שבת פז ע"א

דף פז - א

בתלתא בשבא, אמר להו מצות הגבלה, שישמרו מעלות בהר.

בארבעה בשבא עבוד פרישה עד שבת, שבה ניתנה תורה. והוא שביעי לחדש [ואעפ"י שהגבלה כתובה אחר פרישה, היא נאמרה יום קודם לכן, כמבואר לקמן. ועיין רש"י].

ורבנן סברי: בתרי בשבא איקבע ירחא. בתרי בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא. בתלתא אמר להו "ואתם תהיו לי". בארבעה אמר להו מצות הגבלה. בחמשה עבוד פרישה. ונמצא ששבת שניתנה בה תורה היתה בששי בחדש.

מיתיבי: כתיב "וקדשתם היום ומחר" - קשיא לרבי יוסי? שהרי לדבריו הופרשו שלשה ימים.

ומתרצינן: אמר לך רבי יוסי: יום אחד הוסיף משה מדעתו! שאמנם ציווי הקב"ה היה שיפרשו ביום רביעי וחמישי, ושיקבלו את התורה ביום ששי. אלא משה הוסיף מדעתו יום אחד של פרישה, ונתאחרה קבלת התורה עד שבת.

דתניא: ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו: ^[1]

א. הוסיף יום אחד מדעתו. ב. ופירש מן האשה, שלא חזר אל ציפורה אשתו לאחר מתן תורה ככל ישראל.

ג. ושבר את הלוחות.

ומבארינן: זה שהוסיף יום אחד מדעתו - מאי דריש משה?

הכי דריש: "וקדשתם היום ומחר", משמע היום - כמחר: מה למחר לילו עמו, אף היום לילו עמו.

והרי לילה דהאידנא של היום הזה, כבר נפקא ליה, חלף לו, ולא יתכן לפרוש בו. ושמע מינה: תרי יומי דאמר רחמנא - לבר מהאידנא, מיום האמירה! [אך אין זו דרשא גמורה, אלא ד"היום" משמע היום ממש, דאל"כ לא הוי "מדעתו". תוד"ה היום].

ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו? דלא שריא שכינה על הר סיני עד צפרא דשבתא. כלומר, שלא ניתנה תורה עד שבת.

ופירש מן האשה - מאי דריש?

נשא קל וחומר בעצמו ^[2], אמר: ומה ישראל, שלא דברה שכינה עמהן אלא שעה אחת. וקבע להן זמן ^[3] אימתי ידבר עמהן, אמרה תורה "והיו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה" - אני, שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי, ואינו קובע לי זמן שאדע מתי לפרוש, על אחת כמה וכמה שעלי לפרוש תמיד מן האשה.

ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו?

דכתיב לאחר מתן תורה "לך אמור להם שובו לכם לאהליכם", דהיינו שהתירן לחזור לנשותיהם. וכתיב בתריה "ואתה פה עמוד עמדי", שאינך רשאי לחזור לאשתך. ^[4]

ואית דאמרי שמכאן הוא נלמד:

כתיב לאחר שדברו אהרן ומרים במשה על כך שפירש מאשתו, שהוכיחם הקב"ה ואמר להם: "פה אל פה אדבר בו". והיינו, שאני אמרתי לו בפירוש לעשות כן [עפ"י רש"י סוף פרשת בהעלותך].

שבר את הלוחות - מאי דריש? אמר: ומה קרבן פסח, שהוא אחד מתרי"ג מצות, אמרה תורה "וכל בן נכר לא יאכל בו". והיינו מומר, שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. התורה כולה כאן, שתלויה כולה בלוחות הללו, וישראל הם עתה בגדר מומרים, לפי שעבדו לעגל - על אחת כמה וכמה שאינם ראויים לקבל הלוחות. ^[5]

ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו?

שנאמר "אשר שברת". ואמר ריש לקיש: יישר כחך ששיברת! ש"אשר" הוא מלשון אישור, שאישרו הקב"ה ושיבחו על שבירתן. ^[6]

תא שמע: כתיב "והיו נכונים ליום השלישי" - קשיא לרבי יוסי? דלדידיה היתה קבלת התורה ביום הרביעי לפרישתם.

ומתרצינן: הא אמרינן יום אחד הוסיף משה מדעתו. ואמנם בציווי משה אל העם לא נאמר "ליום השלישי" אלא "והיו נכונים לשלשת ימים". דהיינו, לפרוש שלשה ימים שלמים.

תא שמע: תניא: שלישי [לקמן מפרש למה הוא שלישי] היה ביום שלישי בחדש, ובשלישי בשבת. קשיא לרבנן! שלדבריהם הוקבע החדש בשני בשבת ושלישי בשבת הוא שני לחדש.

ומתרצינן: אמרי לך רבנן: הא מני הך ברייתא - רבי יוסי היא.

ומבארינן: האי שלישי, שלישי למאי הוא?

לכדתניא: כתיב "וישב משה את דברי העם אל ה'", שאמרו "כל אשר דבר ה' נעשה". ולאחר מכן כתיב "ויאמר ה' אל משה: הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם. ויגד משה את דברי העם אל ה'".

וכי מה אמר לו הקב"ה למשה בין "וישב משה" ל"ויגד משה"? ומה אמר להם משה לישראל?

כלומר, הלא לא נאמר בינתים אלא "הנה אנכי בא אליך וכו'" שאינו ענין שהוצרך משה לאמרו לישראל, וממילא יש לשאול: ומה אמרו ישראל למשה? והרי לא היה להם מה להשיב למשה. וכן, מה השיב משה לפני הגבורה? שלא היה למשה מה לומר להקב"ה.

אלא, זו מצות הגבלה. שאעפ"י שהיא כתובה לאחר מכן, נאמרה למשה ביחד עם "הנה אנכי בא אליך" ^[7], וירד משה ואמרה לישראל. ולמחרת עלה [בהשכמה] והשיב שקיבלו עליהם ישראל מצות הגבלה. והיינו "ויגד משה את דברי העם אל ה'" [ואז נאמרה לו מצות פרישה] דברי רבי יוסי ברבי יהודה.

רבי אומר [אינו בא לחלוק על דברי קודמו אלא להוסיף]: שינוי הלשון של "וישב" "ויגד" בא לדרוש: כשהתחיל משה להמשיך לבם של ישראל לקבלת התורה ופירש להם השכר והעונש הכרוך בדבר, היה הסדר שבתחילה פירש עונשה של תורה. דכתיב "וישב משה" - דברים שמשבבין [כמו "וילך שובב"] דעתו של אדם שמונעים ממנו לקבל את הדברים מיראת העונש. ואעפי"כ קיבלו עליהן. ולבסוף פירש מתן שכרה ^[8] דכתיב "ויגד משה" - דברים שמושכין לבו של אדם כאגדה.

ואיכא דאמרי: בתחילה פירש מתן שכרה דכתיב "וישב משה" - דברים שמשיבין דעתו של אדם, ולבסוף פירש עונשה דכתיב "ויגד משה" - דברים שקשין לאדם כגידין [ירק מר].

ואותם הדברים החלו כבר מר"ח [שהאמור לעיל דמשום חולשא דאורחא לא אמר להם כלום ביום הראשון, היינו דוקא בדברים שמפי הגבורה, אבל מעצמו אמר להם משה שכרן ועונשן של מצות, ריטב"א]. ושלישי האמור הוא שלישי לתחילת דברי משה.

וקאמרה הברייתא שאותו יום היה שלישי בחדש, ושלישי בשבת.

תא שמע: תניא: ששי - ששי בחודש, ששי בשבת.

קשיא לרבנן, שלדבריהם ששי בשבת הוא חמישי בחדש.

ומתרצינן: הא נמי - רבי יוסי היא.

ומבארינן: האי ששי - למאי הוא ששי? [רש"י מבאר שכאן אי אפשר לומר כדלעיל שהוא ששי לדברי משה, שהרי רק בשלשה ימים ראשונים דיבר אתם משה].

ואמר רבה (ואיתמר) [ואיתימא] רב פפא ת"ח המאפל בטליתו מותר ומקשינן כי מכדי פרישה עבידא אליבא דר' יוסי ור' ישמעאל ור"ע מארבעה ואליבא דר' אלעזר בן עזריה ורבנן מן חמשה. ולכולהו כל אשה ששמשה קודם הפרשה אם פלטה שכבת זרע בלילי שבת טהורה היא תישרי שכינה מליליא דשבתא אמאי איתאחרא עד לצפרא. ופרקינן א"ר יצחק לא מראש בסתר דברתי כן עלתה במחשבה למהוה ביממא והדר אקשינן. אם כן למה לי דעבד פרישה אליבא דר' ישמעאל ור"ע מצפרא ארבעה לר"ע תשמש כולא יומא דארבעה. והרי חמש עונות עד צפרא דשבתא ולר' ישמעאל תשמש עד צפרא דחמשא דהא איכא עד צפרא דשבתא ד' עונות כהלכתן מכלל ג' ימים. ופרקינן א"ר יצחק א"כ יאמרו הללו הולכין לבית הטבילה והללו הולכין לקבל התורה. ואילין שאומרים עליהן הולכין לבית הטבילה אינון נשים שפלטו שכבת זרע בלילי שבת שאילו לא פירשו ביום רביעי הות מיטמא מיניה שפולטת וצריכ' למיטבל לצפרא דשבתא. ואיכא בהא מילתא סוגיא ולא שפיר שהללו ילכו לקבל תורה והללו ילכו לבית הטבילה. ואיכא מן דגרסי בהדין קושיא דלעילא נמי. ולר' אלעזר בן עזריה תשמש ביממא דחמשה. ולא צריכה מילתא להכין דר' אלעזר בן עזריה לא איכפת ליה (שמשה) אם [תשמש] בחמש' עד קרוב לשקיעת החמה אם לאו ולא צריך אלא משהו מן חמשה וכולי יומא דמעלי [שבתא] ומשהו מן שבתא דהוא יום שלישי ומקשינן והא טבולי יום נינהו. ומפרקינן ראויה תורה להינתן לטבולי יום. ואיכא דמקדמי וגרסי ליה להאי קושיא ולהאי פירוקא מבתר אוקימתא דמילי דר' ישמעאל ור' עקיבא כר' יוסי ואיכא דגרסי ליה הכא ואית ליה תרין אנפי חד דהויא קושיא על ר"ע דאמר במקצת יומא (דחמש') [דארבעה] עבד להו פרישא וכל אשה שפלטה ש"ז בלילי שבת עד שמשלימין כשיעור הזה מה שיצא מיום חמישי טמאה היא. וכיון שאפשר על דעתא דר"ע שיש אשה שפולט' וטמאה בלילי שבת הרי היא צריכה הערב שמש וכל נשים שהיה להן כן טבולי יום אינון. ועוד אית ליה להאי קושיא אנפא אחרינא כי אמרי' לר' ישמעאל ור"ע למה לי למיעבד להו פרישה דמטיא עד בי שמשא. ליעביד להו פרישה דלא מטיא אלא עד צפרא דשבתא. ופרקינן א"ר יצחק יאמרו הללו הולכין לבית הטבילה והללו הולכין לקבל תורה. ואקשינן למה ליה לר' יצחק לפרוקי כי הדין פירוקא הא טבולי יום נינהו או הות פרישתן עד צפרא דשבתא ואהדרינן אעפ"כ ראויין הוו לקבל התורה והלכך צריכינן לפרוקא דר' יצחק ואע"ג דהאי דקאמרי' והא טבולי יום נינהו משנינן אביי בר אבין ורב חנניא בר אבין תרווייהו דניתנה תורה לטבולי יום מוכחא מלתא דעל נשי קאי ולא בגברי אימיר. הוא כי דסדרנא לשמעתא מפרש בתלמוד א"י שמעתא. א"ר יוחנן טבולי יום קבלו ישראל את התורה. הדא דאת אמר בנשים אבל אנשים כבר פרשו מ"ט וקדשתם היום ומחר א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן זו דברי ר' ישמעאל ור"ע אבל חכ"א ג' עונות שלימות בעינן וכן הלכה. ושכבת זרע שפרשה מלאיש כ"ז שהיא [לחה] טמאה ואפי' פלט אותה [מימים הרבה]. וכי תניא פרט לש"ז שהסריחה דפרשה מן האשה אבל בפרשה מן האיש טמאה כל זמן שהיא ליחה והיכי דמי אפי' הבא על הזכור אם פלט הזכור את שכבת זרעו כ"ז שהיא ליחה טמאה ומנא לן מדקא מיבעיא ליה לרב פפא ש"ז במעי בהמה מהו וקא מסתפקא משום דלית לה פרוזדור. דאלמא פרוזדור דאשה הוא דמסרחא ואם פלטתה אחר ג' עונות שלימות טהורה ובהמה דלית לה פרוזדור מספקא מלתא משום דלא איפשיטא ועבדינן לחומרא אבל זכר דלית ליה פרוזדור לא מסרחא ש"ז במעיו ופשיטא דטמאה. ובמעי נכרית אף אינון חביל גופייהו כישראלי' כד פלטה לה אחר ג' טהורה. ת"ר בששה לחודש נתנו עשר דברות לישראל ר' יוסי אומר בשבעה בו אמר רבה דכ"ע בר"ח סיון באו מדבר סיני וביום שבת נתנו עשר דברות ובקביעא דסיון פליגי רבנן סברי בתרי בשבא אקבע סיון דההיא שתא ושבת ששה בו ור' יוסי סבר בחד בשבא אקבע ושבת שבעה בו רבנן דסברי בתרין בשבא הוה קבועיה ומפורש בתורה דההוא יומא שחנו במדבר סיני ויחן שם ישראל נגד ההר ומשה עלה אל האלהים ואמר ליה למימר לישראל אתם ראיתם וגו' וקאמרי' רבנן דההוא יומא לא אמר להו משה לישראל מידי משום חולשא דאורחא וטרחיה בשלישי אמר להו האי מימרא ויבא משה וגו' ברביעי עבד להו הגבלה דקאמר והגבלת את העם וגו' ואע"ג דכתיבה בתר הפרשה קבלה היא דהיא הות תחלה.

הוסיף יום א' מדעתו מאי דרש כו'. זה ק"ל, אי מדרש דרש לאו מדעתו הוה ולא הסכים על ידו הוה והרבה כיוצא בו עשה משה ושאר נביאים וי"ל ודאי אם רצה הקב"ה הי' אומר לו היו נכונים ליום הרביעי כדלקמן אלא הוא ודאי לשלישי אמר אלא גלוי הי' לפניו דעתו של משה ולפיכך משאמר לו ליום השלישי חזר ואמר היום ומחר כדי שיהא ברצונו של משה רבינו להתלות במדרשו ולא יהא כמעביר על דבריו במה שאמר ליום השלישי אבל לא שיהא משה רבינו מוכרח לדרוש כן שאפי' בחצי היום שייך למימר היום ומחר:

פירש מן האשה והסכים הקב"ה על ידו. וי"ל אלולי שמדעתו עשה, שכינה למה לא אמרה כן [עד] לאחר מתן תורה והלא עמו היה בדיבור מקודם לכן כלאחר מיכן אלא ש"מ עד שפי' הוא מדעתו מק"ו ומיהו ק"ו גופי' לאו דוקא הוא דהא מצי משמש וטובל ומדבר בכל יום אלא הוא מדעתו שנשא ק"ו בעצמו להתקדש שיהי' ראוי לדבר בכל עת וכן משיבור הלוחות אינו מחוור האיך עשה מדעתו והלא ק"ו דרש אלא חומרא בעלמא הוא שעשה לומר שלא יהא נתפס בשבירתו אבל אינו ק"ו דאדרבה צריכין הם לתורה כדי שיחזרו ויעשו תשובה אף על פי שאין אוכלין בקדשים עכשיו. וכן צ"ע מנלן שהסכים הקב"ה עמו אי משום אשר הרי במה כתובין בתורה שאינן לשון אישור. ושמעתי משום דכתיב אשר שברת ושמתם בארון ושברי לוחות מונחים בארון, ואלמלא הי' בשבירתן חטא אין קטיגור במקום סניגור, אלא מלמד שהיתה שבירתן חביבה לפניו. ומדרש אגדה יהושע ושבעים זקנים תופסין בידו שלא ישברם ולא יכלו לו, אמר הקב"ה תהא שלו באותו היד שנא' ולכל היד החזקה וגו' אשר עשה משה, ואפשר מ"ה דרש האי אשר לשון אישור:

שלשה דברים עשה משה מדעתו. והרשב"א ז"ל כתב קצת דומה לזה. וכתב אחר כך וז"ל: וצריך עיון מנא לן שהסכים הקב"ה עמו אי משום אשר [שברת] הרי כמה כתובים בתורה שאינן לשון אושר.
ושמעתי משום דכתיב (דברים י, ב) אשר שברת ושמתם, לוחות ושברי לוחות מונחים בארון, ואלמלא היה בשבירתן חטא אין קטיגור במקום סניגור אלא מלמד שהיתה שבירתן חביבה לפניו, ומדרש אגדה (שמו"ר פמ"ו, פ"ג) יהושע ושבעים זקנים תפסו בידיו שלא ישברם ולא יכלו לו, אמר הקב"ה תהא שלום באותה יד דכתיב (דברים לד, יב) ולכל היד החזקה אשר עשה משה, ואפשר דמשום הכי דריש האי אשר לשון אשרי. [הכותב בעין יעקב].

מאי דריש וכו'. וקשיא אי מדרש דרש לאו מדעתיה היה, ולא הסכים על ידו היה, והרבה כיוצא בו [עשו] משה ושאר נביאים. אלא ודאי לשלישי אמר, אלא גלוי היה לפניו דיוסיף משה, ולפיכך מה שאמר לו ליום השלישי חזר ואמר היום ומחר כדי שיהא ברצונו של משה רבנו להתלות במדרשו ולא יהא כמעביר על דבריו במה שכתוב ליום השלישי אבל לא שיהא משה רבנו ע"ה מוכרח לדרוש כן, שאפילו בחצי היום שייך [למימר היום ומחר]. הרשב"א בחידושיו. [לקוטי רבנו בצלאל אשכנזי. ועי' רמב"ן].

ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה, כח). [וא"ת מנלן דפירש משה מדעתו קודם ושוב הסכים הקב"ה על ידו, שמא זה היה צווי גמור שצוה לו לפרוש. תוספות]. והרשב"א תירץ אילולי שמדעתו עשה, שכינה למה אמרה לו כן לאחר מתן תורה והלא אף מתחילה היה מדבר עמו בכל שעה, אלא ודאי שלא נצטוה עוד עד שפירש הוא מדעתו מקל וחומר. ומיהו קל וחומר גופיה לאו דוקא, דהא מצי משמש וטובל ומדבר בכל יום, אלא הוא מדעתו נשא קל וחומר בעצמו להתקדש שיהא ראוי לדיבור בכל עת. [לקוטי רבנו בצלאל אשכנזי. ועי' רמב"ן].

ומה פסח. קשיא לי מאי מדעתו הוה, והלא ק"ו דרש. אלא ק"ו בעלמא עשה לומר שלא יהא נתפש בשבירת הלוחות אבל אינו קל וחומר גמור, דאדרבא צריכים הם לתורה כדי שיחזרו ויעשו תשובה לכן אמר לו יישר כחך ששברת. חידושי הרשב"א. [לקוטי רבנו בצלאל אשכנזי וכן הוא ברמב"ן].

בפירש"י בד"ה שלישי בשבת כו' קשיא לרבנן כו' וא"כ ע"כ בתרי כו' ובז' נתנה תורה כו' עכ"ל בפשיטות טפי ה"מ לפרש דפריך למאי דמפרש רבא פלוגתייהו קשיא לרבנן דשלישי בחדש לא הוה שלישי בשבת אלא משום דלא נזכר מפורש דבר זה בפלוגתייהו מפרש הפירכא במאי דמפורש בפלוגתייהו דקאמרי רבנן בו' בחדש ניתנה תורה והכא מוכח דבז' ניתנה וק"ל:

בד"ה לכדתניא כו' וה"ק יום ג' לדברים שהתחיל משה להמשיך לבם כו' עכ"ל דענין זה להמשיך לבם כו' א"ל משה גם בר"ח דליכא למימר דלא א"ל ולא מידי משום חולשא דאורחא אלא בדבר ששמע משה מפי הקב"ה שיאמר כן לישראל כגון פרישה והגבלה וק"ל:

א"ל מצות הגבלה וכו' עיין פירושו בתוס' פי' לדבריהם דודאי באמצעית נמי כתיב הנה אנכי בא אליך וגו' אלא דלא כתיב באותה אמירה מידי שיהיה שב עליה ויגד משה וגו' דמה א"ל הקב"ה למשה שיאמר לישראל ושאמרו ישראל שוב למשה על כך שהוצרך משה להגיד למקום ב"ה אלא זו מצות הגבלה והכי מפורש בהדיא לקמן בברייתא ודו"ק:

בתרי בשבתא עיין פירש"י וכתב הרא"ם ואי קשיא א"כ הא דאמר רבא וכו' בחד בשבתא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא כו' מאי חולשא דאורחא דקאמר הא בלאו חולשא דאורחא א"א בו ביום משום דכל עליותיו בהשכמה היו י"ל דהא דאמרינן כל עליותיו בהשכמה היו אינן אלא בעליותיו שעלה מעצמו אבל בעליות שע"פ הדבור א"א להעביר וכו' עכ"ל ע"ש ואין תירוץ זה מחוור דהא מהאי קרא דיליף דכל עליותיו בהשכמה היו דהיינו וישכם משה בבקר ויעל וגו' מפורש בו שהיה ע"פ הדבור דכתיב לעיל מיניה ועלית בבקר אל הר סיני וגו' ועוד דלשון כל עליותיו בהשכמה היו לא משמע כן ונראה לפרש משום דסבר רבא דלא פסיקא לן ואפשר דבהשכמה באו להר סיני דהכי מסתבר דזריזין מקדימין למצות ואתמול חנו ישראל קרוב להר סיני וא"כ בו ביום שבאו היה ג"כ יכול משה לעלות בהשכמה אי לאו משום חולשא דאורחא דאתמול והכי נמי למאן דאמר לעיל דירד נמי בהשכמה ביום רביעי צ"ל דעלה ואח"כ ירד הכל היה בהשכמה דהיה שהות בהשכמה לעלות ולהשיב ולירד אחר כך לצוות מצות פרישה הכל בהשכמה הכי נמי היה שהות בהשכמה לבא ממקום קרוב ולעלות להר סיני אי לאו משום חולשא דאורחא ודו"ק:

היום כמחר וכו' עיין בתוס' ונראה דאף לפי הדרש דהיום כמחר לא זז נמי מהיום ממש דהיינו יום רביעי דאל"כ לא הוה הפרישה רק ד' עונות ולרע"ק לעיל בשמעתין דמסיק דסבר כר' יוסי ומצריך ה' עונות שלימות ודו"ק:

ומה ישראל וכו' עיין בתוס' ובפרק הבע"י תירצו עוד דאטו משום שצוה לבטל פ"א מפריה ורביה יבטל הוא לעולם וק"ל:

וקבע להם זמן כתבו התוס' תימה לר"י וכו' ע"ש באורך ועוד י"ל דחדא מילתא היא ומה ישראל וכו' אלא שעה א' ולאותה שעה גופה קבע להם זמן אני שכל שעה שכינה מדברת עמי בוודאי בלי קביעות זמן על אחת כמה וכמה ותו לא מידי וק"ל:

ומנין דהסכים כו' דאי כפשטיה לא לכתוב רק שובו לכם או שובו לאהליכם וכתיב בתריה ואתה פה עמוד עמדי וגו' דאי כפשטיה לא לכתוב רק פה עמוד ול"ל לכתוב עמדי אי לאו להך דרשה לפרוש מן האשה ובמסכת מגילה דריש נמי מיתורא דעמדי דהרב יהיה עומד עם התלמיד ושקולים הם וכתבו התוס' ואם תאמר מנלן דפירש מדעתו קודם כו' נימא זה הוא צווי גמור שצוה לפרוש כו' ע"ש גם בתוס' פרק הבע"י בקצת שנוי באורך וק"ל:

פה אל פה אדבר בו כו' בסוגיא דפרק הבע"י ל"ג ליה ורש"י בחומש פירש פה אל פה אמרתי לו לפרוש מן האשה והיכן אמר לו בסיני לך אמור להם שובו לכם לאהליכם וגו' עכ"ל אבל מלשון התלמוד הכא ואית דאמרי כו' משמע שהוא מלתא וראיה אחריתא והיינו דמה שא"ל הקב"ה לא כן עבדי משה וגו' פה אל פה אדבר בו וגו' הרי הסכים הקב"ה עם משה על שהתרעמו עליו שפירש מן האשה וק"ל:

שבר הלוחות מאי דרש ומה פסח כו' מפורש פרק הבע"י ע"ש:

יום אחד הוסיף משה מדעתו כפירש"י דליום השלישי לרבי יוסי נמי לא משמע אלא לפרוש ד' וה' דכך א"ל הקב"ה אלא דמשה הוסיף יום אחד דהיינו גם יום ו' ואמר היו נכונים לשלשת ימים דהיינו ימים שלמים ולרבנן צ"ל דלשלשת ימים נמי לא משמע אלא ד' וה' ולא ג' ימים שלמים וכתב הרא"ם ראיה לזה מקרא דויאסף אותם אל משמר שלשת ימים ושם כתוב ויאמר אליהם ביום השלישי וגו' ע"ש ואין ראייתו זו מכרעת דאע"ג דביום השלישי לכ"ע אף לר' יוסי לא משמע ימים שלמים מ"מ ביום השלישי משמע שפיר ימים שלמים כדפירש"י בהדיא בשמעתין לרבי יוסי אקרא דכתיב ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר דימים שלמים קאמר ודו"ק:

וישב משה וגו' ויגד משה גו' עיין פירש"י וכמו שפירשו התוס' לפירושו כיון דלא כתיב ביה מידי כו' אית לן למשדי מצות הגבלה אההיא אמירה כו' ע"ש ולי נראה דבהך אמירה גופה ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' מפורש בה מצות הגבלה כי מצינו בכתוב שמשה לבד נגש אל הערפל שהוא עב הענן והוא אל ההר כמ"ש ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ולזה אמר בכאן הנה אנכי בא אליך בעב הענן כי לך ניתן רשות לעלות על ההר תוך עב הענן אבל העם ישמעו תחת ההר בדברי עמך ועי"ז גם בך יאמינו לעולם בנבואתך גדולה שהרי לא ניתן רשות לעלות לשם רק אתה וק"ל:

בתחלה פירש עונשן ולבסוף פירש מתן שכרן. נראה דכל זה היה לפי הדין בגרים דאז נכנסו ישראל לברית ונעשו גרים ואמרינן פרק החולץ גר שבא להתגייר כו' מודיעין אותו עונשן של מצות כו' וכשם כו' כך מודיעין אותו מתן שכרן כו':

בפרש"י בד"ה לכדתניא כו' וה"ק יום ג' לדברות התחילו כו' עיין בחדושי הלכות:

גמ' פה אל פה אדבר בו וכו'. נ"ב פירוש ליפרוש מן האשה:

שם התורה כולה כאן וישראל וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אמר לך וכו' ד' וה' והוא הוסיף וכו' הכל דבור אחד:

בד"ה תא שמע בחודש היה שלישי וכו' ג' בחודש הס"ד והד"א:

בד"ה וישב ויגד כו' בא וגו' הס"ד:

רש"י ד"ה הא אמרן. וקרא דכתיב ביום השלישי כו' לימים שלמים כו'. לכאורה לפ"ז גם ליום השלישי יל"פ כן וכפי שדרש משה:

[רד"ה משבבין. כמו וילך שובב כו'. ולע"ד יל"פ מלשון כי שבבים יהיה עגל שומרון (הושע ח׳:ו׳) ע"ש פירש"י ור"ל כאן שמשברין לבו של אדם. אח"ז ראיתי ברד"ק שם שגם הוא הבין כן] :

וּפֵרַשׁ מִן הָאִשָּׁה, מַאי דָּרַשׁ? נָשָׂא קַל־וָחֹמֶר בְּעַצְמוֹ. יש להקשות והלא מוכח כי דיבור (דברים ה, כז) וְאַתָּה פֹּה אמר לו תיכף עם דיבור (דברים ה, כו) שׁוּבוּ, ואם כן על איזה זמן קאמר שפירש משום קל וחומר, אם על קודם מתן תורה איך דריש קל וחומר כיון שלא אמר לו עדיין דיבור (שמות יט, טו) אַל תִּגְּשׁוּ, ואחר שאמר לו דבור זה הנה גם לישראל לא התיר התשמיש אלא רק בשעה שאסרו עליו באומרו וְאַתָּה פֹּה? ועוד למאן דאמר (זבחים דף קטז) יתרו אחר מתן תורה בא אם כן אשתו לא היתה אצלו כדי שיפרוש ממנה? ונראה לי בס"ד, למאן דאמר יתרו קודם מתן תורה בא, מוכרח לומר שמשה רבינו ע"ה ראה ברוח הקודש שעתיד הקב"ה לצוות לישראל (שמות יט, טו) אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה, וכיון דידע זה ברוח הקודש אז הסכים בדעתו על עצמו מכח קל וחומר שיפרוש לגמרי, ותיכף עשה מחיצה באהל שלו בינו לבינה, וגם ודאי אמר לה בפירוש שאסור לו לשמש עמה, ואפילו למאן דאמר אחר מתן תורה בא גם כן אתי שפיר, כי קודם מתן תורה כשראה ברוח הקודש שעתיד לצוות לישראל אַל תִּגְּשׁוּ, אז הסכים על עצמו לפרוש כשתבא אשתו אליו. ומה שאמר עָשָׂה מִדַּעְתּוֹ משום שאר דברים נקיט האי לישנא. ושוב ראיתי בתוספות יבמות (דף סב בד"ה אמור) שהקשו כמו קושיא דידן, אך לא ידעתי אמאי לא הקשו הקושיא על מה שאמר 'מַאי דָּרַשׁ' כאשר תפסתי אנא עבדא? ולפי דבריהם שכתבו שנתן לה גט או עשה לה אהל בפני עצמה אינו מתיישב הספרי דקאמר אהרן ומרים ידעו בדבר הזה מכח דברי צפורה, וגט או אהל בפני עצמה קלא אית לה, ובודאי היו שומעין ויודעין אחיו ואחותו? והנה על פי המאמר כאן דְנָשָׂא קַל־וָחֹמֶר, נראה בס"ד לומר טעם על אשר התפלל על מרים בשם 'אֵל' דכתיב (במדבר יב, יג) אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ, דידוע די"ג מדות שהתורה נדרשת בהם דנקיט רבי ישמעאל בברייתא, הם כנגד י"ג מדות רחמים של אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, ומדה הראשונה שהיא קַל וָחֹמֶר היא כנגד מדת שם 'אֵל' ומאחר דמרים לא נשאה קל וחומר דדריש משה רבינו ע"ה גבי אשה, חטאה בזה למדת שם 'אֵל' ולכך בקש ממדת שם 'אֵל' בעצמו לרחם עליהם ולרפאות אותה.

הוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ. נראה לי בס"ד הקב"ה אמר לו ב' ימים כנגד חו"ב [חכמה ובינה], אֶלֶף חָכְמָה אֶלֶף בִּינָה, ומשה רבינו ע"ה הוֹסִיף יוֹם אֶחָד כנגד הַדַּעַת גם כן, מפני כי הוא שרשו בְּדַעַת כידוע. ולזה אמר הוֹסִיף יוֹם אֶחָד 'מִדַּעְתּוֹ' דייקא. או יובן בס"ד הקב"ה אמר לו ב' ימים שהם כ"ד שעות וכ"ד שעות, והם כנגד שני שלישי החסד שנתנום לרחל בסוד (ישעיהו נד, יב) וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, ומשה רבינו ע"ה רצה בחסד שלם, וְהוֹסִיף יוֹם אֶחָד אחד כנגד כ"ד הנשאר בתפארת גם כן, ואז נתקיים (משלי לא, כו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ, כלומר נעשה חסד שלם שהוא ג' פעמים כ"ד כנגד ג' ימים. ובזה יובן בס"ד (תהלים מח, כ) בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה, רצונו לומר תחלה יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ שהם ב' ימים, ולסוף הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה, שהסכים עם משה רבינו ע"ה להוסיף יום אחד להשלים החסד: נמצא ולפי דברי הברייתא 'שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָשָׂה מֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ, וְהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ' ונראה לי שזכה שיסכים עמו בכל השלשה הנזכרים שעשה מדעתו, כי הוא זכה אל הַדַּעַת שהוא קו אמצעי דכולל חו"ב [חכמה ובינה], לכך זכה שיסכים עמו בכל השלשה שעשה מדעתו. ונראה לי בס"ד ראשי תיבות שלשה אלו הם שפ"ה [הוֹסִיף יוֹם אֶחָד, פֵרַשׁ מִן הָאִשָּׁה, שִׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת], ומשה רבינו ע"ה היה לו אות בשפה שלו שהוא נביא אמת, מפני כי בטבע אינו יכול לומר בומ"ף שהם בשפתים כמצטרך, ועם כל זה היה מוציא אותם כראוי בדרך נס, לכך בשלשה דברים שהם ראשי תיבות שָׂפָה גם כן נתאמת שהוא אמיתי.

מַאי דָּרַשׁ? "הַיּוֹם וּמָחָר" הַיּוֹם כְּמָחָר, מַה לְּמָחָר, לֵילוֹ עִמּוֹ, אַף הַיּוֹם, לֵילוֹ עִמּוֹ. יש להקשות מנא לן למדרש הכי? ונראה לי בס"ד משום דהוה ליה למימר 'וְקִדַּשְׁתֶּם יוֹמָיִם' כמו שנאמר (הושע ו, ב) יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם, וכן יוֹמָיִם אֶעֱזְבֶךָ, ולמה נקיט ב' תיבות 'הַיּוֹם וּמָחָר' אלא ודאי למדרש הַיּוֹם כְּמָחָר.

וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: (דברים ה, כח) "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי". נראה לי בס"ד אמר לו תיבת 'פֹּה' לרמוז לו הטעם מה שהותר לו לפרוש מן האשה, מפני שיש לו כח לברא נפשות לגרים על ידי הַפֶּה שלו ואין צריך לעסוק בפריה ורביה בזווג אשתו. וזה שאמר וְאַתָּה פֹּה רצונו לומר יש לך כח בפה שתוכל לעשות בו פריה ורביה, לכן עֲמֹד עִמָּדִי ואין אתה צריך להזדווג עם אשתך. גם אמר לו עֲמֹד עִמָּדִי דידוע שיש לאות ה' צורת 'דו' וצורת 'די' והנה אות ה"א נמצאת בסוף שמו של משה רבינו ע"ה, ואם לא היה פורש מן האשה הנה היא אצלו כצורת ד"ו המורה על זווג שני גופים, כמו שאמרו טָב לְמֵיתַב טַן 'דּוּ' אך כיון שפירש מן האשה הנה היא אצלו כצורת די המורה על פרישות, לומר 'די' לך בזווג תחתון שהיה לך קודם ואינך צריך להזדווג עתה בזווג תחתון של שני גופים. ולזה אמר עֲמֹד עִמָּדִי חלק התיבה לשתים וקרי בה 'עם די'. גם יש לומר וְאַתָּה פֹּה ראשי תיבות פריש האשה עֲמֹד עִמָּדִי. ומה שהקשה הרי"ף ז"ל דילמא הא דאמר לו עֲמֹד עִמָּדִי הוא לפי שעה, לפי שצריך לעלות לקבל הלוחות ומנא לן דהסכים על פרישותו לגמרי? ונראה לי בס"ד מאחר דמצינו שהוצרך להתיר לישראל בפירוש, כמו שנאמר (דברים ה, כו) שׁוּבוּ לָכֶם והוא לא נכנס בהיתר זה כי אמר לו עֲמֹד עִמָּדִי, אם היה דבר זה לפי שעה היה צריך שיתיר לו גם כן בפירוש אחר זה.

וְאִית דְּאַמְרֵי: (במדבר יב, ח) "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ". יש להקשות מהיכא משמע דהסכים בפרישותו? ונראה לי בס"ד כי הם כל טענתם בערעור שלהם הוא ממה שאמר (במדבר יב, ב) הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר, שאנחנו לא פרשנו ועודנו נביאים, ובדבור זה סתר טענתם כי אמר להם פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ דשכינה מדברת מתוך גרונו, ונמצא הם אין להם דמיון אליו בנבואה דאין להם ענין זה, וכיון דסתר טענתם משמע דהסכים עמו.

וּמְנָא לָן דְּהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ", וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ. נראה דריש נמי אֲשֶׁר עם הכולל שֶׁבֶר, שאמר לו אֲשֶׁר לשון 'אֹשֶׁר' על השבר שעשה, וידוע שמשה רבינו ע"ה הוא בסוד החסדים, ונראה עתה נעשה 'דין' לשבר הלוחות אך באמת זה 'חסד' שבזה הציל את ישראל! וידוע דאור ישר הוא חסד, ואור חוזר דין, ולזה אמר יִישַׁר כֹּחֲךָ שאתה עודך בחסד אור ישר אף על פי שֶׁשִּׁבַּרְתָּ אֶת הַלּוּחוֹת. ונראה לי יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ סופי תיבות כת"ר, שעל ידי זה זכה לכתרים של ישראל שלקחם.

רַבִּי אוֹמֵר: בִּתְחִלָּה פֵּרַשׁ עָנְשָׁהּ, דִּכְתִיב: "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה", דְּבָרִים שֶׁמְּשַׁבְּבִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם. וְלִבְסוֹף פֵּרַשׁ מַתַּן שְׂכָרָהּ. נראה לי בס"ד טעמא דרבי מאחר דהתורה קיומו של עולם, כמו שנאמר (ירמיהו לג, כה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי לכך נהג עמהם כבריתו של עולם, דברישא חשוכה, והדר נהורא, והחשך הוא סטרא דדינא, והאור סטרא דרחמי, לכך תחלה פֵּרַשׁ עָנְשָׁהּ מצד הדין, ואחר כך שְׂכָרָהּ מצד הרחמים, אבל האיכא דאמרי סבירא ליה נהג עמהם כאדם הראשון, שתחלה ראה יום שהוא חסד ואור, ואחר כך ראה לילה שהוא גבורה וחשך. אי נמי נראה לי בס"ד טעמיה דרבי על דרך מה שכתב מהרש"א דבאותיות מצוה יש אותיות הוי"ה, כי מ"צ בא"ת ב"ש הוא י"ה, וידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש דהלאוין הם גבורות מושרים באותיות 'יה' והעשין שה"ס [שהוא סוד] חסדים מושרשים באותיות 'וה' נמצא בשם המצוה עצמה נרמזו הגבורות שהם הלאוין קודם החסדים שהם העשין כי אלו ב'מץ' ואלו ב'וה'. ולכן סבירא ליה תחלה הגיד עונש העובר על המצוה של תורה שהוא בא מצד הגבורה, ואחר כך הגיד שכר המצוה שהוא מצד החסד, אך הא"ד סבירא ליה תחלה מתן שכרה ואחר כך עונשה, כפי סדר המדות למעלה שמדת החסד היא קודם מדת הגבורה זה ימין וזה שמאל, אי נמי נראה לי בס"ד מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דרבי קאי על אנשים שדעתם סובל, ואיכא דאמרי קאי על הנשים שאין דעתם סובל לכך הגיד להם השכר קודם. אי נמי רבי קאי על מצות שבין אדם לחבירו שאין האדם חרד עליהם כל כך וקלים בעיניו, לכך הפחידם תחלה בעונשין שידעו חומר העון, והאיכא דאמרי איירי בדברים שבין אדם למקום דחמורים הם בעיני האדם, ולזה הגיד השכר תחלה שבזה יתפעלו יותר בקיומם.

גמ' ואמר ר"ל יישר. אשר כמו ישר ובא האל"ף במקום היו"ד וכן אשרו חמוץ (ישעיה א') כמו ישרו חמוץ:

וקדשתם היום ומחר מאי דרש היום כמחר וכו'. לכאורה בדבר תימה איך אפשר שיהי' היום כמחר. ע"כ נראה לע"ד שישראל הי' להם דין ב"נ אלא שהם מעצמם קיבלו עליהם דין ישראל כמו אבותינו. וידוע דין ב"נ הלילה הולך אחר היום ובישראל היום הולך אחר הלילה כמבואר אצלינו כמה פעמים בשם מ"ו הגאון הפלא"ה ז"ל והכי קאמר מרע"ה ע"כ היום כמחר עם לילו והיינו יום ד' ולילה שלאחריו ויום ה' ולילה שלאחריו. וע"כ הקפיד הקב"ה על פרישת ב' ימים שלמים עם לילותיהם. אלא דלגבי ב"נ שהלילה הולך אחר היום סגי בהכי. אמנם אנחנו נקבל עלינו דין ישראל ע"כ לילה דהאידנא כבר אזיל לי' וע"כ להוסיף יום א' ויתחיל יום ראשון מליל ד' נגהי ה':

וקדשתם היום ומחר. תניא ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו. הוסיף יום אחד מדעתו ופירש מן האשה ושבר את הלוחות. הוסיף יום אחד מדעתו מאי דרש היום ומחר היום כמחר מה מחר לילה עמו אף היום לילו עמו ולילה דהאידנא נפקא לי' ש"מ תרי יומי לבר מהאידנא. מנ"ל דהסכים הקב"ה על ידו דלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא. מקשים דלמא משום דלא הכינו עצמם בטבילה עד צפרא דשבתא משום שהוסיף יום אחד. ולק"מ דע"כ מיד טבלו דהרי איתא בזבחים קט"ז ע"א לא הקריבו שלמים בני נח וישראל שהקריבו שלמים בה' בסיון אז כבר הי' להם דין ישראל כפירש"י שם ד"ה לכל קרבו וכן שמעתי מפי מ"ו הגאון חסיד שבכהונה מוה' נתן אדליר זצ"ל דמשעה שנבחרו ישראל שפירש"י התם היינו ה' סיון שבנה המזבח. וא"כ כיון דקיי"ל אינו גר עד שימול ויטבול כדאיתא פ' החולץ ויליף לי' טבילה מאבותינו דכתיב ויכבסו שמלותם. נמצא ע"כ כבר טבלו כולם לגירותם קודם ה' בסיון כדי שיכלו לשלוח נערי בני ישראל להקריב להם שלמים. והקב"ה הא לא חשש להפלטת זרע וכיון שכבר טבלו כולם לגירותם מ"ט לא אתי' שכינה עד צפרא דשבתא אע"כ שהסכים עם משה רבינו ע"ה שחשש לפליטת זרע והוסיף יום א'. וע' פ"י קצת באופן אחר והנלע"ד כתבתי:

ובספר בית שמואל בהקדמתו לא"ע כ' דבר נאה ומתקבל אלא שנדפס בגמגום. והוא דס"ל לר' יוסי כראב"ע דביום ג' טהורה והקב"ה נמי חשש לפליטה וע"כ הפרישם היום ומחר ותנתן תורה לטבולי יום. משה רבינו ע"ה הוסיף יום כדי שתנתן למעורבי שמש. ומזה הטעם בעצמו פירש מאשתו דאע"ג דלא דברה שכינה עמו בלילה מ"מ לא רצה להיות טבול יום. והנה לפ"ז להקב"ה קיל תורה מקדשים כפירוש רש"י ד"ה ראוי' קא אמינא וכו'. מה שאין כן למשה רבינו עליו השלום שהצריך הערב שמש כקדשים ועל כן שיבר הלוחות מקל וחומר דפסח וק"ל ודפח"ח:

והנה לכאורה משמע דאדרבא מטעם פליטה דחשש מרע"ה לא היה צריך לפרוש מאשתו דכיון דלא שייך זה אלא בנשים אבל בעל קרי סגי בשעה קלה יבעול ויטבול. וכבר עמדו בזה בתוס' יבמות ס"ב ע"א ע"ש. אלא שבאמת לפי פשטיות הסוגי' לא חשש הקב"ה לטומאה כלל אלא מגז"ה ציוה לפרוש היום ומחר ומשה הוסיף משום פליטה ודלא כב"ש הנ"ל. א"כ גזירת הכתוב עכ"פ דלשכינה צריך פרישה ב' ימים והוה שפיר ק"ו לפרוש מאשתו ולא תלי' פרישה מאשתו בהוספת יום א' מדעתו. אמנם למ"ש תוס' ד"ה וקבע להם זמן שפיר מבואר דאי לאו דהוסיף יום א' מטעם פליטה לא הי' ק"ו לפרוש מאשתו ושפיר תליא זה בזה. והנה ידוע אלו לא אירע יום ירידתו של מרע"ה ביום י"ז תמוז שליטת הס"ם וקטב מרירי לא נשתברו הלוחות כי יומא קא גרים להצלחת מעשה שטן. והשתא אלו לא הוסיף יום א' מדעתו לא אירע ביום י"ז בתמוז ולא נשתברו הלוחות:

והנה על ק"ו זה של תוס' מפליטה הקלה עדיין יש לפקפק בשלמא מ"ת שנקבע זמן ולא יעבור אם יארע לאשה א' שתפלוט תינתן התורה והיא תעמוד בחוץ והא פסידא דלא הדר ע"כ הוצרכה פרישה מספק. משא"כ מרע"ה אינו צריך לפרוש מספק שכינה ואם יארע שהקב"ה ירצה לייחד הדבור עמו יאוחר הדבר עד אחר תשמיש וטבילה כיון שבהיתר בעל ואין צריך לחוש מספק ואינו פסידא דלא הדר וכיון שאיננו ק"ו גמור מיקרי שפיר מדעתו. והנה י"ל קו' תוס' ד"ה ואתה פה וכו' ולומר דמבואר פ"ק דביצה דדבר הנאסר במנין אע"ג דביצה תלי' בעדות מ"מ אי לאו שהטעם מבואר וגלוי דתלי' זה בזה וכ"ע יודעים אי לאו הכי הי' צריך לביצה מנין בפ"ע להתירו וע"ש בשיטה מקובצת ובחידושינו ועיין תשו' הרא"ש לענין ציצית של פשתים ורמז עליו מג"א סי' ט' סק"ז. וא"כ י"ל ואתה פה עמוד עמדי אינו מצוה לפרוש מאשתו כלל אלא שיעמוד שם לקבל שארית התורה. אך עכ"פ אינו נכלל בהיתר שובו לכם לאהליכם וכיון שבכלל איסורן של ישראל נכלל מרע"ה מק"ו לפרוש מאשתו לעולם אע"פ שאיננו ק"ו גמור דיש לפקפק כנ"ל מ"מ אין טעמו ידוע ומבואר לכל וצריך היתר בפירוש וכיון שהקב"ה לא התירו בכלל ישראל בשובו לכם לאהליכם אלא אמר ואתה פה עמוד עמדי. ומעולם לא התיר לו הקב"ה בפירוש נמצא נשאר באיסורו והיינו הסכמת הקב"ה שלא התירו בפירוש:

בסוגי' דאתחומין איפקוד

בגמרא בתלתא אמר להו מצות הגבלה ופרש"י דאע"פ דמצות הגבלה כתיבה אחר מצות פרישה אפ"ה קודם לכן נאמר' וכו' דכתיב בסיפא דקרא ויגד משה דברי העם וכי מה דברי העם יש כאן אלא מצות הגבלה וכו' עכ"ל. ובחומש פירש"י דהאי קרא דויגד משה את דברי העם היינו מה שאמרו ישראל שרוצים לשמוע מפי הקב"ה בעצמו וכו' וא"כ לכאורה דפירש"י בחומש סותר סוגיית הגמרא דכאן אמנם לענ"ד נראה דדא ודא אחת היא שע"י שאמר משה להקב"ה דברי העם דרוצים לשמוע מפי הקב"ה בעצמו רצונינו לראות את מלכנו באותה שעה ממש הוצרך הקב"ה לאמר מצות הגבלה כדי שלא יהרסו לעלות חוץ ממקום הראוי להם והיינו דכתיב בסוף הפרשה ויאמר ה' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות וגו' והשיב משה להקב"ה לא יוכל העם לעלות כי אתה העדות בנו לאמר הגבל וגו' וזה ממש כמו שכתבתי כאן כן נ"ל נכון:

שם ומנ"ל דהסכים הקב"ה על ידו דלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא. ול"ל דלאו משום דהסכים אלא משום שעדיין לא טבלו וסמכו על דברי משה שהוסיף יום אחד לענין שפליטתן טמאה והיו ממתינות עד שכלה זמן טומאת פליטתן דהא ודאי ליתא שהרי כבר הוצרכו הנשים לטבול טבילת גרות בחמשה בשבת בשעת הזאת הדם כדי ליכנס תחת כנפי השכינה כדאיתא בסוף פרק החולץ ואף את"ל שחזרו ופלטו ש"ז אח"כ אפ"ה ודאי טבלו אח"כ מיד אי משום דטבילה בזמנה מצוה או משום אכילת שלמים דכתיב בקרא כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה ומה ישראל וא"ת מאי קאמר וכו' י"ל דלא הוי ק"ו גמור וכו' עס"ה. לכאורה לא הוצרכו לכך דבלא"ה איכא למימר דלא הוי ק"ו גמור ומה שכתבו בדיבור שאח"ז דאפשר דהיא הנותנת וכו' אלא דקושטא דמילתא כתבו דמתרי טעמי לא הוי ק"ו גמור וק"ל:

בד"ה ואתה פה עמוד עמדי וא"ת מנ"ל דפירש משה מדעתו וכו' שמא זה הוא צווי גמור וכו' ותירץ ר"ת דאי איתא דמחמת צווי הקב"ה וכו' האיך היה מערערין אהרן ומרים וכו' עס"ה. ולכאורה אין זה מספיק דשמא אהרן ומרים לא הוי ידעי מה שאמר הקב"ה למשה ואתה פה עמוד עמדי דהכי משמע פשטא דקרא בפ' בהעלותך שם שהשיב הקב"ה לאהרן ומרים לא כן עבדי משה פא"פ אדבר בו ופרש"י בחומש דהיינו דמה שאמר למשה פא"פ לפרוש מן האשה והיינו מה שאמר ואתה פה עמוד עמדי ולולי דברי התו' היה נ"ל לפרש בענין אחר דהא דאמרינן דמשה פירש מן האשה מדעתו היינו דאפי' לאחר שציוה הקב"ה למשה שיאמר לישראל מצות פרישה אפ"ה לא שייך האי ק"ו לגבי משה עצמו שיפרוש מן אשתו אף לאחר מ"ת כיון דתו ליכא למיחש לפולטת שכבת זרע דאשתו ואי משום משה עצמו שפיר היה יכול לטבול לקריו כיון דמסקינן לעיל דניתנה תורה לטבולי יום ואמרינן נמי דכל עליותיו של משה היו בהשכמה ובלילה לא דיבר הקב"ה עמו אם כן שפיר היה יכול לטבול בלילה ומדאשכחן שאמר הקדוש ברוך הוא למשה לאחר מתן תורה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ולמשה עצמו לא אמר לא היתר ולא איסור על כרחך היינו משום שכבר ידע הקב"ה שמשה בעצמו היה מחמיר לדרוש הק"ו לפרוש לגמרי שלא יעלה לדבר עם השכינה בעודו טבול יום. כן נ"ל נכון לולי שהתו' לא פירשו כן. ובזה יתיישב ג"כ הא דילפינן מקרא דואתה פה עמוד עמדי שהסכים הקב"ה למשה ולכאורה אכתי לא מוכח מידי דבלא"ה הוצרך הקב"ה לאמר למשה ואתה פה עמוד עמדי כדי שיעלה להר מיד לאחר ירידתו באותו היום עצמו כדאית' בפ"ק דיומא דף ד' ע"ב דלרבי יוסי דאמר בשבעה בחודש ניתנה התורה בשבעה ניתנה ובשבעה עלה ולמאי דפרישית אתי שפיר ודוק היטב:

אמר חזקי' מ"ד ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה ואם שקטה וכו'. ולמה יראה כדר"ל דאמר וכו' מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית וכו' ויש לדקדק דהא על השקיטה ליכא קושיא דלמה לא תשקוט ועיקר הקושיא על המורא לידע איזהו מורא עלה על הארץ א"כ לא הוה לי' להקשות אלא למה יראה. ואולי כשפירש לו המורא ידע שוב טעם השקיטה. ועוד דמשני כדר"ל וכו' והרי בקרא דמעשה בראשית כתיב יום הששי ויכולו השמים והארץ וא"כ כשם שהי' התנאי עם הארץ כך הי' התנאי עם השמים ושניהם נכללים במאמרו של רשב"ל שאמר שהתנה עם מע"ב ומעשה בראשית הם שמים וארץ וא"כ למה זה יראה הארץ ולא יראו השמים. ונראה בהקדם מה שאמרו לעיל (דף פ"ו ע"ב) והא טבולי יום נינהו אביי ב"א ור"ח ב"א דאמרי תרווייהו ניתנה תורה לט"י א"ל רבינא למרימר ניתנה קאמרת או ראוי' קאמרת א"ל ראויה קאמינא ויש לדקדק בשלמא מה שהקשה הא ט"י נינהו היא קושיא לדינא וכמו שפירש'"י ש"מ דבצרי להו חדא עונה אליבא דכולהו אבל מה ששאל שוב ניתנה או ראוי' היא שאלה שאינה לשום תועלת ומאי דהוה הוה ואין כאן נ"מ לדינא ולא למסבר קראי. ועוד קשה על התשובה שהשיבו ראויה קאמינא ופירש"י שלא הוצרכו לכך יעויין שם קשה וכי נביא הי' שידע שלא אירע בשום אחת שפלטה. לכן נראה דשאלה זו ששאל ניתנה קאמרת או ראויה הוא לידע אם הלכה כראב"ע דביום שלישי טהורה או כר' ישמעאל דביום השלישי טמאה וברביעי טהורה דהרי פלוגתא דר' ישמעאל וראב"ע תלי' בפלוגתא דר' יוסי ורבנן אם בששה בסיון ניתנה תורה אם בשבעה וכדלקמן מ"ד בששי בחדש וכדמפרש הכא דלרבנן בה' עבוד פרישה ולר' יוסי בד' עבוד פרישה ומשה הוסיף יום אחד מדעתו ומפרש דדרש היום ומחר היום כמחר מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו ולילה דהאידנא נפקא ליה ש"מ תרי יומי לבר מהאידנא. ומנ"ל דאסכים הקב"ה על ידו דלא שריא שכינתא עד צפרא דשבתא ובתוס' ד"ה היום כמחר כתבו דאין זה דרשה גמורה אלא משמש דהיום ממש דאי לאו הכי אין זה מדעתו ודבריהם דחוקים ועוד קשה כיון שלפי צווי הקב"ה ביום הג' טהורה לא שייך לומר שהסכים הקב"ה לדעתו של משה בדבר דנוגע לדינא. ונראה פירושו דבאמת גם מתחלה היה הדין כן דיום השלישי טמאה. אבל הקב"ה ידע שלא שימשו כלל מן סוף יום שלישי בשבת ולכן צוה הקב"ה וקדשתם היום דהיינו יום ד' ומחר דהיינו יום חמישי וג"כ היה כונתו היום כמחר כלומר גם היום הוא כמחר שלא שמשו מסוף יום אתמול ולא שמשו כלל רק בשלישי בשבת ויכולים לטבול אור ליום ששי בשבת שאז אף אם יפלטו כבר הוא יום רביעי לשימושם ששימשו בג' בשבת ויפלטו אור ליום ששי דהיינו ליום רביעי והיא טהורה והי' דעת הקב"ה ליתן תורה בע"ש דהיינו ששי בסיון וסגי ליה לקב"ה לצוות על מה מה שצריך עתה למתן תורה. ואף שהמה אינם יודעים איש במעשה רעהו אם לא שימשו כלל כל ליל שלפניו ולא ידעו דין פולטת ש"ז. הי' דעתו של הקב"ה בעת שיודיע להם כל דיני טומאה וטהרה בתורת כהנים שיאמר באהל מועד אז יודיע להם דין פולטת ש"ז אימת טמאה ואימת טהורה. ומשה דריש היום כמחר ואיהו לא ידע שלא שימשו כל ליל שלפניו ואמר דלילה דהאידנא כבר נפקא לי' לכן הוסיף יום א' מדעתו והקב"ה הסכים על ידו שיש בזה עכ"פ תועלת שידעו הדין לדורות ולא יצטרך לחזור ולפרש להם דין זה באוהל מועד ולפי זה כיון, שמשה הוסיף יום א' מדעתו והם באמת לא שימשו מסוף יום שלישי בשבת ואז כבר הי' בע"ש יום רביעי והפולטת אז טהורה והתורה שניתנה בשבת לא ניתנה כלל לטבולי יום שאפי' אותן שפלטו בע"ש כבר היו טהורות ולא הוצרכו לטבול בלילה מחדש ולעיל כשהקשה והא טבולי יום נינהו שפיר הקשה דבין לרבנן ובין לר' יוסי עכ"פ לפי דעתו של משה שלא ידע שלא שימשו אתמול א"כ אותן שיפלטו בסוף מעלי דשבתא. יצטרכו לטבול מחדש בליל שבת ויהיו למחר טבולי יום. והשיב לו ניתנה תורה לטבו"י ולרבנן יכול להיות שבאמת אירע שפלטה בסוף מעלי דשבתא וטבלו מחדש בלילי שבת וניתנה לטב"י. אבל לר' יוסי ודאי לא ניתנה לטבו"י רק לפי דעתו של משה ראויה היתה לע"י אבל באמת הרי לא שימשו מקודם ולא משכחת שיצטרכו לטבול מחדש בליל שבת. וכששאל לו ניתנה קאמרת או ראויה קאמרת דינא שאל אם סובר כרבנן או כר' יוסי והשיב לו ראויה קאמינא והכריע לו כר' יוסי. וגם אולי גם משה ידע כונת הקב"ה על בוריו דהיום כמחר היינו דלא שימשו גם כל ליל שלפניו אבל אמר עכ"פ הם אינם יודעים איש בחבירו אם שימשו או' ל ולא ידעו הדין ומשה רצה לקבוע הלכה לדורות ולכן הוסיף יום א' מדעתו: ובמס' חגיגה (דף ט"ו ע"ב) אשכחי' רבה ב"א לאליהו אמר לי' מאי קא עביד קוב"ה בהאי שעתא א"ל אמר שמעתא מפומי דכולי רבנן וכו' הרי כשמחדשין כאן איזה דין הקב"ה כב"י אומר הלכה בשם אומרו במתיבתא דרקיע ואם מפום כולהו רבנן אמר קוב"ה הלכה ק"ו מפומי' דמשה. וא"כ בשעה שהוסיף משה יום א' מדעתו להורות הלכה דפולטת בשלישי טמאה בודאי תיכף אמר קוב"ה למעלה במתיבתא דרקיע בשם משה שיפה כיון לדינא וא"כ תיכף באותה שעה ידעו בשמים דלא תשרה שכינתא למיהב אורייתא עד שבתא שהוא שבעה בסיון אבל בארץ לא ידעו עד שראו שעבר כל יום ששי ולא שרתה שכינה אז נודע בארץ שהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו של משה אבל כל יום ששי עדיין היו מסופקים שעוד היום תנתן התורה:

והתוס' בד"ה כפה עליהן הר כגיגית אעפ"י שכבר הקדימו נעשה לנשמע שמא יהיו חוזרים כשיראו אש הגדולה וכו' וברש"י בחומש בפסוק יום הששי וכו' פירש ב' פירושים בהך תוספת ה' של הששי אם רומז על חמשה חומשי תורה או שהוא ה"א הידיעה הששי הידוע שהוא ששה בסיוון: ואומר אני מה שכתבו התוספות שמא יחזרו בהם זה תי' מספיק על שהוצרך לכפיית ההר אבל עכ"פ לענין קיום העולם כבר נתבסס העולם ולא ועיל חזרה. שעל הקבלה התנה וכיון שכבר קיבלו כבר נתקיים התנאי כמו שאם יעברו על התורה לא יוחזרו מע"ב לתוהו כמו"ש התוס' במס' עכו"ם (דף ג' ע"א) בד"ה נוגעין בעדותן עיין שם. כמו כן אם יחזרו מהקבלה לא מהני דכבר נתקיים העולם. ואמנם אי נימא כפי' ראשון של רש"י בחומש דה' יתרה רומז על חמשה חומשי תורה וששה היינו ששה ימי בראשית וכל מעשה בראשית מיום ראשון עד סוף יום ששי תלוים בתנאי קבלת חמשה חומשי תורה. נמצא דלא נתייחד זמן ידוע על קבלת התורה ובכל זמן שתהי' הקבלה יתקיים התנאי ויתבסס העולם. אבל אי נימא כפי' השני א"כ הוה התנאי דוקא על ששה בסיון ומה שקיבלו קודם לזה לא מהני ויכולים לחזור עוד בששה בסיון. והנה מה שאמרו נעשה ונשמע זה היה בחמשה בסיון כמבואר ברש"י בפ' משפטים. והתוס' שם במס' עכו"ם בד"ה הששי הקשו תימא למ"ד בשבעה בחודש ניתנה תורה מאי יום הששי עיי"ש שנדחקו בזה ואני אומר דשני הפירושים שברש"י הם להני תרי תנאי דלר' יוסי דבשבעה ניתנה תורה הוא כפי' השני דה' היתרה הם חמשה חומשי תורה. וששי היינו כל מעשה בראשית מיום ראשון עד יום ששי ולא נזכר זמן קבוע לקבלת התורה. ופירוש שני של רש"י בחומש היינו לרבנן דר' יוסי שבששה בסיון ניתנה תורה: ועכשיו נבוא למאמר הנצב פתח השער. דדרש חזקי' מ"ד וכו' ונדקדק עוד באמרו בתחלה יראה ולבסוף שקטה דלשון תחלה וסוף שייך על ענין ידוע כמו על זמן ידוע ששייך לומר תחלת היום או סוף היום או תחלת החודש וסוף החודש וכדומה לזה שאר ענינים שייך תחילת הענין וסוף הענין אבל כאן שהיראה היתה קודם קבלת התורה והשקיטה היתה אחר הקבלה הי' לו לומר קודם שקיבלו ישראל התורה יראה ואחר שקיבלו שקטה: ולכן נראה שכך הם דברי חזקי' שודאי ידע שהפירוש הוא שיראה ממורא חזרת העולם לתוהו כתנאי הראשון. ואמנם הי' קשה לו שהרי כבר אמרו נעשה ונשמע כקושית התוס' ואם כן למה יראה ואם שעדיין יראה שמא יחזרו בהם ומועיל החזרה שלהם מקבלת התורה להחזיר העולם לתוהו אם כן למה שקטה ע"י קבלת התורה הרי על נעשה ונשמע שאמרו ברצון טוב בלא שום אונס יכולים לחזור בהם ק"ו שיכולים לחזור בהם מקבלתם ע"י כפיית הר כגיגית וכאשר באמת אמר רבא דמכאן מודעה רבה לאורייתא ואם שקטה משום שהעולם עומד על קבלה לחוד אם כן למה יראה מתחלה הלא כבר הקדימו נעשה לנשמע. ועל זה השיב בתחלה יראה דהיינו בתחלת יום ששי בסיון שהיתה יראה שמא הפירוש הששי דהיינו הידוע ואם כן הכל תלוי בזמן ההוא. ומה שאמרו אתמול נעשה ונשמע אינו מועיל שעדיין לא הגיע הזמן שקבע לקבלת התורה ושמא יתן ביום הזה ויחזרו בהם ממה שאמרו אתמול נעשה ונשמע ויחזור העולם לתוהו. ולבסוף היינו ביום ששה בסיון ראתה שלא ניתנה התורה באותו יום רק בשבעה בסיון תנתן כדבר משה ואם כן אי אפשר לפרש יום הששי וכו' ששי הידוע שהרי לא ניתנה בששי וכקושית התוס' וצ"ל כפי' שני של רש"י דהיינו חמשה חומשי תורה ולא קבע זמן להקבלה והרי כבר אמרו נעשה ונשמע לכן שקטה תיכף בסוף היום אף קודם שהגיע יום המחרת שקיבלו התורה. וכל זה הארץ אבל השמים שהסכים הקב"ה על ידו של משה וכבר שמעו במתיבתא דרקיע שמעתתא מפומיה דמשה לקבוע הלכה לדורות לדינא שפולטת ביום השלישי טמאה וידעו השמים שכבר הסכים הקב"ה ע"י וידעו שבשבעה בחודש תנתן התורה שוב לא נתייראו. וזה שאמר הכתוב משמים השמעת דין שאמרת בשמים הדין שחידש משה ולכן ארץ יראה אבל השמים לא נתייראו:

שם גמ' אמר ר"ח ב"ח מאי דכתיב כתפוח בעצי היער וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח לומר לך מה תפוח זה וכו' ופירש"י בד"ה כפריו וכו' כך דרכו וחלוק משאר אילנות חנטת פירותיו קודם לעליו. ובתוס' ד"ה פריו הקשה ר"ת שהרי אנו רואים שגדל כשאר אילנות ומפרש דתפוח היינו אתרוג וריח אפך כתפוחים מתרגמין כריחא דאתרוגא וכו' אך תימא שמביא קרא דתפוח דבהאי קרא לא נמשלו וכו' וקרא דריח אפך וכו' ה"ל לאתויי טפי עכ"ל התוס': ולשון אך תימא קשה דמשמע דלפי מה שתירצו דקאי אאתרוג נתחדש להם תמיה זו והדבר יפלא דיהי' תפוח פירושו תפוח ממש או יהי' פירושו אתרוג תמיד יש לתמוה דהוה לי' להביא קרא דריח אפך דקאי על ישראל: והנה הרש"א בחידושי אגדות כתב דקרא כתפוח משמש למעלה ולמטה גם למעלה כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות כתפוח וכו' ואכתי אין דבריו מספיקים לדחות תמיהת התוספות לו יהיה כדבריו ראה לשון התוס' שסיימו דקרא דריח אפך הוה ני' לאתויי טפי, וכונתן דשם עיקרן בכנסת ישראל מדבר ואם כן יותר הוה לי' להביאו ונראה קישור דבריהם דהא ודאי התרגום שהיה לפני התוספות לא תרגם קרא כתפוח בעצי וכו' על אתרוג שאם היה מתרגם הך קראי גופי' על אתרוג למה להו להתוס' להביא ראיה ממרחק דתרגום של ריח אפך וגו' הוא אתרוג ותיפוק להו דתרגומי' דהך קרא עצמו הוא אתרוג. וכן דקדק בספר בינה לעתים. וכיון שיצא לנו דתרגומי דהך קרא הוא תפוח ממש ותרגומו דריח אפך הוא אתרוג צריך לפרש שהי' לבעל התרגום איזה ראי' מהמקרא לפרש זה על תפוח וזה על אתרוג. ואם כן אי הוה האמת כפי' רש"י דתפוח חלוק משאר אילנות היינו אומרים דתפוח ממש הוא דחלוק ולא אתרוג. ולכך הוכרח הגמ' להביא קרא דתפוח בעצי וכו' דמיירי בתפוח משא"כ קרא דריח דמיירי באתרוג אבל עתה שחידשו שהגמ' מפרש גם קרא דכתפוח באתרוג והיינו הך אם כן שפיר הקשו דהוה לי' להביא האי קרא דריח אפך וגו':

עוד נלע"ד דאי כפי' רש"י חנטת פירותיו אם כן מעלה זו שייך בעץ ולא בפרי עצמו שהפרי לעולם אינו קודם שבשעת חנטה עדיין לא נקרא פרי ובשעת שנקרא פרי כבר יש העלים. אבל העץ חונט פירותיו קודם לעלים. והך קרא דתפוח בעצי היער מיירי בעץ כדכתיב בעצי היער אבל קרא דריח אפך כתפוחים מיירי בפרי עצמו. ולכן מביא קרא דכתפוח. אבל לפי' ר"ת שדר משנה וכו' אם כן אדרבא עיקר דבר זה עצמו בפרי עצמו שפיר הקשו שהיה לי' להביא קרא דריח אפך וכו' עוד נלע"ד דקרא דריח אפך ודאי מיירי בפרי ולא בעץ שהעץ אין לו ריח וכבר כתבתי דבפרי לא שייך קודם לעליו לפירוש רש"י. אבל השתא שמביא מהתרגום דריח אפך היינו אתרוג ואתרוג כשם שטעם עצו ופריו שוה מדכתיב פרי עץ הדר מסתמא גם הריח שוה שפרי עץ משמע ששוה פרי לעץ ואם כן גם קרא דריח אפך יכול להיות דמיירי בעץ ושפיר הקשו דהוה לי' להביא קרא דריח אפך ואמנם לתרץ קושית התוס' נדקדק עוד בגמ' דקאמר מאי דכתיב ושוב קאמר למה נמשלו ישראל לתפוח והוא כפל לשון שהרי באמרו מאי דכתיב כתפוח היינו דוקא כתפוח והוא עצמו ממש מה שאמר אח"כ למה נמשלו לתפוח וא"כ כפל הקושיא במלות כפולות ושונות ובחד סגי והכי הוה ליה למימר מ"ד כתפוח בעצי היער וגו' מה תפוח פריו קודם לעליו וגו':

ולכן נראה דכונה אחרת יש במאי דאמר מאי דכתיב כתפוח וגו' עפ"י מה דאיתא במדרש שה"ש כתפוח בעצי היער וגו' רב אחא ורב הונא בשם ר' יוסי בן זמרא התפוח הזה הכל בורחים ממנו בשעת השרב כך ברחו כל העכו"מ מן הקב"ה ביום מ"ת יכול אף ישראל כן ת"ל בצלו חמדתי וישבתי הרי אף דהאי קרא דכתפוח קאי על הקב"ה מ"מ הכונה ליתן שבח לישראל שקבלו תורתו משא"כ אוה"ע הקדמונים שלא רצו לקבל. ולכאורה יש לתמוה מאי זה שבח לישראל הרי האומות שלא רצו לקבל אמרו כל א' טעם וכמפורש במדרש. [וזאת הברכה פ' ויאמר ד' מסיני בא כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד נגלה אלא על כל האומות בתחלה הלך לבני עשו אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתיב בה א"ל לא תרצח. אמרו לו כל עצמן של אותן האנשים אביהם רוצח הוא שנא' והידים ידי עשו ועל כך הבטיחו אביו ועל חרבך תחיה הלך לו אצל בני עמון ומואב א"ל מקבלין אתם את התורה אמרו לו מה כתיב בה אמרו לו לא תנאף אמרו לו כל עצמה של ערוה שלהם היא שנא' ותהרין בנות לוט מאביהן. הלך ומצא את בני ישמעאל אמר להם מקבלין אתם את התורה אמרו לו מה כתיב בה לא תגנוב אמרו לו כל עצמן אביהם ליסטים הוא שנא' והוא יהיה פרא אדם וכו' ע"כ וכן הוא בילקוט במקומו אבל לישראל אין בתורה דבר המנגד להם ודרכיה דרכי טעם וכל נתיבותיה שלום לישראל א"כ מה"ת לא יקבלו. אלא שכל זה אם היו שומעים תחלה מה כתיב בה ואח"כ היו מקבלים לא הי' שבח אבל כיון שהקדימו נעשה לנשמע א"כ מנא ידעי ודלמא יש בתורה דבר המנגד להם אלא ודאי שהיו מקבלים עליהם יהי' מה שיהי' הם יקבלו התורה ושפיר שבחם הכתוב בצלו חמדתי וזה כונת הגמ' מאי דכתיב כתפוח בעצי היער וגו' ואין כונת הקושיא על רישא דקרא למה נמשלו לתפוח אלא כונתו על סיפי' דקרא ולכן אמר וגו' והכונה דמסיים בצלו חמדתי גנאי לאוה"ע שלא קבלו ושבח לישראל שקיבלו על זה שאל מה זה שבח הלא לאומות הי' ראוי שיברחו מהתורה שהוא דבר המנגד להם ולישראל היה ראוי שיקבלו שהוא נתיבת שלום. ועל זה בא המשיב ותסברא למה נמשלו ישראל לתפוח ובזה באמת כיון על קרא דריח אפך כתפוחים דקאי על ישראל וצריך לומר מה תפוח וגו' אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע א"כ שפיר יש שבח נגד האומות ששאלו תחלה מאי כתיב בה והא דלא הביא קרא מפורש בתורה נעשה ונשמע משום דשם יש לפרש כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע היינו מה שדבר כבר נעשה ומה שעתיד לדבר נשמע. ולכן הביא מה שנמשלו לתפוח דנעשה קאי על נשמע: ועפ"ז נלע"ד כונת המתרגם שקרא דכתפוח בעצי היער לא תרגם על אתרוג רק על תפוח ממש וקרא דריח אפך תרגם על אתרוג. וכמו שהוכחתי לעיל מדברי התוס' ועכשיו נתברר לי טעם ממש ע"ד הגמ' דקרא כתפוח מיירי בתפוח שאין לו צל. ולכן פירשו על תפוח ממש דאולי אתרוג יש לו צל וקרא דריח אפך שנמשלו ישראל לתפוח שפריו קודם לעליו הוצרך לפרש על אתרוג שאתרוג הוא דפריו קודם שדר משנה לשנה כמפורש בתוס' ודו"ק:

שלשה דברים עשה משה מדעתו וכו' עמ"ש בעניותי בס' הקטן ראש דוד דף ס"ח ע"ד בס"ד: