לרבות מי שהזיק בשוגג כמזיד ואונס כרצון, שחייב בכל דרך שהזיק! ומשיבים: אם כן, אם רק בשביל כך בלבד בא המקרא, נכתוב קרא [שיכתוב הכתוב] רק "פצע בפצע", מאי [מה פירוש], מדוע כתבה התורה בלשון "פצע תחת פצע"? — שמע מינה תרתי [למד מכאן שני דברים], גם לענין זה שהחובל משלם בכל דרך שהזיק, וגם לענין זה שצריך להוסיף תשלומי צער נוסף לנזק. זהו המקור לתשלום צער במקום נזק.

ובאשר לתשלום ריפוי במקום נזק רב פפא משמיה [משמו] של רבא אמר, אמר קרא [הכתוב]: "ורפא ירפא" (שמות כא, יט), והדגשה זו באה לחייב את החובל ליתן דמי רפואה במקום שמשלם דמי נזק.

ושואלים: האי מבעי ליה לכדתנא דבי [דבר זה צריך אותו לכמו ששנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל, דתנא דבי [ששנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל: מה שנאמר "ורפא ירפא" — מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות! ומשיבים: אם כן, נכתוב קרא [שיכתוב הכתוב] "ורופא ירפא", ומדוע נאמר "ורפא ירפא"? שמע מינה [למד מכאן] את הלכה זו ליתן רפואה במקום נזק.

ומקשים: ואכתי מבעי ליה [ועדיין צריך אותו] לכדאמרן [לכפי שאמרנו קודם], למיתני ביה קרא [לשנות בו הכתוב] זה בריפוי, שהרי למדו מכפילות זו של המלים כמה הלכות! ומשיבים: אם כן, לימא קרא [שיאמר הכתוב] רק אותן מילים בהכפלה: או "רפא רפא" או "ירפא ירפא", מאי [מה] פירוש "ורפא ירפא" בשינוי? שמע מינה [למד מכאן] שבא הדבר ליתן חיוב תשלומי רפואה במקום נזק.

א שואלים: מתוך ששנינו בברייתא שתשלומי צער, ריפוי, שבת ובושת משולמים גם במקום שיש תשלום נזק מכלל דמשכחת להו [מכאן שאתה מוצא אותם] את חיובי התשלומים הללו גם שלא במקום נזק, שלא במקום שעשה נזק היכי משכחת להו [כיצד אתה מוצא אותם]?

ומשיבים: צער שלא במקום נזק, כדקתני [כמו ששנה] במשנה במפורש: צער — שכוואו בשפוד או במסמר, ואפילו על צפורנו מקום שאינו עושה חבורה, אלא רק כאב בלבד. ריפוי שלא במקום נזק — דהוה כאיב ליה מידי [שהיה כואב לו דבר], וסליק ואייתי ליה סמא חריפא [ובא זה המזיק והביא לו סם חריף] ואחווריה לבישריה [והלבין את בשרו] על ידי כך, דצריך לאותבי ליה סמא לאנקוטיה גוונא דבישריה [שצריך לתת לו סם תרופה כדי להחזיר לו את גוון הבשר] ואף שלא גרם לו נזק, אבל עדיין צריך ריפוי.

שבת שלא במקום נזק — דהדקיה באינדרונא ובטליה [ששם אותו במקום סגור וביטל אותו מעבודתו] ולא גרם לו כל נזק בגופו. בושת שלא במקום נזק — כגון דרק ליה באפיה [שירק לו בפניו] אף על פי שלא גרם לו נזק.

ב שנינו במשנה: שבת — רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין. ובאותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים]: שבת — רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין. ואם תאמר: לקתה בכך מדת הדין, ומסבירים: דכי מיתפח האי גברא, לאו אגרא [שכאשר מתרפא אדם זה, לא שכר] של שומר קישואין הוא שקיל [שלוקח], אלא דלי דוולא ושקיל אגרא [דולה דליים ומקבל שכר] מרובה יותר, אי נמי אזיל בשליח ושקיל אגרא [או גם כן הולך כשליח ונוטל שכר] או דברים חשובים יותר!

יש לענות על כך שבכל זאת מדת הדין לא לקתה, שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ושילם לו עבור ההפחתה בדמיו שנוצרה על ידי החבלה.

ובפרטי הדברים בענין זה אמר רבא: קטע את ידו — נותן לו דמי ידו כתשלום הנזק, ושבת — רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין, שמהלך סביב הקישואים ושומר אותם. אם שיבר את רגלו — נותן לו דמי רגלו, ושבת — רואין אותו כאילו הוא שומר את הפתח, לפי שאם הוא קטוע רגל אינו יכול לשמש כשומר קישואים, משום ששומר קישואים צריך ללכת מסביב לשדה כדי לשומרו.

אם סימא את עינו — נותן לו דמי עינו, ושבת — רואין אותו כאילו הוא מטחינו, נותן לו עבודה כטוחן בריחים, שגם עיוור יכול לעשות זאת (וראה שופטים טז, כא). אם חירשו — נותן לו דמי כולו, משום שהוא נחשב אז כמי שאינו ראוי לכל מלאכה.

ג בעי [שאל] רבא שאלה זו: אם קטע את ידו ולא אמדוהו בית דין כמה הוא צריך לתת לו, ואחר כך הוסיף ושיבר את רגלו ולא אמדוהו אף על כך, ואחר כך סימא את עינו ולא אמדוהו, ולבסוף חירשו, מהו דינו? מי אמרינן [האם אנו אומרים]: כיון שלא אמדוהו בכל פעם, בחד אומדנא סגי ליה [באומדן אחד די לו], ויהיב ליה [ויתן לו] את דמי כוליה בהדי הדדי [כולו ביחד], או דלמא חדא חדא אמדינן [שמא אחת אחת אנו אומדים] ויהבינן ליה [ונותנים אנו לו]?

נפקא מיניה [ויוצא מזה] מדרך זו של ההערכה הנפרדת שוני מההערכה אחת על הכל משום שכך דבעי למיתב ליה [צריך לתת לו] צער ובושת של כל חדא וחדא [אחת ואחת] מן הפגיעות שפגע בו. שכן נהי [אם אמנם] שנזק וריפוי ושבת של כל חדא וחדא לא יהבינן ליה [אחת ואחת אין אנו נותנים לו], שכיון דקא יהיב ליה דמי כוליה כמאן דקטליה דמי [שנותן לו לבסוף את דמי כולו משום שחירשו, כמי שהרגו נחשב], והא יהיב ליה [והרי נותן לו] את דמי כוליה [כולו], אבל צער ובושת מיהת [בכל זאת] של כל חדא וחדא יהיב [אחת ואחת נותן], דהא הוה ליה [שהרי היה לו] צער ובושת בכל פעם.

ואם תימצי [תמצא] לומר בפתרון שאלה זו כי כיון שלא אמדוהו בזמנו קא יהיב ליה [נותן לו] את דמי כוליה בהדי הדדי [כולו ביחד], יש לשאול עוד: אם אמדוהו על ידו, רגלו ועינו קודם לכן, ולא שילם לו לפני שחירשו מהו הדין? מי אמרינן [האם אנו אומרים]: כיון שאמדוהו חדא חדא בעי למיתב ליה [אחת אחת צריך לתת לו], או דלמא [שמא] כיון שלא שלים [שילם] עדיין לפני שחירשו — יהיב ליה [נותן לו] את דמי כוליה [כולו]? לשאלות אלה לא נמצאה תשובה ועל כן תיקו [תעמודנה] במקומן.

ד בעי רבה: המכה את חבירו הכאה המביאתו לידי שבת (בטלה ממלאכה) הפוחתתו בדמים, מהו [דינו]? ומסבירים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? — כגון שהכהו על ידו וצמתה (התכווצה, שותקה) ידו ואינו יכול עתה לעבוד עבודתו וסופה לחזור למצבה הרגיל, מאי [מה] הדין? האם נאמר כיון שסופה לחזור לא יהיב ליה [נותן לו] ולא מידי [דבר], או דלמא השתא מיהת אפחתיה [שמא עכשיו עד שתחזור ידו לפעילותה על כל פנים הפחית אותו מערכו]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: המכה את אביו ואמו ולא עשה בהן חבורה (פצע שיש בו דימום) ואין עליו באופן זה חיוב מיתה אלא אם כן עושה בהם חבורה, והחובל בחבירו ביום הכפורים שחייב כרת בידי שמים ואינו נענש בידי אדם —