"אלהים" בעינן [צריכים אנו] וליכא [ואין בבבל]!

אלא תאמר: מאי שנא [במה שונה] שור שהוזק בידי שור ושור שהוזק בידי אדם? — דשליחותייהו קא עבדינן [שאת שליחותם של דייני ארץ ישראל הסמוכים אנו דייני בבל עושים], מידי דהוה [כמו שהוא הדין] לגבי דיני הודאות והלואות שאנו דנים בהן בבבל מכוח שליחות זו אף שאיננו דיינים סמוכים, אם כן אדם באדם ואדם בשור נמי [נאמר גם כן] שאת שליחותייהו קא עבדינן [שליחותם אנו עושים], מידי דהוה [כמו שהוא הדין] לגבי הודאות והלואות!

אמרי [אומרים] בתשובה לכך כי יש לחלק: כי קא עבדינן שליחותייהו [כאשר אנו עושים את שליחותם] הרי זה — במידי דקים לן בגויה [בדבר שברור לנו הדין שבו], במידי [בדבר] שלא קים לן בגויה [ברור לנו דין שבו] כגון זה שצריך הערכה ואומדן שלנו — לא עבדינן שליחותייהו [עושים אנו את שליחותם].

על כך אמרי [אומרים] בשאלה: שור בשור ושור באדם שאנו דנים בהם בבבל נמי [גם כן] לא קים לן בגויה [ברור לנו הדין שבו] מעצמו, וחייבים להעריך ולאמוד את הנזק, אלא איך עושים — פוק חזי היכא מזדבני תורא בשוקא [צא וראה איך נמכר שור בשוק], ולפי זה קובעים את שיעור הנזק, ואם כן אדם באדם ואדם בשור נמי [גם כן] פוק חזי היכא מזדבני עבדי בשוקא [צא וראה איך נמכרים עבדים בשוק] ומדוע אין דנים בהם בבבל?

ועוד, תשלום כפל בגנב ותשלום ארבעה וחמשה בגונב שה או שור וטובחו או מוכרו, דקיצי [שהם קצובים] ואין כאן מקום לאומדן, נעבד שליחותייהו [נעשה את שליחותם] ונדונם בבבל!

על הקושיה האחרונה אמרי [אומרים] בתשובה: כי קא עבדינן שליחותייהו [כאשר אנו עושים את שליחותם] הרי זה רק בממונא [בדבר שהוא חיוב ממון], שאדם משלם לחבירו ממון שהפסידו, בקנסא לא עבדינן שליחותייהו [בקנס, שהוא עונש, אין אנו עושים את שליחותם] ואין דנים בבבל.

ושוב מקשים: אדם באדם דממונא [שחיוב ממון] הוא, נעבד שליחותייהו [נעשה את שליחותם]! ומשיבים: כי קא עבדינן שליחותייהו [כאשר אנו עושים את שליחותם] הרי זה רק במילתא דשכיחא [בדבר המצוי], ולכן נזקי אדם באדם דלא שכיחא [שאין זה דבר מצוי] — לא עבדינן שליחותייהו [אין אנו עושים את שליחותם].

ומקשים: הרי בושת ופגם שמשלמים אונס ומפתה דשכיח [שמצוי הדבר], נעביד שליחותייהו [נעשה את שליחותם]! אמרי [אומרים] בתשובה: הכי נמי [כך גם כן] באמת, שבאמת אנו דנים דיני בושת ופגם גם בבבל, דהא [שהרי] רב פפא אגבי [היגבה] ארבע מאה זוזי [ארבע מאות זוז] בעבור בושת. ומקשים: והא ליתיה [והרי אין] הלכה כמעשה זה של רב פפא ואין נוהגים כן! שכן שלח ליה [לו] רב חסדא לרב נחמן שאלה בענין זה של בושת ופגם, ושלח ליה [לו] רב נחמן בתשובה: חסדא, חסדא, קנסא קא מגבית [קנס אתה מגבה] בבבל?

אלא כך צריכים לומר: כי עבדינן שליחותייהו [כאשר אנו עושים את שליחותם] הרי זה דווקא במילתא דשכיחא ואית ביה [בדבר המצוי ויש בו] גם חסרון כיס שהניזק הפסיד כסף מכיסו, אבל מילתא דשכיחא ולית ביה [דבר שהוא מצוי ואין בו] חסרון כיס, אי נמי מילתא דלא שכיחא ואית ביה [או גם כן דבר שאינו מצוי ויש בו] חסרון כיס, לא עבדינן שליחותייהו [אין אנו עושים את שליחותם]. הלכך [על כן] נזקי אדם באדם, אף על גב דאית ביה [אף על פי שיש בו] חסרון כיס, כיון שלא שכיחא [מצוי הדבר] — לא עבדינן שליחותייהו [אין אנו עושים את שליחותם], בושת אף על גב דשכיחא [אף על פי שהיא מצויה], כיון דלית ביה [שאין בה] חסרון כיס, שהרי לא הפסידה כסף בכך — לא עבדינן שליחותייהו [אין אנו עושים את שליחותם].

א ולעצם מה שנאמר בשם רב שואלים: ודין שור שניזוק בידי שור גובין בבבל? והאמר [והרי אמר] רבא: שור שהזיק — אין גובין אותו בבבל. ומעתה נברר: דאזיק מאן [שהזיק את מי]? אילימא דאזיק [אם תאמר שהזיק] אדם, מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] שור דאזיק [שהזיק] אדם? אפילו אדם דאזיק [שהזיק] אדם שהוא מקרה מצוי יותר נמי [גם כן] אין גובין אותו בבבל, שאין דנים דיני חבלות בבבל! אלא פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שמדובר בשור דאזיק [שהזיק] שור אחר, וקתני [ושנה]: אין גובין אותו בבבל!

אמרי [אומרים] בתשובה: התם [שם] מדובר בשור תם שנוגח, שמה שמשלם קנס הוא, ואין דנים דיני קנסות בבבל, הכא [כאן] מדובר בשור מועד שנוגח שאין התשלום שבו קנס. ומקשים על כך: והאמר [והרי אמר] רבא: אין שור תם נעשה מועד בבבל, שאין בית דין סמוך בבבל הראוי לקבל עדות זו! אמרי [אומרים] בתשובה : מדובר כאן דאייעד התם ואייתוה להכא [שהועד שם בארץ ישראל והביאו אותו לכאן, לבבל].

ומקשים: והא מילתא דלא שכיחא היא [והרי דבר שאינו מצוי הוא] שיביאו שור מועד מארץ ישראל לבבל, ומילתא דלא שכיחא הא אמרת דלא עבדינן שליחותייהו [ודבר שאינו מצוי הרי אמרת שאין אנו עושים את שליחותם]! ומשיבים, מדובר במקרה אחר: דאתו רבנן דהתם וייעדוה הכא [שבאו חכמים משם, שהם חכמים סמוכים, והם עשו אותו מועד כאן]. ומקשים: סוף סוף מילתא דלא שכיחא היא [דבר שאינו מצוי הוא], ואת [ואתה] אמרת כי מילתא דלא שכיחא לא קא עבדינן שליחותייהו [דבר שאינו מצוי אין אנו עושים את שליחותם]!

אלא צריך לומר, כי קאמר [כאשר אומר] רבא שגובים נזקי שור בבבל הרי זה בשן ורגל, שמועדין מתחילתן נינהו [הם], ובמקרה כזה הכל מודים שמכיון שהוא נזק מצוי (ויש בו חסרון כיס) עושים בבבל את שליחותם של חכמי ארץ ישראל.

ב ומכאן שבים לביאור המשנה, שנינו בה: מהו תשלום על צער — כגון שכוואו בשפוד או במסמר ואפילו על ציפורנו מקום שאינו עושה חבורה — אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך. ומעירים: מדוגמאות אלה שהביא התנא למדים שצער אפילו שלא במקום נזק, כלומר, גם במקום שלא נגרם כל נזק אלא רק צער — גם כן משתלם (משלמים עבורו). ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור כן? אמר רבא: שיטת בן עזאי היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], על הכתוב "כויה תחת כויה פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה" (שמות כא, כה), רבי אומר: כויה נאמרה תחילה, בן עזאי אומר: חבורה נאמרה תחילה.

נחלקו חכמים בדבר: ומסבירים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה ענין הם חולקים]? והרי בוודאי אין בן עזאי הופך את הפסוק! רבי סבר [סבור]: "כויה" שנאמרה תחילה (בפסוק כד) — אף כזו דלית [שאין] בה חבורה משמע, לכן כתב רחמנא [כתבה תורה] אחרי כן "חבורה", לגלויי עלה [לגלות עליה] שכויה דאית [שיש] בה חבורה — אין [כן] משלמים עליה גם דמי צער, אי [אם] לא, שאין בה חבורה — לא משלמים דמי צער.

ובן עזאי סבר [סבור]: "כויה" שנאמרה תחילה בפסוק — דאית [שיש] בה חבורה משמע, ומשום כך כתב רחמנא [כתבה התורה] "חבורה", לגלויי עלה [לגלות עליה] ש"כויה" שנאמר בתורה שמשלם עליה היא אף זו דלית [שאין] בה חבורה, וכשיטת משנתנו, שאף שלא במקום נזק משלם צער.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: מנין שמשנתנו כבן עזאי ולא כרבי, אדרבה, איפכא מסתברא [ההיפך מסתבר לומר], שרבי שאומר שכויה נאמרה תחילה, הוא סבר [סבור]: "כויה" — דאית [שיש] בה חבורה משמע, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] "חבורה", לגלויי עלה [לגלות עליה] שכויה היא זו דלית [שאין] בה חבורה, וכשיטת משנתנו.

בן עזאי שאומר שחבורה נאמרה תחילה, הוא שסבר [סבור] ש"כויה" — דלית [שאין] בה חבורה משמע, ועל כן כתב רחמנא [כתבה תורה] "חבורה", לגלויי עלה [לגלות עליה] שכויה דאית [שיש] בה חבורה — אין [כן], אי [אם] לא — לא, ואמסקנא קיימי [ולפי המסקנה של הפסוק הם עומדים], כלומר, נאמרו דעותיהם בברייתא כפי שמשמע מסוף הפסוק, שמסוף הפסוק יש להבין אחרת את תחילתו,

אי נמי [או גם כן], ניתן לפרש באופן אחר: דכולי עלמא [לדעת הכל], "כויה" — בין דאית [שיש] בה חבורה בין דלית [שאין] בה חבורה משמע, והכא [וכאן] ג