תדע שסתם גניבה יאוש בעלים הוא —

שהרי אמרה תורה שכאשר טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והרי יכול אתה לשאול על כך: ודלמא [ושמא] לא אייאש [התייאשו] הבעלים? אלא לאו [האם לא] משום שסבור ר' אלעזר דאמרינן [שאומרים אנו]: סתם גניבה יאוש בעלים היא. ומכאן נלמד שלדברי ר' אלעזר רק לאחר יאוש חל החיוב בתשלומי ארבעה וחמישה.

ושואלים על עצם דיוקו של ר' אלעזר: ודלמא אף על גב [ושמא אף על פי] שלא אייאש [התייאשו] הבעלים מכל מקום חייבתו התורה בארבעה וחמישה!

אמרי [אומרים] בתשובה: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר דבר זה, כי מכירה שנאמרה בענין זה, הריהי צריכה להיות דומיא [בדומה] לטביחה, שהרי נאמרו יחד ("וטבחו או מכרו"), ומעתה, מה טביחה היא פעולה כזו דאהנו [שהועילו] מעשיו — אף מכירה צריכה להיות כזו דאהנו [שהועילו] מעשיו, ואי [ואם] המדובר לפני יאוש מאי אהנו [מה הועילו]?

ומקשים עוד על דברי ר' אלעזר: ודלמא [ושמא] מדובר כאן במקרה דשמעיניה דאייאש [ששמענוהו לבעלים שהתייאש]? אמרי [אומרים] בתשובה לכך: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר דבר זה, שכן מדובר כאן בגניבה דומיא [בדומה] לטביחה, מה טביחה אפילו עשאה לאלתר [מיד] מתחייב, אף מכירה לאלתר [מיד] מתחייב עוד לפני שנודע שהבעלים התייאשו.

ולאחר דיון בדברי ר' אלעזר, מביאים מה שאמר ליה [לו] ר' יוחנן: גניבה בנפש תוכיח, שאמרה תורה שגונב אדם ומוכרו חייב מיתה, שהרי שם ודאי אין יאוש בעלים, שהרי אין שם "בעלים" שיתייאש, ובכל זאת חייב על מכירתו! ומעירים: מכלל הדברים נלמד דסבר [שסבור] ר' יוחנן שאם גנב וטבח לפני יאוש הריהו חייב ארבעה וחמישה.

א ומבררים עוד: הגונב וטובח או מוכר לאחר יאוש מאי [מה] יהא הדין לענין תשלומי ארבעה וחמישה? ר' יוחנן אמר: חייב גם אז, וריש לקיש אמר: פטור.

ומסבירים את השיטות: ר' יוחנן אמר שהוא חייב, שכן חיוביה [חיובו] של הטובח או מוכר הכתוב בתורה אין בו חילוק בין לפני יאוש בין לאחר יאוש. ריש לקיש אמר שהוא פטור, שלדעתו חיוביה [חיובו] של הגנב דווקא לפני יאוש הוא, אבל לאחר יאוש — קנה הגנב את גוף החפץ, ושלו הוא טובח ושלו הוא מוכר.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש מברייתא זו: גנב והקדיש ואחר כך טבח — משלם על כך תשלומי כפל לבעלים, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, לא לבעלים (שהרי בשעה שטבח היה זה של ההקדש) ולא להקדש שכיון שאין דין כפל בהקדש (שכתוב "ישלם שנים לרעהו" והקדש אינו בגדר "רעהו") אף אין בו דין ארבעה וחמישה.

ונברר: אימת [מתי] היה הדבר? אלימא [אם תאמר] לפני יאוש, מי [האם] נעשה החפץ קדוש? והלא "ואיש כי יקדש את ביתו קדש" (ויקרא כז, יד) אמר רחמנא [אמרה התורה], ומכאן למדים: מה ביתו שלו — אף כל מה שהוא מקדיש צריך להיות שלו, ואין הקדש חל על דבר שאינו שלו!

אלא פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שמדובר כאן לאחר יאוש, וטעמא [והטעם, דווקא] שהקדיש הוא שאינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, משום דכי קא טבח [שכאשר הוא טובח] — של הקדש קא טבח [הוא טובח], אבל אם לא הקדיש — אם טבח משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שביאוש קונה הגנב, אמאי [מדוע] משלם תשלומי ארבעה וחמישה? הלא את שלו הוא טובח, שלו הוא מוכר!

אמר ליה [לו] ריש לקיש בתשובה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שהקדישוהו הבעלים עצמם, ולא הגנב, כאשר היתה הבהמה הגנובה ביד גנב, ואם כן יש לפרש ברייתא זו לפני יאוש.

ושואלים: ומי [והאם] נעשה קדוש במקרה זה? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: גזל חפץ ולא נתייאשו ממנו הבעלים — שניהן, הן הבעלים והן הגזלן, אינן יכולין להקדיש, זה (הגזלן) לפי שהחפץ אינו שלו, וזה (הבעלים) לפי שאינו ברשותו! אמרי [אומרים] בתשובה: הוא ריש לקיש שאמר הסבר זה בברייתא, היה זה כשיטת הצנועין (יראי השמים והמדקדקים).

דתנן [שכן שנינו במשנה] בענין כרם רבעי (בשנה הרביעית לנטיעתו) אסור לאכול ממנו חוץ לירושלים בלא פדיון, ויש לחשוש שמא יבואו אנשים לכרם ויקחו ממנו ענבים בלא רשות ויאכלום, ונמצאים נכשלים באיסור אכילת פרי רבעי שלא בירושלים, והיו בעלי הכרמים הצנועין מניחין את המעות שעליהן יחללו את הפירות, ואומרים: כל פרי הנלקט מזה, מן הכרם, על ידי אנשים זרים יהא מחולל על המעות האלו. ונמצא שהיו מחללים את פירות הכרם שנגנבו גם כאשר הם בשעת החילול ביד הגנבים. ומכאן שסבורים הצנועים שלמרות שאין הפירות עוד ברשותם — יכולים הם לחללם ולהעביר את קדושתם למעות, והוא הדין להקדש.

ומקשים על עיקר ההסבר הזה: אם כן, שמדובר בשהקדישוהו הבעלים, ויש ביכולתם לעשות זאת, הרי זה כאילו חזרה קרן, כלומר, הבהמה הגנובה לבעלים, שהחפץ נמצא ברשות ההקדש לפי דעת הבעלים. ואם כן נמצא שעתה הוא לא גנב דבר, שהרי אין הגניבה נחשבת עוד כנמצאת בידו, ומדוע משלם הגנב כפל?

ומשיבים: מדובר כאן כשעמד בדין, שעוד לפני שהקדישו הבעלים כבר תפסו את הגנב והעמידוהו בדין, וכבר נתחייב בתשלומי כפל.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאמרי [אם שאמרו] בית דין "צא תן לו", מאי איריא [מה שייך, למה דווקא] אומרת הברייתא שאם הקדיש (הבעלים) פטור הגנב מארבעה וחמישה, והרי אפילו לא הקדיש נמי [גם כן] לא ליחייביה [יחייבוהו] בארבעה וחמישה!

שאמר רבא: כיון שאמרו בית דין לגנב "צא תן לו", אם אחרי כן הוא טבח או מכר — פטור, מאי טעמא [מה הטעם]?

כיון דפסקוה למילתיה [שפסקו את עניינו] וטבח ומכר דבר שפסקו שאינו שלו, והוא ממרה בגלוי את פיהם — הוה ליה [הריהו נעשה] כגזלן, וגזלן אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.