דאי סלקא דעתך דאורייתא [שאם יעלה על דעתך לומר שאיסורם מן התורה], הלא מכי שחיט לה פורתא [מהזמן אשר שחט אותה בהמה מעט] מסימניה אסרה בהנאה, אידך — לאו דמרה קא טבח [השאר גמר שחיטת הסימנים — לא של בעליה הוא טובח].

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא: כי קא מחייב [כאשר הוא מתחייב] תשלומים משום טביחה — נמי אההוא פורתא [גם כן על אותו מעט הוא מתחייב]. אמר ליה [לו] רב אשי: לא תידחיה [תדחה אותו] כך, "וטבחו" משמע כולו בעינן [צריכים אנו], כדי לחייבו בתשלומי ארבעה וחמישה, וליכא [ואין כאן].

שאלו רב אחא: אלא מכל מקום קשיא [קשה] על ר' יוחנן! אמר ליה [לו], הכי [כך] אמר רב גמדא משמיה [משמו] של רבא: כי קא מחייב [כאשר הוא מתחייב], הרי זה כגון ששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים.

א משנה מי שהעידו בו שגנב שור או שהעל פי שנים עדים, וטבח ומכר על פיהן (על פי עדותם), ונמצאו עדים אלה זוממים, שהעידו עליהם שלא היו כלל באותו מקום באותו זמן עליו הם מעידים — משלמין הכל ארבעה וחמישה, כפי שרצו לחייב אותו, כדינו של עד זומם שנענש בעונש אותו זמם לעשות לזה, כנאמר "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט, יט).

גנב על פי עדות של שנים, וטבח ומכר על פי עדותם של שנים אחרים, אם אלו ואלו נמצאו זוממין הרי הראשונים שהעידו על הגניבה — משלמין לו תשלומי כפל, ואחרונים — משלמין תשלומי שנים או שלשה שהיה מוסיף ומתחייב לשלם על פיהם.

נמצאו אחרונים בלבד זוממין, שנתברר שאכן גנב, אבל מה שהעידו בו שטבח היתה עדות מוזמת — הוא משלם תשלומי כפל לבעלים כגנב, והן משלמין לגנב תשלומי שנים או שלשה שרצו לחייבו לשלם בנוסף לתשלומי הכפל.

נמצא אחד מן אחרונים זוממין — בטלה עדות שניה. נמצא אחד מן הראשונים זוממין — בטלה כל העדות, שכן אם אין גניבה מוכחת, ממילא אין טביחה ואין מכירה של גנב, שהרי כל עוד לא ברור שבהמה של אחר הוא טובח ומוכר — אי אפשר לחייבו בתשלומים.

ב גמרא ומבררים תחילה עניינו של עד זומם. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדינו של עד זומם. אביי אמר: למפרע הוא נפסל, כלומר, יש לפסול כל עדות שהעיד מאותה שעה שהעיד עדות זו שהוזמה עתה, אף אלה שהעיד לפני שהוזם בפועל. ואילו רבא אמר: מכאן ולהבא, משעה שהעידו בו והזימוהו הוא נפסל, אבל לא משעת עדותו.

ומסבירים את טעמיהם: אביי אמר למפרע הוא נפסל, וטעמו: מההוא שעתא דאסהיד [מאותה שעה שהעיד] שקר הוה ליה [הריהו] רשע, והתורה אמרה: "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס"(שמות כג, א).

ואילו רבא אמר: מכאן ולהבא הוא נפסל, כי כל דין עד זומם חידוש מיוחד הוא שחידשה התורה, שאינו דומה לשאר הלכות, דהא תרי ותרי נינהו [שהרי שנים ושנים הם] גם העדים הזוממים וגם העדים המזימים אותם, מאי חזית דציית להני [מה ראית שאתה שומע מאמין, דווקא לאלה] האחרונים המזימים? ציית להני [שמע לאלה הראשונים]!

הלכך [על כן] מכיון שיש בו חידוש אין לך בו לפוסלו לעדות אלא משעת חידוש, כלומר, משעה שהוזם ואילך.

איכא דאמרי [יש שאומרים]: רבא נמי [גם כן] בעיקרו של הדבר כאביי סבירא ליה [סבור הוא], שאמר למפרע הוא נפסל, והכא היינו טעמיה [וכאן זהו טעמו] של רבא,