ואמר ריש לקיש בהסבר שיטת ר' שמעון: מדברים אלו יש ללמוד כי אומר היה ר' שמעון: פרה אדומה נפדית אפילו היא על גבי מערכתה, שאפילו לאחר שנשחטה והיתה כבר מונחת על גבי מערכת העצים שהכינו לה כדי לשורפה — אפשר לפדותה. וזו היא שעת הכושר של הפרה להיות מותרת באכילה. אלמא [מכאן] שכל העומד לפדות כפדוי כבר דמי [הוא נחשב]. שהרי אף שלא נפדתה הפרה האדומה בפועל, כיון שראויה היתה להיפדות אמר ר' שמעון שהיתה לה שעת הכושר לאכילה. ומשום כך שחיטת בעלי מומים בחוץ — שחיטה ראויה היא, שהרי עומדים הם לפדייה, ולכן מחייב ר' שמעון באלו תשלומי ארבעה וחמישה.

ושואלים: בשלמא [נניח] שר' יוחנן לא אמר ופירש את דברי ר' שמעון כר' שמעון בן לקיש, משום דקא בעי לאוקמה למתניתין [שרוצה להעמיד, להסביר, את משנתנו] אפילו בקרבנות תמימין, אלא ריש לקיש מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כר' יוחנן?

ומשיבים: אמר [יכול היה ריש לקיש לומר] לך: נאמר בענין תשלומי ארבעה וחמישה: "וטבחו או מכרו" (שמות כא, לז), השוה הכתוב את הדברים, ללמדנו: כל היכא דאיתיה [היכן במקום שישנו] בדין מכירה שמשלם ארבעה וחמישה — איתיה [ישנו] בדין טביחה לשלם ארבעה וחמישה, וכל היכא דליתיה [היכן שאינו] במכירה — ליתיה [אינו] בטביחה. ולכן הני [אלה] הקדשים הואיל דכי מזבין [שכאשר הוא מוכר] קדשים תמימים לא הויא [אין היא] מכירה, שהרי אין אפשרות לקנות בהמת קדשים תמימה, אף ליתנהו [אינם] בדין טביחה, ולכן היה צריך לפרש שמדובר בבעלי מומים, שאלה ניתנים למכירה, ובאלה יש גם דין טביחה.

א ומעירים: ואזדו לטעמייהו [והלכו ר' יוחנן וריש לקיש לטעמם, לשיטתם] בנושא דומה. דאתמר [שנאמר] שנחלקו בענין גנב המוכר בהמה שהיא טריפה, לדברי ר' שמעון שפוטר על טביחתה מתשלומי ארבעה וחמישה. ר' יוחנן אמר: חייב בתשלומי ארבעה וחמישה על מכירתה, וריש לקיש אמר: פטור.

ומסבירים את השיטות: ר' יוחנן אמר: חייב, אף על גב דליתיה [אף על פי שאינו] בדין טביחה שהרי טריפה היא, ואין שחיטתה מכשרתה, ולדעת ר' שמעון שחיטה שאינה ראויה אינה נחשבת שחיטה — מכל מקום איתיה [ישנו] בדין מכירה לשלם ארבעה וחמישה, שהרי חלה המכירה. וריש לקיש אמר: פטור, כיון דליתיה [שאינו] בטביחה אף ליתיה [אינו] במכירה. שרק בהמה שנגנבה שיש אפשרות לעשות בה גם פעולה זו וגם פעולה זו יש בה קנס ארבעה וחמישה.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש ממה ששנינו בברייתא זו: גנב בהמת כלאים (שנולדה מהכלאת כבש ועז, שאינה ממש "שה") וטבחה, או גנב בהמה טריפה ומכרה — משלם תשלומי ארבעה וחמשה. מאי לאו [האם לא] שיטת ברייתא זו כשיטת ר' שמעון היא, אלמא [מכאן] ממקרה זה של טריפה נלמד שאף על גב דליתיה [אף על פי שאינו] בטביחה איתיה [ישנו] במכירה!

אמר ליה [לו] ריש לקיש בתשובה: לא, ברייתא זו אינה כשיטת ר' שמעון אלא כשיטת רבנן [חכמים] היא.

והקשה לו ר' יוחנן: אי רבנן [אם כשיטת חכמים] היא, וכי טריפה שמפורשת בברייתא במכירה איתא [ישנה], בזביחה (שחיטה) ליתא [אינה]? הרי לשיטת חכמים גם שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, וחייב עליה!

ודחה ריש לקיש: ואלא מאי [מה] תאמר, שזו שיטת ר' שמעון? הלא גם לשיטתו אפשר לשאול שאלה זו: וכי כלאים, שמפורשת בברייתא בטביחה איתא [ישנה], במכירה ליתא [אינה]? והלא אין הבדל בין זה לזה!

אלא אין להבין את דברי הברייתא בדרך של דיוק, ויש להסביר אף לשיטתך כי תנא [שנה] החכם בענין כלאים טביחה, והוא הדין למכירה. אם כן, אימא לרבנן נמי [אמור לדעת חכמים גם כן], כך יש לפרש את הברייתא, ובאופן שתנא [שנה] בענין טריפה מכירה והוא הדין לטביחה. ובתשובה לכך

ר' יוחנן אמר [יכול היה לומר] לך: האי מאי [הסבר זה, מה הוא]? אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שהברייתא כדעת ר' שמעון, אזי יכול אני לומר בברייתא איידי דתנא [מתוך ששנה] טריפה בחדא [בדין אחד] של מכירה, שהרי לדעתו אינה בדין טביחה, שאין זו שחיטה ראויה — תנא [שנה] כלאים בחדא [בדין אחד] של טביחה, אף שישנם גם במכירה, שכך היא דרך הברייתות.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהוא כדעת רבנן [חכמים], נערבינהו וניתנינהו [שיערבם וישנה אותם, את שני המקרים] ביחד, כך: גנב כלאים וטריפה, טבחן ומכרן — משלם תשלומי ארבעה וחמשה! ומעירים: אכן, זה קשיא [קשה] לריש לקיש.

ב ומבררים עתה עיקרה של הלכה זו שנזכרה בברייתא: מדוע יהא דין זה של תשלומי ארבעה וחמישה בכלאים? הלא "שה" כתיב [נאמר] בפרשה זו (שמות כא, לז), ואמר רבא: הכתוב בענין בהמות הכשרות לאכילה "שה כשבים ושה עיזים" (דברים יד, ד) זה בנה (בנין) אב: כלומר, מה שנתפרש בו הוא המקור להלכות רבות אחרות: כל מקום שנאמר בתורה "שה", אינו בא אלא להוציא (למעט) את הכלאים ולומר שאינם בכלל אותו ענין, וכיון שבדין תשלומי ארבעה וחמישה על טביחה ומכירה נאמר גם כן "שה", יש לומר שבא הכתוב להוציא את הכלאים!

ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] דאמר קרא [שאומר הכתוב] "או" ("שור או שה") — לרבות את הכלאים.

ושואלים: והאם כל "או" שבכתוב לרבות הוא? והתניא [והרי שנינו בברייתא] על הכתוב בכשרים לקרבן "שור או כשב או עז... ירצה לקרבן אשה לה'" (ויקרא כב, כז), דרשו: "או" שנאמר במילים "שור או כשב" בא ללמד: פרט לכלאים, "או עז" (ויקרא כב, כז) — פרט לנדמה, לבעל חיים שאינו דומה לאביו ואמו, הרי ש"או" בא למעט ולא לרבות!

אמר רבא: אף ש"או" מיעוט הוא בדרך כלל, אין לקבוע כלל בדבר, אלא הכא מענייניה דקרא, והכא מענייניה דקרא [כאן מעניינו של הכתוב, וכאן מעניינו של הכתוב]. הכא לגבי [כאן אצל] גניבה, דכתיב [שנאמר] בה: "שור או שה", והרי אלו בעלי חיים שאי (שאין) אתה יכול להוציא כלאים מביניהם, שאי אפשר שיוולד ולד כלאים משור ושה, ואי אפשר להבין "או" זה כממעט כלאים — יש להבין שהמילה "או" באה לרבות כלאים (של שה ועז), ואילו לגבי [אצל] קדשים דכתיב [שנאמר] בהם: "כשב ו"עז" ("כשב או עז), שאתה יכול להוציא כלאים מביניהם מהכלאת כשב ועז, הביטוי "או" למעט הוא.