חלפתא, אמר לו שאלה זו:

הרי אדם שירד לשדה חבירו ואכלה (נהנה מפירות אותה חלקת אדמה) שנה ראשונה בפני שנים המעידים על כך, שנה שניה בפני שנים אחרים, שנה שלישית בפני שנים אחרים, מהו? האם נאמר שהעדויות מצטרפות, ואם כן יש עדות על חזקה בקרקע, שהיא באכילת שלוש שנים, והרי היא שלו או לא?

אמר לו: הרי זו חזקה. אמר לו החכם השני: אף אני אומר כן, אלא שר' עקיבא חולק בדבר, שהיה ר' עקיבא אומר: העדים צריכים להעיד על דבר שלם ולא על חצי דבר. ואין זה כמשנתנו!

אמר אביי: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת ר' עקיבא, מי [האם] לא מודה ר' עקיבא בשנים שמעידים ואומרים: קידש איש פלוני אשה פלונית ושנים אחרים אומרים: בעל אותה, ונקבע לה בכך דין מיוחד,

דאף על גב [שאף על פי] שעדי ביאה צריכי [צריכים] לעדי קדושין, לפי שבלעדי עדי קדושין אין משמעות הלכתית לבעילה זו. מכל מקום כיון שעדי קדושין לא צריכי [צריכים] לעדי ביאה, אלא מעידים הם על דבר שיש לו משמעות הלכתית לעצמו, הרי עדות זו של עדי ביאה דבר שלם קרינא ביה [קוראים אנו אותו].

הכא נמי [כאן בענין גניבה וטביחה או מכירה גם כן] אף על גב [אף על פי] שעדי טביחה צריכי [צריכים] לעדי גניבה כדי שתהא זו עדות המחייבת תשלומי ארבעה וחמישה, אולם כיון שעדי גניבה לא צריכי [צריכים] לעדי טביחה ועדותם בלבד מחייבת אותו, דבר שלם של עדות קרינא ביה [קוראים אנו אותו], ולכן מתקבלת עדות זו.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים על ר' עקיבא, האי [כתוב זה] ודיוקו: "דבר" — ולא חצי דבר, למעוטי מאי [למעט את מה] בא כתוב זה? ומפרשים: למעוטי [למעט] צירוף עדויות על סימני בגרות אצל נערה, שהם שתי שערות, מקרה שעד אחד אומר שראה שיער אחד בגבה של נערה שהוא חצי סימן בגרות, ואחד אומר שראה שיער אחד בכריסה, שהם למדים מן הכתוב שאין זו עדות היכולה להצטרף.

ותוהים: האי [זה] אין צורך למעט, שהרי חצי דבר וחצי עדות הוא, שהרי כל אחד מהם (שהוא "חצי עדות") אינו מעיד על שתי שערות, שהן סימן בגרות, אלא על שערה אחת (שהוא "חצי דבר")!

אלא יש לדחות הסבר זה ולומר כי לשיטת חכמים בא הכתוב למעוטי [למעט] מקרה כזה: שנים אומרים שראו שיער אחד בגבה, ושנים אומרים שראו שיער אחד בכריסה. שאף שיש כאן עדות שני עדים, מכל מקום הני אמרי [אלו אומרים] קטנה היא שהרי ראו רק שערה אחת, והני אמרי [ואלו אומרים] קטנה היא. וכיון שאין עדים המעידים שהיא גדולה, שיש לה שתי שערות הרי זה "חצי דבר" — ואין אני מצרף את שתי העדויות יחד, לומר שמדברי קבוצות העדים עולה שיש לה שתי שערות והרי היא גדולה.

א שנינו במשנה: גנב ומכר בשבת — הרי זה חייב על המכירה בתשלומי ארבעה וחמישה. ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שבכיוצא בזה פטור!

אמר רמי בר חמא: כי תניא [כאשר שנינו] את הברייתא ההיא שפטור הריהי באומר לו הקונה לגנב: עקוץ (קטוף) לך תאינה מתאינתי ותאנים אלה יהיו כתשלום עבור החפץ הגנוב, ועל ידי כך תיקני [תקנה] לי גניבותיך [גניבתך] וכיון שקטף בשבת והתחייב בכך מיתה — הריהו נפטר מעונש ממון.

אמרי [אומרים] בשאלה על הסבר זה וכיון דכי תבע ליה קמן בדינא, לא אמרינן ליה: זיל שלים [שכאשר יתבע אותו בעל התאינה לפנינו בדין, על שמכר לו דבר גנוב, אין אנו אומרים לו לגנב: לך שלם] לבעל התאינה את התאנים שקטפת או את הגניבה שגנבת, כיון דמחייב [שמתחייב] בנפשו הוא על חילול השבת, שוב אינו חייב לשלם דמי התאינה, אם כן הא [זו] המכירה נמי לאו [גם כן לא] מכירה היא ואין זה נקרא מכירה כלל, ובגלל זה יש לפטור אותו מארבעה וחמישה!

אלא אמר רב פפא: מדובר כאן בברייתא באומר לו הקונה לגנב: זרוק גניבותיך [גניבתך] לחצרי ותיקני [ותיקנה] לי על ידי כך גניבותיך [גניבתך], שחילל שבת בהוצאת דבר מרשות הרבים שבה הוא עומד לחצר שהיא רשות היחיד.

ושואלים: אם כן, כמאן [כשיטת מי] היא הלכה זו? ומשיבים: כשיטת ר' עקיבא, שאמר: קלוטה, דבר שנקלט, שעבר בתוך החלל של מקום מסויים, הריהו כמי שהונחה באותו מקום דמיא [נחשבת] לענין שבת. שכאשר הגיעה הגניבה לחלל החצר — מיד נתחייב הזורק משום העברה מרשות לרשות בשבת.

דאי כרבנן [שאם תאמר שהוא כשיטת חכמים] החולקים על ר' עקיבא בענין זה, הלא כיון דמטיא [שמגיעה] הגניבה לחלל חצר ביתו הרי הבעלים קנה כבר את החפץ, שחלל החצר יפה כוחו כחצר עצמה לענין קנין, ואולם לענין שבת לא מחייב [מתחייב] עד דמטיא לארעא [שתגיע לקרקע] ממש, שכן חיוב העברה מרשות לרשות בקנין חצר, תלוי בהנחת החפץ ברשות שאליה הועבר, ואם כן נמצא שנתחייב קודם בגניבה ואחר כך בחילול שבת, ובכגון זה, שאין החיובים באים כאחד, ודאי שצריך לשלם עבור הגניבה!

ומשיבים: אפשר לומר שהוא גם כדברי חכמים, ומדובר באומר הקונה לגנב: לא תיקני [תיקנה] לי גניבותיך [גניבתך] עד שתנוח על הקרקע ממש, ובמקרה זה חיוב שבת וחיוב גניבה באים כאחד.

רבא אמר: לעולם אפשר לפרש את הברייתא כדברי רמי בר חמא, שמדובר שהקונה אמר לגנב שיקטוף תאנים כתשלום גניבתו, משום שהקושיה שהקשינו עליו לא היתה מבוססת, שהרי גם במקרה שאין אפשרות לתבוע קיום הקנין בדין, אין זה מבטל את עצם המכירה. וראיה לכך מן ההלכה שאתנן זונה אסרה תורה להשתמש בו כקרבן, ואפילו אם היה זה אתנן של בן שבא על אמו, והרי אי תבעה ליה קמן בדינא [אם תתבע אותו אמו לפנינו בדין] שישלם לה אתננה, מי אמרינן ליה [האם נאמר לו]: קום הב [עמוד תן] לה את האתנן? והרי התחייב בנפשו בביאה זו!

אלא אף על גב דכי קא תבעה ליה בדינא [אף על פי שכאשר היא תתבע אותו בדין] לא אמרינן ליה [נאמר לו]: זיל הב [לך תן] לה, מכל מקום כיון דכי יהיב [שכאשר נותן] לה הוי [הריהו] אתנן — הכא נמי [כאן גם כן] אף על גב [אף על פי] שלענין תשלומין אי תבע בדינא קמן [אם יתבע הקונה את הגנב בדין לפנינו] לא אמרינן ליה [נאמר לו]: זיל שלים [לך שלם],