דאיעבר [שהתעברה] הבהמה הטהורה מקלוט, מוולד שנולד לבעל חיים טהור, שפרסותיו לא היו סדוקות אלא שלימות כבהמה טמאה. ושיטת ר' יהושע בזה היא כשיטת ר' שמעון הסבור שבהמה כזו היא טמאה.

א ועתה שבים לדון בשיטת ר' שמעון במשנה, שהגונב קדשים שחייב באחריותם מבית הבעלים — חייב. בעי [שאל] רבא שאלה זו: מי שנדר ואמר "הרי עלי עולה", והפריש שור לקרבן זה, ובא אחר וגנב את השור, מי פטר [האם פוטר] הגנב נפשיה [את עצמו] בכבש לרבנן [לחכמים] שיחזיר כבש לבעלים, שהרי יכול לצאת ידי חובת נדרו גם בכבש לעולה, או שיפטור עצמו בעולת העוף לדעת ר' אלעזר בן עזריה? דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שאמר סתם "הרי עלי עולה" — יביא כבש, ר' אלעזר בן עזריה אומר: יביא תור או בן יונה.

ואם כן לענין שאלתנו, מאי [מה] הדין? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] שם (מושג) עולה קביל עילויה [קיבל עליו] בנדרו, ולכן יכול הגנב לומר לו: עולה אני משלם לך, אף אם אין זה שור כמו שנגנב, או דלמא מצי אמר ליה [שמא יכול לומר לו] מקדיש הקרבן לגנב: אנא [אני] מצוה מן המובחר בעינא למיעבד [רוצה אני לעשות] ולכן גם הפרשתי שור לקרבן, ואף אתה החזר שור?

בתר דאיבעיא הדר פשט [אחר ששאל רבא את השאלה חזר הוא עצמו ופתרה]: גנב שגנב שור שהופרש לעולה פטר [פוטר] עצמו בכבש לדעת רבנן [חכמים], בעולת העוף לדעת ר' אלעזר בן עזריה.

רב אחא בריה [בנו] של רב איקא מתני לה בהדיא [היה שונה את הדבר הזה במישרין] שלא בדרך קושיה ותירוץ אלא כפסק הלכה, אמר רבא: אמר אדם "הרי עלי עולה" והפריש שור, ובא אחר וגנבו — פטר עצמו הגנב בכבש לדעת רבנן [חכמים], ובעולת העוף לדעת ר' אלעזר בן עזריה.

ב משנה מי שגנב כבש או שור ומכרו לא את כולו, אלא אפילו חוץ מאחד ממאה שבו, או שהיתה לו בו בדבר הגנוב שותפות כל שהיא, ונמצא שלא מכר את כולו בעבירה — פטור מתשלומי ארבעה וחמישה. וכן השוחט את הבהמה הגנובה ונתנבלה בידו, ששחטה באופן שנעשתה נבילה, וכן הנוחר (שהרג את הבהמה באופן אחר שלא כדרך שחיטה), וכן המעקר (שעקר את הקנה והוושט ממנה) — משלם תשלומי כפל על הגניבה, ואולם אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, לפי שהריגה כזו אינה בגדר טביחה (שחיטה) כלל.

ג גמרא ומבררים את הנאמר במשנה: מאי [מה] פירוש "חוץ מאחד ממאה שבו", שאם לא מכר אף אותו הריהו פטור מתשלומי ארבעה וחמישה על המכירה? אמר רב: חוץ מדבר הניתר עמו בשחיטה, כלומר, שהתנה שחלק מסויים מגופה, שהוא מותר באכילה על ידי שחיטה, אותו הוא משאיר לעצמו. אבל אין הדבר כן אם שייר לעצמו במכירה דבר שמותר בהנאה בלא שחיטה, כגון צמרה שאינו צריך לשחיטה להתירו. ולוי אמר: הכוונה אפילו אם שייר לעצמו באופן שמכר חוץ מגיזותיה (צמרה). וכן תניא במתניתא [שנויה בברייתא] במפורש: "מכרו חוץ מגיזותיה" (במקום "חוץ ממאה שבו").

מיתיבי [מקשים] על רב ממה ששנינו בברייתא: מכרה הגנב חוץ מידה, חוץ מרגלה, חוץ מקרנה, חוץ מגיזותיה — אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. רבי אומר: אם שייר הגנב דבר המעכב בשחיטה שאם יינטל מגוף הבהמה לא תועיל שחיטה להכשירה לאכילה — אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה,

ואולם חלק בבהמה שאינו מעכב בשחיטה אם ניטל ממנה בחייה — משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

ר' שמעון בן אלעזר אומר: מכרה חוץ מקרנה — אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה שהוא חלק ממנה, חוץ מגיזותיה — משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

ומעירים: בשלמא [נניח] לשיטתו של לוי הוא סבור כדברי התנא קמא [הראשון] בפשטות, אלא לשיטת רב כמאן [כשיטת מי] אמר? הלא אינו הולך לפי אחת משיטות אלה!

אמרי [אומרים]: רב דאמר כי האי תנא [אומר כדעת תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: מכרה חוץ מידה וחוץ מרגלה — אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ואולם אם מכרה חוץ מקרנה או חוץ מגיזותיה — משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והוא כשיטת רב.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזו סברה, חלוקים] תנאים אלה? ומסבירים: התנא קמא סבר [הראשון סבור] כי יש ללמוד מהשוואת הביטויים, שכן נאמר "וטבחו או מכרו" (שמות כא, לז) והשוואה זו מלמדת: כשם ש"וטבחו" כולו בעינן [צריכים אנו], כדי לחייבו ארבעה וחמישה, שהרי לא יתכן שטובח רק מקצתו, אף מכרו כולו בעינן [צריכים אנו], כדי לחייבו ארבעה וחמישה, ובכלל זה אף גיזותיה צריכים להימכר.

ורבי סבר [סבור]: "וטבחו" כוונתו: מידי דהוי [דבר שהריהו ישנו] בכלל הצורך בטביחה כדי להתירו, לאפוקי מידי דלא הויא [להוציא דבר שאינו] צריך היתר בטביחה, כמו כן "ומכרו" שאמר הכתוב הוא דומיא [בדומה] לטביחה, שכל דבר הניתר בטביחה הוא זה שמעכב במכירה.

ור' שמעון בן אלעזר סבר [סבור]: קרנא דלא למגזא קיימא [הקרן שאינה עומדת להיגזז] ואם כן היא חלק בלתי נפרד מגוף הבהמה, הוי [הריהי] שיור, ואינו משלם תשלום ארבעה וחמשה אם עכבה בידו. ואילו גיזותיה דלמיגז קיימי [שלגזיזה הן עומדות] לא הוי [אינן] שיור, ומשלם תשלום ארבעה וחמשה אם עכבן הגנב לעצמו.

ואידך תנא [והתנא האחר] דבי [שמבית מדרשו] של ר' שמעון בן אלעזר סבר [סבור]: ידיו ורגליו דצריכי [שצריכות] טביחה כדי להתירן, אם שיירן לעצמו — הוי [הריהו] שיור, ולא משלם תשלומי ארבעה וחמשה, קרניה וגיזותיה שלא צריכי [צריכות] טביחה כדי להתירן, שיכול להשתמש בהן גם לפני ששחט — לא הוי [אינן] שיור.

ומעירים: מכל מקום קשיא [קשה] מדברי ר' שמעון בן אלעזר בברייתא אחת על דברי ר' שמעון בן אלעזר בברייתא האחרת, שהרי אין שיטתו בשתי הברייתות זהה! ומשיבים: יש לומר כי יש כאן תרי תנאי [שני תנאים] שנחלקו ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' שמעון בן אלעזר.

ד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: הגונב את הבהמה הקיטעת חסרת רגל ואת החיגרת חסרת יד ואת הסומא וטבחה או מכרה, וכן הגונב בהמת השותפין וטבחה או מכרה — חייב בתשלומי ארבעה וחמישה, ושותפים שגנבו וטבחו או מכרו — פטורים. ותוהים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת: שותפין שגנבו וטבחו או מכרו — חייבין!

אמר רב נחמן, לא קשיא [אין זה קשה], וכך יש לתרץ: כאן ששנינו שפטורים מדובר בשותף שגנב מחבירו, שכיון שגם לו יש בעלות בחפץ אינו מתחייב, שהרי לא טבח או מכר את כולו באיסור. ואילו כאן ששנינו שחייבים מדובר בשותף שגנב, כלומר, שותפים שגנבו מעלמא [מן העולם, מאנשים אחרים] שהם חייבים.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן מברייתא ששנינו בה: יכול שותף שגנב מחבירו, ושותפים שגנבו יהו חייבין? תלמוד לומר: "וטבחו" ומלשון זה נשמע כי כולו בעינן [צריכים אנו] וליכא [ואין כאן]!

אלא אמר רב נחמן: יש לחזור מתירוץ זה ולומר כי לא קשיא [אין זה קשה], וכך יש לומר: בשתי הברייתות מדובר בשותפים שגנבו מן העולם, ומדובר בשתי הברייתות במקרים שונים. כאן ששנינו שחייבים, מדובר בשותף שטבח לדעת חבירו, ואז מחייב גם את חבירו, ואילו כאן ששנינו שפטורים, מדובר בשותף שטבח שלא לדעת חבירו, וכיון שאז חל עליו רק חצי מתשלום ארבעה וחמישה — אינו משלם כלל.

ה בעי [שאל] ר' ירמיה שאלה זו: מכרה הגנב חוץ משלשים יום, שהשאיר לעצמו זכות שימוש בה למשך שלושים יום, או מכר את הבהמה לגופה חוץ ממלאכתה, שהוא משייר לעצמו את הזכות לעשות בה מלאכה, או מכרה חוץ מעוברה, שהעובר הנולד ממנה יהיה שייך לו, מהו הדין? האם נחשב הדבר כמכירה גמורה לחייבו בארבעה וחמישה שהרי מכר את גופה, או לא?

ומעירים: אליבא דמאן דאמר [לשיטתו של מי שאומר] עובר ירך אמו הוא שנחשב חלק ממנה — לא תבעי [תישאל] לך שאלה אחרונה זו, דהא [שהרי] שייר בה, שהעובר הוא כחלק מן הבהמה. כי תבעי [כאשר תישאל] לך שאלה זו הרי זה אליבא דמאן דאמר [לשיטתו של מי שאומר] שעובר לאו [אינו] ירך אמו, אם כן מאי [מה] יהא הדין? וצדדי השאלה: האם מימר אמרינן [אומרים אנו]: כיון שמחובר בה הוי [הריהו] נחשב שיור, או דלמא [שמא] כיון דלמפרש מינה קאי [שלפרוש ממנה הוא עומד], שבהכרח ייוולד ולא יהא חלק מגופה לא הוי [אינו נחשב] שיור?

איכא דאמרי [יש שאומרים] שאלה זו בלשון אחרת: האם כיון דלאו [שלא] ירך אמו הוא בוודאי לא הוי [אינו נחשב] שיור, או דלמא [שמא] כיון שצריך לאישתרויי בהדה [להיות ניתר יחד איתה] בשחיטה, שאת העובר אינו יכול לאכול (לפני שנולד) אלא אם כן ישחטו את אמו, הרי זה כמאן [כמי] ששייר בגופה דמי [נחשב]? לשאלות אלה לא נמצאו תשובות, ולכן תיקו [תעמודנה] במקומן.

בעי [שאל] רב פפא שאלה זו: גנבה, קטעה (קטע ממנה חלק) ומכרה לאחר מכן בלי אותו חלק, מהו הדין? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] מאי [מה] שגנב הא [הרי] לא זבין [מכר] וכיון שכך חייב על הגניבה אבל לא על המכירה, או דלמא [שמא] בבהמה זו שלפניו, מה דזבין [שמכר] הא [הרי] לא שייר, שהרי את הבהמה שבידו מכר בשלימות. אף לשאלה זו לא נמצא פתרון ולכן תיקו [תעמוד] אף היא במקומה.

ו תנו רבנן [שנו חכמים]: גנב בהמה ונתן אותה לאחר להיות שליחו ואותו אחר טבח, או שגנב ונתן לאחר ומכר האחר,