שבת פו ע"א

כטבלא מרובעת, שבערוגה העשויה כריבוע נאמרו כל ההלכות לגבי זריעת מינים אחדים. ומכאן נלמד: כטבלא מרובעת הוא דשרי [שמותר], הא לאו הכי [הרי אם לא כן] — אסור, וזריעת שתי וערב אין בה כדי להפריד בין מין למין, אפילו בעיגול! ענה על כך רב אשי: מה שאמרו טבלה מרובעת אין הכוונה שרק צורה זו בלבד היא המועילה להפריד בין מין למין, אלא התם לאקולי [שם להקל] בה קולא אחרינא [הקלה אחרת] להתיר ראש תור (כצורת משולש) היוצא הימנה (ממנה) ונכנס לשדה אחר. שאם היתה ערוגה עשויה כטבלה מרובעת ונכנס משולש ממנה לשדה אחר הרי זה היכר, ואין צריך בהרחקה נוספת בדבר.

א משנה ועוד הלכות שיש להן רמזים בכתוב: מנין לאשה הפולטת שכבת זרע אף ביום השלישי לאחר ההזדווגות שתהא טמאה כדין הנוגעת בשכבת זרע (עיין ויקרא טו, יז)? שאנו סבורים כי שכבת זרע זו עדיין ראויה להפריה ולכן מוסיפה לטמא — רמז לדבר ממה שנאמר לפני מתן תורה: "ויאמר אל העם היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה" (שמות יט, טו) והרחקה זו של שלושה ימים נאמרה כדי שגם אשה הפולטת שכבת זרע תהיה טהורה. ועוד הלכה שיש לה רמז בכתוב: מנין שמרחיצין את המילה (הילד הנימול) גם ביום השלישי אחרי הברית, ואפילו חל להיות בשבת? — ממה שנאמר: "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" (בראשית לד, כה), ומכן שכאב המילה נמשך לפחות שלושה ימים, וכל עוד קיים הכאב הנימול בחזקת סכנה. ועוד הלכה שיש לה רמז כעין זה במקרא: מנין שקושרין לשון של זהורית (צמר אדום) בראש השעיר המשתלח לעזאזל? — ממה שנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיה א, יח), וכיון שהשעיר בא לכפרת עוונות קושרים בו צמר אדום. וכן מנין לסיכה בשמן שהיא כשתייה ואסורה כמותה ביום הכפורים? אף על פי שאין ראיה לדבר מכל מקום יש זכר לדבר, שנאמר: "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" (תהלים קט, יח), שנראה שהכתוב משווה שמן שסכים בו למי שתיה.

ב גמרא על ההלכות המובאות במשנה מעירים: האם רישא [ראש המשנה] העוסק באשה הפולטת שכבת זרע הוא דלא [אינו] כשיטת ר' אלעזר בן עזריה, ואילו סיפא [סופה] העוסק בענין המילה הוא כן כשיטת ר' אלעזר בן עזריה? דאי [שאם] אף ראשה הוא כשיטת ר' אלעזר בן עזריה הלא במקרה זה שהאשה טהורה שמענא ליה [שמענו אותו שאמר]. ומסבירים: מאן דלא מוקי כתנאי [מי שאינו מעמיד, מסביר, משנה כדעת שני תנאים] תנא רישא [שונה בראש] בגירסה אחרת: "טהורה", וממילא מוקי לה [ומעמיד את] כולה כשיטת ר' אלעזר בן עזריה, ומאן דמוקים כתנאי [ומי שמעמיד משנה כדעת שני תנאים] הרי רישא רבנן וסיפא [ראשה שיטת חכמים וסופה] כשיטת ר' אלעזר בן עזריה.

וכדי לבאר את הענין מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: פולטת שכבת זרע ביום השלישי בכל שעה ביום טהורה, אלו דברי ר' אלעזר בן עזריה. ר' ישמעאל אומר: אף ביום השלישי טמאה, ואין חושבים את השעות שעברו, ודנים לפי מנין הימים בלבד, פעמים שהן ארבע עונות (ארבע תקופות זמן של שתים עשרה שעות), שאם הזדווגה בסוף הלילה ופלטה בתחילת הבוקר השלישי נחשב הדבר כאילו עברו שלושה ימים, שהם למעשה ארבע עונות. ופעמים שהן חמש עונות, כגון שפלטה בסוף היום, ופעמים שהן שש עונות אם הזדווגה בתחילת הלילה ופלטה בסוף היום השלישי. ר' עקיבא אומר: לעולם להלכה חמש עונות הן, ואם יצאתה (יצאה) מקצת עונה ראשונה, שפלטה לאחר תחילת העונה הראשונה, נותנין לה תמורת אותו זמן מקצת עונה ששית כדי להשלים לחמש עונות שלמות, ושומרים על הפרש של ששים שעות.

ב אמרוה רבנן קמיה [חכמים לפני] רב פפא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב פפא לרבא בשלמא [נניח] ר' אלעזר בן עזריה הרי הוא סובר כרבנן דאמרי [כשיטת חכמים האומרים] בענין יום מתן תורה, שביום החמישי בשבוע עביד [עשה, תיקן] משה לישראל פרישה מנשיהם. וכיון שלדעת הכל בשבת ניתנה התורה, ונמצא שפרשו יומיים מנשיהם, כדעת ר' אלעזר בן עזריה. ואילו ר' ישמעאל דעתו כשיטת ר' יוסי שאמר שביום הרביעי בשבוע עביד [עשה] משה פרישה לישראל ונמצא שפרשו שלושה ימים. אלא ר' עקיבא כמאן [כמי] סבור הוא? הלא הוא אינו חושב לפי ימים אלא לפי העונות, ולפי איזו שיטה בקביעת מתן תורה נאמרו דבריו? ומשיבים: לעולם תפרש שסבור ר' עקיבא כשיטת ר' יוסי, אלא שהבין כפי שאמר רב אדא בר אהבה: משה בהשכמה עלה להר סיני ובהשכמה ירד והזהיר את העם לפרוש.

ומסבירים את המקור לשיטה זו: בהשכמה עלה להר סיני, דכתיב [שכן נאמר]: "וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני כאשר ציוה ה' אותו" (שמות לד, ד) ובהשכמה ירד מן ההר, דכתיב [שכן נאמר]: "לך רד ועלית אתה ואהרן עמך" (שמות יט, כד), מקיש [משווה] הכתוב ירידה לעלייה; מה עלייה של משה היתה תמיד בהשכמה, אף ירידה שלו היתה בהשכמה, והוצרך משה להפריש את העם בהשכמה כדי שבתוך שלושת הימים יהיו חמש עונות שלמות של פרישות.

ושואלים: למה ליה למימרא להו [לו לומר להם] בשעות הבוקר לפרוש: והא [והרי] אמר רב הונא: ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום, ולא הוצרך להזהיר אלא משעות הלילה! ומשיבים: בכל זאת היה צורך בהפרשה, שכן הא [הרי] אמר רבא: אם היה זה בית אפל — מותר לשמש אף ביום. וכן אמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר את רב פפא: תלמיד חכם אפילו ביום, מאפיל בטליתו, ומותר לשמש. הרי שאף בשעות היום יש צורך בהפרשה.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פו - א

ורואין אותם את חמשת הזרעים כשהם מסודרים בערוגה - כטבלא מרובעת.

ומדייקינן: דוקא משום שנראית הערוגה כטבלא הוא דשרי, הא לאו הכי, כשעושה אותה עגולה - אסור! אלמא ערוגה עגולה אין שמה ערוגה להיתר זריעה שכזה.

ומשנינן: התם הא דבעינן שתהיה הערוגה מרובעת הוא כדי לאקולי בה קולא אחרינא - להחשיבה כשדה, להתיר ראש תור היוצא הימנה לשדה אחרת, שלא הותר אלא בערוגה מרובעת.

מתניתין:

מנין לאשה הפולטת שכבת זרע ביום השלישי לשימושה שהיא טמאה? כיון שעד יום השלישי יש עליה שם "שכבת זרע", שעדיין ראוי הזרע להיקלט במעיה ולהיווצר ממנו עובר.

ואשה ששימשה וטבלה ולאחר מכן פלטה שכבת זרע, טמאה כדין איש הרואה קרי. אבל לאחר שלשה ימים מתקלקל הזרע, ושוב אינו מטמא.

שנאמר במתן תורה "היו נכונים לשלשת ימים, אל תגשו אל אשה". שהוזהרו לפרוש מהאשה שלשה ימים קודם מתן תורה, כיון שהיו צריכים להיות טהורים במעמד הר סיני, ואם תשמש באותם ימים שמא בשעת מתן תורה תפלוט שכבת זרע, ותיטמא. ^[1] מנין שמרחיצין את המילה ביום השלישי למילה שחל להיות בשבת? שעד יום השלישי עדיין הנימול מסוכן, ומותר לחלל עליו את השבת ולחמם עבורו מים, שהרחיצה מחזקת ומבריאה את גופו. ^[2]

שנאמר באנשי שכם, לאחר שמלו עצמם: "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים".

מנין שקושרין ביום הכיפורים לשון של זהורית רצועה של צמר אדום בראש השעיר המשתלח? וכשהיו דוחפין אותו מהצוק היה הלשון מלבין, והיו יודעין שנתכפרו עוונותיהם של ישראל.

שנאמר "אם יהיו חטאיכם כשנים [כחוט שני - אדום] כשלג ילבינו".

מנין לסיכה שהיא כשתיה ביום הכפורים? שאסור לסוך את גופו ביוה"כ כשם שאסור לשתות בו.

אעפ"י שאין ראיה גמורה לדבר אבל זכר לדבר יש, שנאמר "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו", הרי שהוקשה הסיכה לשתיה. ^[3]

גמרא:

והוינן בה: רישא דמתניתין דלא כרבי אלעזר בן עזריה, ואילו סיפא כרבי אלעזר בן עזריה?!

שהרי רבי אלעזר בן עזריה הוא התנא ששנה [לקמן קלז ב] את הסיפא דמתניתין שמרחיצין את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת.

ואילו רישא דמתניתין שפולטת שכבת זרע ביום השלישי טמאה, לא אתיא כוותיה. דאי רבי אלעזר בן עזריה - הרי היא טהורה, שכך שמענא ליה לקמן בברייתא?

ומתרצינן: אכן מאן דלא מוקי משנה כתנאי, שנחלקו אמוראים בדבר [עיין רש"י], יש מי שמעדיף להגיה את המשנה ובלבד שלא לומר דאזלא כתרי תנאי, ואותו אמורא תנא ברישא דמתניתין דפולטת שכבת זרע טהורה, ומוקי לה לכולא מתניתין כרבי אלעזר בן עזריה. ^[4]

ומאן דמוקים כתנאי שמעדיף להעמיד את המשנה בתרי תנאי ובלבד שלא להגיה אותה, הוא יאמר דרישא רבנן ^[5] וסיפא כרבי אלעזר בן עזריה.

תנו רבנן: פולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה דברי רבי אלעזר בן עזריה. ולדעתו הכל תלוי במנין הימים ולא במנין העונות [עונה היינו פרק זמן של יום או לילה] דהיינו אם שימשה ביום חמישי ופלטה בשבת. בין אם שימשה בתחילת ליל חמישי שעברו עד שבת ארבע עונות [ליל חמישי, יום חמישי, ליל שישי, יום שישי] ובין אם שימשה בסוף יום חמישי שיש רק שתי עונות עד שבת, הרי היא טהורה, דמקצת היום [החמישי] ככולו ונמצא ששבת הוא יום השלישי.

רבי ישמעאל אומר: מודה אני לרבי אלעזר בן עזריה שהכל תלוי במנין הימים אולם חולק אני על דבריו שרק אם פלטה ביום הרביעי לשימושה היא טהורה ולא ביום השלישי, דהיינו אם שימשה ביום רביעי ופלטה בשבת היא טהורה. ופעמים שהן ארבע עונות שלימות מהשימוש עד הפליטה. כגון ששימשה בסוף יום רביעי. פעמים שהן חמש עונות כגון ששימשה בתחילת היום של יום רביעי. פעמים שהן שש עונות כגון ששימשה בין השמשות של תחילת ליל רביעי.

רבי עקיבא אומר: לעולם חמש עונות הן שהכל תלוי בעונות ואם פלטה בתוך חמש עונות לשימושה הרי היא טמאה. ואם יצאתה מקצת עונה ראשונה כגון ששימשה באמצע הלילה או באמצא היום נותנים לה מקצת עונה ששית להשלים את מנין השעות שעברו מתחילת עונה ראשונה עד לשימושה, ואם תפלוט באמצע עונה הששית הרי היא טהורה.

אמרוה רבנן קמיה דרב פפא. ואמרי לה: רב פפא אמר לרבא: בשלמא רבי אלעזר בן עזריה סבר כרבנן דאמרי בברייתא [לקמן פו, ב] בחמישי בשבת עביד פרישה מנשותיהם, ויש שלא פירשו רק בסוף היום, ובשבת ניתנה תורה, והם טבלו בליל שבת [כמבואר לקמן], ומאחר שלא חששו שמא יפלטו הנשים מיד לאחר הטבילה, שמע מינה שהפולטת ביום השלישי טהורה.

ורבי ישמעאל סבר כרבי יוסי דאמר ברביעי בשבת עביד פרישה ושבת הוא יום רביעי לשימושה וא"כ אין לנו ראיה אלא שהפולטת ביום הרביעי, טהורה.

אלא רבי עקיבא כמאן סבר? מהיכן למד שהתורה הקפידה על עונות שהרי הם הוזהרו לפרוש רק מסוף היום ויש כאן ימים ולא עונות.

ומתרצינן: לעולם כרבי יוסי סבר שהופרשו ברביעית אלא שהוא סבר שהופרשו מתחילת היום וכדאמר רב אדא בר אהבה: משה בהשכמה עלה ובהשכמה ירד כל עליותיו וירידותיו להר סיני היו בהשכמה.

בהשכמה עלה: דכתיב "וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני". בהשכמה ירד: דכתיב "לך רד ועלית אתה ואהרן עמך" מקיש ירידה לעלייה - מה עלייה בהשכמה אף ירידה בהשכמה.

הלכך הא דכתיב "וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם" דהיינו שהזהירם על פרישה, היתה בהשכמה. שמאז הוצרכו לפרוש. והרי מתחילת יום רביעי עד ליל שבת יש חמש עונות, שמע מינה שעד חמש עונות עדיין האשה מטמאת בפליטתה.

ומקשינן: למה ליה למשה למימרא להו מיד בהשכמה שיפרשו? והרי בלאו הכי לא היו משמשין ביום. והאמר רב הונא: ישראל קדושים הן, ואין משמשין מטותיהן ביום?

ומתרצינן: הא אמר רבא: אם היה בית אפל מותר.

ואמר רבא ואיתימא רב פפא: תלמיד חכם שהוא צנוע ולא יבא להסתכל - מאפיל בטליתו, ומותר, ולכן היה צריך להזהירם בהשכמה שיפרשו.

הערות

^[1] ואע"ג שהיו שם טמאים בשאר טומאות, כגון זבין ומצורעין ובועלי נדות שלא הספיקו ליטהר באותן שלשה ימים. מ"מ לא הקפידה תורה על אותן טומאות אלא על טומאת קרי בלבד, שבאה מחמת קלות ראש, ותורה ניתנה באימה וביראה וברתת ובזיע. וכן בטבילת עזרא אמרו, שרק בעל קרי אסור לקרות בתורה ולא שאר טמאים, משום שלימוד התורה צריך להיות באימה וביראה דומיא דנתינת התורה. תוד"ה מנין.

^[2] מרש"י משמע דכ"ש ביום ראשון ושני שהוא מסוכן יותר. והקשה הר"ן בפ' ר"א דמילה [נג א בדפי הרי"ף], דא"כ למה המתינו בני יעקב ולא באו על אנשי שכם עד היום השלישי. ותירץ דאעפ"י שהיו מסוכנים יותר בימים הראשונים, מ"מ עדיין לא היו חלושין כ"כ, והיו יכולין לברוח ולהלחם, עד יום השלישי, שאז תשש כחם. וראיה לזה שהרי על כרחך ביום ראשון היו מסוכנים יותר מיום שלישי, ובכל זאת לא באו עליהם אז. ועוד כתב שם הר"ן, דמהרמב"ם והרי"ף נראה שאין דעתם כן, אלא שרק ביום השלישי מותר לחלל עליו שבת [או לאחר המילה ממש], לפי שאז הוא מסוכן יותר מהיום הראשון. ולכן המתינו בני יעקב עד היום השלישי. וסיים "ואל תתמה, שטבען של הרבה חליים כך הוא להתחזק יותר בשלישי". ובשפת אמת הקשה על עיקר ראית המשנה מקרא דבהיותם כואבים, דמנ"ל דהיו מסוכנים, דלמא היו חלושין בלבד מלהלחם עם בני יעקב. וכתב דמזה ראיה להרמב"ם והרי"ף, דלשיטתם י"ל דלא הביאה המשנה ראיה על עצם הסכנה דזה פשיטא מסברא, אלא להוכיח דיום שלישי הוא יותר מסוכן מלפני כן, כמו ששם היו כואבים ביום השלישי יותר מאשר בימים הקודמים.

^[3] ומ"מ אינה ראיה גמורה, כי בפשוטו, האי "ותבא כמים בקרבו" לא מיירי בשתיה אלא ברחיצה דומיא ד"כשמן בעצמותיו". תוד"ה אעפ"י.

^[4] והתוס' בד"ה תני, כתבו שלא היה מגיה את המשנה כדי לאוקמא כחד תנא, אלא בלא"ה יש שתי גירסאות במשנה, ואמורא זה נוח לו לשנות כהגורסין טהורה כדי לאוקמא כחד תנא, והאמורא השני לא איכפת ליה לגרוס טמאה, ואעפ"י שעי"ז אזלא המשנה כתרי תנאי.

^[5] היינו רבנן דלקמן בעמוד הבא, דבעי שש עונות, דלדעתם לעולם ביום השלישי טמאה שלא עברו עדיין שש עונות, ויום הרביעי לעולם בסופו טהור [ועד סופו לפעמים טמאה, ולפעמים טהורה, וזה תלוי אימתי שימשה ביום הראשון]. רש"ש.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

as a square board. All of the halakhot of planting various species were stated with regard to a square-shaped garden bed. By inference: When it is like a square board, it is permitted; and when that is not the case, it is prohibited. Planting different species in horizontal and vertical rows without a space between the species is ineffective, even with circles. Rav Ashi replied: When the baraita says a square board, it does not mean that the only way to demarcate between different species is when the rows are in that configuration. Rather, it is to introduce a different leniency. The baraita came to permit a triangular plot that protrudes from it into another field. This means that a triangular protrusion into another field is considered a conspicuous demarcation only if the bed was square; in that case, no additional measures are necessary.

MISHNA: The mishna continues to cite a series of unrelated halakhot based upon biblical allusions. From where is it derived that a woman who discharges semen even on the third day after relations is ritually impure, just like one who touches semen (see Leviticus 15:17)? Because the semen remains fit for insemination, it can transmit impurity, as it is stated prior to the revelation at Sinai: “And he said to the people, prepare yourselves for three days, do not approach a woman” (Exodus 19:15). This three-day separation period ensured that even a woman who discharged semen would be pure. The mishna cites another halakha based on a biblical allusion: From where is it derived that one may wash the circumcision on the third day, meaning the third day after the circumcision, even if it occurs on Shabbat? As it is stated: “And it came to pass on the third day when they were in pain” (Genesis 34:25). The pain of circumcision lasts at least three days, and as long as the child is in pain he is considered to be in danger. The mishna cites another halakha with an allusion in the Bible: From where is it derived that one ties a scarlet strip of wool to the head of the scapegoat that is dispatched to Azazel? As it is stated: “If your sins be like scarlet, they will become white like snow” (Isaiah 1:18). Since the goat is offered to atone for sins, red wool is tied to its horns. The mishna cites another allusion. From where is it derived that smearing oil on one’s body is like drinking and is similarly prohibited on Yom Kippur? Although there is no proof for this, there is an allusion to it, as it is stated: “And it comes into his inward parts like water and like oil into his bones” (Psalms 109:18). The verse appears to equate smearing oil on one’s body with drinking water.

GEMARA: The Gemara comments on the halakhot cited in the mishna: The first clause in the mishna with regard to discharged semen is not in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya. The latter clause in the mishna with regard to circumcision is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya. As, if one was to assert that the first clause is also in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya, we heard him say that in that case the woman is ritually pure. The Gemara explains: He who does not establish the mishna as reflecting the opinions of two tanna’im, has a variant reading of the mishna; he teaches the halakha in the first clause: The woman is ritually pure, and establishes the entire mishna in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya. And he who establishes the mishna as reflecting the opinions of two tanna’im, holds that the first clause is in accordance with the opinion of the Rabbis, and the latter clause is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya.

The Gemara elaborates on the matter of a woman who discharges semen, citing that which the Sages taught in a baraita: A woman who discharges semen at any point on the third day is ritually pure; this is the statement of Rabbi Elazar ben Azarya. Rabbi Yishmael says: Even on the third day she is ritually impure. In addition, the only relevant tally is the number of days. The number of twelve-hour periods of night and day that passed is not relevant. Sometimes there are four twelve-hour periods that elapsed between cohabitation and discharge. If she had relations just before nightfall on Wednesday and discharged on Friday night at the beginning of Shabbat, it is considered as if three days passed, meaning Wednesday, Thursday and Friday; and four twelve-hour periods, meaning Wednesday night, Thursday day, Thursday night and Friday day. Sometimes there are five twelve-hour periods that elapsed, in a case where she discharged semen at the end of Friday night. Sometimes there are six twelve-hour periods that elapsed, if she had relations at the beginning of Tuesday night and discharged at the end of the third day. Rabbi Akiva says: The halakha is that it is always five twelve-hour periods. And if she had relations after part of the first period passed, she is given part of the sixth period to complete the requisite five twelve-hour periods, so that sixty hours will have elapsed between cohabitation and discharge.

The Rabbis said this before Rav Pappa, and some say that Rav Pappa said this to Rava: Granted, Rabbi Elazar ben Azarya holds in accordance with the opinion of the Rabbis, who say with regard to the revelation at Sinai that Moses instituted separation between husbands and wives on the fifth day of the week. Since everyone agrees that the Torah was given on Shabbat, husbands and wives were separated for two days. And Rabbi Yishmael holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said that Moses instituted separation on the fourth day of the week, meaning that husbands and wives were separated for three days. However, in accordance with whose opinion did Rabbi Akiva state his opinion? Ritual impurity, in this case, is not based on the passage of days but on the passage of twelve-hour periods, which do not correspond to either opinion mentioned with regard to the revelation at Sinai. The Gemara answers: Actually, Rabbi Akiva holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. However, his understanding is based on that which Rav Adda bar Ahava said: Moses ascended Mount Sinai early in the morning, and he descended early in the morning and related to them the mitzva of separation.

The Gemara explains the source of this opinion: He ascended Mount Sinai early in the morning, as it is written: “And Moses rose up early in the morning, and went up to Mount Sinai, as the Lord had commanded him” (Exodus 34:4). And he descended the mountain early in the morning, as it is written: “Go descend and you shall ascend together with Aaron” (Exodus 19:24). The Torah juxtaposes descent to ascent to establish that just as Moses’ ascent was early in the morning, so too, his descent was early in the morning. Moses told the people to separate in the early morning so that there would be five complete periods of separation over the course of the three days.

The Gemara asks: Why did he need to tell them to separate during the morning hours? Didn’t Rav Huna say: The Jewish people are holy and do not have relations during the day? It was not necessary to command them until night. The Gemara replies: It was necessary to tell them in the morning, as Rava said: If it was a dark house, it is permitted to have relations during the day. And similarly, Rava said, and some say that Rav Pappa said: A Torah scholar obscures the light in the room with his cloak and is thereby permitted to have relations during the day. Therefore, it was necessary to command the people to separate even during the daytime hours.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

סופה כר' אלעזר בן עזריה הוא זה ששנינו מניין שמרחיצין את הקטן ביום השלישי ודבר זה אמור משום ר' אלעזר בן עזריה בפרק ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי:

והכין קא חזיינא דעל מימרא דשמואל קאי דקאמר בערוגה בין הערוגות שנינן שנוטע שורה לכאן ושורה לכאן כדפרישנא לעילא ועלה בען במערבא ואם הפקיע מצד הערוגה תלם אחד על פני כולה ושבקיה ולא זרעיה ומהנותרין זרע בערוגה אחרת ערבוב ולא זרע שורה כדאמר שמואל ב' שורות שורה אחת (שנוטעה) [שנוטה] לכאן ושורה (שנוטעה) [שנוטה] לכאן מהנותרו' בשורה שבזו והפקעת תלם אחד מצדה ופשטה רב ששת לאיסורא ואמר בא עירבוב (ונטל) [וביטל] את השורה אע"פ שהפסיק תלם א'. כיון שזרע עירבוב הרי זו שהיא נטועה שורה כאילו אף היא נטועה עירבוב ולא מהניא שורה אלא כנגד שורה שזו נוטה לכאן וזו נוטה לכאן. דהוי היכרא. אבל הכא כיון דחדא עירבוב בטילה לה שורה דאידך ובעירבוב דמיא. וההוא תלם שהפקיעו אם אין בו כדי עבודה לא מהני ואסור. ואתא רב אשי ושריא. ואעפ"כ אין עירבוב מבטל את השורה אלא שורה של זו. והפקעת תלם בזו מתירין אותה:
איתיבי' רבינא לרב אשי הנוטע שתי שורות של דילועין שתי שורות של קישואין שתי שורות של פול המצרי מותר. שורה אחת של קישואין. שורה אחת של דלועין. שורה אחת של פול המצרי אסור. דאלמא אם ב' שורות הן שהיא נוטה אחת לכאן ואחת לכאן מוכחא מילתא שהן מובדלות זו מזו ומותר. אבל אם יש שורה בשדה זו. ואין בשדה זו שורה שכנגדה אלא עירבוביא היא ואסור. וצריך להרחיק כדי עבודה. ופריק רב אשי (שאתנן) [שאני] קשואין ודלועין ופול המצרי דאית להו שראכי אבל (דאד) (מינייהו) [שאר המינים] אע"פ שזה נוטע שורה וזה הפקיע תלם אחד מותר. ופי' שראכי עלין רחבין שאוחזין בארץ ורווחן כדאמרינן לענין תני חדא אסור להלך ע"ג עשבים בשבת ותניא אידך מותר אי תימא הא והא בימות הגשמים ולא קשיא הא דאיכא שראכי והא דליכא שראכי. ואי תימא הא והא דאיכא שראכי ולא קשיא הא [דסייס] מסאני והא דלא [דסייס] מסאני. אבל בזו מן הני אין עירבוב שבזו מבטל שורה שבזו:
אמר רב כהנא אמר ר' יוחנן הרוצה שימלא את גנתו ירק עושה ערוגה ששה טפחים ועוגל בה חמשה ונמצא ממלא את גנתו ירק כן צורת מרובעת זה ו' על ו' שיש בה ה' עגולין. אקשינן על ר' יוחנן והא איכא בין הביניים. ומפרקינן אמרי דבי ר' ינאי במחריב בין הביניים שמרחיק מה שהוא צריך להרחיק בין כל ירק וירק אלא שנשכר מה שבין העגול למרובע. והרבה הוא נשכר בזאת ולא קא מעיין ר' יוחנן להרחיק את הקרנות כדי שיזרע כנגדן כי אותה הערוגה דהוי ששה על ששה אין בה זריעה אלא י"ג טפחים מכלל ל"ז טפחים ובהעגילו כך ה' עגולים אע"פ שהוא מניח בין ירק לירק כדי צורכו הרי הוא נשכר הרבה:
רב אשי אמר אם היה זורע שתי זורע את האחר ערב. כגון זה. זורע בזה שתי ובזה ערב כי היכי דליהוי היכרא ואין צריך להרחיק אלא מעט:
איתיביה רבינא לרב אשי עבודת ירק בירק שנכנס לתוך שרש ירק אחר רואין אותה כטבלא מרובעת. והכי קא מקשי כטבלה מרובעת הוא דשרי הא למהוה אחד שתי ואחד ערב לא. ופריק רב אשי האי דקאמר כטבלא מרובעת לאו לאחמרי אלא לאקולי בה קלא אחרינא להתיר ראש תור הנכנס לה וראש תור היוצא ממנה:
מתני' מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה כו'. ותנן התם הפולטת שכבת זרע ביום שלישי טהורה דברי ר' אלעזר בן עזריה. הויא מתניתין דהכא דלא כר' אלעזר בן עזריה. ואקשינן אימא סיפא. מנין שמרחיצין את הקטן ביום שלישי שחל להיות בשבת. ותנן לקמן בהא מסכתא רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום שלישי שחל להיות בשבת ופריקנן למאן דמוקים כתנאי [תני תאני טמאה ורישא רבנן וסיפא ר' אלעזר בן עזריה דלא מוקים כתנאי.

מאן דלא מוקים כתנאי תני רישא טהורה. פירוש, איכא דתני לה הכי ומאן דלא מוקי כתנאי אמר דהכי דוקא ומאן דמוקי כתנאי לא מתני לישנא דמרגלא אפומייהו ומוקים לה כתנאי והוצרכנו לפי' הזה שלא מצינו כתנאי שיחליף לשון המשנה וישנה אותה כרצונו:

אלא ר"ע כמאן. פירוש הול"ל שש עונות אי ס"ל דלא אמרי' מקצת היום ככולו פעמים שהן ד' פעמים שש כר' ישמעאל ובקרא ימים כתיבי אי מקצת אי כולן [ומשני בהשכמה עלה, והילכך] בעי', חמש עונות דכיון דבהשכמה הוה ש"מ לאו אימים קפיד רחמנא אלא אעונות:

המשנה השלישית מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טהורה שנ' היו נכונים ליום השלישי אל תגשו אל אשה מנין שמרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת שנ' ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים אמר הר"ם פי' ממה שהזהיר על משכב האשה קודם מתן תורה בשלשה ימים ראיה כי כשתפול מן האשה שכבת זרע תוך שלשה ימים לבעילתה שהיא נטמאת באותה שכבת זרע ואם הפילה השכבת זרע תוך שלשה ימים הרי היא טהורה לפי שאותה שכבת זרע כבר נפסדה ולא תטמא בה ופסק ההלכה כי פולטת בשלישי טהורה ועוד נבאר זה בפרק שמיני ממקואות ומאמרו בהיותם כואבים ראיה כי היום השלישי קשה למהול כי הליחות נגרות ויורדות ומתהוה מהם חבורה ורבו המכאובות ומפני זה התירו לרחצו במים חמין בשבת ואפי' הוחמו בשבת לפי שהיא סכנת נפשות:

אמר המאירי המשנה השלישית והיא מענין משניות שלפניה מנין לפולטת שכבת זרע בשלישי שהיא טמאה וכו' ביאור הענין הוא ששכבת זרע הוא אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע אלא שאינו מטמא במשא וכן אינו מטמא בגדים וטומאתו בין לנוגע בין לרואה ושניהם ראשון לטומאה כדין נוגע באב הטומאה אין בין נוגע לרואה אלא שהנוגע בכעדשה והרואה בכל שהו כמו שיתבאר במקומו ולמדת שהמשמש מטתו טמא ואף האשה טמאה כמוהו אלא שאין טומאתה מדין נוגעת בשכבת זרע שמגע בית הסתרים אינו מטמא אלא שדנו כל הראויה לביאה ששמשה כרואה קרי ואם טבלה לתשמישה ואח"כ פלטה שכבת זרע נטמאת בפליטתה ובלבד בשיעור שלא הסריח ושעדיין הוא ראוי לקלט להיות עובר נוצר ממנו שכל כשיעור זה שם שכבת זרע עליו ונטמאת היא בפליטתו וכן אחרים אם נגעו בו אבל משעבר עליו זמן שכבר הסריח ואינו ראוי עוד ליצירת ולד אינה טמאה בפליטתו וכן אחרים אין מיטמאין בו בנגיעה שכבר נפסדה צורתה ואע"פ שבאיש שפרש ממנו שכבת זרע הרי שכבת זרעו מטמאה כל זמן שהיא בלחותה בפליטת האשה אינו כן ובאו במשנה זו לבאר שכל שלשה ימים טמאה וסמכו לה ממה שנאמר במתן תורה היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה שנמצא שהקפיד הכתוב שלא ליתן תורה לבעלי קריין והפרישן שלשה ימים וברביעי נתן תורה והוא שבתחלת רביעי פרשו וקבלו תורה בשבת אחר שטבלו בליל שבת ומשום אנשים לא הוצרך לכך שבעל קרי אין טומאתו אלא טומאת ערב אלא בשביל הנשים ומחשש פליטה ואע"פ שלא הקפידה על שאר טומאות כגון נדה וזב ומצורע מפני שכל אלו לבם דואג עליהם אבל טומאה זו שבאה להם מחמת תענוג ובחירת תאוה הזהירם בכך כדי לקבל את התורה באימה ברתת ובזיע וכל שכן שלא הקפידה תורה על טבולי יום ולענין פסק אין הלכה כן אלא אם פלטתו בתוך שלש עונות היא טמאה וכן הנוגע בו טמא מכאן ואילך טהורה וכן הנוגע בו טהור ועונה זו פירושה או יום או לילה ואין עונת התשמיש בכלל ולמדת שאם ביום חמשי [שמשה] שיעור כל שתפלוט עד נקדת שחרית של שבת שהרי שלש עונות הם ליל חמישי ויום ששי וליל שבת כמו שיתבאר במקומו:

מנין שמרחיצין את המילה ר"ל שמחמין לו חמין אפי' בשבת מפני שסכנה היא אפי' ביום השלישי וכל שכן ראשון ושני שאלו לא נמול אין מקלין להחם לו חמין אלא ממתינין לו עד לאחר השבת אבל כשנמול מרחיצין אותו שנ' ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים כלומר שעדיין היו כואבים וכל שכן שהיו כואבים בראשון ושני אלא שהיו נמלכים בעצמם אם יעשו אם לא יעשו וכשהגיעו לשלישי ודנו בעצמם שאם לא יעשו באותו היום אף הם מתרפאים למחרתו נמנו וגמרו להרגם אלמא כאב של מילה ושאר הפצעים אף בשלישי הם וכ"ש בראשון ושני וכן הלכה:

וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מדרכי הקדושה והפרישות שלא יהא אדם משמש מטתו ביום ובבית אפל מותר ותלמיד חכם שיודע בעצמו שנזהר מן הכיעורין ועוצם עיניו מראות ברע מאפיל בטליתו ודיו:

בפירש"י בד"ה לג' ימים כו' וקס"ד עם יום הפרישה קאמר דבד' כו' עכ"ל ק"ק מאי קאמר דקס"ד עם יום הפרישה הא קאי הכי לכולהו תנאי דשמעתין למר ג' ימים ולמר ד' ימים עם יום הפרישה קאמר ויש ליישב דאליבא דחכמים דמצרכי לקמן ו' עונות שלמות לא הוי הפרישה בתוך הימים ולא קאי הא דקס"ד עם יום הפרישה לכולהו תנאי דשמעתין ועוד י"ל דקס"ד דקרא דהיום ומחר עם יום הפרישה קאמר ותקשי למ"ד ד' ימים כדלקמן עד דמסיק דהיום ומחר בלאו יום הפרישה דהיום כמחר כו' כדלקמן וק"ל:

מנין שמרחיצין את המילה ביום ג' כו' מבואר בפרק הפועלים ע"ש. מנין לסיכה שהיא כו' יבואר פ' יוה"כ:

מנין לפולעת ש"ז כו' שנאמר היו נכונים וגו' עיין בתוס' ונראה להוסיף על דבריהם דאפילו לרבי יהודה בן בתירא נמי דאמר התם אין ד"ת מקבלין טומאה וגם בעל קרי מותר בה איכא למימר במתן תורה מעלה עשה הקב"ה בקבלתה להיות בעל קרי אסור בתורה משום דבא מקלות ראש ומה שיש לדקדק בהלכה זו תמצא בחידושי הלכות:

בהשכמה עלה וכו'. יש לדקדק דאכתי מנין דכל עליותיו היו בהשכמה נימא דזו העלייה היתה כן משום שכן צוה לו הקב"ה ועלית בבקר אל הר סיני וגו' וי"ל דבהשכמה הוא דבר נוסף אבוקר דבוקר משמע עד ד' שעות ביום כדאיתא פ' ת"ה אבל בהשכמה משמע קודם זה ולפי שלא כתיב בצווי אלא שיעלה בבוקר כדכתיב ועלית וגו' בבוקר וגו' ומשה הוסיף לעלות בהשכמה אית לן למימר שעשה כך לפי שכל עליותיו היו כך בזולת ציווי הקב"ה ומשום דזריזון מקדימין למצוה כדדרשינן בוישכם אברהם וגו' ומדלא ה"ל למיכתב אלא לך ועלית וגו וכתיב לך רד ועלית וגו' דרשו להקיש ירידה לעלייה כו' ודו"ק:

בגמ' רישא טהורה שמענא ליה כצ"ל:

ברש"י ד"ה לג' ימים דהקפיד הכתוב וכו' וקס"ד עם יום וכו' נ"ל שצ"ל וקסבר עם וכו' דו"ק היטב:

גמ' דאי כראב"ע טהורה שמענה ליה כו' כצ"ל ונמחק רישא נמי:

רש"י ד"ה התם. דבעי מרובעת לאחשובה שדה כו' כצ"ל:

גמרא ומאן דמוקי כתנאי רישא רבנן. לכאורה לא אתיא אלא כרי"ש דאלו לר"ע לפעמים אף ביום הרביעי טמאה כגון אם שמשה בסוף יום א' קודם שקעה"ח טמאה עד סוף ליל ד' ופעמים אף בג' טהורה כגון אם שמשה בתחלת ליל א' טהורה כל היום ג' ולרבנן דארחב"א אריו"ח לקמן ג"כ בתחלת ד' לעולם טמאה ולפעמים כל היום עד סמוך לחשיכה וי"ל דלעולם כרבנן מצי אתיא דלדידהו יום הג' פסיקא דלעולם כל היום טמא ויום הד' סופו טהור לעולם:

מִנַּיִן שֶׁקּוֹשְׁרִין לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית בְּרֹאשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ?. יש להקשות איך יליף דבר זה מן פסוק זה, ונראה לי כי הם היו תולין לשון של זהורית בפתחו של היכל והיה מלבין, ועל זה שואל התנא מנין שקושרין גם בשעיר המשתלח, ועל זה יליף מן הכתוב דכתיב כשנים לשון רבים, והוה ליה למימר כשני אלא ודאי תרי שני איכא, דמלבד של היכל קושר אחר כך בשעיר גם כן, והא דלא שאל על של היכל מנין שתולין אף על גב דקושרין בראש השעיר, כי זה מן הסברה הוא דעדיף לתלותו בפתח היכל כדי שכל ישראל יראו אותו וישמחו, מה שאין כן בראש השעיר אין רואה אותו אלא האיש המוליכו בלבד:

מֹשֶׁה, בְּהַשְׁכָּמָה עָלָה וּבְהַשְׁכָּמָה יָרַד. נראה לי בס"ד טעם לזה, כי משה רבינו ע"ה היה מן החסדים בסוד (שמות ב, ב) וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, ולזה אמר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ (שמות ב, י) שה"ס [שהוא סוד] החסדים כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, ולכן בְּהַשְׁכָּמָה שהוא זמן שליטת החסד עָלָה וּבְהַשְׁכָּמָה יָרַד. או יובן בס"ד על פי מה שנאמר באדרא רבא, משה לא פסיק טעמא בגווייהו כי קדמאה שלים, בתראה שלים, דמיומא דאתייליד שלים הוה עיין שם. והכונה כי מיום שנולד התחיל לקבל מוחין דגדלות, מה שאין כן שאר צדיקים בתחלה מקבלים מוחין דקטנות, ולכן בְּהַשְׁכָּמָה עָלָה וּבְהַשְׁכָּמָה יָרַד כי השכמה בבקר מורה על גדלות, והוא ראשו וסופו בגדלות, ולכן תמצא בשבעה באדר נולד ובשבעה באדר נפטר, להורות ששוה תחילתו עם סופו, ושבעה בחודש הוא מלוי הלבנה שהוא זמן ברכה שלה.

מִנַּיִן לְפוֹלֶטֶת שִׁכְבַת זֶרַע בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁהִיא טְמֵאָה? שֶׁנֶּאֱמַר: "הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה". הא דלא אמר שיעשו הזאה שלישי ושביעי משום טומאת מת, מפני שעדיין לא עשה פרה אדומה, ומוכרח שנשארו טמאי מת שהיא טומאה חמורה, ומכל מקום קפיד על טומאה דקרי שהיא קלה, מפני שזו טומאה יוצאה מגוף האדם כמו שכתב התוספות ז"ל.
ובזה נראה לי מדרש פליאה וזה לשונו: מדין מת אתה למד טבילה לבעלי קריין גם בזמן הזה, והוא פלא! ובזה ניחא מה שאמר 'מדין מת' תיבת מת הוא ראשי תיבות: מתן תורה, כלומר מדין מתן תורה דקפיד על טהרה דטומאת שכבת זרע, אף על גב דבלאו הכי הם טמאים טומאה חמורה דמת, אתה למד טבילה לבעלי קרי גם בזמן הזה, דאף על גב דליכא אפר פרה דבלאו הכי הם טמאים טומאה חמורה דמת, צריך לטבול להטהר מטומאת קרי, כיון דיוצאה מגוף האדם.
ודע, דאף על גב דקרא דמילה בספר בראשית, וקרא דפליטת שכבת זרע בספר שמות, הקדים התנא ללמדנו דין פולטת שכבת זרע דנקיט להו כסדר מציאותם בעולם, דתחלה מזריע ואחר כך נעשה הולד ומלין אותו.
והא דהקדים לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית לְסִיכָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אף על גב דהיא הלכתא למשיחא, נראה לי בס"ד, משום דזו ראיה שלה מפסוקי נביאים, וזו מפסוקי כתובים, ועוד בסיכה אין ראיה גמורה לדבר אלא זכר לדבר.

תוס' ד"ה תני רישא וכו' אלא בלא"ה איכא. וכעין זה איתא במגילה דף ב ע"ב:

מרחיצין את המילה. משמע את המכה ולא כל גופו ובפ' ראד"מ גרסינן מרחיצין את הקטן משמע כל גופו ע"ש. ובירושלמי פליגי אמוראי ועיין בש"ס דילן קל"ד ע"ב. ולא הוה משנתינו כראב"ע דלא התירו אלא רחיצת המכה ולא כל גופו וי"ל:

בסוגיא דפולטת בשבת פ"ו ע"א שנת תקסז"ל:

מנין לפולטת ש"ז ביום השלישי שהי' טמאה וכו' ולחד לישנא בש"ס גרסינן שהיא טהורה וכראב"ע. ונראה לי להביא ראיה לשיטת הרמב"ם בפרק יו"ד ה"ח דמקואות ובפסקיו פרק ה' מאבות הטומאה דראב"ע ג' עונות שלמות קאמר ע"ש. דלכאורה אין מובן לדברי הש"ס דקאמר למאן דאמר דמוקמי בתרי טעמא בחד תנא ה"נ גרסינן טהורה וקשה מה ענין זה לזה דאי ס"ל להך מ"ד לשבש המשנה למגרס טהור במקום טמא כדי לאוקמי כחד תנא. ואע"ג שהתוס' נזהרו מזה וכתבו דהי' ידוע להם דאיכא דגרסי טהור ואיכא טמא ע"ש וכי האי גוני איתא בש"ס מגילה ב' ע"ב. אלא דלפ"ז קשה א"כ אפשר דכ"ע מודה דגרסי' טהור כדי לאוקמי כחד תנא ומנ"ל דפליגי ולכאורה י"ל דאי גרסי' ביום הג' טהורה דוקא ביום ג' אבל לא ביום ב' משא"כ מרחיצין המילה ביום ג' מכ"ש ביום ב' והוה תרי טעמא וחד תנא וא"ש. אך רמב"ם מפ' ביום ג' דמילה נמי דוקא יום ג' ולא יום ב'. ע"כ נראה לפע"ד עפ"י מה שהק' בספר יד דוד לרמב"ם דלראב"ע ג' עונות שלמות בעי' ועונות הבעילה אינם מן המנין. א"כ משכחת לי' שפיר ביום השלישי שתהיה טמאה ותיתא כראב"ע. ואין לומר כיון דלא פסיקא לי' שהרי א"א שתהיה טמאה כל הימים מש"ה לא אתיא כראב"ע. א"כ כי גרסינן טהורה נמי לא א"ש דהרי לפעמים טמאה מחצית יום השלישי. ותי' הרב הנ"ל כיון דעכ"פ לא משכחת שתהיה טמאה יותר מהלילה השייכות ליום הג' ולא ביום עצמו שייך שפיר ביום השלישי שהיא טהורה שהרי ביום ממש טהורה היא. משא"כ טמאה א"א שתהיה ביום כ"א בלילה ע"ש. והיוצא מזה אי גרסי' טהורה צריכים לפרש ביום השלישי יומו ולא לילה. ואינו דומה פירושו של יום השלישי דרישא ליום הג' דסיפא גבי מרחיצין את המילה שפירושו בין ביום ובין בלילה. וה"ל תרי טעמא וחד תנא. ואי גרסי' טמאה ה"ל חד טעמא ותרי תנאי ותליא שפיר בהך פלוגתא אי מוקמינן מתני' בחד טעמא ותרי תנאי או בהיפוך ומוכח כהרמב"ם וק"ל:

ומסוגיא זו נמי ראיה לפסק הרמב"ם כראב"ע דלא כר"ע דלמאי דקיי"ל כר"י דמוקמי' בחד טעמא ותרי תנאי. א"כ גרסינן במשנתינו טמאה ודלא כראב"ע ומדסתם רבי במתני' דשבת כמ"ד טמאה והדר תנן מחלוקת במס' מקואות דהרי סדר טהרות נשנית בסוף לכ"ע ה"ל סתם ואח"כ מחלוקות ואין הלכה כסתם דתנן ביום הג' טמאה אלא טהורה כראב"ע וכפי' הרמב"ם וק"ל. והנה י"ל מאי דקאמר הש"ס בשלמא ראב"ע כרבנן בה' עביד פרישא להס"ד אמר כן ע"ד בשלמא אבל למסקנא י"ל ראב"ע נמי ס"ל כר"י דהלכת' וכמה סתמו בריתות כוותי' וסוגי' דעלמא כוותי'. וניישב גם מה שמקשי' איך ילפי' ממרע"ה שהוסיף יום א' ולא נילף מהקב"ה דלא חש להוספה גם מה דאמר לקמן ניתנה קאמרת או ראוי מה זו שאלה. הנה ידוע מ"ש הסמ"ג דמרע"ה כבר גזר על הזאה בשבת ויו"ט ואומר אני גם בכלל זה הוא מה דאמר ר' יוסי פרק החולץ אין מטבילין גר בשבת ואמרינן התם דלא שייך מחזי כמקר משום דבעי' ב' ת"ח עומדים על גביו ומודיעים לו מצות קלות וחמורות פי' דנראה לעין דאין כוונתו להקר כ"א לתקונא גברא וכן פסק בש"ע דבזה"ז שאין רגילים להקר אין לטבול בשבת משום תקונא גברא. ונראה לי דה"ט דפשיטא לש"ס שלא יהיה הללו הולכין לקבל התורה והללו הולכין לטבול משום דבשבת הי' ואז יהיה זמן לקבלת התורה וימתינו על ההולכים לטבול הרי נראה בעליל שטובלים משום תקונים ואין עתה זמן לטיבל ולהקר וה"ל תקונא גברא בשבת שאסרו מרע"ה בתקונותיו. וידוע ג"כ שיום ששה בסיון שבו רצה הקב"ה ליתן התורה אותו היום היה יום חמשים לספירה הוא הי' יו"ט של עצרת וכבר שמרו ישראל באותו השנה ועשו אותו יו"ט (ועמ"ש מג"א סי' תצ"ד שמרע"ה הוסיף יום א' לרמז ליום יום טוב שני ר"ל כי ששה בסיון היה יו"ט ראשון והוסיף משה יום א' לעשות יום טוב ב' ימים). ונבא אל המכוון בעה"י דלראב"י ס"ל נמי בד' עביד פרישא אך לא בהשכמה וג' עונות שלימות בעי' בלא יום הפרישה. נמצא מתחילין חשבון העונות בליל ד' נגהי ליום ה' ויום ה' ונגהי ליום ו' הרי ג' עונות שלימות. וביום ו' בשחרית רצה ליתן תורה ויהי' הללו הולכין לטבול וימתין עליהם שעה קלה ומה בכך ואי משום שיהי' ניכר שהוא טבילת תיקוני גברא ואסור ביו"ט. ז"א דמן התורה אין בכך כלום. אך מרע"ה כדי לעשות סייג לדבריו שלא יטבלו ביו"ט היכי דלא מחזי כמיקר הוסיף יום א' מדעתו. וניתנה תורה ביום שבת והם טבלו עצמם ביום ו' אע"פ שהיה יו"ט מ"מ כיון דלא היה אז שעת קבלת התורה שרי דמחזי כמיקר. נמצא דג' עונות מוכחים מדברי הקב"ה ולא מדברי משה רבינו ע"ה. ולפ"ז ניתנה תורה למערבי שמש שהרי כולם טובלים בע"ש אחר ג' עונות והערב עליהם שמש של ליל שבת וקבלו התורה בשבת. ורק ראוי היה ליתנה לט"י שהרי לפי רצונו של הקב"ה היה ניתנת ביום ו' והיו ט"י. והא"ש דא"ל ניתנה או ראוי דהש"ס הק' לכ"ע והא ט"י נינהו והשיב ניתנה וע"ז היה רבינא מסופק אי בדוקא אמר ניתנה דלא קיי"ל כראב"ע דסגי בג' עונות וא"כ באמת ניתנה לט"י שהרי לא הגיע זמנם לטבול עד ליל שבת. או ס"ל כראב"ע דסגי בג' עונות והגיע זמנם לטבול ביום ו' וטבלו והיו מעורבי שמש. וא"ל ראוי קאמינא דהלכה כראב"ע והא דאמר ניתנה משום שרוצה לתרץ לכ"ע ולאידך מ"ד ניתנה ממש. אבל להלכה קיי"ל כראב"ע דג' עונות סגי וראוי ליתן וכרמב"ם:

ועז"ל בעצמו י"ל להפוסקים כר"ע ודלא כראב"ע ולא מפרשי' ראב"ע כהרמב"ם הנ"ל י"ל עפ"י פסק האבי אסף דמייתי ש"ך סי' קפ"ד דס"ל העונה אינו אלא י"ב שעות מהיום או מהלילה וא"כ י"ל הקב"ה עביד פרישה בהשכמה ליום ד' להפריש ה' עונות שלימות. והי' העונה החמישית ביום ו' ולהיות היום ארוך בימי סיון כלתה לה זמן העונה ב' או ג' שעות אחר חצות היום ואז יטבלו ויקבלו התורה אחר חצות יום ו'. אך מרע"ה חשש לתקנו שלא יטבלו ביו"ט ודחה ליום המחרת והם טבלו עצמם היום בזמנו דמחזי כמיקר כנ"ל כיון שלא ניתנה תורה היום וממילא היה מערבי שמש ומוכח שפיר חמשה עונות מהקב"ה ולא ממשה. ומוכח נמי ראוי ליתנו וא"ש נמי מה ששאל ניתנה או ראוי ליתנ' ר"ל הלכה כר"ע וראוי ליתנ' או כאידך מ"ד וניתנה והשיב כר"ע הכל כנ"ל:

ובזה מיושב קושי' מהרש"א במה דמקשה הש"ס וליטבלו ביני שמשי דה' דלמא אה"נ דר"ע לא סבירא ליה בהשכמה עולה ועם עונה דביני שמשי הוה ליה ה' עונות והא"ש דא"כ עונה חמישית הוי ליה עונה קצרה לילה קטנה דלילי סיון והי' צריך להשלים עלי' מיום השבת כמה שעות ובקרא כתיב ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר. ומיושב נמי קושי' תוס' ארש"י דהוי ליה לפרש הקו' נמי לראב"ע דמוכח מהכא דאעונות קפיד קרא. והשתא א"ש דא"א כיון דלא ס"ל בהשכמה עלה א"כ א"א להוכיח מהכא דאעונות קפיד דהוה לי' עונה אחרונה קצרה כנ"ל:

אמנם לרמב"ם הנ"ל דפסק כראב"ע ופי' בו דג' עונות שלימות בעי' עפ"י הנ"ל ע"כ לי' לי' כאבי אסף הנ"ל וע"כ נראה ליישב קו' מהרש"א באופן אחר דלרמב"ם ס"ל דודאי לכ"ע קידשם ביומו עכ"פ שעה אחת כמאמר הקב"ה וקידשתם היום וע"כ א"א לומר לר"ע שלא עלה בהשכמה ויליף מהכא חמשה עונות דעכ"פ לאיזה צורך הקדים לקדשם שעה אחת בסוף יום ד' אלא ע"כ בהשכמה עלה והוי ליה עונה שלימה ופריך הש"ס א"כ ששה עונות הוו. ומיושב נמי קו' תוס' דראב"ע לא הו"מ להוכיח מכאן כשיטת ר"ע משום דלית להו בהשכמה וא"כ לאיזה צורך קידשם סוף יום ה' למר ויום ד' למר:

ומיושב נמי מה שקשה להרמב"ם דפסק כראב"ע דלכאורה משמע דקיי"ל דברי ר' יצחק לא מראש בסתר דברתי הוא לר"ע ואית לן למיפסק כוותי' והשתא י"ל למסקנא דמסיק שלא יהיה הללו הולכים וא"ל שפיר כקו' מהרש"א הנ"ל דלית ליה לר"ע בהשכמה עלה ומחשיב ליל שבת לעונה חמישית והוא דהקדים להפרישם שעה אחת סוף יום ד' היינו משום שהצריכו להקדים לטבול עצמם סוף ליל שבת קודם אור היום שלא יהי' טובלים בשעת קבלת התורה ויהיה מחזי כתקוני גברא. ומשום כן הוצרכו לפרוש שעה קודם סוף יום ד' כדי להשלים חסרון הנ"ל ולפ"ז הך לא מראש בסתר דברתי לא איצטריך כלל לר"ע והא דדרש ר"י כן משום ראב"ע דהלכתא כוותי' ולדידי' קשה עתה לוכח מהכא כשיטת ר"ע וכקו' תוס' מדלא טבלו ביני שמשי. אע"כ כר"ע והא דהקדים להפרישם שעה אחת בסוף יום ד' משום הנ"ל. אע"כ ס"ל לראב"ע לא מראש בסתר דברתי ואתי' דר"י כראב"ע וק"ל:

וא"ש נמי מאי דמייתי הש"ס ת"ר פולטת וכו' והוא משנה ארוכה מקואות פ"ח ואמאי מייתי ברייתא ולא משנה וי"ל דאהמשנה הוי ידע כקו' המהרש"א הנ"ל דלמא ר"ע מצרף ליל שבת ולא ס"ל מראש בסתר והי' טובלים שבת שחרית ולא ידע מהללו הולכים אך ברייתא מסייע מר"ע אם חסרה קצת מעונה ראשונה משלימים בעונה אחרונה והא מהנ"ל והתוס' בהס"ד מדעלה בהשכמה וחסר מעונה הראשונה זמן מה במה ששהה מזמן שהיה בהר וע"כ השלים זה בעונה האחרונה ולמסקנא א"ש נמי כנ"ל בסמוך. ומיושב נמי להרמב"ם פירושו כדברי ר"י שהוא קצת תמוה ודברי נביאות וי"ל דס"ל לר' ישמעאל דהקב"ה חש לפליטה ואמר בהשכמת יום ד' היום ומחר שהם ד' עונות שלימות המתחלת מעמוד השחר אך משה ששהה בהר זמן מעט אזדא לי' זמן עמוד השחר וכיון שחיסר קצת הוצרך להוסיף יום שלם דלא ס"ל לר"י דסוף עונה משלמת לחברתה כדס"ל לר"ע וק"ל:

ונבוא ליישב מכילתא ומייתי לי' בספר משנת דר"ע משה הוסיף יום והסכים הקב"ה ע"י זש"ה עד שהמלך במסבו נרדו נתן ריחו וצ"ע שזה קאי לגנותן של ישראל שעשו העגל כידוע ולפע"ד ליישב דלכאורה קשה הא ישראל שבאותו הדור לא חביל גופי' ממצות עדיין וגם שקצים ורמשים לא הוו אכלו כ"א מן וא"כ איך נילף מיני' וצ"ל דמ"מ חביל גופי' מאהבת להבת קבלת התור' שהי' רב וגדול ולפ"ז אומר אני דהוה חביל טפי מן זה טובא ולא הי' צריכים פרישה רבה כ"כ דבזמן מעט הסריח לכן לא הפרישם הקב"ה כ"א היום ומחר. אך הי' ביניהם ערב רב דלא דמי להבת קבלת התורה דידהו לשל ישראל והם היו צריכים ג' ימים והקב"ה הוא דלא חש להו דברצונם לא נתקבלו. אך משה שקבלום מדעתו הוסיף יום א' לטובתם כן נ"ל:

אך לפ"ז קשה מ"ט הסכים הקב"ה ע"י הא לא לרצון הי' לי' הערב רב. וי"ל במ"ש במדרש דבאמת גם ישראל דבאותו זמן לא הי' לבב כולם שלם עם ה'. וע"ז כתיב ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון ואז כבר התאוו לעגל ועריות. ומה שלא הפרישם הקב"ה רק ב' ימים שלא ליתן פ"פ למדה"ד ולא יבוא המקטרג שצפון לבם אבל כשהוסיף משה משום הערב רב הסכים הקב"ה לטובת ישראל וזהו שאמר הכתוב עד שהמלך במסבו במתן תורה כבר נרדו נתן ריחו להרהר בעריות וע"ז כנ"ל וק"ל:

עוד נראה ליישב הא דקאמר ניתנה או ראוי. עפ"י פסק הרמב"ם אשה שהלכה ברגליה שוב אינו פולטת כלל וחילי' ממסקנת ש"ס נדה מ"א ע"ב לדעתי צ"ל הא דהפרישו מרע"ה משום פולטת היינו כתי' הש"ס בנדה להחולשת וטובלת במטתן. והנה לפניו ית"ש היה גלוי שיתרפאו בשעה שיקדימו נעשה לנשמע. ואז ילכו ברגליהם ויכולת לטבול לקריין. ומשה לא ידע והוסיף יום א' משום חשש פולטת להטובלת במטתן ונמצא אחר שנתרפא' וטובלה הי' מעורבי שמש וראוי ליתנה לט"י ולא ניתנה וק"ל:

ועד"ז י"ל עוד עפמ"ש הרא"ש פ' בנות כותיים דמוכח בשבת פ' ר"ע דאם קנחה עצמה היטב ליכא למיחש תו לפרטה והק' במעי"ט דלא מוכח משמעתין מידי. והנה הפ"י הק' מ"ט לא קנחה באמת בית הסתרי' ויקבלו תורה לאלתר. ונעלם ממנו ז"ל דברי המג"א סי' תר"ו דאסור משום השחתת זרע היכא דאיכא חשש הריון. והנה מבואר אי בטל מ"ע של פרי' ורבי' בטל נמי השחתת זרע. עיין תוס' סנהדרין גבי נאמרו ונשנית ועיין ר"פ כל היד ומבואר רפ"ק דע"ז אילו לא חטאו לא הוי מולדו ומצות עשה של פ"ו נכתבה ע"ת ולמסקנא דהתם נמי דהוי מולדו רק דלא הוי מתים. מ"מ מ"ע של פ"ו ליכא כיון דליכא כ"א משום קיום המין ע"ש במהרש"א ועיין במהר"ם שיף פרק קמא דביצה למצות עונה הוא דאתי' וא"כ הקב"ה שידע שיקדימו נעשה ונשמע ויבואו מה"ש ויקשרו להם כתרי' לבטל מהם מלאך המות לבטל מצות עשה של פרי' ורבי' וממילא מותר להשחית זרע הריון ויכולה לקנח עצמם אך מרע"ה לא ידע מזה הוצרך להוסיף. ובאמת אחר שהקדימו נעשה לנשמע ביום ה' קנחה עצמה וטבלה והיו מעורבי שמש. ומ"מ לא אתי שכינה עד צפרא דשבתא והסכים עם מרע"ה וא"ש הכל וק"ל:

ועוד נראה לי עפ"י הנ"ל דודאי אחר ב' ימים איכא עכ"פ כמה נשים דמסרחת ש"ז שלהם ומידי ספיקא לא נפקא עכ"פ. וע"כ צוה הקב"ה להפרישם היום ומחר ויהי' עכ"פ ספיקא. ואז יש לסמוך אהולכין וקנוח דבית הסתרי'. וא"ל שמא לא תקנח יפה יפה כיון דבלא"ה לא הוה רק ספיקא ומרע"ה חשש להטובלת במטה ולא יכולת להלוך. ואקנוח לא רצה לסמוך משום השחתת זרע כנ"ל והקב"ה לא חשש לכך משום שידע שיתרפאו קודם מתן תורה וק"ל:

בע"ה נדה מ"ב ע"א סוגיא פולטת רואה הוה וכו' שנתקעז"ל:

משמשת אסורה לאכול בתרומה ג' ימים. יש לעיין מאי קושי' דלמא רבא לרבנן ולבתר דכתיב יהי' לרבות פולטת שמטמאה בפנים כבחוץ. ואמר עפ"י טבע א"א שבתוך ג' ימים לא תפלוט ממקורה לחוץ. אבל אה"נ אפשר שכותלי בית הרחם יעמידוהו יום או יומים ויותר. ומיהו לרבנן כיון שמטמאה בפנים כבחוץ אסורה בתרומה. אבל לר"ש דאינו מטמא בפנים איך יכול רבא להעיד דא"א שלא תפלוט בכל יום מג' ימים לחוץ. כי העמדת כותלי בית הרחם איננו חלוק במזג וטבע אלא מקרה בעלמא והמקרה לא יתמיד ולא ישתוה. ונהי דמידי ספק לא נפקא מ"מ רבא דאמר א"א. בלשון ודאי אתיא כרבנן. ומה מקשה הש"ס מיני' לר"ש. ולכאורה י"ל קצת ולומר דעכ"פ ר"ש דאמר דיה כבועלה משמע שמתירה לגמרי מיד אחר טבילת תשמיש. ואמאי הא ספיקא מיהת הוה. ולפ"ז א"ש דלא פריך אלא לר"ש ולא לרבנן והתוס' נדחקו לומר דאה"נ דהק' לרבנן יהי' למה לי. ולהנ"ל ניחא דעיקור קו' המקשן אפירכא אחרונה סמיך. וארבנן לק"מ דאי לאו יהי' לטמא בפנים כחוץ לא הוה ידעינן דא"א דלא תפלוט. ולא הוה רק ספיקא כנ"ל. אבל לר"ש דמטהר לגמרי דאמר דיה כבועלה קשה שפיר דעכ"פ ספיקא הוה. ודוחק:

והיותר נראה לפי הנראה מלשון רשב"א בתה"א בית ז' סוף שער ה' דרבא דאמר לעיל ל"ג ע"ב דיה כבועלה לא אתיא אלא לר"ש אבל לרבנן דכתיב יהי' לטמא בפנים כבחוץ גלי קרא דשוב לא אמרי' דיה כבועלה וכן יש ללמוד ממ"ש תוס' לעיל כ"ב ע"א. והשתא י"ל שמעתין קודם דהדר בי' רבא א"נ לא הדר בי' כלל וגרסי' לקמן רבה וכדעת פוסקים דס"ל הכי. א"כ פריך לרבא לשיטתו דס"ל לעיל דיה כבועלה וא"כ ה"נ לענין לטמא בפנים כבחוץ יסבור דיה כבועלה ואיך אמר א"א שלא תפלוט. ובזה י"ל פסק הרמב"ם פ"ז מתרומות דהשיג עליו הראב"ד דלא מייתי כלל הך דאזלא אכרעי' שדתי' וכ' ב"י דס"ל לבתר דמסיק לחלק בין מתהפכת לאינה מתהפכת תו לא מחלקינן בין אזלא בכרעי' או לא. וזה דבר שא"א להבין. דזה שייך אי הי' הש"ס דחי למקשן בסברת אזלת בכרעא שדיתי' הו"מ למימר לבתר דמסיק במתהפכת תו לא דחקינן למדחי בסברת אזלת בכרעא. אבל האמת כאן דהמקשה הק' בפשיטות כיון דאזלת בכרעא שדיתי' משמע לי' זה פשוט מאוד ומ"ט הדר בי' ומנ"ל דהדר בי' אדרבא הרי סברת רמב"ן דלמסקנא קיי"ל ודאי שדיתי' דאימר אשתייר דחיי' בעלמא הוא. וא"כ דברי רמב"ם צ"ע:

האמנם צריך יישוב מה עלה על דעת המקשן למימרא דודאי שדיתי' מה"ת לא ניחוש אימר לא שדיתי'. ומלשון רש"י משמע שנשמר מזה וכ' דמספיקא אוקמי אחזקת טהרה. ולפ"ז להרמב"ן נמי דס"ל למסקנא דקיי"ל הכי מהאי טעמא דאוקמי אחזקת טהרה. וא"כ תינח בטהרה ולתרומה דבי' איירי ש"ס. אבל נשי דידן דספק זיבות נינהו ופולטת מטעם סתירת נקיים אתאין עלה ולכל הפחות חזקת טהרה לית לה צ"ע אם אמרה הרמב"ן ואפי' אמרה אם אפשר לסמוך ע"ז ולעשותו סניף. ואפשר בלא ראתה אלא ראיה א' סופרת נקיי' משום חומרא דר"ז. דזיבה גדולה בודאי לא הוה. וכן ביושבת נקיים על הכתם. שפיר י"ל חזקת טהרה דאזלא בכרעא. וכן נראה מדברי רשב"א בתה"א שדקדק בתחלת דבריו אשה שראתה יום א' ופסקה או ראתה כתם ע"ש וקשה דברי רמב"ן ולדינא צ"ע:

אך להנ"ל י"ל מטעם ס"ס אתאין עלה כיון דרבים כר"ש ואיכא תרי ספיקא. חדא שמא שדיתי' כולי' ואת"ל אשתיירי. שמא לא יצא לחוץ וכותלי בית הרחם העמידוהו. ומהאי טעמא ה"ל כודאי ומכ"ש אם נצרף לזה חזקת טהרה. וא"כ למאי דלא קיי"ל כר"ש נימא דלא ניחוש כלל לסברת אזלת בכרעא:

ומיושב פסק הרמב"ם דסברת אזלא בכרעא שדיתי' ספק קל הוא ושם איכא ספק שקול אחריני כגון לר"ש שמא לא יצא לחוץ עדיין. מצרפי' גם זה בהדיא שמא שדיתי' בכולי' בבת א' אבל לרבנן דאין כאן שום ספק רק שמא שדיתי' אינו ראוי' לעשות אפי' ספק. אלא ודאי אסורה בתרומה:

ועיין לקמן בשמעתין רש"י ד"ה ואליבא דרבנן וכו' ולענין סתירה נמי סתרה דהא בתור' זיבה מרבו לי' מיהי' זובה ע"ש כ' המהרש"א לרווחא דמלתא כ' כן דהו"מ מייתי במכ"ש כמו לטמאה במשהו ע"ש ונ"ל דרש"י הרויח בזה דאי מייתי לי' במכ"ש דהיינו השתא הבועל שאינו מטמא בפנים כבחוץ סותר היא שמטמאה בפנים כבחוץ אינו דין שלא תסתור נימא דיה כבועל ונהי דמטמאה בפנים מיהא פולטת לא תסתור עד שתצא לחוץ לכן כ' רש"י דבתורת זיבה מרבו לי' והוי לי' כראי' זיבה של עצמה שסותר בפנים כבחוץ כנלפע"ד:

ולפ"ז משהו דלא אתיא מיהא זובה. אלא במכ"ש אה"נ דאמרי' דיה ונהי דמטמאה במשהו. מ"מ אינו מטמא אלא ביציאת חוץ. אבל בפנים בעי' שיעורא. ולפ"ז באזלא בכרעא הדר הוי לי' ס"ס דלמא שדיתי'. ואת"ל אשתייר. מ"מ דלמא לא יצא חוץ למגור כשיעורא. אלא משהו ואשתייר בפנים בין כותלי בית הרחם וא"ש פסק הרמב"ן כנ"ל:

ובדברים האלו י"ל רבא דלעיל ל"ג ע"ב דלא תיקשי אדרבא דשמעתין וליישב נמי קו' תוס' שם ד"ה לטהרתו ועי' מהר"ם לובלין שם. נראה לי דמלשון איבעי' של רמי בר חמא לעיל משמע דלא איבעי' ליה אי רואה או נוגעת הוה וכדר' שמואל בר ביסנא דא"כ הוה ליה למיבעי' בהאי לישנא והש"ס נמי הוי מסדר לי' בשמעתין. אלא ע"כ פשיטא ליה לרמי בר חמי דמטמאה בפנים כבחוץ כרבנן וממילא מטמאה במשהו בק"ו מבועלה כנ"ל. אך לענין סתירה מבעי וכשיצא לחוץ פשיטא ליה נמי מק"ו מבועלה. אך אי סותר בפנים אי רואה הוות וה"ל כראיי' זיבה של עצמה דהרי זב קריי' רחמנא מיהי' זובה או דלמא לא נימא זב קריי' רחמנא ולא הוה לענין זה כרואה אלא כנוגעת ולא סותר בפנים. וע"ז יפה דחה רבא והוא נמי ידע דלטהרתו אמר רחמנא שלא יהיה טומאת זיבה מפסיק ביניהם אבל טומאת קרי יפסיק אבל הכא ממ"נ אי תאמר שפולטת הוה טומאת קרי א"כ לא תטמא בפנים וע"כ תאמר שתסתור בפני' משום דזב קרי' רחמנא א"כ הרי טומאת זיבה מפסקת ביניהם דא"א לתפוס החבל בשני ראשים ומ"מ הק' לו רב"ח דס"ל בזב נמי שראה קרי אינו סותר אלא מטעם צחצוחי זיבה כדלעיל כ"ב ע"ב ואפ"ה אמרי' שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם פי' זיבה בפ"ע בלא דפתיך בי' זיבה ה"נ נימא שלא תהא זיבה ממש מפסקת ביניהם ולא פולטת דנקראת זיבה. ולעולם אינו אלא קרי:

והנה לעיל כ"ב ע"א הרבו תוס' להקשות על שיטת רש"י ע"ש והיה נלע"ד דרש"י ס"ל דאע"ג דזב נמי בעי' שעורא ורואה הוה מ"מ לא בעי' שיעורא בבת א'. ואי הכניס קיסם והוציא זיבה לחוץ פשיטא דטמא מטעם שכ' תוס' שהרבה יכול להוציא בקיסם אך בקרי שהוא נוגע צריך שיוציא כחתימת פי אמה בב"א שיהי' נוגע בב"א כשיעור דאל"ה לא מצטרף דמה שמן השפה ולפנים עדיין אינו מטמא בפנים. ומה שמהשפה ולחוץ וכבר יצא ונתפרד וליכא נגיעה אלא טפה שעל השפה ואין בו כשיעור שהקיסם מפסיק אבל אי ס"ד דקרי רואה הוא הוה מצטרף השיעור בזא"ז כמו בזובו של זוב. ולפ"ז למאי דמסיק דש"ז סותר משום צחצוחי זיבה אע"ג דבטפה א' של קרי הצחצוח זיבה שבו לי' בי' שיעורא ואפ"ה סותר צ"ל כמו שכ' רמב"ן דלא בעי שיעורא כ"א בתחלת טומאה ולא לסתירה:

ורמב"ן החזיק נמי בשיטת רש"י ויען כי רשב"א טען עליו ע"כ אמרתי לבאר דבריו בעזה"י. והכי קאמר דזב נהי דבעי' שיעורא מ"מ נימא הכי קפיד רחמנא שיהי' הנוגע בלא ראי' טמא ערב והנוגע וגם הרואה טמא ז'. אבל בעל קרי שלעולם טמא ערב א"כ אי גם ברואה בעי' שיעורא א"כ היינו נוגע ממש ולמסקנא דסותר ע"י דפתיך בי' צחצוחי זיבה היינו משום דלסתור לא בעינן שיעורא. אלא שיהי' רואה ונוגע והכי הוה רואה ונוגע דאע"ג דטפה זרע מפסיק בין בשרו לצחצוחי זיבה. מ"מ קרי וזיבה מין במינו הוא ואינו חוצץ. ועיין רש"י באיבעי' דרמי בר חמי ל"ג ע"א דפי' ששמש עם זבה ופסקה. משמע דמוקי לי' לאיבעיתו ששמש עמה בשעת זיבת דמה ואחר כך פסקה מלראות ולכאורה רצה בזה לשמור מקושי' ר"ת דהא בעלה גופא אין מקרי סותר אלא משום צחצוחי זיבה. ומה לה ולצחצוחי זיבה בשעת פליטה לכן מוקי לי' לרש"י ששמש עמה בשעת זיבת הדם וחיישי' שמא טפה דם נתערב עם טפה קרי ודפליט אי אפשר בלא צחצוח דם. אלא שיש להקשות על זה מה שהקשה המרדכי סוף חולין דלבטיל ברובא קרי ואיך יטמא במשא וה"ה דקשה לר"ה דנוגע הוה וכצ"ל בשם רמב"ן דבעי' נגיעה וראי' בהדדי. ולענין נגיעה ליבטל. והמרדכי שם תירץ כל שתחלת ביאתו לעולם ע"י תערובות לא בטיל ומייתי ראיה מיבמה שרקקה דם בפ' החולץ. והנה כבר בארנו במקום אחר דוקא שהבטל והמבטל שניהם באים כן לעולם בתערובות משא"כ כשהמבטל בעולם והבטל תחלת ביאתו ע"י תערובות שפיר בטיל כדמוכח מגיגי' ענבי' דרוכות שבש"ע יו"ד סי' ק"ב ובא"ח סי' ש"כ. והשתא תינח קרי עם צחצוחי זה שתחלת ביאת שניהם ע"י תערובות מש"ה לא בטיל. משא"כ פולטת אי נימא מטעם רש"י ששמש עמה בשעת זוב וחיישי' שאח"כ תפליט ויצא עמו טפה דם זבה. קשה הא המבטל שהוא הקרי הי' בעולם שהבעל הזריעה והבטל שהוא הדם תחלת ביאתו ע"י תערובות וא"כ ליבטל:

ובמה שאמרנו י"ל לשון כולכי ברוקא דחדא תפיתו. דהרי חזינן דסברא חיצונה דפולטת נגעת הוה וא"כ הא דהסכימו כל האמוראים למיפשט רואה הוה י"ל מטעם דהקש' הכתוב לבועלה ואיהו פשוט דרואה הוי דאין לומר איהו נמי נוגע הוה דא"כ לא יסתור בזבה ואי משום צחצוח' זיבה הם בטלים כרוב זרע. ובשלמא ר"ה לעיל כ"ב איהו ס"ל מב"מ לא בטיל וכבר כתבנו דרמב"ן ס"ל דזרע וזיבה מין א' הם. אך לדינא קשי' ותי' המרדכי דתחלת ביאתו לעולם ע"י ביטול סברא זו לא ס"ל מש"ה החליטו דבועל רואה הוה וה"ה הפולטת. אך לזה קשה מיבמה שרקקה דם ליבטל כיון דלית להו הך דתחילת ביאתו לעולם ע"י ביטול לא בטל ומה יענו על קושי' מיבמה שרקקה דם. וצ"ל תי' אחר דמיירי שהרוק ניכר עיין מרדכי שם והיינו כולכי ברוק"א חדא תפיתו. ועי' רשב"א תה"א הי' לו גי' אחרת בגמר' דאביי השיבו לו רואה הוה והדר אתי' לקמי' דאביי ואמר לו אביי ברוק"א דהדרא תפית פי' רוק שלך החזרת על כל האמוראים משאלת כולם ומ"מ שפיר קאמרו לך דע"כ לא קאמר ר"ש וכו' דהדר בי' אביי וס"ל נמי דרואה הוה ע"ש. וגי' זו נמי י"ל כנ"ל:

עי' בסדרי טהר' בחדוד הל' שכ' דרמב"ם שכ' אסור' לאכול בתרומ' ג' ימים היינו ג' עונות יכולים לגרום אסור טומאה ג"י ע"י שתהי' טבילת יום יפה כ' ודפח"ח. אבל מה שרוצה לומר שגם רבא בשמעתין הכא ס"ל לא נ"ל דרבא אקרא קאי ורחצו במים וטמא עד הערב ותרומה לא כתיבי' וא"כ מה דאמר ה"מ באינה מתהפכת. אבל מתהפכת אסורה בתרומה עד ג' ימים לאו אוכלת תרומה קאמר דמאן דכר שמיה דתרומה בקרא אלא וטמא עד הערב שלאחר תשמיש ואמר רבא דמתהפכת אסורה בתרומה עד הערב שאחר ג' ימים והיינו משום דס"ל ששה עונות בעי' ונראה דהיינו טעמא משום דבירושלמי בשבת פר"ע קאמר מאן דלא יליף מסיני ס"ל לי' למילף ג' ימים מהקישא זרע לזיבה מה זב ג' ימים אף זרע מסריח בג' ימים ע"ש ורבא אתיא כר"ש דלא יליף מסיני ולא סגי בג' עונות אלא בג' ימים:

והנה בהא דפסק רמב"ם ג' עונות כראב"ע אמרתי קצת על דרך דרוש דהנה הקב"ה אמר היום ומחר ומרע"ה אמר לשלשת ימים ומזה הולידו חז"ל שהוסיף יום א' מדעתו לכאורה אין צורך לזה דרש"י פי' פ' בא לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר ליתן תחום לבקרו של בוקר דהיינו מעמוד השחר. משמע מזה דקודם מתן תורה היה וישראל מחשבי' היום מהנץ החמה ולא מעמוד השחר ומש"ה הוצרך לומר בפסח מצרים בפ' בקר כנ"ל. וידוע נמי דלגבי בני נח הלילה שייך ליום העבר כדכתיב יום ולילה לא ישבותו. והקב"ה דבר עם מרע"ה בהשכמה בע"ה וא"ל היום מחר היינו ביום ה' וביום ו' ובשבת יתן תורה ומשה ירד נמי בהשכמת אותו היום קודם הנץ ולדידהו הוה עדיין לילה והי' נחשבת הלילה ליום ד' נמצא הוה שבת יום השלישי ע"כ כי ביום השלישי ירד ה' והכל מכוון לדבר א' ואין צורך לומר שהוסיף יום א'. אך במכילתא פרשת בא פליגי בהא לת"ק ליתן תחום לבקרו של בקר ור' ישמעאל פליג וס"ל ליתן בקר שני לשריפתו. נמצא לר' ישמעאל לשיטתו ע"כ לומר דלא צריך קרא לבקרו של בקר דגם קודם מתן תורה הי' סתם בקר ע"ה א"כ על כרחך לומר שהוסיף יום אחד מדעתו וק"ל:

במשנה מניין לפולטת ש"ז וכו' שהיא טמאה שנאמר וכו' ומפרשינן בגמרא דאיכא מאן דתנא במתניתין טמאה ואיכא מאן דתנא טהורה וכמ"ש התוס'. ולפ"ז נראה דמאן דתני טהורה שפיר שייך לשון מניין משום דמסברא אית לן למימר דפולטת לעולם טמאה כל זמן שהיא לחה כמו באיש כדאיתא לקמן ועוד דמסברא הוי לן למימר דלענין פולטת לא שייך למימר מקצת היום ככולו כיון דבשיעור ראוי להסריח תליא מילתא א"כ ממילא משמע דבעינן מעת לעת מש"ה מייתי לה מקרא א"כ ממילא משמע דמקצת היום ככולו דהכי קי"ל בכל התורה כולה וכמ"ש רש"י בסמוך. ולמאן דתני טמאה נמי א"ש לשון מניין מהאי טעמא גופא דפרישית לאשמעינן דאע"ג דכתיב וקדשתם היום ומחר דמשמע שני ימים ותו לא אפ"ה זימנין דטמאה נמי ביום השלישי במקצתו כיון דכתיב נמי והיו נכונים ליום השלישי כן נ"ל ויש לפרש עוד בדרך אחר לפי שיטת הירושלמי דשמעתין שאביא לקמן במימרא דר' חייא ב"א אר"י דלחכמים שש עונות שלימות בעינן דמייתי לה בירושלמי מקרא דאיתקש שכבת זרע לזב וכמו שאבאר שם ודו"ק:

שם שנאמר והיו נכונים לג' ימים. ויש לדקדק בהא דמשמע בכולה שמעתין דעיקר מלתא דפרישה בשעת מתן תורה הוי משום פליטת ש"ז של הנשים ואכתי למה הוצרכו לפרוש ג' ימים דהא איכא תקנתא אפי' ביום ראשון לשמושן ע"י שתקנח יפה את ביתה קודם הטבילה כדתנן להדיא במתניתין דפ"ח דמקואות ע"ש. והכי איתא נמי בלשון התו' בפרק יוצא דופן דף מ"ו ע"ש וכדמשמע נמי שם בל' הגמרא דבאזלה בכרעי לבית הטבילה ליכא למיחש כ"כ לפלטה. ואפשר דאפ"ה לאו כולהו נשי דינא גמירי ובדיקה זו של כיבוד ביתה ע"י קינוח צריך בקיאות וזהירות וכיון דבשעת מתן תורה הוי טרידי טובא כדמשמע לקמן מש"ה הוצרכו לפרוש ג' ימים שלא תבואנה לידי ספק כנ"ל:

בגמרא רישא דלא כראב"ע וסיפא כראב"ע דאי כראב"ע טהורה שמענא ליה מאן דלא מוקי כתנאי וכו' ופרש"י דפלוגתא היא בהמפקיד גבי חבית וכו'. ולכאורה יש לתמוה טובא דאין הנדון דומה לראיה דהתם בהמפקיד מאן דמוקי לה בתרי תנאי רישא וסיפא סותרין אהדדי שהן שני הפוכין בנושא אחד ממש מש"ה ניחא ליה לאוקמי כחד תנא ובתרי טעמי קצת ע"ש משא"כ הכא לא שייך לומר כן לשבש המשנה בשביל כך דהא אשכחן בש"ס טובא דרבי נסיב אליבא דתנאי וא"כ מעיקרא לא מקשה הש"ס מידי כיון דרישא וסיפא משני ענינים הם שפיר מצינן למימר דרבי סבר ברישא כר"ע או כרבנן וסיפא כראב"ע וכ"ש כה"ג במשנתינו דלא מייתי לכולהו בבי אלא משום גררא לקראי דאסמכת' ואף את"ל דמשמע ליה לתלמודא דכל הני מניין דתני במתניתין ר"ע גופא אמרינהו אפ"ה שפיר מצינן למימר דר"ע בהאי דמרחיצין סבר כראב"ע:

מיהו למאי דפרישית בסמוך יש לי ליישב דמשמע ליה לתלמודא דהך דפולטת והך דמרחיצין כחדא מילתא היא והא בהא תליא דכיון דפשטא דלישנא דמתני' דקתני ביום השלישי טמאה משמע דאתיא כר' ישמעאל בסמוך דבימים תליא מלתא ולא בעונות משום דמקצת היום ככולו אע"ג דמסברא משמע דלא שייך בכה"ג למימר דמקצת היום ככולו כיון דבראוי להסריח תליא מלתא א"כ משמע דבעינן מעת לעת אע"כ דאפ"ה כיון דמאסמכתא דקרא ילפינן לה אמרינן מקצת היום ככולו דדרשינן קרא כדכתיב א"כ תיקשי סיפא דקאמר מניין שמרחיצין ביום ג' שחל להיות בשבת כראב"ע דקפסיק ותני אפילו בשבת לעת ערב נמי מרחיצין ודחינן שבת ומנ"ל להקל כ"כ ואי מקרא דכתיב ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים אכתי מנ"ל דבסוף יום שלישי הוי עובדא שהיו כואבים דלמא בתחלת יום שלישי ושפיר קרי ליה יום שלישי דמקצת יום ככולו אע"כ דבלישנא דקרא כה"ג דלא איירי בעיקר הדין אלא כעין מעשה שהיה לא אמרינן מקצת היום ככולו א"כ קשיא רישא דקתני ביום השלישי טמאה דממ"נ אי מהאי קרא דהיו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה א"כ ליבעי שש עונות ואי מקרא דוקדשתם היום ומחר ד' עונות משמע כן נ"ל הענין כפתור ופרח ובישיבה הארכתי יותר ומתוך מה שכתבתי נתיישבו כל קושיות התוס' דשמעתין ואין להאריך ודוק היטב:

בתוס' בד"ה פעמים שהן ד' וכו' במלתא דראב"ע הוי מצי נמי לשנות בענין זה וכו' עס"ה. נראה דהתוס' בזה נמי לשיטתייהו למאי דמשמע להו בפשיטות דלענין פולטת אמרינן מקצת היום ככולו בתחילתו כמו בשאר דיני טומאה וטהרה וכפירש"י והיינו נמי דמהדרינן בשמעתין דטעמא דר"ע דתליא בעונות משמע דלאינך תנאי אין סברא לתלות בעונות כלל מיהו למאי דפרישית בסמוך דאדרבה מסברא אית לן למימר דלא שייך לומר בכה"ג מקצת היום ככולו כיון דבראוי להזריע תליא מילתא והיינו כל זמן שאינה מסרחת א"כ משמע דבעינן מעל"ע א"כ לפ"ז אין דברי התו' מוכרחין דשפיר מצ"ל דלראב"ע הא דקאמר פולטת ביום ג' טהורה היינו אחר שני ימים שלימים מעל"ע שהן ד' עונות וטעמא רבה נמי איכא דהכי משמע ליה לראב"ע האי קרא דוקדשתם היום ומחר אי משום דדריש היום ומחר לבר מהאי עונה כדלקמן וא"כ בד' בשבתא סמוך ללילה עביד פרישה והטבילה היתה קודם ליל שבת הרי ד' עונות או משום דסבר נמי דבהשכמה עלה ובהשכמה ירד וא"כ וקדשתם היום ומחר היינו כפשטיה מבה' עביד פרישה בהשכמה והטבילה נמי היה בהשכמת יום השבת אם היו צריכות לכך וכדמסקי' לקמן דתורה ניתנה לטבולי יום. כן נראה לי ודו"ק:

בגמרא משה בהשכמה עלה ובהשכמה ירד וכו' לכאורה לאו לגמרי דמו להדדי דהאי דבהשכמה עלה ודאי משמע דכל עליותיו היו בהשכמה כפרש"י דיליף לה רב אדא בר אהבה מיתורא דקרא דוישכם דלגופא לא איצטריך שהקב"ה אמר לו בלוחות השניות ועלית בבוקר אע"כ שבא ללמוד על כל עליות ועיין בח"א משא"כ האי דבהשכמה ירד היינו דוקא היכא דכתיב בקרא לשון ירידה אבל היכא דלא כתיב לשון ירידה בפירוש ודאי אשכחן שירד לפעמים לעת ערב כמו שפרש"י לקמן בדף הסמוך בד"ה בתלתא אמר להו מצות הגבלה ע"ש אלא דבאמת לא ידעתי מי הכריחו לרש"י לפרש כן דהא שפיר מצינן למימר דאפילו בעליה וירידה דחד יומא תרווייהו בהשכמה הוו כגון עליה בעלות השחר וירידה בהנץ החמה ואידי ואידי בהשכמה מיקרי דע"כ בכה"ג גופא איירי האי קרא דכתיב לך רד ועלית אתה ואהרן עמך ובהשכמת היום דמתן תורה כתיב אלמא דעליית משה וירידתו ועליית אהרן עמו שנית הכל בהשכמה דחד יומא הוי ודו"ק ועיין לקמן:

בתוס' בד"ה דבהשכמה עלה אליבא דר"ע איירי עכ"ל. נראה בכוונתן דדוקא אליבא דר"ע דאיכא נפקא מינה לדינא בהנך דרשות לענין פולטת דבעינן ה' עונות א"כ שפיר שייך הנך דרשות דרב אדא משא"כ לאינך תנאי דפליגי עליה בדינא דפולטת א"כ הך מילתא דבהשכמה עלה נמי לא איצטריך כלל כיון דלא נ"מ מידי:

כטבלא מרובעת. אלמא עגולה לאו ערוגה היא: התם. דבעי מרובעת לאחשובה שדה קאמר להתיר ראש תור כו' ולית ליה לר' יוחנן הא דאמר לעיל אין ראש תור בערוגה אי נמי אית ליה מערוגה לערוגה אבל משדה לערוגה יש ראש תור: מתני' שהיא טמאה. דיום השלישי אכתי לא מסרחה שכבת זרע וראויה לקלוט ולהיות ולד נוצר הימנה וקרינן שכבת זרע הראוי להזריע: לג' ימים. דהקפיד הכתוב על טומאת קרי במתן תורה וקס''ד עם יום הפרישה קאמר דבד' בשבת פירשו מנשותיהן וקבלו תורה בשבת שהוא רביעי לאותם ששימשו מטותיה' ברביעי לפני הפרישה וטבלו לילי שבת ולא חש הכתוב אם יפלוטו בשבת דמסרח ואינו שכבת זרע הראוי להזריע אבל אם פלטו ע''ש בשלישי טמאות לכך הפרישן שלשה ימים: מנין שמרחיצין. דאף ביום ג' מסוכן הוא: כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. מקיש סיכה לשתיה: גמ' רישא. דמתני': דלא כר' אלעזר בן עזריה. דאילו לדידי' שמעינן ליה פולטת ביום השלישי טהורה לקמן בברייתא: וסיפא. דקתני מרחיצין את המילה כו' ר' אלעזר בן עזריה דהוא אמר לה לקמן בפרק ר' אליעזר: מאן דלא מוקי כתנאי. דדחיק ומוקי מתניתין בתרי טעמי או משבש לה ומפרש לה דלא לאוקמי כתנאי משבש לה ואמר משבשתא היא ותני בה טהורה: ומאן דמוקי לה כתנאי. דניחא ליה לאוקומי כתנאי מלמימר משבשתא היא ומלאוקמי בתרי טעמי מוקי נמי להאי כתנאי ופלוגתא היא בהמפקיד (ב''מ מא.) גבי חבית דאמר ר' יוחנן מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא ליה מאני לבי מסותא ומוקי רישא ר' ישמעאל וסיפא רבי עקיבא ואי הוה בעי הוה מצי לאוקמי בתרי טעמי ובחד תנא ואיכא דמוקי לה התם בחד תנא ומוקי סיפא בשהניחה במקום שאינו מקומה: ביום השלישי. כגון ששמשה בה' ופלטה שכבת זרע בשבת ל''ש שמשה תחילת ליל חמישי דאישתהי ד' עונות שלמות ליל ה' וה' ליל ו' וו' ל''ש שמשה יום ה' עם חשיכה דלא אישתהי אלא מקצת ה' וליל ו' וו' דליכא אלא ב' עונות שלמות. העונה או יום או לילה: ר' ישמעאל אומר פעמים שהן כו'. בא לחלוק ולומר דפולטת בג' לשימושה טמאה אבל פולטת בד' טהורה ומודינא לך דמקצת היום ככולו דלא הקפידה תורה אלא במנין של הימים ולא במנין העונות: ופעמים שהם ד' עונות. שלמות שאם שמשה ד' בשבת עם חשיכה פליטתה טמאה עד תחלת שבת: פעמים שהם ה' עונות. כגון שמשה בתחלת היום של ד': פעמים שהן ו'. כגון שמשה בתחלת ליל ד' בין השמשות: נותנין לה מקצת עונת ו'. להשלים ה' וכל הפולטת בתוך ה' עונות שלמות טמאה: אמרוה. להא אתקפתא דלקמיה: בשלמא כו'. פלוגתא דרבנן ור' יוסי בברייתא ומייתי לה בהאי פירקא לקמן דלרבנן בה' בשבת פרשו ולר' יוסי בד' ולכ''ע בשבת ניתנו עשרת הדברות וכיון דבשבת נתנו ע''כ בליל שבת טבלו ולא שחרית כדמתרץ לקמן שלא יהו הללו טובלין והללו מהלכין לקבל תורה הלכך בשלמא ר' אלעזר כרבנן דאמרי בחמשה בשבת עבוד פרישה ויש שלא פרשו אלא עם חשיכה ומדטבלו ליל שבת ולא חשו שמא תפלטנה עוד ש''מ דפולטת בג' טהורה ומקצת היום של תשמיש ככולו: ור' ישמעאל. דאומר בג' טמאה בד' טהורה קסבר בד' עבוד פרישה כר' יוסי דהוה ליל שבת רביעי ומיהו יש שלא פירשו עד סמוך לחשיכה וליכא אלא ד' עונות ליל ה' וה' ליל ו' וו' ואפילו הכי משטבלו פליטתן טהורה דלא הקפידה תורה אלא בימים: אלא רבי עקיבא. דאמר כל ה' עונות טמאה אם תפלוט כמאן ומהיכא למד דאעונות קפיד קרא הא ימים כתיב וקיימא לן מקצת היום ככולו: לעולם. ר' עקיבא כר' יוסי וכדרב אדא דאמר משה כל עליותיו בהשכמה עלה וכל ירידותיו בהשכמה הלכך ירידה דכתיב: וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם דהיינו פרישה בהשכמת רביעי היתה ומדהוזקק להפרישן בהשכמה ש''מ עד ה' עונות שלמות קפיד קרא: ופרכינן למה ליה למימרא להו. שחרית בלאו הכי נמי לא הוו משמשי: דקאמר רב הונא. דאין משמשין ביום דכתיב (משלי יט) בוזה דרכיו ימות דבעי צניעותא שלא יסתכלו: תלמיד חכם. שהוא צנוע ולא יסתכל סגי ליה במאפיל בטליתו:

מנין לפולטת כו' שנא' היו נכונים לשלשת ימים. אע''פ שבאותה שעה עדיין לא ניתנה תורה מ''מ מסתמא הקפידה תורה על דבר שעתיד להיות טומאה אחר מתן תורה ואע''ג דלא הקפידה על זבין ומצורעין ובועלי נדות היינו משום טעמא דתניא בפרק מי שמתו (ברכות כב.) כתיב והודעתם לבניך ולבני בניך וכתיב יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע כו' מכאן אמרו זבין ומצורעים ובועלי נדות מותרין לקרות בתורה בנביאים ולשנות במשנה ובש''ס בהלכות ובאגדות ובעלי קריין אסורין פירוש דבעל קרי אינו באימה וביראה דמחמת קלות ראש הוא בא: אע''פ שאין ראייה לדבר זכר לדבר שנאמר ותבא כמים וגו'. ומיהו ראיה גמורה לא הוי משום דקרא לא מישתעי בשתיה אלא ברחיצה משום דמשמע מים דומיא דשמן מה שמן מאבראי אף מים מאבראי וקשה לר''י דבפרק בתרא דיומא (דף עו.) קאמר דרחיצה איקרי עינוי מנלן א''ר זוטרא מהכא ותבא כמים בקרבו וגו' מים דומיא דשמן מה שמן מאבראי כו' ופריך והא האי תנא איפכא נסיב לה דתנן מנין לסיכה כו' ומאי פריך הא תנא דמתני' קאמר שאין ראיה לדבר אלא זכר לדבר משום דמים דומיא דשמן כדפרישי' ואומר ר''י דפריך הכי דאי חשיבא ראיה גמורה דרחיצה כסיכה כדקאמרת לא הוה ליה להאי תנא למעבד מינה אפי' זכר בעלמא קשה לרשב''א דאמאי מייתי האי קרא שאינו אלא זכר בעלמא הוה ליה לאיתויי קרא דלחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי (דניאל י) דהוי דרשה גמורה ומיניה נפקא לן בפרק בתרא דיומא (שם) דסיכה איקרי עינוי: תני רישא טהורה ומוקי לה כו'. אומר ר''י דמשום הכי אינו מגיה למיתני טהורה כדי לאוקמי כולה כרבי אלעזר אלא בלאו הכי איכא דתני טהורה ואיכא דתני טמאה הלכך מאן דלא מוקי כתנאי נוח לו לשנות כאותן ששונין טהורה ומאן דמוקי כתנאי לא קפיד לשנות טמאה וא''ת אכתי הויא מתני' כתנאי דרישא דמתני' רבי עקיבא קתני לה וסיפא דקתני פולטת טהורה היינו דלא כר''ע דפליג בסמוך אר' אלעזר בן עזריה וי''ל דלא קפיד לאוקמי כתנאי אלא בתרי בבי דסמוכות זו אחר זו אבל אההיא דריש פירקין המרוחקות מההיא דפולטת לא קפיד וא''ת למאן דתני טהורה טפי הוה ליה למנקט במתני' קרא דוקדשתם היום ומחר (שמות ינו) דמשמע כרבי אלעזר בן עזריה ואומר ר''י דניחא ליה לאתויי היו נכונים לשלשת ימים דמוכח דמשום פליטת זרע הקפיד דכתיב ביה אל תגשו אל אשה: פעמים שהן ד' כו'. במלתא דרבי אלעזר בן עזריה ה''מ נמי לשנות בענין זה פעמים שהן שתים פעמים שהן ג' כו' אלא להכי נקט ר' ישמעאל משום דסבר ברביעי עבוד פרישה כרבי עקיבא ובעונות לא בעי למתלי כמו שתולה רבי עקיבא: בהשכמה עלה. אליבא דרבי עקיבא איירי: ישראל קדושים הן כו'. ובלאו הכי היו פורשין דאמר בוזה דרכיו ימות זה המשמש מטתו ביום ועוד דקראן קדושים ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש:

שבת פו ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף פו - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד