אלא לאו [האם לא] הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] לדיוק: דווקא גנב על פי שנים, וטבח על פי עד אחד או על פי עצמו, שהוא מקרה שלא מחייב עצמו בקרן —

הוא דאמרינן [שאנו אומרים] שדינה של הודאה על פי עצמו דומיא [בדומה] לעל פי עד אחד, מה על פי עד אחד כי אתי [כאשר בא] עד אחד נוסף, הוא מצטרף בהדיה [עמו] עם העד הראשון — מחייב [מתחייב], על פי עצמו נמי [גם כן], כי אתו [כאשר באים] עדים שיעידו על הטביחה או המכירה — מחייב [מתחייב].

אבל גנב וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו, שחייב עצמו על כל פנים בקרן, לא אמרינן [אין אנו אומרים] על פי עצמו דומיא [בדומה] לעל פי עד אחד, שהרי על פי עד אחד יש בו כדי לחייבו (אם יצטרף אליו עד נוסף) ואילו בהודאת עצמו הריהו נפטר בהודאתו. זו היא הראיה מדיוק לשון המשנה.

ודיוק מן הברייתא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ראה עדים שממשמשין ובאין להעיד כנגדו, ואמר "גנבתי, אבל לא טבחתי ולא מכרתי" — אינו משלם אלא קרן. ויש לשאול: למה לי למיתנא [לשנות] את הברייתא באופן מורכב כזה: ואמר "גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי"? ניתני [שישנה] באופן פשוט יותר: או שאמר "גנבתי" או שאמר "טבחתי ומכרתי"!

אלא הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: טעמא [הטעם] להלכה זו היא דווקא משום שהודה ואמר "גנבתי" הוא, שמפני שחייב עצמו בקרן — שפטור מתשלומי הכפל וארבעה וחמישה, אבל אמר תחילה "לא גנבתי" ובאו עדים שגנב, וחזר ואמר "טבחתי ומכרתי" ובאו עדים שטבח ומכר, שלא חייב עצמו בקרן כאשר הודה על הטביחה או המכירה — חייב בתשלומי ארבעה וחמישה. אלמא [מכאן] שהודאה של טביחה לאו [לא] הודאה היא שהרי בא לפטור עצמו מן הכל, וכהסברו של רב המנונא.

אמרי [אומרים] ודוחים את הראיה מן הברייתא: לא, היא גופה קא משמע לן [אותה הלכה עצמה השמיע לנו] ואין לחדש כאן חידוש אחר, כיון שעצם הדבר יש בו צד חידוש, שכיון שאמר תחילה "גנבתי", אף על גב [אף על פי] שאמר "לא טבחתי ולא מכרתי", ובאו אחר כך עדים והעידו בו שטבח ומכר — פטור, מאי טעמא [מה טעם] הדבר?

תשלומי ארבע וחמשה אמר רחמנא [אמרה התורה], ולא תשלומי ארבעה (במקום חמישה) ולא תשלומי שלשה (במקום ארבעה), וכיון שאינו חייב לשלם כפל (שהרי הודה בגניבה) — אף אין חלים עליו תשלומי ארבעה וחמישה.

ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר כי יש מחלוקת תנאים] בשיטת רב המנונא, ששנינו בברייתא: היו שנים מעידין אותו שגנב, והיו שנים מעידים אותו שטבח ומכר, הוזמו עדי גניבה הרי ממילא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, שאין עוד כל משמעות לעדותם של עדי הטביחה והמכירה, שכן יתכן שטבח ומכר את הבהמה שלו.

ואולם אם הוזמו עדי טביחה — הוא, הגנב, משלם לבעלים תשלומי כפל על גניבתו, והן, עדי הטביחה או המכירה, משלמין לגנב תשלומי שנים או שלשה שרצו לחייבו בתשלום זה בנוסף על תשלומי הכפל. משום (משם) סומכוס אמרו: הן משלמין תשלומי כפל, והוא משלם תשלומי שלשה לפר ושנים לאיל.

על דברי סומכוס אלה תוהים: אהייא קאי [על מה עומד], לאיזה חלק במשנה מתייחס סומכוס? אילימא ארישא [אם תאמר על ההתחלה], וכי לית ליה [אין לו] לסומכוס הכלל שעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ומדוע הגנב משלם כלל?

ואלא תאמר אסיפא [על סופה] של הברייתא — הלא שפיר קאמרי רבנן [יפה אמרו חכמים]: הוא משלם תשלומי כפל, והם משלמין תשלומי שלשה!

אלא צריך לומר כי מילתא אחריתי איכא בינייהו [דבר אחר נוסף יש ביניהם] שאינו נזכר בדברי חכמים בברייתא, ובו נחלקו, והוא: כגון דאתו בי תרי אמרי ליה [שבאו שנים ואמרו לו] "גנבת", אמר להו [להם]: "אין [כן], גנבתי וטבחתי ומכרתי, מיהו [אולם] לא בפניכם גנבתי". ואייתי סהדי ואזמינהו [והביא הגנב עדים והזים אותם, את העדים הראשונים] והוזמו, שמדברי העדים האחרים נודע שלא באפייהו [בפניהם] של הראשונים גנב ומעתה אין לנו אלא הודאתו בלבד. ואייתי [והביא] בעל הבית (בעל הבהמה) סהדי [עדים] אחרים ואסהידו ביה [והעידו בו] שגנב וטבח ומכר.

ובהודאת הטביחה קמיפלגי [חלוקים הם] חכמים וסומכוס,

דרבנן סברי [שחכמים סבורים]: אף על גב [אף על פי] שהודאה של גניבה מחמת עדים הוא דקא מודה [שמודה], ולכן לדעתם הודאה כזאת אינה נחשבת הודאה כלל, מכל מקום הודאה של טביחה שהודה שלא מחמת העדים — הודאה היא, ופטור מארבעה וחמישה למרות שלא חייב עצמו על ידה, ולמרות שבאו עדים אחר כך והעידוהו על כך.

וסומכוס סבר [סבור]: כיון שהודאה של גניבה מחמת עדים הוא דקא מודה [שמודה], ואין היא נחשבת כהודאה, לפיכך הודאה של טביחה גם כן לאו [לא] הודאה היא, שהרי לא חייב עצמו על ידה וכאילו לא הודה כלל. וכדברי רב המנונא ור' יוחנן.

ומשום כך, הנך עדים קמאי דאזמינהו [אותם עדים ראשונים שהזים אותם] אכן משלמין לו תשלומי כפל, כיון שהאשימוהו בגניבה שלא כדין והוזמו, והוא משלם לבעלים כפל זה ועוד שלשה לפר ושנים לאיל, כלומר, ארבעה וחמישה כיון שעל כך העידו עדים אחרים. ואם כן סבור רב המנונא כסומכוס, וחכמים חלוקים בדבר.

אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: לא, אין לומר כך, אלא יש לפרש כי דכולי עלמא [לדעת הכל] במקרה שאין ההודאה על הגניבה נחשבת כהודאה — הודאה של טביחה לאו [לא] הודאה היא ואף חכמים מסכימים בזה לדברי רב המנונא ור' יוחנן.

אלא כאן בעדות שאי (שאין) אתה יכול להזימה קמיפלגי [חלוקים הם] סומכוס וחכמים, שהמקרה כך היה: כגון דאתו סהדי ואמרי ליה [שבאו עדים ואמרו לו]: "גנבת", ואמר להו [להם] הגנב: "אכן גנבתי וטבחתי ומכרתי, מיהו [אולם] לא בפניכם גנבתי אלא בפני פלוני ופלוני". ואכן, אייתי סהדי ואזמינהו [הביא הגנב עדים אחרים והזים אותם], את אלה שהעידו כנגדו והוכיח שלא באפייהו [בפניהם] גנב, ואתו [ובאו] איתם פלוני ופלוני שהגנב עצמו נקב בשמם ואסהידו ביה [והעידו בו] שגנב וטבח ומכר.

ובהא קמיפלגי [ובנושא זה חלוקים הם], דרבנן סברי [שחכמים סבורים]: אותה עדות אחרונה הויא לה [הריהי] עדות שאי אתה יכול להזימה, שכיון שבאו על פי הודאתו, שוב אין מקום להזימם, וכל עדות שאי אתה יכול להזימה — לא הויא [אינה נחשבת] עדות.

וסומכוס סבר: עדות שאי אתה יכול להזימה הויא [הריהי נחשבת] עדות ולפיכך משלמים לו העדים הזוממים תשלומי כפל, והוא משלם כפל זה ועוד שלושה (או שנים) לבעלים על פי העדות האחרונה.

ושואלים: והא קיימא לן [והרי מוחזק בידינו] שעדות שאי אתה יכול להזימה לא הויא [אינה] עדות! ומסבירים: יש לחלק, הני מילי [דברים אלה] כלל זה אמור היכא דלא ידעי [במקום שאין העדים יודעים] באיזה יום באיזה שעה היה הדבר, דליכא [שאין כאן מקום] לעדות כלל, והרי זה פגם בעצם העדות, ומפני שאי אפשר להזים אותה בגלל שאין העדות כוללת נתוני זמן, ולא יוכלו עדים אחרים להזימה ולומר להם: "עמנו הייתם באותו זמן במקום אחר" — אינה נחשבת כעדות. אבל הכא סיועי [כאן סיוע] הוא דקא מסייעי ליה [שמסייעים אותו בעדותם] ואף שאפשר לומר שאי אפשר להזימה (מפני הודאתו), מכל מקום אין זה משום פגם שבעדות, ואפשר לומר שמצד עצמה עדות ראויה היא. ומעירים כי לפירוש זה יש לברר פרט מסויים בדברי סומכוס.

אמר מר [החכם] סומכוס באותה ברייתא: הן משלמין תשלומי כפל. ותוהים: מדקא [מאחר שהוא עצמו] מודה שגנב אם כן קרן בעי שלומי [צריך הגנב לשלם], ומדוע הם משלמים כפל הכולל גם את הקרן? אמר ר' אלעזר משמיה [משמו] של רב, תני [שנה]: