקשה הריטב"א דאם פסח היה בחמשי א"כ ניתנה תורה ביום חמשים ואחד ממחרת הפסח [דהא בשבת ניתנה תורה], ואיך אנו אומרים בחג השבועות שהוא יום חמשים לעומר "זמן מתן תורתינו". ותירץ דמתן תורה אין תלוי בעומר אלא ביום החדש דהיינו שביעי בסיון לרבי יוסי או ששי לרבנן. ועיי"ש עוד. וע"ע מג"א רס"י תצד.

[3] הקשה הרש"ש, למה לא הקשה מכאן למ"ד לעיל דנצטוו במרה על התחומין, ואיך נסעו מאלים [שהיה לאחר מכן] בשבת. ותירץ דמ"ד זה יסבור כהמדרש דלא נצטוו על השבת אלא באלוש, שהיה אחר אלים.

לחנייתן. רב אחא בר יעקב אמר: ששי למסען מרפידים. שביום השבת שחנו בו גם נסעו מרפידים. וקמיפלגי [וחלוקים] רבא ורב אחא בר יעקב בענין שבת שנצטוו עליה בני ישראל במרה. דכתיב [שכן נאמר]: שנאמר בעשרת הדברות "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך" (דברים ה, יב), ואמר רב יהודה שכך אמר רב: "כאשר צוך" — במרה, שנאמר: "שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו" (שמות טו, כה). ובכך נחלקו; מר סבר [חכם אחד סבור] שעל השבת איפקוד [נצטוו], ואילו על התחומין לא איפקוד [נצטוו]. ולכן יכלו לנסוע מרפידים ביום השבת, שהרי עדיין לא נאסר להם לצאת מחוץ לתחום. ומר סבר [וחכם אחד סבור] שעל התחומין נמי אפקוד [גם כן נצטוו], וכיון שכך לא יצאו בשבת ממקומם.

א תא שמע [בוא ושמע] הוכחה נוספת ביחס ליום מתן תורה ממה ששנינו בברייתא: ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים, בארבעה עשר בו שחטו פסחיהם, ובחמישה עשר בו יצאו ממצרים, ולערב לקו הבכורות. ותוהים: לערב סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר?! וכי לקו אחרי יציאת מצרים?! אלא יש לגרוס: מבערב לקו הבכורות, ואותו היום חמישי בשבת היה. ומכאן נסיק: מדחמיסר [מכיון שחמישה עשר] בניסן ביום חמשה בשבת היה, אם כן ריש ירחא [ראש חודש] אייר שבתא [שבת] היה, שחודש ניסן הריהו כרגיל בן שלושים יום. וריש ירחא [וראש חודש] סיון חד [אחד] בשבת היה, שחודש אייר הוא בן עשרים ותשעה יום, ואם כן קשיא לרבנן [קשה הדבר לשיטת חכמים] הסבורים שבאותה שנה היה ראש חודש סיון ביום שני!

ואומרים כי לשיטת חכמים חודש אייר דההיא שתא עבורי עברוה [של אותה שנה עיברוהו], ואף הוא היה אם כן בן שלושים יום. כיון שאז נקבעו ראשי חדשים על פי עדות ראייה ולפי מולד הירח ויתכן שיהיה חודש אייר אף הוא בן שלושים יום ונמצא שחל ראש חודש סיון ביום שני. תא שמע [בוא ושמע] להקשות על כך ממה שמשמע בברייתא אחרת שלא עברוה [עיברוהו], שאמרו חכמים: חודש ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים, בארבעה עשר בו שחטו את פסחיהם, בחמשה עשר בו יצאו, ולערב לקו הבכורות. ושואלים: לערב סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר?! וכי לקו לאחר יציאת מצרים? אלא אימא [אמור]: מבערב לקו בכורות. ואותו היום חמישי בשבת היה. השלים ניסן שהיה חודש מלא בן שלושים יום ואירע ראש חודש אייר להיות בשבת.

חסר היה חודש אייר, שהיה רק בן עשרים ותשעה ימים, ואירע סיון להיות באחד בשבת, ואם כן קשיא לרבנן [קשה הדבר לשיטת חכמים]! ומשיבים: הא מני [ברייתא זו של מי היא] — כדעת ר' יוסי היא ואין להקשות ממנה לחכמים.

ב אמר רב פפא, תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת ממה שנאמר בכתוב אחר, שנאמר: "ויסעו מאלים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילים ובין סיני בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים" (שמות טז, א), ואותו היום שבת היה, דכתיב [שכן נאמר]: "ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלונותיכם על ה' ונחנו מה כי תלינו עלינו" (שמות טז, ז), וכתיב [ונאמר] שלמחרת נגלה כבוד ה', ואמר להם שבין הערביים יתחילו לרדת המן והשלו, וכתיב [ונאמר]: "ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו" (שמות טז, כו), הרי שבששת הימים הראשונים אחר התגלות זו היו ימי החול שבהם ירד מן. ומכאן שיום החמישה עשר עצמו שבת היה. ומדחמיסר [ומזה שחמישה עשר] באייר שבתא [שבת] היה, אם כן ריש ירחא [ראש חודש] סיון חד [אחד] בשבת היה, ואם כן קשיא לרבנן [קשה לשיטת חכמים]! ומשיבים: לשיטת חכמים אייר דההיא שתא עבורי עברוה [של אותה שנה עברותו], והיו בו שלושים יום, ולכן חל ראש חודש סיון ביום השני בשבת.

ג ואמר ליה [לו] רב חביבי מחוזנאה לרב אשי: תא שמע [בוא ושמע] ראייה אחרת לדבר ממה שנאמר: "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן" (שמות מ, יז), ועל כך תנא [שנינו]: אותו יום נטל עשר עטרות; שהיה זה יום ראשון למעשה בראשית, כלומר, יום ראשון בשבת, ראשון להקריב בו קרבן הנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה במקדש, ראשון לירידת האש על המזבח, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לשכון שכינה בישראל, ראשון לברך ברכת כהנים את ישראל, ראשון לאיסור הבמות, שמהקמת המשכן ואילך נאסר להקריב לה' בכל במה אחרת, ראשון לחדשים. ומדריש ירחא [ומכיון שראש חודש] ניסן דהאי שתא חד [של שנה זו ביום אחד] בשבת, אם כן לפי חשבון זה דאשתקד (של השנה שעברה) ברביעי בשבת היה.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], אחרים אומרים: אין בין עצרת לעצרת (חג השבועות בשנה אחת וחג השבועות בשנה שאחריה), וכן אין בין ראש השנה לראש השנה של שתי שנים אלא הבדל ארבעה ימים בלבד בימי השבוע, ואם היתה ביניהם שנה מעוברת — חמשה ימים. שבכל שנה יש תמיד שלש מאות חמישים וארבעה יום, ובין החדשים תמיד ששה חדשים מלאים (בני שלושים יום) וששה חדשים חסרים (בני עשרים ותשעה יום). ולפי חשבון זה הוה ליה ריש ירחא [נמצא שהרי הוא לו ראש חודש] אייר מעלי שבתא [בערב שבת], וריש ירחא [וראש חודש] סיון בשבתא [שבת] היה, ואם כן קשיא [קשה] בין לשיטת ר' יוסי הסבור שראש חודש סיון חל ביום הראשון, ובין לרבנן [לשיטת חכמים] שלדעתם חל ביום השני! ומשיבים: יש לומר שלא נהגו כשיטת אחרים אלא לדעת ר' יוסי באותה שנה שבעה חודשים חסרין עבוד [עשו],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the sixth day from their encampment. Rav Aḥa bar Ya’akov said: The sixth day from the start of their journey. They left Refidim and arrived and camped in the desert on the same Sunday. And Rava and Rav Aḥa bar Ya’akov disagree with regard to the mitzva of Shabbat commanded to the Jewish people at Mara, as it is written in the fourth commandment: “Observe the Shabbat day to keep it holy as the Lord your God commanded you” (Deuteronomy 5:11). And Rav Yehuda said that Rav said: As He commanded you in Mara, as it is stated: “There He made for him a statute and an ordinance, and there He proved him” (Exodus 15:25). Their dispute was: One Master held: They were commanded about Shabbat, but they were not commanded about Shabbat boundaries. Therefore, it was permitted to travel from Refidim on Shabbat, because the restriction of Shabbat boundaries was not yet in effect. And one Master held: They were also commanded about the boundaries, and therefore, it was prohibited to leave Refidim on Shabbat.

Come and hear an additional proof with regard to the day of the revelation at Sinai from what was taught in a baraita: In the month of Nisan during which the Jewish people left Egypt, on the fourteenth, they slaughtered their Paschal lambs; on the fifteenth, they left Egypt; and in the evening, the firstborn were stricken. The Gemara asks: Does it enter your mind to say that they were stricken in the evening? Was the Plague of the Firstborn after the Jews left Egypt? Rather, say that the evening before, the firstborn were stricken. And that day was the fifth day of the week. From the fact that the fifteenth of Nisan was a Thursday, the New Moon of Iyyar was Shabbat, as Nisan is typically thirty days long. And the New Moon of Sivan was on the first day of the week, as Iyyar is typically twenty-nine days long. This is difficult according to the opinion of the Rabbis, who hold that the New Moon of Sivan that year was on Monday.

The Gemara answers: The Rabbis could have said to you that a day was added to Iyyar that year and it was thirty days long. The New Moon was determined by testimony of witnesses who saw the new moon, together with astronomical calculations that the testimony was feasible. Therefore, Iyyar could be thirty days long. If that was the case, the New Moon of Sivan was on Monday. Come and hear an objection from what was taught in a different baraita that they did not add a day to Iyyar that year, as the Sages taught: In the month of Nisan during which the Jewish people left Egypt, on the fourteenth, they slaughtered their Paschal lambs; on the fifteenth, they left Egypt; and in the evening, the firstborn were stricken. The Gemara asks: Does it enter your mind to say that they were stricken in the evening? Was the Plague of the Firstborn after the Jews left Egypt? Rather, say that the evening before, the firstborn were stricken. And that day was the fifth day of the week. Nisan was complete, i.e., it was thirty days long, and the New Moon of Iyyar occurred on a Shabbat.

Iyyar was lacking, i.e., it was twenty-nine days long, and the New Moon of Sivan occurred on the first day of the week. This is difficult according to the opinion of the Rabbis. The Gemara answers: Whose is the opinion in this baraita? It is the opinion of Rabbi Yosei. Therefore, this baraita poses no difficulty to the opinion of the Rabbis.

Rav Pappa said: Come and hear a different proof from another verse, as it is stated: “And they took their journey from Elim, and all the congregation of the children of Israel came unto the wilderness of Sin, which is between Elim and Sinai, on the fifteenth day of the second month after their departing out of the land of Egypt” (Exodus 16:1). And that day was Shabbat, as it is written: “And in the morning, then you shall see the glory of the Lord; for He has heard your murmurings against the Lord; and what are we, that you murmur against us?” (Exodus 16:7). The next day the glory of God was revealed, and He told them that in the afternoon the manna and quail would begin to fall, and it is written: “Six days you shall gather it; but on the seventh day is Sabbath, there shall be none in it” (Exodus 16:26). Apparently, the first six days after this command were weekdays on which the manna fell, and the fifteenth of Iyyar was Shabbat. And from the fact that the fifteenth of Iyyar was Shabbat, the New Moon of Sivan was on the first day of the week. This is difficult according to the opinion of the Rabbis. The Gemara answers: According to the Rabbis, a day was added to Iyyar that year and it was thirty days long. Therefore, the New Moon of Sivan was on Monday.

Rav Ḥavivi from Ḥozena’a said to Rav Ashi: Come and hear a different proof from the following verse: “And it came to pass in the first month in the second year, on the first day of the month, that the Tabernacle was erected” (Exodus 40:17). It was taught: That day took ten crowns. It was the first day of Creation, meaning Sunday, the first day of the offerings brought by the princes, the first day of the priesthood, the first day of service in the Temple, the first time for the descent of fire onto the altar, the first time that consecrated foods were eaten, the first day of the resting of the Divine Presence upon the Jewish people, the first day that the Jewish people were blessed by the priests, and the first day of the prohibition to bring offerings on improvised altars. Once the Tabernacle was erected, it was prohibited to offer sacrifices elsewhere. And it was the first of the months. And from the fact that the New Moon of Nisan of that year was on the first day of the week, in the previous year, it was on the fourth day of the week.

As it was taught in a baraita, Aḥerim say: Between the festival of Assembly, i.e., Shavuot, of one year and the festival of Assembly of the following year, and similarly, between Rosh HaShana of one year and Rosh HaShana of the following year, there is only a difference of four days of the week. And if it was a leap year, there is a difference of five days between them. There are three hundred and fifty four days in a year, which are divided into twelve months, six months that are thirty days long and six months that are twenty-nine days long. If the New Moon of Nisan was on Wednesday, the New Moon of Iyyar was on Shabbat eve, and the New Moon of Sivan was on Shabbat. This is difficult both according to Rabbi Yosei, who holds that the New Moon of Sivan was on Sunday, and according to the Rabbis, who hold it was on Monday. The Gemara answers: Both Rabbi Yosei and the Rabbis disagree with Aḥerim. According to Rabbi Yosei, they established seven months that were lacking in the first year, i.e., seven months that were twenty-nine days long,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בחמישי עבד להו פרישה שלא יגשו אל אשה שלא תפלטו שכבת זרע בשעת [מתן תורה] ותטמא והא פרישנן דר' אלעזר בן עזריא הכין סברי ואף הלכתא דאמרה ר' יוחנן ג' עונות שלימות מעת לעת סלקא לפום הכין ושמעו דברות בצפרא דשבתא דהוא ו' בחודש ר' יוסי דסבר בחד בשבא הוה קבועי אמר לך בחד בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא. בתרין אמר להו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' בתלתא הגבלה בארבע פרישה וסלקא לר' ישמעאל ור' עקיבא כדפרישנא לעילא ומקשי' אי ר' יוסי דאמר מן צפרא דארבעה עבוד פרישה קרא דכתי' לך אל העם וקדשתם היום ומחר דאלמא היום חמשה ולמחר מעלי דשבתא שמעו דברות. ופריקנ' אמר לך ר' יוסי בארבעה הוא דאמר ליה רחמנא וקדשתם היום ומחר ודרש משה דלאו היום האידנא דהוא יומא דארבעה אלא הכי קאמר ב' ימים דדמי להדדי כי ביום השלישי ירד ה' וצריך למהוי היום כמחר תרוייהו לילותיה' עמהם וה"ק יום ומחר שלו ואינון מתחלת חמישי ומנ"ל דהסכימה דעתו לדעת המקום והסכים הקב"ה ע"י דהא לא שראי שכינה עד שבתא ולרבנן היום ומחר חמשה ומעלי ולא צריכי לילו עמו אבל קרא דאמר להו משה לישראל היו נכונים לשלשת ימים לית מוכח ולא קשי לא למר ולא למר. ת"ש שלישי שלישי לחודש שלישי בשבת אלמא ריש ירחא בחד בשבא ופרקי הא מני ר' יוסי היא:
ואיבעיא לן האי שלישי דאמר ר' יוסי הוא שלישי לשבת ולחודש ולמאי אצטריך ליה והי יומא ניהו ופירוש כיון דבשני אמר להו ואתם תהיו לי בשלישי וגו' וישב משה והוא יום הגבלה לר' יוסי ב"ר יהודה ולרבי הוא יום שהודיען עונשן ומתן שכרן שמשבבין לבו של אדם דאמר שהודיען עונשה פי' ששוברין לבו של אדם ונפיק מן כי שבבים יהיה עגלי שומרון. ומן ל' ארמי נמי ידוע הוא. שקשין כגידין דקא' דל רגש פרשוהו רבנן בלשון ארמית הרזוקלאלי והוא בטיית הנטלי ואיתא ביום הכפורים לענין מן כזרע גד. ת"ש ששי. ששי בחודש ששי בשבת הא נמי רבי יוסי והאי ששי למאי (דקאמר ביה) [קארי ליה] הכי רבה אמר ששי לחנייתן דאלמא בשבת במסען היו ולא היו מצווין על התחומין באותה שעה.

רב אחא בר יעקב אמר אף ביום חנייתן היה מסען והוא חד בשב' ומצווין היו על התחומין.

ת"ש ניסן שיצא בו ישראל ממצרים ביום חמישי הוה דמשכחת אייר בז' וסיון בחד בשבא.

אמרי לך רבנן אייר דההיא שתא עבורי עברוה וסיון בתרין בשבא. ת"ש דלא עברוה דתניא יום ט"ו בניסן יום חמישי השלים ניסן אירע אייר להיות בשבת חיסר אייר אירע סיון להיות באחד בשבת הא מני ר' יוסי היא.

אמר רב פפא ת"ש בחמשה עשר יום לחודש השני אותו היום ע"ש היה ומדט"ו באייר בשבתא ריש ירחא דסיון בחד בשבא ופרקי דעיבורי עברוה לאייר וריש ירח סיון תרין בשבתא א"ל רב חבי מחוזנאה לרב אשי ת"ש ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן ותניא אותו היום נטל עשר עטרות ראשון למעשה בראשית אלמא חד בשבא היה ומדר"ח ניסן שנה שנית חד בשבת ר"ח ניסן דראשונה ארבע בשבת דתניא אחרים אומרים אין בין עצרת לעצרת ואין בין ראש השנה לראש השנה אלא ד' ימים בלבד ואם היתה שנה מעוברת חמשה וכיון דר"ח ניסן ארבעה ר"ח סיון שבת.

אתחומין לא אפקוד. וא"ת והרי התם כתיב אל יצא איש ממקומו דהיינו תחומין להני דאית להו תחומין דאוריי' א"ל בסיני קאמר אלא שנכתב במקומו ומפורש בתוס' דה"ה להוצאה דלא אפקוד דהיאך היו מוליכין כלים ואהלים ואפשר דאלאו דמחמר לא אפקוד דאיסורי לאוין הן א"נ ס"ל כמ"ד אל יוציא ותחומין מערי מקלט גמרי' והנהו אמוראי כר"ע אמרי דאמר תחומין דאוריי' משום דלרבי יוסי איירי' ור"י שמעת לי' בפ' בכל מערבין דאמר תחומין דאוריי'. וי"א דתחומין דהכא היינו הוצאה דד"א ברה"ר ורשויות דיחיד ורבים תחומין מיקרי ועוד פירשו תחומין אלו בג' פרסאות. וכדברי רבי' אלפסי ז"ל שאמר דלכ"ע של ג' פרסאות דאוריי' כדברי הירושלמי (ערובין ה,ד), ואינו כלום:

אין בין עצרת לעצרת ובין ראש שנה לראש שנה אלא ארבעה ימים בלבד ואם היתה שנה מעוברת חמשה ואין פוחתין מארבעה חדשים מעוברין בשנה ואין מוסיפין יתר על שמונה וכבר ביארנו ענינים אלו בראשון של ראש שנה:

לעולם יהא אדם מן הנעלבין ואינם עולבין שומעין חרפתם ואין משיבין עושין מאהבה ושמחים בייסורין שכל שעושה כן עליו הכתוב אומר ואהביו כצאת השמש בגבורתו:

המשנה הרביעית מנין שקושרין לשון של זהורית בראש השעיר המשתלח שנ' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו אמר הר"ם פי' צורת תכונת המעשה בשעיר המשתלח עוד אבאר אותו בפרק ששי ממסכת יומא:

אמר המאירי המשנה הרביעית והיא מענין משניות שלפניה מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וכו' והוא שהיה אות זה בא להם מן השמים שאם זכו היה מלבין ובתלמוד המערב אמרו בתחלה היה כל אחד ואחד קושר בחלונו והיו מתביישין זה מזה התקינו שלא יהו קושרין אותו אלא בחיל ועדיין היו כל ישראל מתביישין כשלא היה מלבין התקינו שיהיו קושרין אותו בהיכל ועדיין היו מתביישין התקינו שיהו קושרין אותו בראש שעיר המשתלח:

משנה מנין לסיכה שהיא כשתיה ביום הכפרים אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנ' ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו אמר הר"מ פי' אינו רוצה באמרו כשתיה שיהיה חייב כרת עליה כמו שהוא חייב על השתיה אבל הכונה שהוא אסור כמו השתיה ויתחייב עליה מלקות כמו שנבאר במסכת יומא:

אמר המאירי מנין לסיכה שהיא כשתיה ביום הכפרים שנ' ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ומ"מ לא הושוית סיכה לשתיה אלא לענין איסור אבל לענין כרת לא שעל אכילה ושתיה חייב כרת אבל לא על שאר ענוין וכן הלכה כמו שיתבאר במקומו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:

תוס' בד"ה כאשר צוך כו' ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט כו' עכ"ל כתב מהרש"ל דאין כאן מקומו ושייך לקמן בסוף הדבור ויניחו וגו' ויהי ביום השביעי כו' עכ"ל לפי הגהתו יהיה עיקר הוכחה כאן דויסעו מאלים כו' בשבת היה ובחד בשבתא ירד להם המן שנאמר ששת ימים תלקטוהו כו' אבל א"כ לא הוו צריכי לפרושי בועוד מקשים כו' ראשונה כשנסעו מאלים ואחר אותה שבת ירד כו' וע"כ נראה לקיים נוסחות לשון התוס' שלפנינו דהוכחה זו בפשיטות לפי דברי התלמוד דאותו יום שבת היה ובתר הכי כתיב ששת וגו' ויהי ביום השביעי יצאו וגו' א"כ ע"כ לאו בשבת ראשונה יצאו אבל לדברי ועוד מקשים משמע להו פשטיה דקרא דששת ימים וגו' דנכתב אחר שירד מן שבוע מיום אחד שעבר כשהגידו העדה למשה שלקטו לחם משנה כו' כמ"ש התוס' כל זה לקמן וא"כ אחרי הששת ימים נאמר ויהי ביום השביעי וגו' משמע שבשבת שלישית כו' וק"ל:

בד"ה לרבנן ח' חסרין כו' נקט נמי לרבנן שמנה עכ"ל כתב מהרש"ל ודוחק כו' דהא מסקינן לעיל דעברוה לאייר ע"כ כו' לרבנן ח' חסרין עביד דנהי דבין ניסן לניסן כו' אבל בין סיון לסיון בע"כ איכא ח' כו' עכ"ל לא ידענא אמאי לא קשיא ליה הכי לפירש"י דפי' בהדיא לרבנן ח' חסרין עביד כו' ונמצא דאשתקד בע"ש עכ"ל ולעיל מסקינן דעברוה לאייר לרבנן אלא ע"כ דאית לן למימר דהשתא למאי דקאמר לרבנן ח' חסרים לא קאי אהא דקאמר לעיל דעברוה לאייר והנהו ברייתות דלעיל כר' יוסי אתיין והכי משמע להו ח' חסרין עביד לרבנן היינו מניסן לניסן דומיא דשבעה חסרין עביד לר' יוסי דהיינו נמי מניסן לניסן אבל אי הוה עברוה לאייר לא הוי ח' חסרין מניסן לניסן ותו לא מידי וק"ל:

כאשר צוך במרה מ"ם אתחומין לא איפקוד ומ"ס אתחומין נמי איפקוד כו' ומה שיש לדקדק כאן בשמעתין עיין בדברי התוס' ובחידושי הלכות:

ואותו יום ה' בשבת היה כו' עיין בתוס' אבל בטור א"ח סימן ת"ל הביא המדרש הזה בע"א שהיו שיניהם קהות על ששוחטין אלהיהם ולא היו רשאין לומר דבר כו' ע"ש ואחרי הדקדוק במאמר כפי מה שכתבו התוס' כשלקחו פסחיהם נתקבצו בכורות כו' מפני מה נתקבצו הבכורות מעיקרא יותר משאר העם שהרי עדיין לא הגידו להם שיהרוג בכורי מצרים אבל הכוונה כי מזל טלה הוא ראש ובכור לכל המזלות והוא עצמו מזלן ואלהיהן של מצרים ומהבכורות ועל כן נתקבצו הבכורות טפי כשלקחו פסחיהן שהיה טלה שהוא מזלן ואלהיהן של הבכורות והיו שיניהם קהות כו' והלכו אצל אבותיהם כו' דהשתא ב' המדרשים נתכוונו לדבר אחד וק"ל:

עשר עטרות נטל אותו יום כו' יש לדקדק ממאמר הזה למאמר דפרק הניזקין דח' פרשיות נאמר בו ביום אמאי לא חשיב נמי הכא ראשון לשילוח טמאין ולאיסור שתויי יין דחשיב התם דנאמרו בו ביום וכן לא חשיב הכא ראשון ללוים ומיהו הא דלא חשיב הכא ראשון להדלקת נרות משום דהוי בכלל ראשון לעבודה גם קשה אמאי לא חשיב בתרתי ראשון לחודש וראשון לחדשים כמו דחשיב ראשון למעשה בראשית ואמאי לא חשיב נמי ראשון להקמת המשכן והתוס' תירצו בזה דאקרא קאי שהזכיר בו הקמת המשכן אבל קשה דא"כ לא יזכיר נמי ראשון לחדשים שהוזכר בקרא בחודש הראשון ובכלל קשה מאי רבותי' דהנך עשר עטרות דמפיק ליה מהאי קרא הוא מבואר ע"כ מ"ש דראשון הנאמר בו יתברך ברוך הוא כמו שנאמר אני ראשון אינו כלשון ראשון הנאמר בשאר דברים דההוא משמע ראשון משום דיש שני אחריו ואפשר שהראשון פחות במעלה מהשני כמ"ש גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון אבל ראשון הנאמר בו יתברך ב"ה הוא ראשון ואין שני ואחרון לו כמ"ש אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים ר"ל לא כשאר ראשונים שיש להם שנים ואחרונים כי אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים שני ואחרון ועד"ז אמרינן במדרש דלכך נאמר יום אחד ולא יום ראשון להורות שה' אחד ואין שני לו שביום ראשון בבריאה היה ה' אחד וביום שני התחיל השניות ולכך נאמר אחד במקום ראשון שראשון של ית' ב"ה והוא מורה על אחדותו שאין שני לו וע"ז כוונו בענין דהכא במדרש רבה דהל"ל יום ראשון ושני ושלישי כו' אתמהא פרע להם הקב"ה להלן בהקמת המשכן שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון לבריאת עולם כאלו בראתי עולם באותו יום תניא י' עטרות כו' דר"ל דלפי' הלשון ה"ל למכתב נמי בבריאת עולם יום ראשון כמו שני ושלישי אבל כתב אחד להורות על אחדות שהוא ראשון ואין שני לו אבל פרע להן הקב"ה לכתוב ראשון במקומו בהקמת המשכן שהיה ג"כ יום ראשון לבריאת עולם כאלו כתוב אותו ראשון בבריאת עולם ממש שהיה ראוי לכתוב שם אלא שנכתב שם לשון אחד להורות על ראשון שלו שהוא ממש אחד ואין שני לו והשתא קאמר על אותו יום של יום הקמת המשכן שנכתב בו הראשון שהיה לו י' עטרות להורות על מדותיו עשר ספירות שהם אחדות הגמור עד כתר העליון וכל הנהו י' ראשון דחשיב הכא הם מורים על זה שהוא ראשון ואין שני לו. וחשיב ראשון למעשה בראשית כמ"ש שע"כ נאמר כאן ראשון במקום אחד שנאמר במעשה בראשית להורות על ראשון שלו שאין לו שני:

וראשון לנשיאים מפורש במדרש רבה נשיא אחד ליום וגו' א"ל כו' משה כו' נתנו פניהם בנחשון שקידש שם שמים על הים כו' כדאמרינן במסכת סוטה ור"ל דנשיא אחד ליום שהוא יהיה הראשון ע"ש שקידש וייחד שמו של הקב"ה שאין שני לו ואמר וראשון לכהונה שהיה עבודתו ביחוד לה' כמ"ש באהרן להקדישו קודש קדשים דהיינו מכלל הלוים:

ראשון לעבודה דהיינו קרבן צבור כבש האחד בבוקר וגו' שישתתפו בו כל ישראל כאיש אחד לעבודת הא' האמיתי שאין שני לו:

ראשון לירידת אש שהוא משגיח בכל העולם ובורא אחד לכלם ואמר:

ראשון לאכילת קדשים שיטהר ויקדש האוכל עצמו לידבק בשכינה להיות האוכל ג"כ מעין דוגמא דלמעלה בקדושה ואין לו שני למטה ואמר:

ראשון לשכון בישראל שיהיו כלל ישראל עם אחד למטה דוגמתו למעלה שאין שני כמ"ש ונפלינו אני ועמך וגו':

וראשון לברך את ישראל שזה הוא דבר הנוגע באחדותו שאין שני לו לבטל ברכתו יתברך ב"ה כמו שמצינו בענין בלעם:

וראשון לאיסור במות שיהיה מקום מיוחד לעבודת ה' במקום אשר יבחר והוא מורה על אחדות וראשון הגמור שאין שני לו:

וראשון לחדשים שהוא חודש מיוחד לעשות בו ניסים ושהוא אחד לבטל כח ראש המזלות שהוא טלה וכמ"ש בש"ר א"ל הקב"ה אין לך חודש גדול מזה לפיכך נקרא ראשון כו' ד"א כביכול הקב"ה שנקרא ראשון שנאמר אני ראשון וגו' וע"פ הכוונה שאמרנו והשתא ניחא דלא חשיב רק י' ראשון והם י' עטרות נגד י' ספירות המורים על שהוא אחד וראשון ואין שני לו ודו"ק:

גמ' ראשון לברכת ישראל כצ"ל:

דהאי שתא חדא בשבת דאשתקד ד' בשבת כצ"ל:

דתניא אחרים אומרים אין בין פסח לפסח ואין בין ר"ה לר"ה וכו' ואם היתה שנה מעוברת ה' ה"ל וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה לשכון בישראל וכו' דעד השתא לא שכן כצ"ל:

ד"ה ז' חסרים עבוד כצ"ל:

בתוס' ד"ה כאשר צוך וכו' והא לא היתה שבת ראשונה דכתיב ויסעו מאילים ויבואו וגו' ששת ימים תלקטוהו וגו' ואמר בסמוך דאותו היום וכו' כצ"ל:

בא"ד ויניחו אותו עד הבקר ויאמר משה אכלוהו היום וגו' ששת ימים תלקטוהו וגו' ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו' כצ"ל:

ד"ה ואותו יום וכו' וע"כ קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה נס וכו' כצ"ל:

גמ' ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין וגו' בה' וכו' ראשון לשכון בישראל ראשון לברך ישראל כו':

דאשתקד בד' בשבת וכו' ואין בין ר"ה לר"ה ואין בין פסח לפסח אלא ד' ימים וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה למסען אף למסען וכו'. נ"ב פי' ביום א' נסעו ולא נסעו כלל בשבת אלא תחלת הנסיעה מרפידים והמנוחה במדבר סיני הכל היה ביום א' וק"ל:

בד"ה ריש ירחא וכו' הוא לעולם הס"ד:

בד"ה וריש ירחא דסיון בא' בשבת שהרי אייר וכו' כצ"ל והד"א:

בד"ה חיסר צ"ל חסר אייר עשאהו חסר כסדרן כצ"ל והס"ד והשאר נמחק:

בד"ה עטרות צ"ל עשר עטרות ואח"כ מ"ה שכן ראשון לברך וכו':

בד"ה ד' ימים חוץ מד' ימים הס"ד:

תוס' בד"ה כאשר צוך וגו' ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו' נמחק. ונ"ב אין כאן מקומו ושייך לקמן בסה"ד ויניחו אותו עד הבקר וגו' וכתיב ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו משמע וכו' כצ"ל ודו"ק (עיין במהרש"א):

בד"ה וכתיב ששת ימים וגו' והמן כבר ירד מיום ראשון שעבר. נ"ב לפי האמת אבל ק"ל מנא לן דילמא ירד באמצע השבוע מאחר דלא אמר ששת ימים תלקטוהו כי אם בשבת אחר שירד כבר המן ואמר על ששת ימים שיהיו אחר השבת שילקטוהו ששת ימים וק"ל:

בד"ה לרבנן וכו' נקט נמי לרבנן שמונה. נ"ב ודוחק גדול בעיני דמשום איידי דר' יוסי נקט ח' והוא שקר דהא מסקי לעיל דעברוה לאייר ע"כ נראה בעיני דשפיר קאמר תלמודא לרבנן ח' חסרים עבוד דנהי דבין ניסן לניסן לא תמצא כי אם ז' חסרים אבל בין סיון לסיון בע"כ איכא ח' חסרים שאם לא כן לא יבא החשבון מכוון שיהיה ר"ח ניסן ביום א' כ"א ביום ב' לפי שסיון יהיה ביום ה' והאמת שח' חסרים הוא חדוש גדול וצריך להיות ה' חסרים זו אחר זו מרחשון כסליו טבת שבט אדר ובחשבון שלנו מעולם לא תמצא ה' חסרים בשנה תמימה שמיום ליום ותתחיל באיזה חודש שתרצה כי אם ז' חסרים ונקראת שנה חסרה והכא חסרים הרבה על כן אמר לרבנן עבוד ח' חסרין ודו"ק (עיין במהרש"א):

גמרא ת"ש ויסעו מאילים כו' ואותו היום שבת היה כו'. ק"ל מדוע לא פריך מזה לראב"י לעיל דאמר למסען ונ"ל ליישב דהוא סובר דלא נצטוו על השבת אלא באלוש כדאיתא במ"ר ר"פ עקב (וע' תד"ה כאשר וא"ת מנ"ל כו' דילמא כו') וא"כ כשנסעו מאלים עדיין לא הוזהרו עליו ומאי דקאמר הש"ס לעיל וקמיפליגי בשבת דמרה ל"ד רק משום שהביא מימרא דריא"ר דאמר כאשר צוך במרה:

[רש"י ד"ה ראשון לבריאת עולם. שא' בשבת היה. הוא מוכרח מדקאמר ומדריש ירחא דניסן דהאי שתא חד בשבתא. אבל ק"ל דלמא כוונת הבריי' על בריאת אדה"ר שהיתה באחד בניסן (עמש"כ לעיל סט ב) וכר"י דאמר בניסן נברא העולם ולא על יום א' בשבוע:

תוד"ה כאשר. וא"ת וכיון דבמרה כו'. הנה לשון קושייתם בוא"ת ולא תירצו כלום. וזה נשמט מהגרי"פ בב"מ ס"א בתוד"ה אלא לציינו] :

בא"ד (בסופו) ועוד מקשים וכו'. המהרש"א כתב דלא מקשי רק לפי פשטות דקרא שכתב התוס' לקמן וזה דוחק ול"נ דאף לפירושם לקמן לשיטת הש"ס מ"מ כיון דקאי ביום השבת גופיה כדכתיב אכלוהו היום וכו' הל"ל ויהי ביום ההוא יצאו מה"ע ללקוט ומדכתיב ביום השבת משמע דלשבת הבאה קאמר:

גמ' אתחומין לא אשקוד ומ"ס אתחומין נמי אפקוד. נ"ב נ"ל פירושו מ"ס אתחומין לא אפקוד כלל עד אחר סיני כשאר המצות ומ"ס אתחומין נמי אפקוד היינו באלוש. דבסדר עולם מייתי להו תרוייהו במרה נצטוו על השבת ובתר הכי קאמר באלוש נתנה להם שבת. ש"מ דאיתא להא ואיתא להא ותלמודא דרך קצרה נקט ור"ל במ"ש שבת דמרה היינו שבת שלפני מתן תורה שכבר נתנה בט"ו באייר ובזה מיושב מה שנתקשה להתוס' בד"ה כאשר צוך דודאי שבת ראשונה היתה שלא שמרו מקצתן (כמ"ש בס"ד בגליון ס״ע פ״ה) ובכן אין הכרח ג"כ למ״ש תוס' סד"ה אתחומין וק"ל. אלא ודאי מפ' המן ילפינן הוצאה. ול"פ אהא דבמרה נתנה שבת:

שלישי לחנייתן וכו' ופליגי בשבת דמרה הק' תוס' דלמא כאשר צוך במן אשר תאפו אפו וכו' לא קשי' להו דלמא כאשר צוך במן אל יצא איש ממקומו וכו' דס"ל לשמעתין דהאי קרא לא נאמר בשבת ראשונה כמ"ש תוס' ד"ה אתחומין וכו' מש"ה הקשו דעכ"פ אפי' ובשול נאסר להם במן ודלמא אהא קאי כאשר צוך. והנה תירוצם נראה דוחק דמי תלי כיבוד אב ואם ושבת אהדדי דלמא הא כדאיתא והא כדאיתא. ועוד הא בשמעתין לא מייתי כלל הא דכיבוד אב ואם. וא"כ עיקור חסר מן הספר. ונראה לע"ד דמדכתיב בדברות ראשונות זכור ובשני' שמור וקיי"ל בדיבור אחד נאמרו לומר כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה לומר דנשים חייבות בעשוין דשבת אע"ג דהוא מ"ע שהז"ג מ"מ חייבות הואיל ואיתנהו בלאוין דשבת. ותינח אי שמור לאו הוא. וכיון דזכור הוא עשה שנאמרו בדבור א' להורות כל שישנו בלאו ישנו בעשה. והשתא אי ס"ד כאשר צוך דגבי' שמור דדברות שניות אציווי דמן קאי ושם לא נאמר אלא עשה את אשר תבשלו בשלו פי' היום בערב שבת ולא מחר בשבת ולאו הבא מכלל עשה הוא ג"כ עשה וע"ז אמר שמור וא"כ למ"ד ריש פרק המוציא תפילין השמר דלאו לאו. והשמר דעשה עשה הוה האי שמור נמי עשה. ואין בין זכור לשמור ולא כלום. ומ"ט נאמר בדיבור א'. אע"כ כאשר צוך במרה ושם בודאי נאמרו כל הלאוין דשבת ואמור שמור בלאו וק"ל:

ולפ"ז לר' יוחנן דס"ל השמר דעשה נמי לאו אין הכרח כלל שנצטוו במרה על השבת ובמכילתא פליגי תנאי בהא מילתא דלר' יהושע שם שם לו חק זה שבת ומשפט זה כיבוד אב ואם. ולר"א המודעי חק אלו עריות ומשפט אלו דינין ע"ש וברא"ם ונחלת יעקב פ' בשלח:

ובזה נ"ל לפרש מהרש"א בשמעתין דלמסקנא דלרבנן ח' חסרים עביד נא עברוהו לאייר והק' השואל בשו"ת זכרון יוסף מה יענו רבנן אקרא דששת ימים תלקטוהו דמייתי ברייתא. ואי ס"ל כקו' תוס' א"כ במאי פליגי רבנן והך ברייתא. ולפי הנ"ל י"ל דודאי מי שכבר נצטוו על השבת והרי אנחנו מונים כל ימי השבוע. יום א' בשבת ושני בשבת וכדומה א"כ אפי' עומד אדם באיזה יום שיהי' ויאמר ששת ימים תעשה דבר פלוני וביום השביעי שבת לא תעשוהו. הוא ידוע ומובן ששת ימי החול קאמר ואינו רוצה לומר ששת ימים רצופים מהיום ושביעי מהיום שהרי איננו יום שבת. אך הך ברייתא ס"ל כר"א המודעי הנ"ל דבמרה לא נצטוו אשבת. ואיך יכול לומר ששת ימים תלקטוהו ואיזה מנין הוא מונה הרי לא נודע להם עדיין כלום זה שבת ואיזה יום הוא. אע"כ כשאמר הקב"ה כן למרע"ה איום דהוה קאי בי' קאמר מהיום תלקטוהו ששה ימים וביום השביעי מהיום שבת לא יהי' בו וא"ש:

ובזה מיושב מה שיש לדקדק דקאמר פליגי בשבת דמרה שהוא דוחק דכ"ע ס"ל דבמרה איפקוד ורבא ס"ל אתחומין לא איפקוד שהוא דוחק גדול לימא רבא ס"ל במרה איפקוד במרה כלל אשבת וכר"א המודעי. וכאשר צוך במן קאי וס"ל כר' יוחנן דהשמר דעשה נמי לאו. והא"ש דכבר התעוררו המפרשים ובראשם הרא"ם ז"ל להברייתא דט"ו אייר בשבת הי' ובאו בו למדבר סין. ואפשר גם נסעו בו ממקום חנייתן ועיין לקמן אי"ה. וא"כ אמאי לא פליגי רבא וראב"י בקרא דאלים כמו דפליגי בלשון ברייתא ששי ששי לחנייתן וכו' ולהנ"ל ניחא דהך קשי' גופי' הוה קשי' לסתמא דתלמודא אי ס"ד לא איפקוד במרה כלל אשבת א"כ ע"כ ששת ימים תלקטוהו ביום א' בשבת קאי. ובאו לסין בשבת וה"ל לאיפלוגי בהאי קרא ולא בלשון הברייתא. אע"כ תרווייהו ס"ל שבת במרה איפקוד וכיון שכבר ידעו יום השבת א"כ י"ל ט"ו באייר בא' בשבת הי' וביום ב' ירד המן ואפ"ה שייך שפיר ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו כיון שיום השבת הי' כבר ידוע להם. ומש"ה סמך פלוגתתם אברייתא וכיון דתרווייהו ס"ל שבת במרה איפקוד. ע"כ פליגי אי תחומין נמי איפקוד או לא:

והנה הרא"ם תי' אקושי' דביאתם לסין בט"ו אייר שחל בשבת. די"ל שנסעו ממקום חנייתן בע"ש והגיעו לשם בשבת באופן שהלכו פחות משיעור תחום ע"ש וכוונתו מבוארת כיון דנסיעת מאלים וחנייתם בסין אע"ג דכתיבי בחד קרא מ"מ בפ' מסעי מבואר שיהיה בניהם דפקה ואלוש וכמו שנתעורר בזה ברמב"ן על התורה. תו לא מתחייב לומר שביום חנייתם נסעו. משא"כ בויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני. שפיר י"ל ביום נסיעתן חנו. ועוד יש לחלק ביניהם בשלמא ביום בואם למדבר סיני שיהי' ביום א' בשבת לית לנו למימר שנסעו אתמול בשבת מרפידים פחות מתחום שבת. דלמ"ד תחום שבת אלפיי' אמה. לא יתכן דמשום מהלך פחות מאלפיים אמה התחילו נסיעתם בשבת. ומה להם להתלבט היום משום דבר מועט כזה. אבל בחנייתם במדבר סין ביום השבת שפיר י"ל שנסעו בע"ש מהלך רב והגיעו בלילה לפחות משיעור תחום אלפיים אמה נגמרו נסיעתן וחנו בשבת במדבר סין כלע"ד כוונת הרא"ם ז"ל:

אלא שצריך יישוב מה יענה מאיסור הוצאה מרשות לרשות. מיהו גם לזו י"ל דבשלמא בנסיעתם מרפידים בשבת הרי הוציאו מאהליהם שהוא רה"י לטעון על חמוריהם ועגלותיהם ברה"ר. משא"כ בחנייתן בסין. אפשר שלא פרקו המשאות כלל עד מוצאי שבת. ואי משום שהלכו הבהמות ד"א ברה"ר אפשר השגיחו שהלכו מבע"י ולא עמדו לפוש עד במקום חנייתן ועשו הנחה בשבת בלא עקירה ודין זה מבואר ר"פ מי שהחשיך ע"ש כנלע"ד כוונת הרא"ם:

ואני אמרתי ביישוב קושי' תוס' דהרי במן נצטוו לא יצא אל יוציא. דלכאורה יל"ד דהו"ל להש"ס למימר במרה אתחומין ואהוצאה נמי איפקוד. רק אשביתת בהמה ומחמר לא אפקוד. ואהוצאה מרשות לרשות אין קפידא דאפשר דשנים שעשו מלאכה הוה וכי ה"ג צ"ל בסתירת אהליהם ושארי מלאכות. אך העיקור מה שהעבירו ד' אמות וזה א"א ע"י שנים שעשו מלאכה כי היה רכושם רב. אך לזה י"ל שהעבירו ע"ג בהמתם ולא נצטוו על שביתת בהמה במרה ותחומין נמי י"ל דישבו על העגלה ומעלה מיו"ד ואין תחומין למעלה מיו"ד. וי"ל כיון דכאשר צוך אמרה קאי ושם נאמר למען ינוח שורך. אם כן גם במרה שנצטוו על ככה ולא הומ"ל כנ"ל. אלא שלא נצטוו על תחומין והוצאה כלל. והשתא מאל יצא איש ממקומו לק"מ דכיון דכאשר צוך ולמען ינוח שורך לא קאי אלא אמרה דומי' דכיבוד אב ואם כמ"ש תוס' א"כ י"ל במן לא נאסרו אלא אל יוציא איש. אבל שביתת בהמתו לא נצטוו. ולהנ"ל י"ל קושי' תוס' אלמלא שמרו שבת אחד וכו' והק' הרי שמרו שבת דאלים היינו ט"ו אייר. ומה שכ' עוד מקשי' כבר כ' נחלת יעקב שא"א לומר ויהי ביום השביעי הי' שבת אחר. דא"כ יארע מלחמת עמלק בר"ח סיון שבאו למדבר סיני. וזה א"א אלא ע"כ שהיה באותו יום שביעי בעצמו ואין כאן אלא שבת של אלים. ולהנ"ל י"ל כיון שעכ"פ נסעו בשבת פחות מתחום שבת והבהמות נשאו משאוי ועשו הנחה בלי עקירה נהי דחילל שבת לא הוה. והרי עשו ברשות הקב"ה מ"מ שמירת שבת לא מיקרי שלא יהיה אומה ולשון שולט בהם. אך בנחלת יעקב הק' אם תחשוב משביעי של פסח שאמרו שירה שהי' ביום ד' כ"א ניסן והלכו ג' ימים בלא מים ובאו למרה בשבת כ"ה ניסן ונצטוו על שבת. ומשם עד ט"ו סיון איכא כמה שבתות ששמרו כראוי' ממש וצע"ג. ועכנלע"ד לפמ"ש תוס' ריש מכילתין דהוצאה שהיא מלאכה גרוע צריכים ב' קראי חד להוצאה דב"ה דכתיב במשכן ויכלא העם מהביא ופי' פ"י שזה דומה לבעל הבית שהביא נדבתו למשכן. ועוד קרא להוצאה דעני והיינו אל יוציא דכתיב במן שיצאו ללקוט כעניים. וחדא מאידך לא אתי' ע"ש. והשתא א"ש דאי במרה לא איפקוד כלל לא מצי לאתוי' אל יוציא דגבי' מן דהיינו הוצאה דעני. ומה שנסעו ונשאו כליהם לא הוי אלא כב"ה. ועדיין לא נצטוו. אבל במרה י"ל שנצטוו אהוצאה דב"ה ולא דעני ולא נגמרו ציוה דשבת עד אחר שנאמר אל יצא להוצאה דשבת ולא נכנס בכלל גדר שמרו שבת א' עד אחר שנצטוו אל יוציא ואלמלא שמרו אז לא היה אומה ולשון יכולין לשלט בהן:

ועיין מ"ש ב"י בטור או"ח סי' ת"ד בשם תשו' הרמב"ם דאע"ג דס"ל תחומין י"ב מיל מן התורה. מ"מ במדבר וכרמלית ובקעה וכדומה לו אין לוקין משום דהיינו בדין שהמעביר חפיציו במקום הזה וההולך ברגליו ילקה ע"ש. ונ"ל תוכן כוונתו דכיון דמאל יצא איש ממקומו ילפי' תרווייהו תחומין והוצאה א"א לאחוז החבל בתרין ראשין כיון דממקומו דקרא לענין הוצאה מתפרש מקום כעין דגלי מדבר ולאפוקי כרמלית וכדומה. הה"נ מקום לענין תחומין כן הוא. ואין תחומין אלא ברה"ר דאורייתא יע"ש וא"כ לפ"ז קשה מאוד למצוא תחומין י"ב מיל דאורייתא דאם בכל הי"ב מיל ס' ריבוא עוברים בו הרי הוא עיר וכולה נחשבת כד' אמות אם לא כהאי גוני' שהס' ריבוא כולם יחד נסעו י"ב מיל וכעין נסיעת דגלי מדבר. ולפ"ז יפה בדקדוק אמר כאן אתחומין איפקוד ולא איפקוד דתחומין כי האי הוא תחומין מן התורה ושארי תחומין אפי' י"ב מיל לאו דאורייתא. ומיושבת רוב קושי' הראשונים על שיטה זו. בהרז"ה והרמב"ן סוף פרק קמא דעירובין ובספר באר יעקב וק"ל:

ועיין מ"ש פליתי ריש סי' א' סק"א ודבריו לכאורה תמוהים דהא פירש"י גם פרה אדומה נצטוו במרה אע"ג דלא נהגו עד שהוקם המשכן לשנה האחרת. ומזה שפט נחלת יעקב שגם שבת לא נצטוו לשבות מיד ממרה ואילך אלא לעסוק בהלכותיו לכשינהג כמו פרה אדומה וא"כ בשחיטה נמי נימא הכי שיעסקו בהלכותיו לכשינהג דהרי אי לא חטאו במרגלים היו נכנסים מיד לארץ ישראל והיה השחיטה נוהג ותו קשי' דהא כל הלכות שחיטה נוהג מיד במדבר עכ"פ בקדשים. וא"כ ציוה במרה עליו אם לא יאמר בעוף מיהו לא נהג דקדשים במליקה. ורבי נקט בלשונו רוב א' בעוף ועיין חולין כ"ח ע"א תוס' ד"ה ועל רוב וכו':

לר' יוסי ז' חסרים עבוד וכו' ור"ע דלית לי' הכי דהרי ס"ל כאחרים כמ"ש תוס' לקמן קי"ד ע"א ד"ה חלבי וכו' צ"ל דלית לי' ברייתא דעשר עטרות דהרי ס"ל ב"ד עביד פרישה ופשוט לפענ"ד:

בתוספות בד"ה כאשר צוך וכו' וא"ת כיון דבמרה מיפקדו אשבת היכי אמרינן בפרק כל כתבי אלמלי שמרו ישראל וכו' עס"ה. ונראה דעיקר קושיית התוס' כיון דרב יהודה משמיה דרב אמר כאשר צוך במרה ובפרק כל כתבי נמי רב יהודה משמיה דרב אמר לה ומ"מ נראה לי ליישב קושית התוס' דלא תיקשי דרב אדרב דהא דאמר רב בפרק כל כתבי אלמלא שמרו ישראל לשבת ראשונה איכא למימר דהאי ראשונה היינו למילתי' מה שהזהיר להם בשעת מעשה אהוצאה דלקיטת המן גופא שא"ל ששת ימים תלקטוהו דבלא"ה נראה דעיקר שכר ועונש בשמירת שבת ומלאכה היינו לענין הוצאה שצריך זהירות ושמירה יתירה כדאמרינן לעיל בפ"ק דף י"ב גבי חייב אדם למשמש בבגדיו ע"ש ואמר רב יוסף הלכת' רבתא לשבת והכי נמי אשכחן בירמיה שאמר לישראל כה אמר ה' השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת וכתיב בתריה ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים וגו' וישבה העיר הזאת לעולם וכה"ג טובא בנחמיה בן חכליה כנ"ל:

בד"ה אתחומין לא איפקוד אין צ"ל דאתיא כר"ע דאמר תחומין דאורייתא וכו' עס"ה. ולולי דבריהם היה נ"ל לפרש דברים כפשטן דהא דקאמר אתחומין לא איפקוד היינו אתחומין ממש כיון דהכא אליבא דרבי יוסי פליגי הנך אמוראי ובפרק בכל מערבין שקיל וטרי הש"ס אי סבר ר"י תחומין דאורייתא כר"ע רבי' או כרבנן דר"ע ע"ש בפירש"י וא"כ משמע לתלמודא הכי דלכ"ע ר"י כר"ע ס"ל דתחומין דאורייתא אלא דפליגי הנך אמוראי אי עיקר תחומין היינו מקרא דאל יצא דאע"ג דעיק' קרא להוצאה אתיא אפי' הכי כיון שכבר נצטוו במרה על דיני שבת א"כ מסתמ' דתחומין נמי הוי בכלל לאו דאל יצא דתרווייהו במשמע ומר סבר דאתחומין לא איפקוד במרה א"כ לא הוי נמי בכלל אל יצא דלהוצאה לחודא אתי ולענין תחומין דהוי אלפים אמה אכתי לא ידעינן ליה אלא מהנך קראי דמקום ממקום ומקום מגבול כדאית' בפ' מי שהוציאוהו והנך קראי ע"כ לאו קודם מתן תורה כתיבי. כנ"ל. ולפ"ז לענין איסור הוצאה אפשר שהיו מוליכין כל אשר להן על בהמתן או שנשאו במוט וע"י שינוי דהוי ליה נמי כשנים שעשאוהו ועל כרחך צ"ל כה"ג נמי במאי דלא חיישינן בסתירת ובנין אהליהם בשבת ודו"ק:

לחנייתן. שהרי בר''ח חנו והכי קאמר ששי לחנייתן הוא הששי בחדש הוא ששי בשבת: למסען. אף למסען שביום שבאו למדבר סיני נסעו מרפידים: וקא מיפלגי. רב אחא ורבא במצות שבת שנאמר להם במרה אם נצטוו על התחומין בו ביום או לא דכתיב בדברות האחרונות שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ש''מ קודם הדברות נצטוו בה: ואר''י במרה. דכתיב שם שם לו חק ומשפט (שמוח טו): אתחומין לא איפקוד. הלכך כשנסעו מרפידים נסעו בשבת שלא הוזהרו לילך יותר מאלפים אמה: לערב. לערב משמע לערב הבא: ריש ירחא דאייר שבתא. שהרי ניסן מלא הוא לעולם וריש ירחא דסיון בחד בשבתא: השלים ניסן. נתמלא בשלשים יום לשון שלם חיסר אייר שהרי אייר חסר כסדרן ומתרמי סיון בחד בשבתא: ואותו היום שבת היה שנא' ובקר וראיתם וגו'. שנתרעמו בו ביום על המן כדכתיב וילונו על משה וגו' להמית את כל הקהל הזה ברעב והבטיחם להוריד להם מן למחר וע''כ בחד בשבת ירד להם מן תחלה שנאמר ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי לירידתו שבת לא יהיה בו: ריש ירחא . דסיון חד בשבת. כשתשלים לאייר עד ט''ו ויום ט''ו ר''ח סיון: עשר עטרות. ראשון לעשרה דברים: ראשון לבריאת עולם. שאחד בשבת היה: ראשון לנשיאים. להקרבת נשיאים לחנוכת הבית: ראשון לכהונה אותו היום שמיני למילואים ועבודה באהרן ובניו ועד עכשיו היה בבכורות: ראשון לעבודה. לסדר עבודת ציבור תמידין ושאר קרבנות של תרומת הלשכה: לירידת אש. ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח וגו' (ויקרא ט): לאכילת קדשים. במחיצה ועד עכשיו היו נאכלים בכל מקום: לשכון בישראל שכינה שרתה שם כדכתיב ושכנתי בתוכם מכלל דעד השתא לא שרתה: לברך. ברכת כהנים כדכתיב וישא אהרן את ידיו וגו': לאיסור הבמות. מעכשיו נאסרו שהוא ראוי לפתח אהל מועד כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו: דהאי שתא. שנה השנית ליציאתם הוקם המשכן: ד' ימים. כשאתה קובע כל החדשים כסדרן אחד מלא ואחד חסר הוו ארבעה ימים בין תחלת שנה לתחלת שנה אחרת שמנין חדשי לבנה כסדרן שנ''ד ימים כולן שבועין חוץ מארבעה ימים: ואם היתה שנה מעוברת ה'. דקסבר שני האדרים עבדינן חסרים ופסח דחוי יום אחד לקמן: ז' חסרים עבוד ולא היו אלא ג' בין פסח לפסח הלכך דאישתקד בה' בשבא ולית ליה דאחרים דאמרי אין מעברין ואין מחסרין שום חדש לצורך אלא לעולם אחד מלא ואחד חסר:
כאשר צוך במרה. ואם תאמר מנא ליה דבמרה איפקוד אשבת דילמא כאשר צוך בפרשת מן דאשכחן דיני שבת כתובין שם את אשר תאפו אפו וגו' וי''ל משום דבכיבוד אב ואם נמי כתיב כאשר צוך ומסתמא כי היכי דהאי כאשר צוך במרה הכי נמי האי וכן מוכח בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נו:) דאיתמר מילתיה דר' יהודה אתרווייהו וא''ת וכיון דבמרה איפקוד אשבת היכי אמרינן בפ' כל כתבי (לקמן קיח:) אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו' וכתיב בתריה ויבא עמלק אמאי קרי להאי שבת ראשונה כיון דבמרה נצטוו והא לא היתה שבת ראשונה דמעיקרא כתיב ויסעו מאילם ויבאו וגו' ואמרינן בסמוך דאותו היום שבת היה ועוד מקשים דמשמע מתוך הפסוקים ששתי שבתות היו קודם ראשונה כשנסעו מאילם ואחר אותו שבת ירד להם המן וכתיב ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה וגו' ויניחו אותו עד הבקר וגו' [ויאמר משה אכלוהו היום וגו' ששת ימים תלקטוהו וגו' ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו'] משמע שבשבת שלישית שאחר מרה היא: ואמר רב יהודה כאשר צוך במרה. האי קרא במשנה תורה כתיב וליכא למימר כאשר צוך במתן תורה שהרי משה לא היה מספר אלא על הסדר ובכולהו לא כתיב כאשר צוך: אתחומין לא איפקוד. אין צ''ל דאתיא כר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא דהא משמע לכ''ע דבסיני לכל הפחות איפקוד אתחומין דלאו דוקא נקט תחומין אלא כלומר הוצאה שהיו מוליכין עמהן כל אשר להן ומר סבר אהוצאה לא איפקוד ומר סבר איפקוד ואע''ג דבפרשת מן כתיב אל יצא איש ממקומו ודרשינן מיניה הוצאה בספ''ק דעירובין (דף יז:) איכא למימר שאחר מתן תורה נאמר אחר שנעשה המשכן [כמו] שאמר הקב''ה להניח צנצנת לפני העדות ומשום דשייכי למילי דמן כתבינהו התם ולמאן דאמר איפקוד אע''פ שבמרה נאמר כתביה התם כדפרישית: ואותו יום חמישי בשבת היה כו'. ואם כן ברביעי שחטו פסחיהם ונמצא בשבת שעברה לקחו פסחיהן שאז היה בעשור לחדש ועל כן קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול כדאמרינן במדרש (שמות רבה פ' בא) כשלקחו פסחיהם באותה שבת נתקבצו בכורות אומות העולם אצל ישראל ושאלום למה היו עושין כך אמרו להן זבח פסח לה' שיהרוג בכורי מצרים הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל ולא רצו ועשו בכורות מלחמה והרגו מהן הרבה הה''ד למכה מצרים בבכוריהם: וכתיב ששת ימים תלקטוהו. תימה היכי מייתי ראיה מהאי קרא דבשבת היה והלא זה הפסוק נכתב אחר שירד כבר מן שבוע כשהגידו נשיאי העדה למשה שלקטו לחם משנה דכתיב ויאמר משה אכלוהו היום וגו' ששת ימים תלקטוהו והמן כבר ירד מיום ראשון שעבר ואור''י דאע''ג דלא נאמר עד אח''כ מ''מ מוכח שפיר דמשה שכח לומר להם והיה אומר היה לי לומר לכם מה שאמר הקב''ה כשנתן את המן שתלקטוהו ששת ימים וא''כ אחד בשבת היה: עשר עטרות נטל אותו היום. הא דלא חשיב ראשון להקמת המשכן משום דאמרינן במדרש (ויקרא רבה ס' סמיני) שכל ז' ימי המלואים היה משה מעמיד המשכן ומפרקו אי נמי משום דעליה דהקמת המשכן קאי דה''ק אותו היום של הקמת המשכן נטל עשר עטרות אחרות: ראשון לאכילת קדשים. ובת''כ במקום אכילת קדשים קתני שחיטתן בצפון: לרבנן ח' חסירין עבוד. אומר ר' יצחק דלא הוי צ''ל ח' חסירין עבוד אלא ז' חסירין ואייר דההיא שתא עבורי עברוה כדאמר לעיל אלא משום דלר''י איצטריך למימר דשבעה חסירין עבוד דהא תניא לעיל דאותו יום ה' בשבת היה נקט נמי לרבנן שמנה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד