אזל [הלך] רב שמואל בר אבא קמיה [לפני] ר' ירמיה בר אבא לתבוע את נכסי אמו שניתנו לו, אוקמיה בנכסי [העמידו, נתן לו זכות, בנכסים] לפי השטר. אזל [הלך] ר' אבא בעלה של האם אמרה למילתא קמיה [אמר את הדבר לפני] רב הושעיא, אזל [הלך] רב הושעיא אמרה קמיה [אמר אותה לפני] רב יהודה. אמר ליה [לו] רב יהודה: הכי [כך] אמר שמואל: האשה שמכרה בנכסי מלוג (נכסים שלה שהבעל אוכל את פירותיהם) בחיי בעלה ומתה — דין הוא שהבעל מוציא אותם מיד הלקוחות (הקונים). ואף מתנה זו שנתנה לבנה — כמכר הוא, והכל שייך לבעל.

אמרוה את ההלכה הזו של רב יהודה קמיה [לפני] ר' ירמיה בר אבא שפסק לא כך, שכן נתן הנכסים ביד רב שמואל, אמר להו [להם]: אנא מתניתא ידענא [אני את המשנה אני יודע] ועליה אני סומך, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הכותב נכסיו לבנו שיזכה בהם הבן לאחר מותו וכל עוד האב חי הוא יהנה מפירות הנכסים — הבן אינו יכול למכור את הנכסים הללו מפני שהן עדיין ברשות האב, והאב אינו יכול למכור מפני שהן כתובין ושייכים לבן. אם מכר האב — הריהם מכורים לקונה, לאכול מפירותיהם עד שימות האב. אם מכר הבן את הנכסים — אין לו ללוקח בהם דבר עד שימות האב.

ומכאן נלמד: כי מיית [כאשר ימות] האב מיהא אית ליה [בכל אופן יהיה לו] ללוקח נכס זה, ואף על גב [ואף על פי] שמת הבן בחיי אב, שלא אתו [באו] כלל לידי הבן.

ומסבירים ביתר פירוט את דבריו של ר' ירמיה בר אבא, שאנו מפרשים משנה זו כדעת ר' שמעון בן לקיש, שאמר: לא שנא [שונה] אם מת הבן בחיי האב שלא אתו [באו] הנכסים כלל לידיה [לידו] של הבן, לא שנא [שונה] אם מת האב בחיי הבן, דאתו לידיה [שבאו לידו] של הבן, בכל אופן קנה הלוקח.

דאתמר [שנאמר] שנחלקו בהלכה הנוגעת למשנה בכותב נכסיו לבנו. מכר הבן את ירושתו בחיי האב, ומת הבן בחיי האב, ואחר כך מת האב, ר' יוחנן אמר: לא קנה לוקח, ריש לקיש אמר: קנה לוקח.

ומסבירים את טעמיהם בפירוט: ר' יוחנן שאמר שלא קנה לוקח, אמר [אומר] לך את טעמו בהסבר דבריו: כי קתני מתניתין [כאשר שנה במשנתנו] מכר הבן לא קנה לוקח עד שימות האב, וכי מיית [וכאשר מת] האב אית ליה [יש לו] ללוקח נכס זה, מדובר שלא מת הבן בחיי האב, דאתו [שכבר באו] הנכסים לגמרי לידי הבן כשמת האב, ומידיו עוברים הם ליד הלוקח. אבל מת הבן בחיי האב, שלא אתו לידיה [באו לידיו] של הבן, כי מיית [כאשר מת] אב נמי לית ליה [גם כן אין לו] ללוקח בהם דבר.

ואומרים: אלמא קא סבר [מכאן רואים שהוא סבור] שקנין פירות שיש לאדם בדבר — כקנין הגוף דמי [נחשב], וכיון שהאב אוכל את הפירות נמצא שכי זבין [כאשר מכר] הבן — לאו דידיה זבין [לא את שלו מכר], שהרי אינו יכול למכור את זכות אכילת הפירות, השייכת לאב.

ואילו ר' שמעון בן לקיש שאומר קנה לוקח, טעמו כי קתני מתניתין [כאשר שנה במשנתנו] מכר הבן אין ללוקח עד שימות האב, משמע: כי מיית [כאשר ימות] אב מיהת אית ליה [מכל מקום יש לו] ללוקח, לא שנא [שונה] לא מת הבן בחיי האב דאתו לידיה [שבאו לידיו] של הבן ולא שנא [שונה] אם מת הבן בחיי האב שלא אתו לידיה דבן [באו לידיו של הבן] בכל מקרה קנה לוקח, ומעירים:

אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור]: קנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [נחשב], וכי קא זבין [וכאשר הוא מוכר] — דידיה קא זבין [את שלו הוא מוכר]. ושבים להסבר טענתו של ר' ירמיה בר אבא.

ואנן השתא [ואנו עכשיו], בין ר' ירמיה בר אבא ובין רב יהודה, הלא כר' שמעון בן לקיש סבירא להו [סבורים הם], וקאמר [ואומר] ר' ירמיה בר אבא: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר שקנין פירות כקנין הגוף דמי [נחשב], אם כן, כי מיית [כאשר ימות] האב ומיית [ומת] הבן בחיי האב, אמאי אית ליה [מדוע יש לו] ללוקח זכות בהם? הרי כי קא זבין האי לאו דידיה קא זבין [כאשר זה הבן מכר, לא את שלו הוא מכר]!

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שקנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [נחשב], ואם כן מדוע לא יזכה רב שמואל בר אבא בנכסים שנתנה לו אמו בחייה?

אהדרוה לקמיה [החזירו את התשובה הזו לפני] רב יהודה, אמר להו [להם]: הכי [כך] אמר שמואל: הלכה זו שבעל מוציא מיד לקוחות אינה דומה למשנתנו באב שכתב נכסיו לבנו.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר רב יוסף: בשלמא אי תני איפכא [נניח אם היה שונה ההיפך]: הכותב נכסיו לאביו לאחר מותו, ומכר האב בחיי הבן, ומת בחיי הבן, ואומרת המשנה כי הלוקח זוכה בנכסים לאחר מות הבן, איכא למפשט מינה [יש, אפשר, לפתור מכאן] שקנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [נחשב], וכפי שהוכחנו קודם.

אלא השתא [עכשיו] דקתני [שהוא שונה] דווקא הכותב נכסיו לבנו, טעמו של דבר שהמכר של הבן בחיי אביו תקף משום שהבן ראוי ליורשו הוא, שיש לו כבר זכות בנכסים, ולא משום השטר לבדו. ואילו במקרה של רב שמואל בר אבא, הרי לא הבן יורש, אלא הבעל הוא יורשה.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אטו ברא ירית אבא, אבא [וכי הבן יורש את האב, והאב] לא ירית ברא [יורש את הבן]? ומצד זכות הירושה אין איפוא הבדל ביניהם. אלא גם אם היה שונה במשנה "הכותב נכסיו לאביו", היינו מבינים כי טעם הדבר — לאברוחינהו לנכסי מבריה קא אתי [להבריח את הנכסים מבנו הוא בא, רוצה], ומשום כך כתבם לאביו. הכא נמי לאברוחינהו לנכסי מאחוה אתי [כאן גם כן, באב שכותב לבנו, להבריח את הנכסים מאחיו הוא בא], שיש לאב בנים אחרים, והוא רוצה שרק בנו זה יירש נכסיו. ואם כן, אין ראיה משימוש המשנה במקרה זה דווקא.

אלא יש לדחות הסבר זה שאמרנו, ולומר באופן אחר: מאי [מה] פירוש מה שאמר שמואל שזכות הבעל בנכסים שמכרה אשתו בחייה אינה דומה למשנתנו לפיה אב אינו זוכה בנכסים שמכר בנו? הטעם הוא אחר: משום שיש כאן תקנת אושא, שהיא תקנה מיוחדת לגבי זכות הבעל בנכסי אשתו. שאמר ר' יוסי בר חנינא: באושא התקינו, שהאשה שמכרה בנכסי מלוג שהכניסה בנישואיה לבעלה והיה המכר בחיי בעלה ומתה, הבעל מוציא את הנכסים מיד הלקוחות.

אמר רב אידי בר אבין, אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] רמז לתקנת אושא במקור אחר, אם היו עדים שאמרו: "מעידים אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ונתן לה את כתובתה",