בשכירות של מטלטלין ששכר כלי או בהמה לשימוש לזמן מסויים, וכי מטלטלי בני שטרא נינהו [מיטלטלים בני שטר הם]? כלומר, והלא אין כותבים שטרות על מכירת מיטלטלים! אלא אמר רב חסדא: מדובר כאן בשכירות של קרקע, שדרכי הקנין לשכירות זו הם כדרך שנקנית הקרקע לקוניה.

א אמר ר' אלעזר: ראוהו את הגנב שהטמין את הגניבה בחורשין (יער קטן) וטבח ומכר — משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ותוהים: אמאי [מדוע] משלם? הא [הרי] לא משך ולא ראינוהו שגנב! אמר רב חסדא: מדובר כאן שראוהו שהכישה (היכה אותה) את הבהמה במקל שתלך לפניו, ומעשה כזה הריהו כמשיכה.

אמרי [אומרים] בשאלה על הסברו של רב חסדא: וכיון שראוהו שעושה כן, הלא גזלן הוא שעשה בגלוי, וגזלן שטבח או מכר אינו משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה! ומשיבים: כיון דקא מטמרי מנייהו [שהוא מתחבא מהם, מהאנשים] ואין כוונתו לעשות זאת לעין כל, גנב הוא.

ושואלים: ואלא גזלן היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? אמר ר' אבהו: כגון האמור אצל בניהו בן יהוידע, שנאמר: "ויגזל את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו" (שמואל ב כג, כא), כלומר, שנוטל במישרין מן האדם בכוח בעל כרחו של הנגזל בגלוי.

ר' יוחנן אמר: כגון האמור אצל בעלי שכם, שנאמר: "וישימו לו בעלי שכם מארבים על ראשי ההרים ויגזלו את כל אשר יעבר עליהם בדרך" (שופטים ט, כה).

ושואלים: ור' אבהו מאי טעמא [מה טעם] לא אמר ראיה מהאי [מכתוב זה] בבעלי שכם שהוא מוקדם יותר? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך: כיון דמטמרי איטמורי, לא גזלני נינהו [מכיון שהם היו מתחבאים במארבים כדי לגזול, אין הם גזלנים] שגזלן הוא העושה הכל בגלוי. ומן הצד השני: ור' יוחנן מה הוא משיב על כך? לדעתו הא דקא מטמרי [זה שהם התחבאו] הרי זה כדי שלא ניחזינהו אינשי וניערקו מנייהו [יראום בני אדם ויברחו מהם] ולא מחמת שהם בושים או מפחדים, אלא לצורך הגזילה התחבאו, ולאחר מכן היו גוזלים בגלוי ובחוזק יד את העוברים בדרך.

ב שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן שהגנב משלם קנסות (כפל, ארבעה וחמישה) ולא הגזלן? אמר להן: זה, הגזלן, השוה כבוד עבד (האדם) לכבוד קונו (הבורא), שהרי גוזל הוא לעיני הבריות ואינו מתיירא ומתבייש אף מהם, וזה, הגנב, לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו,

כביכול, עשה עין של מטה (כלומר, לשון נקיה, וכוונתו עין של מעלה, של הקדוש ברוך הוא) כאילו אינה רואה ואוזן של מטה (בלשון נקיה, והכוונה של מעלה) כאילו אינה שומעת, שהרי התחבא רק מבני אדם ואינו חושש מפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "הוי המעמיקים מה' לסתר עצה והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואנו ומי יודענו" (ישעיהו כט, טו), וכתיב [ונאמר]: "ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב" (תהלים צד, ז), וכתיב [ונאמר]: "כי אמרו עזב ה' את הארץ ואין ה' ראה" (יחזקאל ט, ט).

תניא [שנויה ברייתא]: אמר ר' מאיר: משלו משל משום (בשם) רבן גמליאל, למה הדבר דומה? לשני בני אדם שהיו בעיר ועשו משתה (סעודת חתונה), אחד זימן (הזמין) את בני העיר ולא זימן את בני המלך, ואחד לא זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך, איזה מהן עונשו מרובה? הוי אומר: זה שזימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך.

ובטעמי דיני קנסות אלה של ארבעה וחמישה אמר ר' מאיר: בא וראה כמה גדול כח של מלאכה וחשיבותה, הגונב שור, שביטלו את בעל השור ממלאכתו, שהרי שור בעיקר נועד לעבוד בו — משלם חמשה, ואילו הגונב שה, שלא ביטלו ממלאכתו — משלם רק ארבעה.

אמר רבן יוחנן בן זכאי טעם אחר להבדל זה: בא וראה כמה גדול כבוד הבריות, שור שהלך הגנב ברגליו — משלם הגנב חמשה, שה שהרכיבו הגנב על כתיפו וכיון שביטל על ידי כך מכבודו — משלם רק ארבעה.

ג משנה אין מגדלין בהמה דקה (עזים וכבשים) בארץ ישראל במקום ישוב, לפי שהן מזיקות את צמחיית השדות של אחרים, אבל מגדלין בהמה דקה בסוריא, ואף שיש דברים בה שדינה כארץ ישראל, וכן מגדלים במדברות שאינם מקומות של ישוב של ארץ ישראל.

אין מגדלין תרנגולין בירושלים מפני בשר הקדשים, שיש לחשוש שהתרנגולים יביאו דבר טמא מן האשפה ויטמאו על ידו דברים אחרים, וכן לא מגדלים כהנים תרנגולים בכל ארץ ישראל מפני הטהרות, כלומר, דברים הנאכלים בטהרה, כגון תרומה, שמא יטמאום התרנגולים.

אין מגדלין חזירין בכל מקום. וכן לא יגדל אדם את הכלב, אלא אם כן היה קשור בשלשלת באופן שלא יזיק. אין פורסין נישובים (מלכודות) ליונים אלא אם כן היה רחוק מן הישוב שלשים ריס (ארבעה מילים) כדי שלא יצודו יונים השייכות לבני היישוב, אלא יוני בר בלבד.

ד גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין בחורשין (יערות) של ארץ ישראל, ואילו בסוריא מגדלים אפילו בישוב, ואין צריך לומר בחוצה לארץ שמותר.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין במדבר שביהודה ובמדבר שבספר (גבול) עכו. ואף על פי שאמרו חכמים אין מגדלין בהמה דקה, אבל מגדלין בהמה גסה בישוב, לפי שכלל הוא זה: אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה, ובענייננו:

בהמה דקה שעיקרה נועד לאכילה — אפשר להביא מחוצה לארץ, אבל בהמה גסה — אי אפשר להביא מחוצה לארץ, שהרי זקוקים לה לעבודה ולמשא בכל יום.

והלכה נוספת, אף על פי שאמרו אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל משהה הוא בביתו את הבהמה הדקה שקנה קודם לרגל שלשים יום כדי לשוחטה ברגל, וכן קודם משתה (סעודת נישואי) בנו שלשים יום, ובלבד שלא ישהה את האחרונה, כלומר, בהמה אחרונה שנקנתה בתוך אותו זמן שלשים יום;

ומסבירים: דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר] דאי נפק ליה [שאם יצא לו, עבר] הרגל, ומכי זבנה [ומאז שקנה אותה], את האחרונה עד השתא [עכשיו] אכתי [עדיין] לא מלו ליה תלתין יומין [מלאו לה למכירה שלושים יום], שלא נימא [נאמר]: תלתין משרא שרי ליה לשהויי [שלושים יום מותר לו להשהותה]. אלא כיון דנפק ליה [שיצא לו, שעבר] הרגל — לא מבעי ליה לשהויי [אינו צריך, אסור לו להשהותה].