זה הכלל: איך קוצבים את תשלום הבושת — הכל לפי כבודו של המתבייש. אמר ר' עקיבא: אפילו עניים שבישראל רואין אותם כאילו הם בני חורין מיוחסים שירדו (הענו) מנכסיהם ולפי זה דנים אותם לענין בושת, ומדוע? — שהם כולם מיוחסים, לפי שהם בני אברהם יצחק ויעקב. ומספרים:

מעשה באחד שפרע (חשף, הסיר את כיסוי) ראש האשה בשוק, באת (באה) האשה לפני ר' עקיבא לתובעו דמי בושתה, וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז. אמר לו האיש לר' עקיבא: רבי, תן לי זמן עד שאפרע, ונתן לו זמן.

מה עשה אותו אדם, שמרה (המתין לה) ומצאה כשהיא עומדת על פתח חצרה, ושבר את הכד של שמן בפניה, ובו (בתוך הכד) היה כשווי איסר שמן, גילתה בעצמה אותה אשה את ראשה והיתה מטפחת (מרטיבה ידה) בשמן ומנחת ידה על ראשה כדי למרוח את ראשה בשמן וליהנות ממנו.

העמיד עליה עדים שראו שכך עשתה, ובא לפני ר' עקיבא, אמר לו: וכי לזו אני נותן ארבע מאות זוז על פריעת ראשה? הרי יש עדים שהיא בעצמה אינה חוששת לכבודה ופורעת את ראשה משום דבר מועט כל כך.

אמר לו ר' עקיבא: לא אמרת כלום. כלומר, אין ממש בטענתך, שכן אדם החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי לחבול בעצמו — פטור הוא מקנס, ואילו אחרים שחבלו בו — חייבים, וכן הקוצץ נטיעותיו של עצמו אף על פי שאינו רשאי לקצוץ (מדין "בל תשחית". ראה דברים כ, יט) — פטור, ואחרים שעשו כן — חייבין. וכיוצא בזה לענין הבושת.

א גמרא שנינו במשנה שהתוקע לחבירו נותן לו מנה (מאה דינרים) לדעת ר' יוסי הגלילי. ובענין זה איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: האם מנה צורי שהוא מאה דינרים ממש תנן [שנינו במשנה], או מנה מדינה שערכו רק שמינית ממנה צורי, דהיינו שנים עשרה וחצי דינרים של מנה צורי תנן [שנינו במשנה]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה מן המסופר: דההוא גברא דתקע ליה לחבריה [שאדם אחד תקע לו לחבירו], אתא לקמיה [בא לפני] ר' יהודה נשיאה [הנשיא] לתובעו דמי בושתו, אמר ליה [לו] למזיק: הא אנא [הרי אני], הא [הרי] ר' יוסי הגלילי, הב ליה [תן לו] מנה צורי. שמע מינה [למד מכאן]: שמנה צורי תנן [שנינו במשנה]. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אגב כך שואלים: מאי [מה] פירוש הביטוי: הא אנא, הא [הרי אני, הרי] ר' יוסי הגלילי? אילימא הכי קאמר ליה [אם תאמר שכך אמר לו]: הא אנא דחזיתך [הרי אני שראיתיך] עושה את הדבר, והא [והרי] דעת ר' יוסי הגלילי שאמר מנה צורי, ולכן זיל הב ליה [לך תן לו] מנה צורי; למימרא [האם לומר מכאן] שעד נעשה דיין, ואין צורך בהבאת עדים לפני הדיין, אלא הוא עצמו שראה את הדבר פוסק בו הלכה, ולכן יכול ר' יהודה נשיאה לשמש בשני התפקידים?

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש — מקצתן של הדיינים נעשו עדים על כך, ומקצתן נעשו דיינין לדונו על כך על פי עדותם של אלה, אלו דברי ר' טרפון. ר' עקיבא אומר: כולם עדים הם, ואין עד נעשה דיין.

ונדקדק מברייתא זו: עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' טרפון שהתיר בענין זה — אלא באופן שמקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינין, אבל עד שנעשה דיין בלא עדות עדים אחרים כלל לא קאמר [אמר], וכל שכן ר' עקיבא!

ודוחים: אפשר לומר כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא], היה זה כגון שראו הסנהדרין את המעשה בלילה, שלא למעבד דינא נינהו [לעשות דין הם] יכולים באותה שעה, משום שאין דנים דיני נפשות אלא ביום, ואם כן אינם יכולים להיות דיינים באותה שעה, אלא רק להיות עדים לדבר.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] דחייה אחרת, כי ר' יהודה הנשיא כלל לא היה עד על עצם המעשה, ומה שאמר "הרי אני", הכי קאמר ליה [כך אמר לו] לאותו אדם שתקע: הא אנא דסבירא לי [הרי אני שסבור אני] כשיטת ר' יוסי הגלילי שאמר שהכוונה למנה צורי, והא סהדי דמסהדי [והרי עדים שמעידים] בך שכך עשית, לכן זיל הב ליה [לך תן לו] מנה צורי.

ב לגוף הענין שהזכרנו שואלים: וסבר [והאם סבור] ר' עקיבא שאין עד נעשה דיין?

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: על מה שנאמר בדיני חבלות "והכה איש את רעהו באבן או באגרף" (שמות כא, יח), שמעון התימני אומר: מה אגרוף מיוחד (מתאפיין בכך) שהוא מסור (נתון לפני כל) לעדה ולעדים, כלומר, מסור לעדה שהדיינים עצמם, כמו העדים, יכולים לדעת מה שיעורו וכוחו של האגרוף שחבל, אף כל דבר שחבל צריך שיהיה מסור לעדה ולעדים, והרי זה בא למעט, פרט לשיצתה (יצאה) האבן מתחת יד העדים. כלומר, שהאבן הזו עצמה שבה היכה נעלמה לאחר שהעדים ראוה, ובית הדין לא ראוה, ואין בית הדין יכולים לאמוד אם היתה ראויה להזיק כל כך.

אמר לו ר' עקיבא שאין לקבל סברה זו: וכי בכל מקרה שדנים אדם שהיכה את חבירו בפני בית דין הכהו, שיודעין בדיוק כמה הכהו ועל מה הכהו, אם על שוקו או ציפר נפשו (צווארו)? ואם כן בית הדין בהכרח אינו יודע את פרטי הדברים מעצמו אלא על פי העדים.

ועוד, הרי שדחף את חבירו מראש הגג או מראש הבירה (מגדל) ומת בדחיפה זו, האם בית דין הולכין אצל בירה או בירה הולכת אצל בית דין כדי לאמוד אם היתה ראויה להמית? אלא ודאי סומכים על תיאור העדים. ועוד, אם נפלה אחר כך אותה בירה, וכי חוזר ובונה אותה כדי שיוכלו בית דין לאמוד?

אלא כך יש ללמוד, מה אגרוף מיוחד שהוא מסור לעדים שהם יכולים להעיד על כך ולספר את כל הפרטים, אף כל שהוא מסור לעדים ולכן גם אם נעלמה האבן, אם העדים מעידים שהיתה זו אבן גדולה למדי, שראויה להרוג — הרי זה די עבור הדיינים ויכולים לפסוק בכך.

ומה בא הכתוב למעט, פרט לכשיצתה אבן מתחת ידו של מכה, שאף העדים לא ראו בדיוק את האבן, והאבן הזו נעלמה מעיניהם — שאז פטור. שכן במקרה כזה אין העדים יכולים להעיד, שהרי אינם יכולים לומר שהיתה זו אבן גדולה מספיק כדי להזיק בה עד כדי כך.

קתני מיהת [שנינו על כל פנים] שאמר לו ר' עקיבא לשמעון התימני: וכי בפני בית דין הכהו, שיודעין כמה הכהו? ונדייק מכאן: הא [הרי] אם הכהו בפניהם היינו אומרים שעד נעשה דיין, שהם רואים את הדבר ויכולים לדון על פי ראייתם, והרי אין זה כשיטת ר' עקיבא בברייתא!

ודוחים: מכאן אין ראיה שכך שיטת ר' עקיבא. כי אפשר לומר שלדבריו של ר' שמעון התימני קאמר [אמר], שלפי שיטתו ענה לו, וליה לא סבירא ליה [ואולם הוא עצמו אינו סבור כן] ולדעתו אם נעשה הדבר בפני בית דין — אין אותו בית הדין יכול לדון באותו נושא.

ובהמשך לדברים אלה, מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: שור תם שהמית אדם ואחר כך חזר והזיק — דנין אותו דיני נפשות והורגים אותו, ואין דנין אותו דיני ממונות על מה שהזיק.

ואילו שור מועד שהמית והזיק — דנין אותו דיני ממונות ומשלם את הנזק, וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות. אבל אם קדמו ודנוהו תחילה דיני נפשות — אין חוזרין ודנין אותו דיני ממונות, שכבר ראוי לסקילה.

ותוהים: וכי [וכאשר] קדמו ודנוהו דיני נפשות מאי הוי [מה היה על ידי כך]? ליהדר ולידייניה נמי [שיחזרו וידונו אותו גם כן] בממונות!

אמר רבא: אשכחתינהו לרבנן דבי רב [מצאתי את החכמים של בית הרב, בית המדרש] דיתבי וקאמרי [שיושבים ואומרים] בפירוש דבר זה: הא מני [זו כשיטת מי היא]? — שיטת ר' שמעון התימני היא, שאמר: מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים, שיכולים לאמוד בבית דין כיצד בדיוק אירע הדבר,