א משנה החובל בחבירו עשוי שיהא חייב עליו משום חמשה דברים, שעשוי להתחייב בחמישה סוגים של תשלום עבור נזקים שונים שגורם בחבלה זו. והם: בתשלום הנזק, בפיצוי עבור צער (כאב), בדמי הריפוי, בפיצוי על שבת (השבתה ממלאכה), ובפיצוי עבור הבושת.

ומפרטים, בנזק כיצד? בכל מקרה של נזק גופני כגון: סימא (עיוור) את עינו של חבירו, או שקטע את ידו, או ששיבר את רגלו, רואין אותו, את הניזוק, כאילו הוא הינו עבד הנמכר בשוק, ושמין (מעריכים) כמה היה יפה (שווה) לפני הנזק וכמה הוא יפה לאחר הנזק, ואת ההפרש ישלם החובל בנזקו.

תשלומי צער כיצד? כואו (עשה בו כויה) בשפוד או במסמר חם, ואפילו עשה כויה על ציפורנו במקום שאינו עושה חבורה ולא גרם בכך להפחתת כושר עבודתו, אומדין (מעריכים) כמה כסף אדם כיוצא בזה כמו זה הניזוק היה רוצה (מוכן) ליטול כדי להיות מצטער כך, וסכום זה משלם המזיק.

תשלומי ריפוי כיצד? שאם הכהו חייב לדאוג לרפאותו וישלם דמי רפואתו עד שיתרפא מהנזקים שגרם לו. ובאלו רפואות הוא חייב? עלה בו צמחים (פריחה, מוגלה) בפצע, אם מחמת המכה עלו — חייב, אם שלא מחמת המכה — פטור. חייתה (הבריאה) המכה ונסתרה (נפתחה), חייתה ונסתרה שנית — חייב לרפאותו, שכל זה הוא תוצאה של הנזק שגרם. חייתה המכה כל צורכה — שוב אינו חייב לרפאותו, שכבר שילם דמי ריפוי על המכה שהיכהו.

תשלומי שבת כיצד? — רואין אותו, את הניזוק, כאילו הוא שומר קישואין שמקבל שכר מועט עבור עבודתו, ומשלם לו שכר זה עבור אותם הימים שאינו יכול לעבוד אפילו עבודה זו מפני החבלה. ומפני מה אינו משלם לו את כל ההפסד שנגרם לו בפועל על ידי שבטל ממלאכתו שלו — שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו, ובהערכה זו מעריכים גם את מקצועו ויכולתו להרוויח.

תשלומי בושת כיצד? — מעריכים הכל לפי המבייש והמתבייש, שיש הבדל מי גרם את הבושת ולמי נגרמה הבושת.

ב גמרא על עיקר ההלכה במשנה, שאדם משלם בכסף עבור נזק גופני שגרם לחבירו, שואלים: אמאי [מדוע]? הלא בתשלום נזקים שגרם אדם לחבירו "עין תחת עין" (שמות כא, כד) אמר רחמנא [אמרה תורה]? ואם כן אימא [אמור]: עין ממש!

ודוחים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך לומר כן], וטעמו של דבר כפי דתניא [ששנינו בברייתא]: יכול סימא את עינו של חבירו — מסמא בית הדין את עינו של המזיק, קטע את ידו — מקטע את ידו, שיבר את רגלו — משבר את רגלו וכיוצא באלה? — תלמוד לומר: "מכה אדם" ו"מכה בהמה", והשוואה זו מלמדת אותנו: מה מכה בהמה הכוונה לתשלומין של ממון, אף מכה אדם לתשלומין ולא לעונש אחר.

ואם נפשך (רצונך) לומר שאפשר לדחות טעם זה, אביא טעם אחר — שהרי הוא אומר בכתוב אחר: "ולא תקחו כפר (תשלומי ממון) לנפש רצח אשר הוא רשע למות" (במדבר לה, לא), ומכאן נלמד: לנפש רוצח אי (אין) אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר למי שקוטע ראשי אברים של חבירו, אף על פי שאין חוזרין (גדלים שוב), והרי זה כעין מיתה לאותו איבר.

ומבררים את דברי הברייתא, תחילה הובאה שם ראייה מהשוואת מכה אדם ומכה בהמה, ושואלים: הי [איזה] מכה, לאיזה כתוב הכוונה? אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא לכתוב "ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת" (ויקרא כד, כא), הלא הכתוב ההוא בקטלא כתיב [במיתה הוא שנאמר], בהכאה הגורמת למות, ולא בחבלה סתם, ובמקרה זה בוודאי אינו נפטר בתשלומים!

אלא תאמר כי הדבר נלמד מהכא [מכאן], מכתוב זה: "ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש" (ויקרא כד, יח), וסמיך ליה [וסמוך לו] הפסוק: "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו" ((ויקרא כד, יט), והרי האי לאו [זה לא] מכה הוא, שהרי לא נאמרה בכתוב זה לשון "מכה" באדם! ומשיבים: בגזירה שווה של הכאה הכאה קאמרינן [אומרים אנו], שלא היתה הכוונה ללמוד מן המלה כדיוקה אלא מתוכנה, וכך היא ההשוואה: מה הכאה האמורה בבהמה הרי היא לתשלומין, אף הכאה האמורה באדם הרי היא לתשלומין.

ומקשים: והא כתיב [והרי נאמר] בהכאה האמורה באדם: "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת" (ויקרא כד, יז)! ומשיבים: הכוונה היא בממון ולא במיתה ממש. ושואלים: ממאי [ממה מנין] אתה לומר שבממון? אימא [אמור] במיתה ממש!

ודוחים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, משום שני טעמים: חדא [האחד] — דהא איתקש [שהרי הוקש, הושווה] מכה אדם ל"מכה נפש בהמה ישלמנה" שנאמר אחריו ((ויקרא כד, יח). ושם מדובר בתשלומים, ועוד, כתיב בתריה [נאמר אחריו] "שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו" ((ויקרא כד, כ), ושמע מינה [ולמד כאן] מלשון "ינתן" שמשלם ממון. וממשיכים לדון בפירוש הברייתא. על הראיה שהובאה בתחילת הברייתא נאמר "אם נפשך לומר".

ושואלים: ומאי [ומה] פירוש "אם נפשך לומר" זה? כלומר, כאן רומזת הברייתא שיש מקום לדחות ראיה זו, ולכן היא מציעה ראיה נוספת, אבל לא נאמר מה הקושי שיש בראיה הראשונה! ומסבירים: תו קא קשיא [עוד עדיין היה קשה] לתנא: מאי חזית דילפת [מה ראית שלמדת] דין זה ממכה בהמה להענישו ממון, לילף [שילמד] ממכה אדם ושמא הפירוש שעונשו עונש גוף, כמו מיתה!

אמרי [אומרים] בדחייה להצעה זו: אין זה כלל קושי, שהרי דנין ניזקין מניזקין, ואין דנין ניזקין ממיתה. ועל כך מקשים: אדרבה [להיפך] יש מקום להעדיף לימוד ממכה אדם שהרי דנין אדם מאדם, ואין דנין אדם מבהמה!

ואומרים: אכן, היינו דקתני [זה הוא ששנה] "אם נפשך לומר", שאם יש מקום לדחות את הראיה הראשונה, ומטעם זה יש להביא ראיה אחרת: הרי הוא אומר, "ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת" (במדבר לה, לא), ומדייקים מכאן: לנפש רוצח אי (אין) אתה לוקח כופר (תשלומי ממון), אבל אתה לוקח כופר אפילו לראשי אברים שאינן חוזרין.

ושואלים על ראיה זו: והאי [ופסוק זה] "לא תקחו כפר לנפש רצח" למעוטי [למעט] ראשי אברים הוא דאתא [שבא]? הלא האי מבעי ליה [פסוק זה נצרך לו] למיעוט אחר: דאמר רחמנא [שאמרה תורה] לא תעביד ביה תרתי [אל תעשה בו באדם הנידון בבית דין שתים, שני עונשים], לא תשקול מיניה [תקח ממנו] ממון ותקטליה [וגם תהרגנו]! ומשיבים: אין צורך למיעוט זה שהרי האי [דין זה] ממה שנאמר "והכהו לפניו כדי רשעתו" (דברים כה, ב) נפקא [יוצא נלמד], ללמדנו: משום רשעה אחת אתה מחייבו (מענישו), ואי (אין) אתה מחייבו משום שתי רשעיות אלא עונש אחד בלבד על עבירה אחת.

ושואלים: ואכתי מבעי ליה [ועדיין נצרך לו] המיעוט שבכתוב "לא תקחו כופר לנפש רוצח" לענין אחר, דקאמר רחמנא [שאמרה התורה]: לא תשקול [תקח] ממון ככופר ותפטריה [ותפטרנו] מן העונש. ואם כן, אין לנו לימוד לענין תשלומי ממון על נזקי גוף באדם! ומשיבים: אם כן, אם זה בלבד רצה הכתוב ללמדנו, לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק "לא תקחו כופר לאשר הוא רשע למות", "לנפש רצח" למה לי? הלא יש בכך ייתור! שמע מינה [למד מכאן] שבא הדבר להדגיש: לנפש רוצח בלבד אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרין.

ושואלים: וכי מאחר דכתיב [שנאמר] "לא תקחו כפר" שמכאן למדים היטב דין זה, הראיה הראשונה של "מכה" "מכה" למה לי ולמה הובאה כלל ראיה זו שיש עליה פירכה? אמרי [אומרים] בתשובה לכך: אי מהאי [אם מפסוק זה] בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר] שכך הוא הדין: אי בעי [אם רוצה] ליתן את עינו — ניתיב [שיתן], ואי בעי [ואם רוצה] ליתן את דמי עינו — ניתיב [שיתן], שהתורה נותנת אפשרות לשלם כופר עבור כל חבלה (שאינו מיתה) — על כן קא משמע לן [משמיע לנו] השוואה זו מבהמה, מה מכה בהמה לתשלומין ולא עונש הגוף, אף מכה אדם לתשלומין בלבד.

ג ובענין זה תניא [שנויה ברייתא], ר' דוסתאי בן יהודה אומר: "עין תחת עין" (ויקרא כד, ב) כוונתו תשלומי ממון ולא עין ממש. והוא דן בדבר: אתה אומר ממון, או אינו אלא עין ממש? אמרת [אומר אתה] כנגד הסבר זה הרי שאכן היתה עינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה, היאך אני קורא ביה [בו] "עין תחת עין"?

וכי תימא [תאמר]: בכל מקרה כי האי [כזה] שקיל מיניה ממונא [יקח ממנו כסף] אבל כאשר הם שווים יקח ממנו את עינו ממש, והרי התורה אמרה שם בסמוך: "משפט אחד יהיה לכם" (שם כב), ללמד: משפט השוה לכולכם.

אמרי [אומרים]: מאי קושיא [מה קושיה] היא זו? דלמא [שמא] תאמר כך: נהורא שקיל מיניה, נהורא אמר רחמנא נישקול מיניה [את אור עיניו לקח ממנו, את אור עיניו אמרה התורה שיקח בית הדין ממנו] ואין מחלקים בין עין גדולה וקטנה. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך]