ואתא איהו [ובא הוא, עזרא] ותיקן חפיפה, שלא יסתפקו בבדיקה בלבד, אלא יחפפו ראשיהן.

עוד תיקן שיהו רוכלין מחזרין בעיירות. וטעם הדבר — משום תכשיטי (בשמים וקישוטים) נשים, כדי שלא יתגנו הנשים היושבות בעיירות על בעליהם, שאם לא תהיינה מטופחות ומבושמות יכולים הבעלים למאוס בהן.

עוד נאמר שתיקן טבילה לבעלי קריין. ותוהים: מה מקום יש לתקנה זו והלא דין דאורייתא [מן התורה] הוא! דכתיב [שנאמר]: "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ את בשרו במים" (ראה ויקרא טו, טז)! ומשיבים: דאורייתא [מן התורה] הוא שצריך לטבול לתרומה וקדשים שאסור לגעת בהם ולאוכלם בטומאה, אתא [בא] הוא, עזרא, ותיקן שאפילו לדברי תורה צריך בעל קרי לטבול, לפני שעוסק הוא בתורה ובתפילה.

א ועוד בענין תקנות: עשרה דברים נאמרו בירושלים שמייחדים אותה משאר המקומות: אין הבית נעשה חלוט בה, שבית שקונה אדם בירושלים אינו נעשה קניינו המוחלט. ואינה מביאה עגלה ערופה גם אם נמצא ליד העיר הרוג שלא נודע מי הכהו. ואינה נעשית לעולם עיר הנדחת, כלומר, שאין חלים עליה דיני עיר הנדחת, גם אם היו רוב יושביה עובדי עבודה זרה.

ואינה מטמאה בנגעים, שאין חלים בה דיני נגעי צרעת הבית. ואין מוציאין בה מן הבתים זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים. ואין עושין בה בתחום העיר אשפתות (ריכוזי אשפה). ואין עושין בה כבשונות של סיד או כלי חרס. ואין עושין בה גנות ופרדסות, חוץ מגנות וורדין שהיו בירושלים מימות נביאים הראשונים ולא ביטלון. ואין מגדלים בה תרנגולין. ואין מלינין בה את המת, אלא קוברים אותו בו ביום. ומעתה מבררים ומפרשים את פרטי הדברים הללו.

אמרנו שאין הבית חלוט בה, ומסבירים: דכתיב [שנאמר] בדין בתי ערי חומה: "וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמתת לקנה אתו לדרתיו" (ויקרא כה, ל), וקסבר [וסבר] תנא זה כי לא נתחלקה ירושלים בנחלה לשבטים מסויימים, אלא היא שייכת לכל ישראל, וכיון שאינה אחוזת נחלה לשבט או משפחה אין אדם יכול לקנות בה אחוזה לעולם.

והטעם מדוע אינה מביאה עגלה ערופה — דכתיב [שנאמר] בדין עגלה ערופה: "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נתן לך לרשתה" (דברים כא, א), וירושלים לא נתחלקה לשבטים, שאינה בכלל הארץ שניתנה לאחוזת שבט מסויים ("נותן לך לרשתה").

והטעם מדוע אינה נעשית עיר הנדחת — דכתיב [שנאמר] בדין עיר הנידחת: "באחת עריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבת שם..." (דברים יג, יג), וירושלים לא נתחלקה לשבטים ואם כן אינה בכלל "עריך" השייכות לך ("נותן לך לשבת שם").

ואינה מטמאה בנגעים — מאותו טעם, דכתיב [שנאמר] בדיני נגעי בתים: "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם" (ויקרא יד, לד), וירושלים לא נתחלקה לשבטים, ואינה "אחוזה" של אדם מסויים.

ואין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות — משני טעמים: מפני אהל הטומאה, כדי שלא יאהילו הזיזים על טומאת המת ויביאו טומאה על האנשים המהלכים ברשות הרבים תחתם, וייטמאו האנשים בכך. ועוד משום שלא ליתזקו [ינזקו] עולי רגלים הבאים במספר רב לירושלים בזיזים הללו, אלא יוכלו ללכת בהרחבה וללא חשש.

ואין עושין בה אשפתות — משום שקצים שדרכם להתרבות באשפתות, וירבו טומאה במותם.

ואין עושין בה כבשונות — משום קוטרא [עשן], שלא יכער את פני העיר.

ואין עושין בה גנות ופרדסין — משום סירחא [סירחון] של הזבל הנחוץ לגינות.

ואין מגדלין בה תרנגולין — משום קדשים, לפי שמחטטים באשפה ועלולים להביא שרצים מתים במגע עם בשר הקדשים, ולטמאם.

ואין מלינין בה את המת — הרי זה גמרא [מסורת] בידינו, ואין לנו טעם ברור לדבר.

ב וחוזרים לפירוש המשנה. שנינו בה: אין מגדלין חזירים בכל מקום. ומביאים טעמו של דבר, תנו רבנן [שנו חכמים]: כשצרו בני בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבפנים נצור בתוך ירושלים בפנים מבעד לחומה ואריסטובלוס מבחוץ. ובכל יום היו משלשים (מורידים) הנצורים להם לאנשי אריסטובלוס בחוץ בקופה (בסל) דינרין, והיו מעלים להם בתמורה לכך כבשים לצורך קרבנות תמידים כדי שיוכלו כל יום להקריב את קרבן התמיד במקדש בבקר ובערב.

היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, אמר להם לצרים ברמז על ידי חכמה יוונית: כל זמן שעוסקין בעבודה במקדש אין נמסרים בידכם. למחר שילשלו כתמיד דינרין בקופה, והעלו להם במקום כבש חזיר. כיון שהגיע החזיר לחצי החומה נעץ צפרניו (טלפיו) בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל בשטח של ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה.

באותה שעה אמרו: ארור האיש שיגדל חזירים, וארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית. ועל אותה שעה של מצוקה ומלחמה שנינו: מעשה שבא עומר להקרבה במקדש מגנות הצריפין שהוא מקום רחוק ולא רגיל, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר, לפי שכל השטח הסמוך לירושלים נחרב במצור.

ג כיון שהוזכרה הלכה זו בחכמה יוונית, שואלים: וחכמת יוונית מי אסירא [האם היא אסורה]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אמר רבי: בארץ ישראל